עכו, 27 באוגוסט 1911

השעה מאוחרת מאד. כל הערב עבר עלי בוויכוח ובעמידה על המיקח עם נוהגי־הבהמות.

סיפרו לי על אחד, אבו־יוסף אל־פוּסטוּק, שיש לו שותף ושמו ח’אלד. ח’אלד זה הציץ בחפצי והסכים להשכיר לי שתי בהמות ב־3 פר' ליום, בתוספת 10 גרושים שכר המלווה. הסכמתי להתחייב ל־8 ימים. מורה־הדרך מיאן להסכים למשך הזמן הזה בלבד ואפילו לא ל־10 ימים. אז התחיל אבו־יוסף הנזכר לתקן את חישוביו. בגללם ביזבזתי שלש שעות, בלי שנגיע לשום תוצאות. עסק לא רציני.

אחר נפגשתי עם מוסה ג’מאל. ברנש זה יש לו תמיד ענין עם “ח’וואג’את”, והוא קנה לו, כמובן, הרגל מצוין: “למרוט” אותם. הוא ניאות למסור לי את בהמותיו תמורת 3 פר' יום, אולם המזון ושאר הדאגות – עלי, וכן שכר המלווה. אף־על־פי־כן, בסופו של דבר באנו לידי הסכם, בתנאים הבאים: 6 בשליקים¹ לבהמה, כולל מזונה. בענין אחד נאחז בציפרניים: כי שלוש בהמות דרושות לו. בחבל זה אין להם אותם פרדים טובים, שבלא ניד אפשר להעמיס עליהם משא, אפילו למכביר. והסוס, בהמת משא, איננו “הכיבוש המפואר ביותר של האדם”.²

לתעודה עורך אני את רשימת המטען שלי:

3 מכבשי־צמחים (טופס גדול),

2 מסגרות ברזל לנ"ל

2 שקים קטנים מלאים Sphagnum³

1 סל לחרצים: 27X36X56 ס"מ

1 סל לחרצים קטנים 27X22X36 ס"מ

1 שקיים (ח’וּרג')

1 תיק (מלא)

1 תיק עישוב

3 בהמות, לפי 6 בשליק = 18 ב' = 10,25 פר' עם מזונן ובתוספת שכר המלווה – 12 פר' ליום. מחיר רב.

28 באוגוסט 1911

געתון – התחנה והגשר

בכל לשון אני מיעץ שלא לבחור בעכו בתור מוצא לשיירות. לאחר צעקות, וייכוחים וכו' הצלחתי לצאת רק בשעה 10 בקירוב. בקושי אגיע היום לוואדי אל־חבּיס, ואולי אהיה מוכרח לעשות חניית־ביניים בתרשיחה, ודבר זה אינו צופן לי סיכּוי להתרענן, ביום חם כל־כך.

בצמחיה יובש גמור. אף־על־פי־כן, התותחים טובים. כמו כן יש שיח, אג’רום סואיד, שהערבים טוענים כי פריו ראוי למאכל, אולם רק בדוחק אפשר להסכים עמהם. דגמים למעשב.

28 באוגוסט 1911

מעלייה

אחרי ח’רבּת געתון השתנו הדברים כליל; מים, כאן שכיחים (!…), והצמחיה עד תרשיחה כמעט רצופה.

ראשית, השגחתי בדרך בסבך מעניין מאד. בעצם, יסודו אל־נכון איזה עץ־אלון, אולם הוא השתדך באופן כה אינטימי עם עץ־האלה (Pistacia) (?) שבעיקר ראו את זו האחרונה. אגב, פירותיה היו בעלי צורות שונות ומשונות. אל הסבך הזה נוסף מטפס, ובעצם שנים. אחד מהם עשה פירות קטנים נחמדים, עגלגלים ואדומים, שעוררו בי, לשניה אחת, חשד שלפני גילגול של דובדבן (Cerasus) חדש. אולם לצערי היה עלי לחזור בי מן המחשבה הזאת…

גידולים

מהלך רבע שעה כמעט מגשר ג’רון, מימין הדרך, הפתעה ראשונה: פרדס הדרים, ולא עוד אלא פרדס יפה ובו עצים זקנים, חסונים. הלל ניצבים הרחק זה מזה. לכן נחרש השטח שבין העצים, והושקה לפי העקרונות היפים המקובלים בדמשק. אנשי־המקום הבטיחוני כי יש כאן עצים מזן בלדי⁴ וכן מזן “ג’אפוּר”. ואף שזה קטן יותר אינו פחות יפה וחסון מן הראשון. אני דוחה את הסיור בפרדס לעת ביקורי הבא. בדעתי גם לשוטט ולבדוק עד אל־נהר⁵ (הנותן מים ליוּבל של עכּו), אשר גם שם מגדלים “ג’אפור”. זעיר־פה זעיר־שם נטועים אפרסקים. יש גם קבוצת אקליפטוסים יפים, שאין לדעת מניין צצו. אגב, עלי לציין כי הערבה שליקטתי יש לה ברק כספי יפה עד מאד.

ליד תרשיחה מתחילים הבוסתנים, בייחוד זן של ענבים מאורכים. עצים לא מעטים – זקנים ויפים, אך גם נגועים במחלות… רימונים, אפרסקים ותאנים נושאים עתה פירות כלילי־יופי.

מגדלים גם חיטה, שעורה, עדשים ופולים, אך באשר לאחרונים כמעט הכל מתאוננים על אי־הצלחה בגידולים. קני־התירס המעטים הנקרים לנו על דרכנו עלובים למראה. אולם הגידול העיקרי כאן הוא הטבק. מטפלים בו היטב, שדותיהם המתפרשׂים בשיפולי הגבעות, והמוקפים גדרות, מאצילים צבע ירוק לשלהי הקיץ הצחיח. גפנים יפות, בעלות פרחים מגוונים מאד, מן הלבן כעין החלב עד לאדום כעין הדם, ובאמצע – סולם־צבעים שלם, מן המרווה ועד לוורוד, שני אלה, אגב, הם הצבעים השולטים.

בשעה זו עובדים בטבק, ושוב אני מצטער שאין לי מצלמה ושאינני יודע להשתמש במכשיר הזה…

אלכסנדר דיומא האב ביקש יום אחד, כשהיה בשוייץ, שיחליפו לו את מנת הכרוב הכבוש – בפטריות. מכיון שהמלצר שמע רק גרמנית, הסביר הסופר את מבוקשו בציור. ואז הביא לו המלצר מטריה… אני בר־מזל יותר ממנו וגאה גם גאה. ואמנם, למראה ציור של עלה ופרי בלבד קראו סביבי “כיכב”, והזכירו לי את שם הצמח שנשכח ממני. מבטיחים לי אמצא כמוהו, ועוד המון צמחים אחרים, בוואדי אל־עין (הוא כנראה הוואדי שליד ראס־אל־עין דרומית־מזרחית לצור)… ובאל־קלעה. מחר אני יוצא לחורבות מוֹנפוֹר. תחי השוטטוּת.

קלעה (ואדי אל־קרן), Mons Fortis. היום 21 באוגוסט, 1911, חורבות לא מעניינות ביותר. אני מפנה את כל המתעניין אל המדריך של בדקר, Palestine Et Syrie”". האבירים ששכנו בקן־הנשרים הזה לא הירבו לרכוב פה על סוסים – אם לדון לפי הדרכים. על־כל פנים, הודות למבצר הזה קל היה להם להגן על המקום.

אשר לצמחיה, אחסוך בלשוני ביותר אם אגיד שהיא נהדרת – בזכות אותו ואדי קטן, המשמיע שיכשוך מתנגן, מתחת לדולב אשר לו עלים דמויי־אצבעות. כמה יפה, רך ונעים פה, הרחק מן הדברים שמקלקלים את החיים בשאר מקומות…

עצי־דולב – הללו היו לי להפתעה גדולה, גדולה. יש מהם כלילי־יופי. עד כמה מתאווה הלב שיהיו דרוריים. אולם קירבתו של מבצר מונפור, וכל עבודות ההכשרה העצומות שוודאי היו דרושות להקמתו, מעוררות מחשבה, כי יד האדם היה לה חלק בתפוצתם זו. הם מצויים פה לאלפיהם, מהלך קילומטרים – בלי גוזמה – מתרועעים עם עצי־הערבה ועולים בשוליו של ואדי אל־קרן, והרי זה דבר כה יפה עד שאיני יכול להאמין כי דרוריים הם. פירותיהם עדיין לא בשלו, לרוע־המזל. – – –

PYRUS אגס – אני מזכיר לשבח את שני אגסי־הבר היחידים שראיתי. הם נמצאים בטחנת אום־שינמה (ואדי אל־קרן), במרחק לא יותר מ־1.25 – 1.00 מ' זה מזה, ומפני שהם דומים בצורתם וסימטריים הם נראים כמו תאומים. אעפ"כ אינם נראים בני זן אחד.

זית־בר – ישנו, אבל אינני סבור שהוא נמצא בשפע.

אדר (ACER)

אני מגיע אל אחד הנושאים העיקריים של הרשימות האלו, ואתאר את הסביבה לפי סדר שבו גיליתי את האילנות הללו.

ממעלייה לקלעת אל־קרן עולים במשעול לא נוח ביותר (ענין לנופה בהרים). במשעול הזה, עד למונפור, כבר נראים כמה פרטים לא טיפוסיים ביותר. פירות לא נמצאו גם על אחד מהם.

ממונפור אתה מדרים אל הוואדי(קל היה יותר לעבור בצד הנמוך של המבצר) ופונה שמאלה, ומולך מתגלה עץ־הדולב הראשון. הגדול ויפה שבהם עומד במים (עוברים על אבנים, שאנשים זריזים כבר הקדימו להניחן, ודאי מימי קדם). מול הדולב הזה (על שיפועו השמאלי של הוואדי) יש מעיין (עין אל־קלעה)?

יהיה עלי לחזור ברשימות אל הסביבה הזאת – ובעונג רב – ואז אביא יותר פרטים מתוך כוונה להסיק מהם מסקנות. בשבילי הפינה הזאת היא תגלית, ואני גם מכיר אדם שהיה מספר אודותיה יותר בהתלהבות אילו הכיר אותה כמו שהוא מכיר פינות אחרות שהמזל שיחק להן יותר.

עין־אבל, 30 באוגוסט 1911

עלי לרשום על רגל אחת את רשימות־הדרך שלי מוואדי אל־חביס לעין־אבּל. כניסתנו בלילה לא היתה נעימה ביותר. האנשים אינם אדיבים ולא מכניסי־אורחים.

מכיון שבהוראות־הדרך שלי יש המלצה חמה לבקר בכּרמים של עין־אבּל, דפקתי על דלת ביתה של המשפחה היהודית היחידה שגרה בכפר, משפחת רבי ליזר (גרינפלד), שהוא, כמובן… בעל משרפות יי"ש ובית־מרזח, וכן פונדקאי, העוסק גם בעיסוקים אחרים ממין זה; מולי ישב צעיר נוצרי וגמע בירה קימעה־קימעה, בהנאה, בעוד רבי ליזר מתפלל וילדיו משמשים לפני הברנש השותה; כוסות פזורות על השולחן… עסק ביש, הצעיר הביא עמו גיטארה.

 - - -

אך הנה נפסקה הנגינה ואוכל להמשיך: עם היציאה מוואדי אל־חביס מתחילה האדמה החשופה. כשהתחלנו להשקות את בהמותינו הצמאות מבור המים, כמעט התנפלו עלינו. חירפו וגידפו אותנו, ומיאנו להניח לנו לרוות את צמאוננו. בכל מקום שהמים בצימצום שם מתגלה האדם בהווייתו המבחילה: חסר־רחמים וכילי.

הצמחיה עדיין מופיעה כתמים־כתמים אולם אין בה מתום, וכבר אי־אפשר להכירה. – – – זו רק ערבה מדברית בהשוואה לוואדי־קרן. והרי בשני המקומות הצמחים מאותם מינים.

דיר אל־קאסי. – זיתים זקנים, לא מרובים יותר. טבּק, חטה (לקחתי דוגמאות), שעורה, עדשים, כרשינה… “בריכה” כביכול שבה משקים את הבהמות. סוס־המשא שלי חם היה לו וחשק לעשות טבילה קטנה. מכבשי־הצמחים המסכנים שלי! תיק הקרטון והמכבש העמוס היו על גבו לשם ייבוש, מעשה־נסים פעוט זה הציל אותם מן המרחץ המרענן. אשר ליתר החפצים – צריך “להזמין” שמש יוקדת, למען תהיינה עמי כותנות להחלפה (לא בכותנות־לילה, חלילה, הדברים אמורים…)

רומייש. – טבק, חטה, (מזו לקחתי מדגמים), שעורה (כבר נאספה מן הגורן), עדשים, וכו'. ביציאה מן הכפר משמאל, קבוצת “זינזלה”.⁶ יש בכפר הזה אבן־חול ורודה שמוצאת חן בעיני מאד. ביציאה מן הכפר בדרך לעין־אבּל, מתחילים הכרמים. ענבים לבנים יפים, שעדיין לא בשלו די. אך דבר זה אינו למגינת־לב לי. הגרגרים האלה, החמצמצים וצורבים קימעה, מפליאים להרחיק את האבק ולשטוף את הגרון. שפע עצום של תאנים, זערור⁷ אדום, שלא הבשיל עדיין, שאלקט מהם בדרכי בחזרה.

עין־אבל

כאמור, חזרתי בלילה. גרינפלד עצמו לא היה. מפי בני ביתו נודעו לי הדברים הבאים:

הכפר מניב 500 – 400 קנטר⁸ ענבים, שאותם מוכרים בעכו, חיפה וצור. משפחת גרינפלד קונה 60 – 40 קנטר ומוציאה 20 רוטל יין מתוק מקנטר ענבים; בעד הקנטר היא משלמת כ־100 גרוש, ואת היין היא מוכרת בעיקר בצפת. גמל נושא 50 – 45 רוטלים (שתי חביונות); דמי ההובלה – 6 בישליקים.

למען היות שלם עם מצפוני יצאתי לבקר בכרמים, לדון בהם “לפי מראה־עיניים”. הם משתרעים על שטח גדול למדי, ועיבודם גרוע בהחלט. – – – כמה רודפי־תענוגות הם אנשי המקום, אלי! אפילו היהודים נדבקו. הם קמים עם הציפרים ויוצאים אל הכרמים, לאכול תאנים וענבים, וחוזרים לפני הנץ החמה.

- - -

מטולה, 31 באוגוסט 1911 (ערב)

מעין־אבּל – למטולה

היום יום ה' – יום “סוק אל־ח’מיס”, באום־בנת־ג’בייל. ביקרתי בשוק ומצאתיו מתועב. כמאה בהמות במצב ירוד הובאו שם למכירה; מטבחים – תחת כיפת־השמיים; רוכלים – שכמעט אין להם מה למכור; כזה הוא השוק המפורסם בכל הסביבה.

עינאתה

הדרך מן הכפר נעשית עצובה יותר ויותר, וההר החשוף מעצים יותר ויותר מגלה את מערומיה השדופים של המשתית, אשר בשמש היוקדת הזאת הם מפילים קדרות איומה. אפשר לאמור כי העובדה שהזית אינו בנמצא פה כמעט כלל היא חסרון גדול לא רק מבחינה מעשית וכלכלית כי אם מבחינה אסתטית.

מיס

- - -

בהוראות־המסע שלי רשם מר אהרונסון בעצם ידו משפט המעורר בי עתה די עצב:

“מבנת אום ג’בייל למטולה עוברים דרך מיס וחוצים את היער(!). להשתדל ללקט פירות בשלב של שיחים שונים”.

סימן הקריאה אחרי התיבה “יער” (!) הוא במקומו. איה הוא היער? עודני מחפש אותו. כלום אלה השרשים המועטים המנסים, במאמץ של צניעות, לכסות על מערומי הקרקע? וכי לא ידעתי, מורי היקר, כי מאז הימים בהם עברת בצעירותך ביער הזקן חיממו הערבים את בתיהם, בישלו ובנו בעציו… והיער הזקן נספה…

והנה מטולה. משם ראיתי כל העת, מרחוק למטה, את החולה רחבת־הידיים, בירקרק בעל צבעים חמים; כאן, בין הנופים הנהדרים, כשסבא־חרמון ניבט מול הרחוב הלבן הזה, מול הבתים המוזנחים, והאומרים עצבות; הכלל, למראה הכפר הזה החשוף והמיושב אנשים מלאי תלונות, אוֹמַר אמת־לאמיתה: מראה הניגודים הזה פוגע ומשפיל את לבי היהודי שאין לו תקנה.

נדמה לי כי במקום כזה מן הדין הוא שלפחות מתוך צניעות יסתירו יושביו ו“לא יודו ברעב, גם אם הוא קיים”. אני מחפש את ההרריים ילודי־חלומי, את שומרי העמדה הקדמית שלנו ליד החרמון. ובחמתי אני מתאווה לפוצץ הכל. (רחמני, אלי!)

הנה תם החלק הראשון של מסעי ועמו… גם פנקסי הראשון.

רשימות חדשות על אודות הגומא ⁹

מטולה, 31 באוגוסט 1911

רק עכשיו נפגשתי שוב עם פרידמן, והיתה לי אתו שיחה ארוכה. חפץ אני לרשום “ככל הבא לעט” את כל הידיעות שעלה בידי להשיג. – – – מכיון שאיני יודע עד כמה יוכל להיות בהן ענין, הנני מעלה את כולן, מבלי יכולת להבחין בערכן.

1. הצדדים הפורמליים

הממשלה היא שמוסרת בחכירות את החולה, תמורת 325 לירות תורכיות לשנה. האדון פרידמן, בשותפות עם אחד תורכי (?), חתמו על חוזה עם הממשלה ל־5 שנים. פרידמן לא קיים את החוזה, ושותפו נשאר חוכר־מסים יחיד למשך הזמן הנ"ל. במרץ הבא תסתיים השנה הרביעית.

ההכנסה השנתית מן המס שגובים בחולה מן הגומא (“באביר”), שלא להביא בחשבון את המכירה, היא 200 לירות תורכיות במשך שנה אחת גבה פרידמן בעצמו את המס.

- - -

למותר הוא לציין כי ההפרש תלוי בגובֶה ובמידת שרירות־הלב אשר ינהג. את שומת המס על בית־גומא ועל עושה המחצלות, למשל, מגדילים בדרך־כלל.

2. נסיונות שנעשו

נוסדה חברה אנגלית לניצול גומא. – – – לאחר הנסיונות שנעשו נמצא הגומא שבחולה משובח מזה של מצרים ושל עכו. שלחו לכאן את המנהל שהיה, מן־הסתם, גם המיסד והוא בא בדברים עם פרידמן, לשם נסיון ראשון בכמות של 10 טונות.

פרידמן עבד בחברה 18 חודש, והיא הקציבה לו 300 פר' לחודש וכן 500 פר' לשנה לאחזקת סוס, ועוד 5 פר' ביום הוצאות אש"ל, כשהוא בדרכים.

אותה חברה הוציאה, כמדומה, 1200 לירות תורכיות לשם נסיון קטן זה. הצעדים הפורמליים, בדמשק בלבד, שבּה עשה פרידמן חדשיים־ימים, עלו כאלף פראנק. השותפים האנגלים לא ניאות לתקשר בזכיון אלא אם כן יינתן להם לעשרים שנה לפחות, כי הימים ימי מלוך עבד אל־חמיד; אולם בקושי ניתן להם הזכיון לחמש שנים (עד אז נמסרה החכירה לשנתיים, לכל היותר). המנהל קיוה להאריך את הזכיון ב־5 שנים נוספות ולכן הסכים.

3. תובלה

הבעיה הגדולה שדרשה פתרון היתה ההובלה, כי נפח החומר לא עמד בשום יחס למשקלו. גמל אחד מסוגל לשאת שתי חבילות, כל אחת במשקל 35 – 30 רוטל, והשכר – 40 גרוש עד צידון, או עד טבע’ה (הבדל רב במרחק)…. המנהל האנגלי אפילו חשב שאולי כדאי יהיה (לגבי זכיון לזמן ארוך, כמובן) לסלול דרך בביצות (כלומר בחולה) לשם מעבר עגלות. אעפ"כ האיש שלנו לא אמר די בזאת וחש כי יש לצמצם את נפח הסחורה במקום ולהובל כמין “תמצית” (את הגומא, כמדומה, מבשלים באיזה אופן, ואפילו כובשים אותו).

האנגלי נסע להביא את המכונות הדרושות בשביל הקצירה, הבישול והכבישה וכבר עמד לחזור עם כל הציוד והנה בדרכו בא עליו המוות, ויש גם סבורים כי הוטל למצולות ים, לחפש בהן גומא – תקלה של מה־בכך שבגללה לא היה יכול להמשיך בדרכו…

4. תולדות

נראה היה כי הפרשה שוקעת למצולה, והנה משפחת האל (בעלי מלון “פארק”, המשומדים, ביפו) באו שוב בדברים עם פרידמן. הם היו סוכני האנגלים בארץ. הפצרתי בפרידמן שלא ישמיע הגה אודות הזמנתנו, הוא הבטיח לי.

אני מתמקח על המחיר, הנראה לי גבוה, פרידמן מבטיח לי כי עתה אין כאן שום “שטארה”¹⁰ בענין, מפני שכּל דכפין יכול לקנות במחיר הזה. – – – הוא גם מבטיחני כי הפעם אינו מבקש להרוויח מאומה, ובאמת נראה בו כי אינו מבקש להונותני, ואף חפץ הוא לבצר לו עמדה לקניית “חזקה” לעתיד.

אולם לשם סיורנו בחולה, בניאס ותל־אל־קאדי יהיו דרושים לנו יומיים, ועכשיו יום־חמישי בערב, ומחרתיים שבת, ולכן אי־אפשר להספיק. מצד שני, פרידמן עסוק בראשית השבוע. אנו מועידים את יום שלישי או רביעי לפגישה ואז נצא לחולה, כי אני מבכר להעלות את התנאים בכתב. לאחר שאווכח לראות שלא מבשלים לי פה איזו דייסה כראוי לנוסע בן גילי. אגב, פירות הצבּר בסביבה היו יכולים לספק בגדלם את עוג מלך הבשן בכבודו־ובעצמו, הענבים שאך החלו להבשיל – טעימים והעגבניות – חמוצות, ובנות נחמדות מעם־הפרגיות מטילות יום־יום ביצים המתבשלות להיאכל…

- - -

ראשייה אל־ואדי, 2 בספטמבר 1911

חלק המסע מחצבאיה עד פה היה די קשה, כי סוסינו גרועים, השמש לוהטת, ואיננו מכירים את הדרך. דבר זה, בעיקר, גרם לנו ביטול זמן רב. על־כל־פנים, הערכת ה“סית סעאת” (שש שעות) הערבית אינה מכוונת לסוסי־שיירה, ומר אהרנסון טועה ודאי כשהוא אומר כי ממטולה לראשייה כמהלך שמונה שעות, בסוס. דרושות לפחת 12 שעות; ואם להביא בחשבון את מהירותם הצנועה של סוסי־השיירה, המנוחה ההכרחית והעצירות הבלתי־נמנעות – הרי זה מהלך 14 שעות תמימות.

מכיון שהשתדלתי למהר כמה שאפשר, ולא התעכבתי בשום מקום, מעטים לפי היחס הדברים שאוכל לרשום. וזו הדרך בה נסענו: חצבאיה – מימס – כפר אל־זית – בין עינאתה ואל־ספינה עין חורשה – בית סאחיה – בכייפה – ראשייה… בכל מקום או כמעט בכל מקום הגפנים והענבים המוארכים מטופחים היטב עד מאד. כמה דרוזים, בכרם כפר אל־זית, עצרונו כדי לכבּדנו בענבים; מהם אחד, צעיר, מדבר צרפתית. הצרפתית גרועה, אבל הענבים מצוינים.

קרוב לכפר הזה, מכיון שטעינו בדרך, מוליך אותנו המקרה אל שביל אשר משני צדדיו שפע של ורדי־בר, עמוסים פירות. יצרי משיאני למלא בהם שקיק. בעוד אני מלקט מן הפירות אני מבחין בעץ קטן, הכורע – פשוטו־כמשמעו – תחת כובד פירותיו הצהובים ואדומי־הלחיים, הגדולים והענבריים כשזיפים היותר יפים מזן מיראבל. קוטף אני 200 פירות משזיף הדוב (Prunus ursina), הראשון שנקרה לי בדרכי והמבטיח יבול עשיר.

בעוד אני קוטף את הפירות אמר לי הלך אחד שעבר שם כי עצים אלה מרובים בסביבה, וכי בשובי יכול הוא להמציא לי כמות ידועה של פירות. הסכמתי. ביקשתיו להפריד את הזרעים.

- - -

ראשייה אל־ואדי, 3 בספטמבר 1911

בבוקר.

לילה גרוע מיוחד. מארחי התרו והתרו בי על מציאותם של “עוקצים”, והזמינוני לישון תחת “נמוּסייה”,¹¹ על ה“סִטח”,¹² אבל מכּיון שאני נזהר שלא לחלות בדרך בקדחת ובהתקררוּת. סירבתי בנימוס וביכּרתי ללון בחדר. דבר זה היה בהחלט לתועלת ליתושים, שלא הרפּו כל הלילה. אני נלאֶה מאד. – – –

צער כבד רובץ עלי. שכחתי להיודע אודות מקום גידולו של הערער (Juniperus inacrocarpa או drupacea) – שאותו גילה מר אהרנסון, בקירבת כפר־קוק, כמדומני. אני שואל את עצמי אם עלי לנסות לתור אחריו באיזה אופן שהוא אחרי־הצהריים. די מתחשק לי ללקט מפירותיו הבשלים, אם רק מצויים הם… ללכת? לא ללכת?

כעבור 3 שעות

שייך אחמד הובילני… לכרם של אחד מידידיו הדרוזים… שם ראיתי ארבעה שיחים של שזיף הדוב (Prunus ursina). הגדול והזקן בהם, שנופו מתחיל בגובה 0.80 – 0.90 מ' מן הקרקע ונדמה כאילו גנן זריז נתן לו צורה, הוא ודאי הדבר הפורה יותר שראיתי מימי. הצמח אינו נושא עוד עלים כי אם פירות בלבד. קצצתי חתיכת ענף באורך 20 ס"מ, ומצאתי עליו 30(!) פירות. דברים שכאלה לא ייאמנו עד שאדם רואה אותם במו־עיניו, ואפילו אז אין לתארם במלים… קטפתי מן השיח 7 רוטלים פרי, ואני יכול לומר בלי גוזמה שהדבר אינו מורגש כלל. נראה כי נותרו עליו עוד 6 – 5 פעמים ככמות הזאת. ובכן, אפילו לפי המחיר ששילמתי… הרי לפנינו שיח־בר שיכול להכניס 20 – 15 פר', סכום שאין לזלזל בו. ליד חצר אחת השגחתי בעץ יפה עד מאד. זה מיש דרומי¹³ שעליו סיפרו לי במעלייה ועד כה לא הצלחתי לגלותו.

ביקשתי רשות משוטר אחד (היה זה בחצר בית־הממשלה) ולקחתי דוגמאות־מספר. ה“שאוויש” מבטיחני כי כל הכורת אחד מן האילנות האלה גוזר מיתה חטופה עליו ועל בניו. אמונת־הבל ברוכה. מי־יתן ותגונני גם על שאר אילנות.

ראשייה, 3 בספטמבר 1911

לעת ערב

אני בוש להודות כי ליל־הנדודים, וכן הטיול שלי הבוקר בכרמים בשמש הלוהטת, הביאו עלי חולשה. שכבתי וגם נרדמתי באמת, חשתי שגופי מנומנם וכבד כעופרת. כאשר אך התחלתי להתנמנם הרגשתי שכאילו נישא אני בדהרה קלה על סוס טוב; הגעתי ליער של עצי־ערער גבוהים מארזים, בדיוק מאלה שחיפשתי, משב־רוח רענן ליחש בעצים; כמה נהדר היה זה. ממה טווּי חלום?

לא משב־רוח רענן היה בחדר אלא חום של כבשן, רחש העצים היה רק זמזום היתושים. כי החרקים האלה כאילו נשמעו שלא להניח לי, לא ביום ולא בלילה. אשר לדהרה – הרי זה מפעל היאה להרקולס. לא עמד בי המרץ אפילו להניע יד לגרש את היתושים.

אעפ"כ, עשיתי אותו מאמץ על־אנושי שהיה דרוש כדי לקום. לפי השמש היתה שעה שלוש. מסרתי לַקטנים לגרד את בשר השזיפים, כדי שאקח אתי את גלעיניהם בלבד. – – –

3 בספטמבר 1911. בלילה

הלילה יש לי כילה… וענן של יתושים חונה עליה… יותר ויותר אני נוכח לדעת כי רוח האדם היוצא לשוטט צריכה להיות שקטה, רוגעת, סקרנית, ערה ועומדת על המשמר בכל עת. אסור שיהיה מופתע פעם בקוצר־יד. ובטרם יופיעו קשיים, עליו להיות בטוח כי יוכל להם. שהרי, כמו שאומר סואראס בספרו “מפעלות זאראטוסטרא”: “המאמין בכוחו, כבר כוחו עמו” (אמונת אדם בכוחו אף היא כוח).

בשעה זו חוגגים את הכלולות¹⁴ בחיפה. אני שואל את עצמי עם מי רוקדות שרה, רבקה וצלה.¹⁵ אשר לי – הלילה אני ראוי להיות רקדן – כאחד מחברא־קדישא…

החלטתי לבדוק עד היכן מועילה ה“נמוסייה” שלי, נוּמה־נוּם.

ג’בל אלהאן, תחנת אדרים

4 בספטמבר 1911

כמעט ישנתי הלילה. עוד בטרם יאיר היום יצאתי מראשייה ושמתי פני אל המקום הזה. בשעה שמונה־וחצי בקירוב הבחנתי משמאלי בעצי־הערער הראשונים. שתי שעות תמימות טיילתי בהר. גם בדרך, ובעצם כשירדתי בשביל המוליך אל המקום הזה, טיפסתי כל העת לכאן ולכאן. אני מעריך במאתיים, ואולי אף יותר מזה את מספר העצים במקום, המצומצם עד מאד; לדברי חוטבי־העצים אשר את פיהם שאלתי, זה כתם הירק היחיד שנשאר בחבל.

בראשית צעדי נכון לי צער רב: מרחוק ראיתי שני עצים; טיפסתי לעברם בשמחה וכעבור כעשרים דקה הגעתי למקום. לבי התכווץ בי כשמצאתי בהם חתכים טריים לגמרי (כמעט וכתבתי: שותתים!). מסביב – שבבים שהתעופפו לפני שעה קלה, והזמורות הפזורות מסביב היו עדיין חיות, ירוקות, רעננות… עוד לא חלפה שעה אחת מאז עלה עליהן הכורת. שני העצים היפים עוררו בו את חמדתו… אילו נפל בידי, היו רגעים קשים צפויים לבן־בליעל זה שזיכּה אותי בהפתעה המרגיזה. לא הייתי מאמין שאני כל־כך רגיש וקשור לדברים שאין בהם רוח־חיים (ואיזה ביטוי מגונה!). חרוזים של לאמארטין עולים בזכרוני:

אני מקשקש שורות אלו למען ימים־יבואו, שבהם אולי אצחק על משוּגת גיל הבחרוּת… אולם לפני שעה קלה הרגשתי מה שיכול להרגיש מי שבא עליז לפגישה שהועיד לו מודעו והנה הוא מוצא את ידידו מוטל לארץ וסכין תקוע בגרונו.

מי יודע? שמא היה זה דבר יותר עמוק? גרזן זה, המטיל מומים בארצנו ומערטל אותה זה דורות כה רבים, וכי לא הוא שפגע בלבי פגיעה כה ישרה ומכאיבה?! פסוקי־מוסר משכבר־הימים עלו בזכרוני, על הנקם שחייב אדם לנקום במחרפי אמו. דמה דמיתי כי רגלי היכו פה שרשים ואלה כואבים ודווים. מעולם לא יכולתי לראות תמונה של הצלוב שמסמרים תקועים בכפות ידיו השותתות בלי לחוש חולשה בפרקי־ידי. חולשה כזאת חשתי לפני שעה קלה, בזרועותי ובשוֹקי. אותה הרגשה של רפיון המתעוררת בך בראותך רעה בלתי־צפויה שאין לה תקנה. בשעה שאתה מטפס על עץ ללקט מפירותיו והנה אך זרדים מתים… בשעה שאתה בא עליז לבית, והנה ירד עליו אֵבל.

שעה ארוכה סובבתי סביב הנכים האלה, ולפתע נעשו לי קרובים קירבת־אחים. תחת אחד מהם מצאתי זרע בשל… מי־יתן וכאשר נקרא לו דרור לנבוט ולחיות ינציח את בני־גזעו המושמדים, כי הללו אין ביכלתם להתגונן…

אני כותב שכוב על בטני; לטיפת השמש על ערפי מזכירה לי… שאני צריך לחזור למלאכה. בדקתי 50 – 40 עצים… זרעים בשלים כמעט אין בהם כלל וסבורני כי ביקורי חל כחודש־ימים לפני העונה. שללי אינו עשיר ביותר: 26 זרעים בשלים וכ־270 ירוקים. גם את אלה נטלתי. אולי יימצאו בתוכם כאלה שכבר בשלו עד כדי כך שיוכלו לנבוט; יהי זה שכרנו.

בדבר אחד כבר השגחתי, בעת מסעי ביולי, ודבר זה מתאשר לי עתה בכלל: הזרעים אינם נוצרים מעולם לא בצד המזרחי של העץ ולא בדרומי כי אם תמיד בצפוני ובמערבי. ביאור שמתקבל על דעתי הוא זה: הננו על שיפועו המערבי של החרמון, ולכן השמש העולה מטילה על העצים את צל ההר מצד מזרח עד שעה די מאוחרת. ובכן הצד הצפוני והצפוני־המערבי הם שמקבלים את רוב האור, ומכאן התפתחותן זו של הזרעים. רק זרע אחד גיליתי בדרום ואף לא אחד במזרח.

לפי הערכתי, כאמור, עולים פה 200 עצים ואין זה הרבה אם נזכור כי הללו מתרבים על־ידי זרעיהם (איזה אומץ, אחרי ככלות הכל!) וכי הצמחים הצעירים מרובים לפי היחס. ובכן, במשך שנות קיומם הראשונות הצמחים הצעירים האלה בטוחים מיד הכורת, פשוט מפני שהם בשבילו פיתוי דל יותר מדי. זאת־אומרת שלמרות האכזריות בה יורדים לחייהם של האומללים האלה, יש לפחות סיכוי כי במשך השנים הקרובות לא ייעלמו לגמרי, ואפשר לקוות להציל פה־ושם כמה מזרעיהם. אני כותב זאת כמעט בחרדה, כי הערער השני (?macrocarpa) אולי אבד לנו לעולמים.

דבר אחד נראה לי ברור, בנידון זה. אילו הייתי צריך לקבוע כללים ליצר־ההרס האנושי, בהתחשב בפסיכולוגיה של חיית־האדם, ובמיוחד בנושא המדובּר, כלומר בהשמדת יערות, הייתי קובע כי בדרך־כלל השורדים האחרונים הם הכי פחוּתים. את המשובּחים שבהם הירבּו יותר לכרות. קביעה פשוטה זו נהירה לכל בר־בי־רב: תחילה קיצץ הגרזן באריות שבּחבורה. כל דור ודור של מהרסים הולכי־על־שתים מביא כליה על בעלי־הקומה באילנות של זמנו – כשאין קרפיון, אוכלים סרדין. לנמושות של ימינו נשארו רק דגי־הרקק. כיום אפשר להשגיח בבירור בשלבים הבאים:

1. הכחדת האלון והאלה

2. הבאת כליה על האדר

3. ההשמדת האחרונים למחטניים הקטנים.

ומחר:

האלון והאלה, המנסים להשתרש במקומות האלה ולעלות מחדש, יימחו, ובזאת תיאמר המלה האחרונה.

מחשבות אלו רוצחות כל דמיון. כשהמראה הזה מרחף לנגד עיניך נבצר ממך לחזות איך נראַה החרמון עת עורר את המלך־המשורר לאחוז בנבל.

שזיף־הדוב

למען האמת, לא באתי להתחקות פה אחריו, אולם נדמה כי איזו פֵיה קטנה בת־יער, צאצאית אחרונה של גזע נחמד אשר בני־אדם החריבו את משכּנו, נקשרה נפשה בבן־הגיא הקטן הזה; כי לולא כן לא היו נמצאים בו עצים כה יפים. משום כך, לוּא רק לבלתי היות כפוי־טובה לפֵיה הקטנה, שהעניקה לנו מחסה־צללים כה נחמד, חובה עלי להזכירם.

יש שם כחמישה־עשר אילנות, כל אחד מהם יפה מחברו. עכשיו הם מקננים בין ריבואות אבני־חן, שצבעיהם מן האזמרגד החיור עד לפטדה עין העינבר והזהוב, ועד לאודם דם היונה – אלו לחיי השזיפים. לפי גדלם של שזיפים אלה לא יוכל אף אחד מאחיהם המתורבתים לזלזל בהם… טעמתי מהם פה־ושם, ומצאתי שכמה מפירותיהם כמעט יפים לאכילה.

מדדתי שני עצים, בגובה 1.25 מ' מן הקרקע, מצאתי שהיקפו של האחד 1.45 מ' ושל השני 2 מ'. יפה לא כן? – – –

ראשייה, 4 בספטמבר, 1911. בערב

לא הבלגתי ושׂמתי פעמי לעבר עישה ופר־קוק (קוך) כדי להתחקות אחר הערער השני, אשר שמו המדויק בערבית כבר ידוע לי (“ביירות שוקי”) – אולם ללא תוצאות. לשאלותי משיבים כולם: לא ראינו, לא שמענו. אעפ"כ בדרך חזרה סיפר לנו מישהו על עץ שראה בשנה שעברה (בסביבה הזאת הרי זה סיפור מני־קדם, שלג דאשתקד…) חוטבי־עצים אדיבים אומרים לי, כל אחד כפי יכלתו, באיזה מקומות גדעו והבעירו אותם.

משהו מעיק על לבי, מין צער על שיכולתי להציל ואיחרתי – ואולי על שלא חיפשתי די. בייחוד מציקה לי המחשבה: “מחר יכרתו את העץ האחרון העושה פרי, אשר קיויתי להנציח את גזעו שנשמד אך מתוך התרשלות לא הספקתי להצילו”. לא שיערתי לעצמי שכּה יכבד המשא הזה.

ראשייה, 4 בספטמבר 1911. בלילה

מכּיון שנגמר פנקסי השני אני עושה לי חדש: וזה, בנייר הערבי, בחוט־המשיחה וכן גם בחוֹרים שנקבתי בו במכונת־תפירה, מכריז למרחוק פרסה כי נעשה בשעת מסע. מסתמא אינו משוכלל בצורתו כמו קודמיו, ואעפ"כ יעשה את שליחותו, ואני שבע־רצון שעלה בידי לעשות אחד כמוהו בראשייה.

- - -

4 בספטמבר 1911

השעה מאוחרת, מאוחרת מאד, ואינני מצליח להירדם, והרי עברתי כחמש־עשרה שעות ברכיבה, באוויר החפשי ובשמש הלוהטת. הוצאתי כוחות בפזרנות־נעורים ובהתלהבות; ומנוי־וגמור עמי להתחיל מחדש מחר, כלומר בעוד שעות ספורות, בעצם, זה כל מה שדרוש למנוחה. אעפ"כ, גופי ממאן, ואולי לא גופי כי אם משהו אחר שאינני חפץ לכנותו בשם, מכיון שאני שונא מלים שבאות לבטא איזה רגש מופשט אך אינן יוצרות אותה תמונה אצל כל אדם ואינן מעוררות אותה התרגשות. – – –

לפני שעה קלה התהלכתי אנה־ואנה בחדר הזה, הסגור והדומם, והנה עברוני חלומות גדולים ונלהבים – חלומות גדולים בלתי־ניתנים להגשמה, ואשר אין להביעם במלים. איככה זה יכולים חלומות אלה, הפורשים כנפיים גדולות וזוהרות, להיולד, לקרום בשר כביכול, ולחיות, ולוּא אך כחזיון־בזק החולף ברוחו של אדם ואנו, שקטנים הננו כל־כך, פחותי־ערך וקצרי־ימים כל כך, איככה זה יפקדונו לעתים – רגעים פורחים כהרף־עין ובכל־זאת רועצים בגדלותם? איככה?

בעצם, אילו נשאלתי ברגע זה אם עצוב אני או שמח, מאושר או אומלל, נשבע אנוכי כי לא אדע מה להשיב. שואל אני את עצמי אם אין כאן איזה חוש־שבּלב. שואל אני את עצמי מה עושים ברגע זה כל אוהבי־נפשי, הנמצאים עכשיו הרחק הרחק. אולי נקיפת־לב היא זו בגלל שלא חשבתי עליהם די. אילו בא מישהו והעיר את אזני כי קיימים עוד אנשים זולתי,… כי אלה אנשים שאהוֹב אוֹהבם – היה מחזירני ממרחקים לא ישוערו…

לעיני רוחי חוזרות ועולות שעות היום האחרונות. שני רגשות – סותרים לגמרי – נאבקים על רצוני: – – –

האחד – למצוא, לראות, לקחת הכל. לא להחמיץ שום דבר, כאילו שואה גדולה עתידה לבוא על הארץ ולהחריב הכל, מיד אחרי לכתי.

השני – הניעני לנהוג באורך־רוח, אם גם לא באדישות, ולומר לעצמי כי רק מתחילים אנו עכשיו. כי הכל ילך למישרים. כי העתיד אין לו תיכלה. כי אנו נזכּה, נגיע. נחקור, נקח, וכי עלי למלא את חובתי בשמחה ובנחת.

ידעתי כי הרגש השני היה עדיף, אופטימי, אומר־אומץ יותר, וגם פחות אנוכי. אעפ“כ כל דבר של מה־בכך שלא עלה יפה הביא עלי דאבה, דאבה ילדותית אולי ואעפ”כ ממשית, שמילאה את לבי תוגה…

עיינתי ברשימות שכתבתי היום. במקומות ידועים נראו לי מוגזמות וסנטימנטליות כל־כך עד שרציתי להשמידן… אחר־כך שאלתי את עצמי אם רשאי אנוכי, שהרי ידעתי בעליל כי אין בהם שום העמדת־פנים, כי דפים קטנים אלה, הם כמו בבואות של מצבי־רוח שאולי לא ישובו לעולם, לעולם… אפשר שפקדוני רגעים שבהם הנפש חוזרת אל מחוזות־הילדות הנשכחים, גיל שבּו מראה פרח שנקטף, גוזל מת, בהמה באטליז מעוררים בך סערות־רגש שאולי תשפענה על כל ימי־החיים, ותמונות חולפות בזכרוני. הבה ארשמן.

ראשון־לציון. אנוכי בן שתים־עשרה. חברי ואני מתכוננים להצגת “המכבים”. תפקידו של יהודה נפל בחלקו של אחד מחברי (פגיעה אשר לא תיסלח), ואני עצוב מאד. המורה, האדון ויתקין, מוסיף תפקיד בשבילי כדי לנחמני: לקרוא פרק ל"ז ביחזקאל, כשאני מחוּפש לנביא. בשעה שאני כותב את השורות האלו אני רואה את פני האדון ויתקין והנה הם כפני בר־מינן, כי האדון ויתקין, שנתן לתלמידיו את גרונו, את לבו, ואת ריאותיו, חולה בשחפת, וידוע לי קרובה שעתו. לפנינו – שבוע־ימים. לפתע עולים בזכרוני דברי הכתוב:

עדיין אני שומע את קולי, כמו שהיה לפני עשר שנים, את קולי הילדותי והצרחני, מדקלם בכנות מצחיקה:

“ורוח אין בהם!”

לאחר זמן הבינותי…

- - -

הבוקר, בג’בל אלהאן, למרגלות החרמון

שעות הבוקר היו כמו שרק אלה היודעים את סודן יכולים לשער בנפשם, כחול־ההר וקרני־הפז כאילו קרמו גוף, וכאילו אפשר היה למוּש אותם, למששם, והכל היה אפוף אד קליל, מרפרף, גווע, כמעט בלתי־נתפס, כמו הילות בחלום־לילה, שבהן נאפד לפעמים שערה השופע־מדי של יפהפיה בלונדינית, אשר עודף זיווֹ עלול להפר את ההרמוניה העמוקה של החזיון.

גם הפעמונים רבי־הצלילים של העדרים נמלאו רצינות, חלמנות, רוך, צניעות, שלא לעכור את לטיפת הבוקר, ובתוך התרוממות־הנפש הזאת צימצמתי את עצמי מאד. מה אני עושה פה? אני יושב על הסלע נושם ונושף, כי לפני שעה קלה טיפסתי בהר וכבר אני מתחיל להרגיש בריאותי. הה! כמה בוז יהגה לי ההר. היטב הוא חש, מסתמא, כי לפניו איש בעל דם עייף, לא דמם השוטף של אנשים בני־חורין, למודי אוויר חפשי. אחד שזה דורי־דורות לא היו אבותיו רועים, הרריים, כובשי־גבהים. בטוחני כי הוא, הגדול, הנהדר, בן־החורין, עלובים בעיניו כל מי שאינם יודעים לחרף את נפשם ולכבוש בצלעותיו שבילים חדשים. – – -

והנני מתחיל להתבונן בגילויי החיים השונים סביבי.

כאח־אורח אני מתבונן בעצי־הערער אחד לאחד. חבלות שחיבלו בהם זה־מקרוב, חבלות מיום אתמול, מחלות, עקרות, בכל־זאת, הנה יש בידי זרעים, ומהם אפילו בשלים.

ומשהו מסעיר־לב, אשר זמן רב ליוה אותי באופן מטושטש, זרח פתאום בהכרתי. ברור, בהיר, חרוץ. רואה אני לבסוף – נכון יותר: מנצנצת בי כברק המזהיר – הזיקה הקרובה, הקירבה הרוחנית שבין העצים האלה, שכמעט אינם ראויים עוד לשם זה, ובינינו אולי… הצמחים האלה נעווי־התואר, הגדומים, מוכּי־הכליון אינם נאים, לא ולא! כל יתר המחטניים המוגנים, המטופחים, המסורקים – תואר להם והדר.

ואולם, באשר להיאבקות?

התבוננתי בערערים האלה, ושאלתי את עצמי: מה להם פה?! הידיעה הבטוחה כי מיועדים הם לגרזן, נידונים לשריפה, האין די בה לעצור בתנופת החיים החרוצה והקיימת לעד, אשר היא אויב לא־יירתע, הקורא: חיו! לשם מה ולשם מי זה תחיו, עלובים שכמותכם, האם לא מוטב לומר הרף?!

והשדים המושרשים האלה כמו קמו להשיב לי: לא נכנע! לא נכלה!

זרעים אלה היו, על צד האמת, התגרות, אירוניה ומעשה נוגע־ללב לגבי גזע הנידון לסוּף מן הארץ… ואז הירהרתי:

ל“סוּף” מן הארץ?! והלא אנוכי חי וקיים. אכן, הם לא יסופו עוד. כאשר תצאו כלוחמים המתקדשים למוות אל קווי־האש, יהיו הם רשאים להגידכם כי הם קיימו את הגזע עד ערשׂ־מוות, וכי עתה יכולים הם לבעור על משכבם בשלום… ובעודי תמה על כי לא העלו העצים על דעתם להתאבד ואפילו עשו זרעים, הייתי הולך ומלקט מזרעיהם היקרים (ודאי דמיתי בעיניהם לאל טוב־ומיטיב) וזאת – לשם המטרה היחידה שיש בה טעם: קיום המין. והיצורים האלה, שאבריהם קטועים, ושעל אף הכל ולמרות הכל היו ענפיהם הירוקים והעזים כזועקים אלי סיסמה עתיקה של אבירות ואומץ: לא ניכנע!

האדמה, אשר שום כוח עליה לא יצלח, זו האם הקנאית ולמאטריארכאט הכל־עולמי שלה, השמיעה זעקה מגרונם נגד האדם – זה היסוד ההרסני בה"א־הידיעה, והעצים בטרם יפלו כגיבורים, נלחמו עד האחרון בהם.

אך הנה תשוב־תפקדני האירוניה העליזה. כמה מתועב הוא ההגיון! כי זה שהוא כל־יכול כשדברים אמורים בעובדות אובייקטיביות הריהו נעשה חסר־אונים ונלעג כל־כך כאשר חפצים להשתמש בו למעשה בעניינים סובייקטיביים.

לפני שעה קלה חשקתי לתלות בעצים מרגשותינו־אנו, רגשות אנשים חלשים נדכאי־רוח; שאלתי את עצמי למה לא הפקירו את עצמם למיתת רעב וצמא, מידיעתם כי נגזר עליהם למות בגרזן ובאש, ואפילו רגע לא נתתי אל לבי, כי במובן סובייקטיבי הייתי אז עץ־ערער, לא פחות ולא יותר.

איככה נקלעתי לכאן?! מה ביקשתי לי פה?!… באתי לכאן לתת פוגה לנשימתי הקצרה, אך לשם מה? אני, לפחות, יכולתי לשאוב ממחשבתי איזו הכרה ודאית כי לא תימצא יד אשר תשתלני במקום שבו התנאים הולמים ובו תהא התפתחותי בטוחה ומוגנת. וידוע ידעתי כי מהיותי בן לגזע שנועד גם הוא לאש ולחרב יאה לי להיכון בכל יום “לחזות בהיחרץ הגורל”. ומאומה, לעולם לא יהיה לי לנחלה, כעַם. ומכיון שירשתי צרור של ייסורים, אולי אורישנו יום אחד, בהיותו כבד מעט יותר. ואני, החלש והאובד, באתי עד הלום להציל חלש ואובד ממני, למען ארקום לי אילוזיה של כוח, כגואל ומושיע. מה־רבה, מה־רבה המצוקה!

דהרות עברו בהר. היה זה כהד גווע של רעם רחוק. כאן קם העבר לתחייה בהמיה מעורפלת ומרעידת־לב. העבר הוא פרקליט המיטיב לטעון ולשדל, מכוחו שבו לצמוח יערות עבותים אפופי־מסתורין, ורועים עַזים עטורי־תלתלים כבני־אלים, ועלמות שזופות המזמרות כמעיינות מפכּים, ולוחמים שוצפים כאשדות־מים. צפרירי הבוקר היו כמרימים אבק־מלחמה, וכל אלה קראו באזני והתחננו, ובחמימות נפלאה המיסו את לבי. ההווה חלף כברק עגום; אמרתי לנפשי כי בהר לא צפויים לי שום פגישות־רעים, שום פנים מביעי־מחשבה של חבר־לאמונה, אשר אוכל לברכו לשלום בקול שמחה. שום אדם אשר יבקש פוגה לסערות רוחו, בתוך דממת הסלעים האלה.

“ורוח אין בהם”.

וכדי לא להגות בזאת שקעתי בהזיה ממושכת, בכל מאודי, ולבי הולך אחרי אותה מימרה שהננו מכנים עתיד…

מסתורין, שאותם אנו מציגים בבערותנו בשם המעורפל: חיים. – – –

חוק להם –לבלי חדול.

סיסמתם – התקיים לנצח.

ולשרות המטרה הזאת, עומדים לגיונות של פיות מפתים. לסוררים מראים החיים חזיונות שמן הנמנע הוא להגשימם, והחזיונות מפיחים בהם אש־תקוה, מצמיחים להם כנפי־זוהר אמיצות ובנות־חלוף, והיה כאשר יגשימו החיים את מטרתם הריהם מתנערים בגיחוך מבעלי־החלומות. ותשושים ורצוצים במר־ייאושם, נידונים הם לכליון־נצח על כי הבליגו ברוחם עד הסוף.

“היתה עלי יד ה'”…

הזה הזיתי על ההר…

ובהגותי ביערות שנעלמו, הייתי מהרהר בבני־אדם. הוכחנו לדעת כי ידענו למות… אפס הנקל הוא למות. ואנו נספינו – לבל נמות לחיי־הנצח ולייעודנו.

ושאלה נוראה מנסרת, מרעידת־לב כגזירת הגורל: כלום היה לנו המוות להרגל?!

כן: האם אין אנו מסוגלים עוד כי אם למות?

האם הגידוף “ולאד אל־מיתה”¹⁶ מכוון לאמת?

ומה עוד יש עמנו להוריש, כגורל וכשליחות, כייעוד וכמסורת ליוצאי־חלצינו, העתידים לחזות באור ובמחשכים, בקרבות ומפלות?…

"הסיף, כלום לא שוּבּר עולמית?!

הספר, כלום לא נשרף לעד?!"

אך החיים התרוננו בלבי:

כדי לנצח – יש להוכיח כי מסוגלים אנו לחיות, להוסיף להתקיים – הרי זה פתח לכל האפשרויות, אפילו לחישול הברזל מחדש, להחייאת הגווילים הישנים וליצירת שיר חדשה וחרבות נוצצות.

לחיות ולהוסיף להתקיים.

לא אכּנע!

"הנה אני מוציא אתכם מקברותיכם, עמי!

מארבע כנפות הארץ, בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה – ויחיו".

ואני יורד למישור ושר בקול גדול:

וברדתי אל המישור, צילצלו באזני אלפי פעמונים את דברי בראנד לאיבסן (אשר מלות הפרוזה שלו נשכחו ממני, שהרי יש אנשים המדברים בחרוזים) ואשר הם סיסמה נאה:

אכן, שאלה היא, אחא איבסן! שאלה היא אם איננו ראויים לגאולה. אנוכי, הערב, מרגיש עצמי מסוגל לעשות מעשים של ממש.

הנה־זה נפרדתי לשלום משיחי־הערער, והריני עושה את דרכי בחזרה. צריך בכל־זאת לישון. השעה כה מאוחרת. ועלי להיות מוכן שעה כה מוקדמת. עולה בזכרוני חרוז של שיר־ערש יהודי נוגה:

ראשייה, 5 בספטמבר 1911

עדיין הלילה מושל. אנו מעמיסים ומתכוננים לדרך. באמת־ובתמים, איני יודע אם ישנתי, ואני עצבני; האין זו איזו הרגשה מוקדמת? לא! רעיון נואל מדי! כי אילו היה דבר המתרגש על מישהו, באיזה מקום שהוא, מסוגל לפעול עלינו – כי אז היה זה מעצור נורא לחירות האדם. ובכן, קדימה לדרך, והריני מתחיל למסור דין וחשבון על אודות

מסע החזרה

מטולה, 5 בספטמבר 1911

עזבתי את החבצאני ונסעתי אל מחצבות־החמר. הן עזובות וסגורות כעת. אעפ"כ ראיתי את הבנין וראיתי גם ערימות גדולות של צרורות אפורים, כמדומני ביטוּמן (האספלט הגלמי, אם זכרוני אינו מטעני, הוא שחום, צפוף ודומה לעטרן). בענין המפעל – הנה הידיעות שליקטתי תוך כדי מסע:

בזמנו הוחכרו המחצבות האלה. דמי־החכירה (כנהוג אצל הערבים) היו בין 500 ו־1000 ל.ת. שעת גדולתו של המפעל היתה בימיו של פלוני אצפר (מדמשק, כמדומני). בעת ההיא היו כאן 60 פועלים שעבדו לסירוגים¹⁸, במשמרת־יום ובמשמרת־לילה. כאשר הוכרז המקום “ג’יפטליק”¹⁹ נמסר המפעל לחוכרים, בעד ⅓ ממה שנהגה הממשלה לגבּות. אולם מזמן שעלתה הארץ על דרך ההתקמות והשיגשוג בעקב הכרזת “הקונסטיטוציה הראשונה”, נסגר המפעל…

יש להעיר כי שכר־העבודה עלה בשנים האחרונות פי־שלושה, הדחקוּת, התקוה לעושר ומאז הקונסטיטוציה – החשש מפני חובת עבודת־הצבא, הניסו בהמוניהם את הצעירים הנוצרים והדרוזים לאמריקה (נכון יותר: לאמריקות)…

לעומת זה, מתלוננים בחצבאיה על חוסר ידיים עובדות בחקלאות, וגם כן על חוסר קונים ליבול, ולכן מיום ליום שכר־העבודה מאמיר ומחיר התוצרת יורד.

מטולה, 6 בספטמבר 1911

חוזר אני מדיר־מימס, שם יצאתי לקחת רכבי־זית. פרידמן בא הבוקר והודיעני כי אחד, סעיד מסעוד הודא אבו־שאכּר, פרש מופלג, שתיין מופלג ובעל־קרקעות מופלג, נמצא פה וכי אני יכול להתלוות אליו בדרכו. הזמנתי את הברנש למלון. לאחר שפע של קפה וסלאם־עליכום²⁰ הגדתי לו את מבוקשי. על כך השיב לי כי למען האדונים לבית אהרנסון הוא נכון לכל, ללא סייג. הוא אף התעניין מאד בשלום “ח’וואג’ה אהרנסון” ובשלום סוסתו, ואף הואיל לשאול אם כבר נשא האדון אהרנסון אשה.

לשווא ניסיתי להיודע אצל אותו שתיין מגעיל על זני הזית על טיבם וכיוצא בזה. במשפט אחד גילה את גודל כסילותו: “כוּלוּ ואחד”. התחלתי להסתכל סביב ולקחתי כיד המקרה שתי אגודות רכבים. אולם המקרה רצה שלמען אריזתם יהיה עלי לעלות אל בית אורחי. הלה הוכיח לי, בבחינת “שתים ועוד שתיים הן ארבע”, כי יש עמו חרב שהיתה שייכת לדוד המלך בכבודו־ובעצמו, צורת חתול בלתי־מוצלחת חרותה על הלהב והיא מסמלת כביכול את את “העגל” של המצרים ולעומת זה, מצדה השני, היה מגן־דוד, סמל הכובש. לפי דבריו כבר נשלחו אליו אלף שליחים מאירופה, הוא השיב את פני כולם. אולם אילו ידע זאת ח’וואג’ה אהרנסון היה אץ במיוחד, כי אע"פ שאינו חפץ למכור אותה, הנה, לגבי ח’וואג’ה אהרנסון, שהוא הטוב בידידיו – לא כך הדבר.

בזמן שהיה אותו ברנש מטרטר באזני היה בנו שאכּר מתעניין בעבודתי ומציג לי שאלות שהעידו על רמה שכלית העולה בהרבה על זו של מולידו. עד־מהרה התחלנו לשוחח על כך וגם יצאנו אל המקום, ולהלן סיכום התוצאות על־אודות זני הזיתים, תכונותיהם והמחלות הנפוצות ביניהם.

- - -

כבר שאלתי אנשים רבים על התורמוס הכחול, איל. יש גורסים כי יש כאן רק תורמוס־בר, הצץ פה־ושם בשדות. מחר אחפש בסביבות בניאס, אולי שם יאיר לי המזל יותר. ביקורנו בחולה נקבע באופן סופי ליום הששי ב־8 לחודש, נצא ממטולה בליל־ששי (לכל המאוחר לפנות־בוקר) כדי להגיע השכם מאד בבוקר ליסוד המעלה. למען אהיה בשבת בשעות הבוקר במעלייה.

תל־אל־קאדי, 7 בספטמבר 1911

פינה זו של ארץ־ישראל היא כחלום, עוד מרחוק נמשכת העין אל ירקרק עצי־הערבות ואילני־הענק המופיעים לעינינו. אך עתה מדדתי שני עצים בגובה 2 מ' מן הקרקע – האחד, אלון, היקפו 4 מטרים, השני – אלה – 6.50 מטרים. ואיזה הוד! והמעיין! שתיתי את מימיו ואינני נלאה משמוֹע את שיכשוכו ומהתבונן בזרמו. זוהי נגינה רצופת־תמונות

חיפה, יום א', 18 בפברואר 1912

רק עכשיו נפגשתי עם מר ברמן. הוא לא הביא שינויים בתכנית שהתווה מר אהרנסון למסעי. פה־ושם העיר הערה, יעץ עצה, וזה הכל כמעט. ובכן הנני חוזר ורושם את התכנית, כדי להשתדל לנהוג לפיה כל כמה שאפשר, ולעשות את המלאכה מהר ככל שיהיה לאל־ידי.

דמשק [ללא ציון תאריך]

[רשימה ארוכה של שתילי פירות למינים ולזניהם, שהוטל על אבשלום לרכשם, לשם השלמת אוסף ולצורך גידולים חקלאיים. כן מובאות הוראות בדבר טיפוחם. המדוּבּר בעיקר בתות – לייצור משי, בענבי־מאכל וגפני־יין, במשמשים, אגוזים, שזיפים ואפרסקים, תפוחים ותפוזים, בין בכנוֹת, בין ברכבים, ובין בייחורים].

אדרעי, 19 בפברואר, 1912

הרכבת מתאחרת מאד. מכיון שהמוּתַצריף²¹ עומד לצאת ברכבת זו, נמצאת ה“קלגסיא” חוסמת את הכניסה אל המזנון, ודבר זה מנע כל מחשבה על ארוחה. כנגד זאת, “המוזיקה” (הוי אורפיאוס, כסה פניך!) היא קאקופוניה גמורה המרגיזתני עד כדי כך שהיא מזימה את המימרה: “בטן ריקה אין לה אזניים”.

כל עובדי המברקה נוכחים ב“מיסדר”, ואין כל אפשרות לשלוח טלגרם לדמשק.

דמשק, 19 בפברואר, 1912

עייפתי דיי, וכיון שלא מסרו לשום איש על בואי, והשעה מאוחרת כבר כדי לצאת העירה, אדחה את הדבר למחר. בשבת וביום ראשון ירד כאן גשם רב, וכך גם בדרך; הווי אומר כי ב־17 וב־18 בחודש ירדו גשמים בכל החבל.

בחורן עדיין התבואה נמוכה בדרך־כלל, אך נראה שהיא עולה יפה ובסדר, ואלה שהזדמן לי לשוחח אתם בדרכי מתנבאים ליבול טוב. בכל־זאת כמדומני ששדות הדגן היפים ביותר הם בין זכרון לחיפה.

בדמשק מזג־אוויר נהדר. השמים עדו את כל כוכביהם, והקור איננו בלתי־נסבל, ואפילו לא בלתי־נעים. משתעשע אני ברעיון כי מזג־האויר הזה הוא אות מבשר, ואני תקוה כי לא אפגוש לא בגשם ביש, לא בסערה מטרידה ולא צינת שלג. אגב, כפי הנראה לא ירד כאן שלג השנה, והעצים כבר מלבלבים. ובכן, הסיכויים טובים.

צהריים

הבוקר התראיתי עם ידידנו מוחמד סעיד אל־בגדאדי מכיון שהשיחה נסבה על תפוזים הנני מתחיל מן הסוף, ונראה מה מצב העניינים.

כבר כשנכנסתי למלון שמתי לב כי התפוזים כאן עלובים. ומכיון ש“דמסקוס פאלאס” מפורסם כמלון המהודר שבעיר, הרי זו אבן־בוחן לטיב.

ברחוב מוכרים תפוזי שאמוטי שצורתם יותר יפה; מחירם הזול ביותר הוא 20 פארה²² היחידה.

מצאנו כמעט בל שום קושי את הסוכן של אדון חסן רמלאווי. שמו סעיד שנאוואני, והוא בעל חנות ומחסן בח’אן אל־באשה (שוק הקאמארדין).²³

דמשק, 20.2.1912

אישנו זה הזקן, אינו יודע, כמובן, לקרוא צרפתית, אך הוא מכיר את בוּלוּס חבּיבּ. הוא מכניס אותי אל המחסן בו הוא מחזיק את המלאי שלו. בתיבות מטבע הסימן המסחרי של חסן רמלאווי, וקרוב מאד לודאי כי התפוזים הם מ“דורשי־ציון”. ובכן אנו מתחילים בשיחה.

התפוזים המצאים בשוק הם:

1. שאמוטי (פרי גדול);

2. תפוז־דם של צידון;

3. הבּלדי (פאעוּש) של עכו וצידון, נופל־בהרבה משלנו.

תפוזי־דם שרבים הקופצים עליהם במלון, טעמם די פחוּת, אינם נקלפים כראוי ובשרם אינו מוצק. אותם ואת בן־מינם הבּלדי, מביאים לדמשק בתיבות של פחי־נפט (יחי רוקפלר!) המכילות 150 – 130 פירות.

תפוז־הדם אינו מגיע בגדלו אפילו לנֵפל של שאמוטי ומצד הטעם אי־אפשר להשוותו אליו.

[להלן בפירוט רב ענייני אריזה, מחירים, עמלה וכיוצא בהם במקור וכן בסיכומים.]

המדובר כאן בפרט קטן: להגדיל ב־100% את הכנסות פרדסינו. ופרדסינו המסכנים, שקובלים עליהם (הוי רואי־שחורות) על כי הם מכניסים רק 15% נטו, יתחילו להכניס בן־יום 30%. באשר לכמות שהשוק מסוגל לקלוט, הריהי בלתי־מוגבלת – אם מותר לומר כך. “בטנה של דמשק”, אשר קיבתה המשנית היא ארץ־הנהרייים וחג’אז, היא כמו חבית בלי תחתית, אביא עובדה אחת שתוכל להיות קנה־מידה: בשנה שעברה מכר בּוּלוּס חבּיבּ בדמשק ביום אחד כ־1700 תיבות, שאותן הפיץ בין הקמעונאים, ביממה אחת.

הסוכן מבטיחני כי נכון הוא לקבל על עצמו, הוא לבדו, לקנות במשך העונה 2,000 תיבות ליום. דבר זה אינו מפליא כלל, אם נזכור כי לעם הזה יש חוש טבעי לברירת־פרי, ואת סגולתו זו שיכלל עד כדי אמנות. ובכן, רק תפוזים מעטים נמכרים בפחות ממטליק²⁴ היחידה, ואחדים מהם ימכרו באמצע הקיץ, במעמקי ערב, במחירים בלתי־צנועים כלל. סוחרים מדמשק הם אשר יורונו מן־הסתם באחד הימים איזה פרי יכול להשתמר עד לעונה החדשה.

ואולם… אותו “פרט קטן” – הכפלת הכנסותינו בן־יום – דורש הסכמה ושיתוף־כוחות, ונוסף לכך פיקחות ופעילות כמו של תאג’ר [סוחר] יפואי. כמו כן זה דורש קשרי־עסקים עם דמשק, שבוודאי תשמח לקחת דברים במישרים עם המיצר ותגלה כלפיו ידידות ואדיבות מסוג אלו שתקוות־הריוח תעורר בכל ערבי, ובבן דמשק עוד ביתר־שאת (ואין זה דבר אסור, סבורני, למי שאינו נמנה לא עם אנשי “השומר”, לא עם “הפועל הצעיר” ולא עם “פועלי־ציון”). אחרון־אחרון, ענין זה מחייב “פעילות”, ולכן עלינו לחדול להיות כפי שהננו: הססנים ופטפטנים שאין להם תקנה. אמור מכאן ענין שאין לו סיכוי. דבר זה מרחיק אפוא את דברי הקודמים – לרבּות המספרים, המדויקים מאד, שהבאתי לעיל – אל מלכות הדמיון הערטילאי… מצלצלים לסעודה! ובכן, נרד!

בערב

שלחו לבקש “בוּסתנג’י” [גנן], מכּיר של סעיד אגא, כדי לשלחו לחפש את כל הדרוש לי. יעצוני שלא אלך בעצמי, והצדק אתם, כי בראותם אותי מיד יעלו את המחירים פי־שלושה. באשר לידיעות העשויות לסייע לי, אותן ישיג בעל־המקצוע שיעסוק בקניות.

בינתיים הלכתי לקנות מכל הדלועים שיכולתי להשיג. עבּדאללה אלכּוּזברי בבאזוריה הספיק לי מה שנחוץ. קניתי אחד־עשר זנים, ומחיריהם מ־0.20 פר' האוקיה לזרעי האבטיח המקומי עד ל־12 פר' האוקיה לפאקוּס החלבּי.

כדאי לציין כי האבטיח הצהוב הארוך נקרא כאן אָאוּן, או קאקוּן, ונכתב בצורה האחרונה [הכּתיב מובא בערבית]; ובכן הריני שואל את עצמי אם אין מקורו קשור בכפר הידוע בשם זה, לא הרחק מחדרה. אין זה מן הנמנע, שהרי יש להם גם דלעת המכונה נבּלוסית, ובקאקון מגדלים אבטיחים צהובים המפורסמים בכל הסביבה…

דמשק, 21 בפברואר 1912

צהריים

הציגו לפני את ה“בוסתנג’י” הנזכר. גמרתי אומר שלא להתלוות אליו. אוכל לבקר בגנים בעת קבּלת הסחורה. אולם ברא­ש־וראשונה יש להימנע מלעוות את המחיר. לכן אני מטיל על אותו איש את כל ענין הקניות. הוא טוען כי דרושים לפחות שלושה ימים כדי להשיג ולאסוף הכל.

מכיון שעצי־תות אינם מצויים כאן אני אומר לנסוע לביירות, עוד הערב, ובעוד הם מאספים את הסחורה בדמשק אסיים מלאכתי בביירות.

21 בפברואר, 1912. ערב

היום קניתי גם שומשמין.

[להלן דיון בסוגי השומשמין ומחיריהם, ובהפקת שמן לסוגיו ולמחיריו, וכן עצירתו בשמונה בתי־הבד שבדמשק.]

אם כן, דמשק יוצרת 57.600 רוטל²⁵ שמן־שומשמין בשנה. הפסולת מן הייצור [כּוּסבה], שבּה משתמשים בהצלחה בלוד וברמלה להאכלת הבהמות (בעיקר הגמלים), מנוצלת כאן סתם כדלק, ואני שואל את עצמי אם אי־אפשר, באמצעים טכניים משוכללים, להשתמש בה בתעשיית הסבון, ואלם סבורני כי השׂכר ייצר בהפסדו, כי בגלל כמות החומר המוגבלת אין כל סיכוי בקנה־מידה חרשתי.

נוכחתי לראות כי לא תיארתי ולא הבאתי מספרים על בתי־הבד. חסרון זה אנסה למלא בחזירתי מביירות, כי מנוי־וגמור אתי לצאת בחצות.

תחנת־הרכבת של שטוֹרה, 22 בפברואר, 1912

ירדתי הבוקר ב־6, במעלקה, הידיים תקועות כמעט בכיסים, כי לא היה שם חם כל־עיקר! מה־גם שהייתי צריך לעשות דרך די ארוכה במרכבה עד שטורה כדי לחפש את אדון גוטמן, העובד בבית־העסק של סלים ד. בולאר. העגלון טעה בכתובת והורידני אצל האחים בראן, אף זה בית־עסק ליינות; ואגב, “הטעות המקרית” היתה מוצלחת מאד והמזל האיר לי פנים הפעם.

משפחת בראן זו, שמוצאה מבּוּרגוֹן, יושבת בחבל מאז 1868 – השנה שבה בא אבי המשפחה לעבוד בסלילת הכביש ביירות־דמשק. אחרי־כן עבד כחמש־עשרה שנה כמנהל חקלאי בחווה של דרוויש־פחה, חווה שנודע שמה בסביבה.

אולם האומר בורגונדי אומר כוֹרם, ובראן־האב לא משך ידו, כמובן, מלטעת כמה הקטארים גפני־יין. והללו התרבו שנה־שנה עד שהיו לאחוזה נאה, בעלת כרמים יפים וסידורים טובים לעשיית יין, הנותנים בכל עונה 300 – 200 אלף ק"ג יין שולחני, אדום ולבן, וכן ערק. טעימים למדי.

בראן הזקן הכּה כאן שורש, וכיום העסק מנוהל על־ידי האדונים פוֹל, לואי ופייר בראן. הצעיר בבנים יושב בביירות, שם מחזיקים האדונים האלה חנות. שני היותר מבוגרים “מיצרים” בשטורה. מר פול גמר את חוק־לימודיו בצרפת, ושלושתם שירתו שם בצבא. קשרים אלה אל המולדת יכולים לבאר מה טעם אחרי יובל־שנים בסוריה עודם כל־כך צרפתים, לאמור: מסבירי־פנים, מכניסי־אורחים ונעימים ביותר. כלפי נהגו באדיבות שאין למעלה ממנה.

בבואי כבר השגחתי – אודה ואתוודה, לא בלי צער – כי הגפנים זמּוּרות. היה זה ה“מדוע” הראשון שהצגתי למר לואי בראן אשר קיבל את פני. ואכן הבעתי לו את תמהוני על החיפזון הזה, בחבל כל־כך קר. איש־שיחי ביאר לי כי החסרון בידיים עובדות הוא שמאלץ אותם, בראש־וראשונה, להקדים מאד בזמירה. מאידך גיסא, נראה כי למרות האקלים הקשה, לפי היחס, הליבלוב כאן מקדים מאד; אני מוציא מכלל זה את האביב השתא, שהוא קר שלא כרגיל ומזכיר את השנים 1910 ו־1911, שבהן הגיע הקור ל 18º ואפילו ל־26º מתחת לאפס, ואף־על־פי־כן גפנים שהתכסו בשכבה עבה של שלג עשו ניצנים והוציאו עלים, כרגיל.

אנו מסיחים על ענבים ועל זניהם, ומר פול בראן, שהגיע לפני זמן־מה ומצטרף לשיחתנו, מבטיחני כי אפשר לאסוף בחבל לא־פחות מ־80 – 75 זנים של ענבי־מאכל וענבים לעשיית יין ולצימוקים. באותו מעמד התחלתי לערוך את רשימת הזנים הללו, וכיונתי את השיחה בצורה כזאת שהאדונים הללו הביעו את צערם על כי לא פניתי אליהם חודש־ימים קודם, כי הזמירה קרובה עכשיו לגמר. אולם הם ישלחו בעלי־מקצוע לשוטט בסביבה כדי להשיג מכל מה שעדיין נמצא. בקושי הבלגתי על שמחתי.

הבעלים הוליכוני לתור את האחוזה: פלג־מים יפה, מטע־צפצפות צעיר אך נאה, מבטיח הרבה; הם הורו לי באצבע על הכרמים, המשתרעים עד גבול השלג.

באחוזה עצמה תמצא מכל אשר תאבה נפשך: עצי־דולב רבי־שנים, עצי־תפוח שנגזמו יפה, ואגסים נאים; הכל מעיד פה על איזו מסורת של עבודה וטיפול, מצד האנשים בעלי־רצון, שלא באו כדי לנצל ובינתיים הם אף “מעניקים”.

פרטים למוֹתר. אשתדל ליטול מן הכל, בחזירתי. אציין רק את ה־ Acacia Triacanta ²⁶ שעליו אומר מר פ. בראן כי הוא הגלדיטשיה האמריקאית. אין לו עלים ולכן איני ידוע אם זוהי באמת שיטה, אולם התרלמילים עולים לאין ערוך (בתורת מספוא) על ה־Prosopis dulcis,²⁷ ואעיז לומר (איזה חילול־הקודש!) – אפילו על החרוב. נוטל אני תרמילים, גרעינים וענף – בשביל הגדרה והרבּייה. הענף בייחוד מכריז על טיב הצמח. אילן זה, על קוציו המסתעפים ומאיימים, העולים הן על הגזע והן על הענפים, יוכל לשמש, אם יטעוהו ברווחים של 75 – 60 ס“מ, משׂוּכה מגינה (ואפילו תוקפנית) אידיאלית; אם יטעו את העצים ברווחים של 50 ס”מ זה מזה, בשתי שורות, במחומשים, ובין השורות ריוח של 50 ס"מ בו תישתל שורה של שיטת־המשוכות ייראה הדבר מרהיב־עין במאד. וכבר אני רואה בעיני רוחי את הערבים חדלים בעתיד לגנוב הודות למשוכות הללו המשליטות מוסר.

נפרדתי מבני משפחת בראן, וכבר הננו ידידים מצוינים, ואנו מבטיחים זה לזה להמשיך ביחסי־רעוּת.

ביירות, 22 בפברואר 1912

אני חוזר לרשימותי על שטורה, שהופסקו לדאבון־הלב בגלל בוא הרכבת, שבה אמרתי לנסוע לביירות.

בצאתי מאצל משפחת בראן סרתי אל גוטמן. הוא קיבלני בחביבות והחל המעיט דמותם של שכניו. התיחסתי לדבריו כפי ערכם: צרות־עין של מתחרה ויריב, אשר דעתו על עצמו טובה כל־כך עד שאינו בן־חורין עוד לחשוב טובות על רעהו.

בחברת ג. ביקרתי את המוסד של הכמרים הישועיים, בעין־זחלתה. כלי־הקודש האלה, המחזיקים “בית־יתומים חקלאי” (you bet),²⁸ יש להם גם משתלות במוסד שלהם.

מצאתי אצלם רק משאריות השנה, ומכיון שמטרתם בעיקר להפיץ כאן זנים שהם מביאים מצרפת, לא מצאתי בזה ענין רב. אף־על־פי־כן, לקחתי מחירון שלהם. המוצלח אצלם מכל הם הארזים (ראיתי בגנם פרטים כלילי־יופי בני 30, דלבים גידולי־משתלה, בני 3, המצויים לכל דורש).

הסברתי (כמובן) לראש־המנזר את מטרת התחנה שלנו²⁹ והצעתי לו את שירותנו בכל דבר שיוכל לעניין אותו, והוא ביקש ממני, באותו מעמד, רכבים מעצי־הפרי שלנו.

בחזירתי אולי אקח מהם משהו, אם אספיק.

הגעתי לביירות בשעה מאוחרת וכבר לא יכולתי להתחיל במאומה, מה־גם שאני זקוק מאד למנוחה. הישועים שבעין־זחלתה אין להם עצי־תות, והכל מיעצים לי למלא את צרכי בביירות. כשעברתי על־פני עין־סוֹפר ועאלי ראיתי גפנים לא זמוּרות, אולם אלו בעיקר מזנים שמיועדים לעשיית צימוקים. וכשהאחים בראן מבקשים 3 – 2 ימים כדי לשוטט בכרמים בגליל, שהוא בחזקת נחלתם, מה אעשה בחבל־ארץ בלתי נודע, המכוסה שלג, אנוכי הזר, שהסורים המהוגנים לא ידירו עצמם מלרמותו על כל צעד ושעל? לכן החלטתי לא לצאת אל המקומות הנידחים האלה, ובסופו של דבר אני מבכּר לפנות אל בראן. צרפתים הם, ומכיון שהבטיחו –אפשר שיקיימו.

ביירות, 22 בפברואר 1912. ערב

מצאתי היום את סוחר־הסוסים המכובּד והחביב דרוויש אראנוח, ידידו ושותפו של סעיד אגא, שקיבל המלצה עלי.

שׂמנו פנינו לשוק שתילים (“סוק מועלמין חוּדרג’יה”), ושם, אחרי קצת עמידה על המיקח, קנינו ב־15.30 פ.³⁰ מאה שתילי תות, מזן נהר־אל־כּלבּ, וב־32 מן הזן נואעיר. שני אלה משמשים פה כנוֹת להרכבת תותים.

[להלן פרטים מספר על גידול הכנות וייחודן ועל שני זנים אחרים הקפריסאי והדאמורי, וכן על משלוח 150 שתילים באניה – לחיפה.]

בכך הנה גמרתי הכל. כשאגיע אל המנוחה אשתדל להפיק לקח מן ההסתכלויות בדרך ולהשקיף על הדברים באופן יותר רחב ממה שיכולתי להביא ברשימות האלו, שמן ההכרח קצרות הן מפני שנכתבו אגב מסע וזמני, ובעיקר סבלנותי, היו בצימצום. עכשיו אני חוזר לדמשק, דרך שטוֹרה, כדי להדביק, ביום־שלישי, את משלוח התוּתים שלי בחיפה.

שטוֹרה, 24 בפברואר, 1912, צהריים

עכשיו נפרדתי ממשפחת בראן, ואני מרוצה כמו נסיך (בשעה שהוא מרוצה).

האנשים הטובים האלה עשו כל מה שביכלתם כדי להיות לי לעזר. מנהל העבודה שלהם, המכיר את הסביבה כמו את כף־ידו, חיטט ומצא, ואני לוקח אתי 18 זנים של ענבים – התחלה נאה מאד. וכשאני אומר כי משפחה זו השתדלה בפשטות לעזור לי הגדתי רק מעט. וזאת עשו בצורה נחמדה, ואף התירו לעצמם לנהוג בלוקסוס צרפתי מעיקרו – כשנהגו אתי בתשומת־לב עדינה, וכאשר הובילוני שוב לתור בנחלתם, כה הרבו להגיש לי דברים נחמדים במתנה עד שבמשך הזמן התחלתי לבקש מה ששכחו להציע לי. האדון פול בראן הציע לי שׂיחי־ורדים, מן הזנים “פראנס” ו“בוּרבּוֹן”, ומרת בראן טיפסה כדי ללקט למעני זרעי סוֹפוֹרה יפאנית [Sophora japonica], לילך לבן, “כדוריות שלג”³¹ – מה לא הגישה לי? נבוך הייתי, היו שם שיחי סמבוק שלרוע־מזלי היו כבר מכוסים עלים – לולא כן!… ואולם אם היפה בנשי־תבל יכולה לתת רק מה שיש לה, אין לומר מכאן כי חובה היא לקחת ממנה הכל. רחוק מזה: מוטב להשאיר משהו כדי שהצד־שכנגד לא יחשוד (או לא ירגיש) ברעבתנותך, וכדי להעניק לעצמך… ממנעמי הנוחם.

ובכן, אמרתי שהייתי מרוצה, והיום יצאה השמש לסקירה כללית של הלבנון ומול־הלבנון. סבא־חרמון לבש את מדיו החגיגיים: לובן־כסף, פסי־ערפל סגולים, וציציות־תכלת. ג’בל־צנין העצום הוא כמו איזה בעל־עגלה שלבש חליפה חדשה… פה קרני־השמש רוכבות על משברי־מים משתפכים, צלולים, השוצפים־דוהרים ומחליקים אל ה“בקעה”, לקראת “תהלוכת־הצהריים”³² החגיגית. הוי ה“בקעה”! מה־נהדרת־ליופי היא הפרחחית, זו רבת הצבעים המשתנים. בחיוכה, עין הוורד והפז, כמוה כמקדש לאלילים ולעשתורת – זו מאהבת־השמש הגדולה. וכליווי למראה המשובב את העין תישמע נגינת הנחלים הפוחחים, הנמלטים סוף־סוף מיצוּע השלג, בו נכלאו בינות הרים, במשך כל החורף, והם מצווחים משמחה, פורצים בצהלות־צחוק, מקנטרים את ההרים ומזנקים אל השפלה, להקביל את פני האביב. ומתעורר הרצון להתמודד אתם במירוץ, להתאחד עמם, להיות לשלג הנמס, למים המקפצים, לקרני־השמש המזהיבות, ולעשב המרטיט מתשוקת־אהבה. נדמה לי לפתע כי צעיר אנוכי (כן, צעיר!), כי מוזיקאי גדול אני, כי צמחו לי כנפיים. הה, אילו כינור היה עמי כעת!…

השעה כבר 11! אוף! השיפוע תלול, ודומני שאני מחמיץ את הרכבת, שהרי היא יורדת מגבהים, הממזרת!

תחנת־הרכבת של ג’דידה

24 בפברואר, 1912

הרכבת כמעט חלפה מול חטמי. כולי עייף עדיין מן המרוצה שרצתי. למזלי, הקדמתי ושלחתי את המטען לפני כן, ורק הלבנונית הצעירה, שנשאה את שקיק תרמילי הגלדטשיה שלש־הקוצים, לא הגיעה למועד. הרכבת זזה, בעוד אנו מנפנפים זה לזה אותות אין־אונים מרחוק. פרידה מדאיבה; תרמילי המסכנים.

דמשק, 24 בפברואר, 1912, ערב

כשירדתי בשעה 5 בקירוב, בתחנת־הרכבת “באראמקה” בדמשק, השתוממתי למראה המון הראשים המצטופפים.

“אם לקבל את פני באו”, אמרתי לעצמי, “הרי כמה מהם מיותרים”.

מיד ראיתי לי לחובה להיודע מי האישיות החשובה שלכבודה התקהל ההמון הזה. איש־שיחי השיב לי בלי היסוס כי בשעה זו האיטלקים מרעישים את ביירות בתותחים.

חשתי העירה, ולבי אינו מאמין. והנה בדרכי התעוררה בי הרגשה ממין זאת שפוקדת אותך בשעה שבּספינה העומדת לצאת לדרך מתחלפים הריטוטים החרישיים בפעימות ברורות של המכונה. או אם לתאר זאת בקנה־מידה יותר קטן: לאחר שכלב משמיע נהמת־איום יפשיל את שפתיו לחשוף שיניים. ריח של מהומות היה באוויר: אך ייראה החמור – מיד יקראו אחריו הכל בגרון. החדשות נתאשרו; לבטח התרחש משהו, אולם קשה להגדירו בדיוק, בגלל ההגזמות המובהקות; ובכן – תוקפני הרצון לחזור ולעלות לרכּבת ולשוב לביירות, וזאת משני טעמים: קודם־כל, שתילי־התות שלי מתעכבים בדרך; ואם באמת מתרחש שם דבר רציני תהא זו שפלות שאין להביעה במלים אם לא אחזיר את בתו של ברמן דרך דמשק, שהרי זו הדרך היחידה, אם הושם מצור על הנמל, או אם סכנה מאיימת עליו.

זני הגפנים

[להלן רשימה של 17 הזנים שאסף אבשלום בסביבות שטוֹרה, כשמותיהם בערבית, בלווית ציונים על תכונותיהם והשימוש המיוחד הנודע להם]

1914

יום א', 18 בינואר, 1914

לכבוד

מר א. אהרנסון

מנהל

מורי ורבי,

אוורקה!

ישבתי וכירסמתי את ציפרני (ולא על דרך המליצה), ובאמצעי הנעים והנוח הזה חפצתי לבחור איזו צורה או דמות עלי לתת לרשימות האלה.

ציפרני היו כלות והולכות – ועדיין לא העליתי בדעתי על מי מסופרי־המופת אשליך יהבי! שיויתי לעיני רוחי את זכר מולייר, רב־מג בצורות ובציורים, והנה בעצם ספקותי נגה אור ויצאה בת־קול ותאמר:

“אין לגבּב ראפורטים עמוסים מלוּמדוּת. לכתוב מכל הבא לעט, ולשלוח את הרשימות (בלי לעיין בהם שנית ולהתחרט). הדואר פועל והרשימות תהיינה איגרות”.

כולנו בלי יוצא־מן־הכלל, כל ימי־חיינו, טבועים באופי מיוחד לנו, שאותו אולי אנו גוררים, לא פעם במורת־רוח, בכל אשר נלך. לעתים רחוקות יוכל אדם להיחלץ מידי העריצה הטרדנית הזאת ושלטונה תקיף באותה מידה שאין לאדם הכשרה מוקדמת – כמוני אני – שיכולה להקנות לו אובייקטיביוּת מספקת כדי שיטשטש את המיוחד שבו ויפנה את המקום למדע.

ובכן אליך אכתוב, ואני סומך על סגולת לבּך המבין (ואני יודע את אשר לפני) ביחס לכל ההשמטות שתתגלינה ברשימות המקוטעות והצרות מדי, ואת יהבי אשליך על סלחנותך, כל פעם שיימצא כי אחדות מהן ארוכות מדי ותמיד – אהה! – גם טפלות.

אם דרך־מקרה יעלה פעם על דעת מישהו מלבדך הרעיון המקורי לקרוא אותן, הריני בוטח בהם שיעצמו עינם ואף יקפצו את שפתיהם לגבי העניינים האישיים, וכמו כן על הבחנתם הנבונה כדי שישימו לב אך־ורק למה הנוגע אליהם. אמור מכאן כי חפץ אני להימצא בין “הפתקים הקטנים” שלך… ומוסכם הדבר גם מוסכם – האין זאת? – כי כל הקרבים אל “הפתקים” הקטנים האלה, בהווה כבעתיד, כולם שומרי־סוד ואנשי־בינה.

לאחר ההנחה הזאת, כמו שהיה המורה שלי למתימטיקה אומר, הבה נעבור אל עניינינו.

אתמול, השכם בבוקר, ירדתי מן האניה רענן ושמח, בראותי סימן מבשר־טובה בשמש המאירה את פניה הגלויות אל המפרץ השקט ואל הירכתיים (אם יורשה לי להתבטא כך) של הר־צנין הלבן והמתנוצץ. יש לחשוב כי סימנים מבשרים אלה פניהם כפני הדור, כלומר – מכזבים הם. אני סר למכס, ובעודי מוסר לסַפן את חפצי, שכבר עברו את הבקורת, כדי להעמיסם במרכבה, והנה נשמע נפץ יריות. מהומה, ערבוביה, מנוסת־בלהה, הכל דוחפים זה את זה. ברחוב הסואן מאדם ניתך מטר יריות. גם המשטרה לוקחת חלק במערכה. היה זה “ויכוח קטן” בין הסַפנים: 3 הרוגים, 5 פצועים. אני חש אל החלון ונוכח שם לראות כי הספאגנוּם שלי איננו. אני חוזר על עקבי, נושא־ונותן, מתיאש. שום דבר אינו מועיל. אני מבריק אל שמואל (סם).

אני מנסה עוד פעם את מזלי וסר אחרי־הצהריים אל הקולג' האמריקאי. שם קיבל את פני האדון מולר, מורה לבוטאניקה, בחור חביב מאד אולם עול־ימים. תיניתי לפניו את צרותי ולא חסכתי טירחה למצוא חן בעיניו. והבחור הטוב ההוא הראה רצון רב להיענות לי ולהיטיב עמי. לאחר שנמלך בדעתו, פיקפק, שקל בדבר לכאן ולכאן, אמר לי לבסוף: טוב אפוא, אגש ואציץ במעשב; אולי אוכל לתת לך כמה… יחידות. הסברתי לצעיר הנדיב כי יש עמנו שקים מלאים, כי אני זקוק ל־2 – 1 ק"ג וכי בעוד כמה ימים אגיש לו במתנה 100 גר'.

מכאן נקשרה השיחה. חקרתי אותו על החווילה של מורל, ואיך אפשר לבקר בה. כמעט אין לו כל מושג: “אין בינינו שום יחסים, המקום נמצא בקצה השני של העיר, ותבין – האדון ההוא קאתולי”.

אם אני מבין!… הרי זה הצפון מול הדרום, הקאתולים מול הפרוטסטאנטים.

אעפ"כ מודה האדון מולר כי הם מחליפים ביניהם צמחים לפעמים, אולם לעתים רחוקות. הוא מפנה אותי אל שני אדונים העובדים בדואר הגרמני, בטענה כי הם יודעים יותר ממנו בנידון זה.

ימינה פנה – אל הדואר הגרמני.

ב־K.K. Deutsches Postamt. האדונים האלה הבליגו בקושי על חרון־אפם. כיצד? איככה זה הרהבתי עוז בנפשי לשאול את פיהם? וכי איני יודע כי האדון מורל הוא צרפתי, והמה “K.K. Deutsche.”?

הברנשים האלה נתנו בי מבטים יורי־חזיזים. הקודם גדר את עצמו באמונתו הדתית, ניחא. אולם אלה, במחילה, התבצרו בחומת הגרמניזם! קום ולך אפוא אל הדואר הצרפתי. מכיון שמשחק־הילדים הזה שיעשע אותי – סרתי שמה. הסתערתי ישר על המנהל, שאלתיו בלי שום הקדמות:

“האם מכיר אתה את האדון מורל? איך אוכל לראותו?” – כן, אני מכיר אותו היטב, עם מי יש לי הכבוד לדבר?

הוא מביט בכרטיס הביקור שלי ובשם הגרמני, שומע אותי מדבר צרפתית וכנראה מבקש לתהות על קנקני: “האם אתה צרפתי?” לא". “גרמני?” “לא! לא! יהודי אני”. “הה!”… (הוא קופא) נימוס צונן.

“האדון מורל הוא צרפתי זקן ודי משונה, אבל איש טוב וחביב. לך אליו, והוא ודאי יקבל אותך”.

תודה, אדוני. צרפתי – מה־טוב. משונה – אדרבה. אופי משונה לא הזיק לאיש מעולם, ולא אחת מזווגת עמו חביבוּת.

עליתי על משכבי ובמחשבתי תכנית מוגמרת: לסיים במקום שבו הייתי צריך להתחיל ולגשת ישר למטרה, בלי דרכי־עקלקלות.

ובכן הבוקר, בראשון בשבת, בשעה עשר בקירוב, הרמתי את מקוש השער הכחל של החווילה והקשתי בלחש, “שומשום, היפתח!”

שלושה כלבלבים זעפנים אך מעוררי־חיבה הריחו אותי ברטינה, ושוערת – פחות נחמדת – פתחה את הפשפש, שאלה לכרטיס־ביקור, הגיפה ונעלמה. לאחר חמש דקות הוזמנתי פנימה. הקץ לאקדמות. בחווילת מורל הנני.

מר מורל הוא גבר בשנות השבעים, שלמרות גילו לא נס ליחו והוא זקוף, רענן, ער. גבהו למטה מן הממוצע, יש לו כמה פגמים בהיגוי, דיבורו מהיר.

בהוראותיך על המסע הזה אמרת: “אוסף נאה של אקליפטוסים לפני עשרים שנה, שכיום נשחת”. לטוב־המזל רק מחצית הראשונה נכונה. מר מורל מתמסר כאן לעבודתו זה 27 שנים, כי התחיל בה באוקטובר 1887. די להציץ על כל הנפלאות האסופות פה, על הטיפול שאין בו דופי, על התוויות המכוסות תמיד רישומים של שפע פרטים, פרי הסתכלות עצמית, די להיוכח בטיפוח, המגיע עד כדי קפדנות, עד כדי גנדרנות, כדי להבין מן ההצצה הראשונה כי אין זה הרבה להקדיש את החיים במשך חצי יובל־שנים כדי להשיג את כל אלה, ומיד יזדקרו לעין עוז־הרוח, האהבה והחכמה שצריכים להשקיע בזאת כדי להצליח.

מר מורל הוא מלומד, ומלומד מן האסכולה הצרפתית הטובה והישנה… מכיון שנתפס לרעיון, ונתפס לו כמאמין, כמלומד וכצרפתי, ידע להקדיש למען הרעיון את זמנו, את עבודתו ואת כספו, למען אַפשר לו את ביטויו הכי פיוטי הכי שכלי והכי מוחלט.

כמי שהיה בשעתו חבר בחברה לאיקלום עלי חיים וצמחים בפאריז וזמן ידוע היה ספרן החברה, לא הפסיק מעולם את קשריו עם ארצו; הוא מבקר בה בכל קיץ והוא מחליף מכתבים עם החברה, עם המוּזיאון למדעי־הטבע, ועם רבים אחרים. מכיון שברי לו כי בלי הסתכלות אין דעת, הירבה מאד בנסיעות, כמדומני, כי מאז שיחתנו הראשונה הזכיר את יפאן, אלג’יריה והודו־סין. ומכיון שמעל לכל הוא חובב את ההדסיים (myrtaceae), הריהו מכריז באזני מיד על חיבתו המיוחדת לאקליפטוס, והוא מבאר לאמור כי קודם־כל ברי לו שזהו האמצעי המעולה וכמעט היחידי למלחמה בקדחת ובזכות צמיחתו המהירה הוא מסוגל להיות גורם ממדרגה ראשונה בנטיעת יערות. לכן גמר אומר להיות למפיצו, למבשר בשורתו, כדבריו.

כך אנו מתחילים בטיולנו בשדרות הנהדרות, אשר בשוליהם של סגליות, של ורדים, של איריסים וצמחי־נוי מזן אל זן, על יפיים הקודר של מחטיים שונים, פורש בהן כנפיו בכל, בפזמון חוזר… האקליפטוס.

האדון מורל מפרש בשמן של השדרות האלו, שכל אחת מהן הקדיש לכבודו של אחד ממפיצי האקליפטוס. הנה כי כן, שדרת־רוורי, שעל שמו קוֹרא הזן רוורטיאנה (Raveretiana), ואשר לפתע דבק בגידול־דגים, דבר המעורר צער צורב למדי בלב מארחי הנחמד. והנה שדרת־לריטייה, וסמוך לקשת בסגנון יפאני־שאטיסטי מתנוסס שמו של Labillardére הרשום על קליפתו של אקליפטוס. אשר לאילנות עצמם, הרי אם גם מחדרה אני בא – מושבה שאינה חסרה עצים יפים – הנני מוצא פה אילנות המעוררים כבוד והתפעלות.

בחווילה מאה־ועשרים זנים. השטחים כאן נפרדים לתחומיהם, ואנו עוברים בלא יגיעה, אגב שיחה, מזני אוסטרליה לערוגת שיחי־סאוואנה וממקסיקו לסיביריה.

דבר אחד חדש כאן בשבילי, שבלי ספק היה מעורר צחוק אצל רבים מאנשי שלומנו, הוא… השקאת האקליפטוסים בקיץ. ואכן דומה הדבר כי סובלים הם כאן מן היובש וצריך להשקותם, על אף ההוצאה המרובה.

אולם דבר זה נראה טבעי וגם נעים לאיש הזה, המכריז בפירוש כי מכל המצאות האדם ותגליותיו האקליפטוס הוא המועיל ביותר. הוא אף פירט את טעמיו ונימוקיו בעתון שערך משאל בשאלה איזוהי התגלית המועילה ביותר. ואגב בתחום הווילה בל יבוא ובל יימצא שום צמח המביא הכנסה או הנחשב כזה; “לא כרוב ולא משמש העלולים למשוך גנבים”, מכריז בעל־הבית באזני. “היה פה עץ־משמש אחד־ויחיד שהגנן שלי התענג על פריוֹ. אני לא טעמתי ממנו מעולם, כי אינני נמצא פה בימות הקיץ. רוח־סערה עקרה אותו, ואני שבע־רצון בהחלט”.

אנו מבקרים בחממות, ואני עומד מולן מלא התפעלות ומר מורל מכריז לפני כי יוכל להראותני דבר עוד יותר נאה. אנו שמים פנינו אל החווילה. סגנון מאורי פרימיטיבי מושלם באמת, בלי שום פרט פוגם או יוצא־דופן; הכל כאן בשיווי־משקל להפליא.

נכנסים בפתח אשר משני צדדיו גרם־מעלות כפול, המוליך אל הקומה הראשונה ממנה נראו שדרות של קשתות יפות מסודרות בצורת כוכב. אז נכנסנו לחדר לא גדול שמבנהו כעין אכסדרה של עמודי שיש לבן ובה צמחים שיפיים מתבלט לנוכח הצל המשַווה להם מראה כמעט שלא מעלמא הדין; על כרכובי העמודים פרוטומות־שיש קטנות, ומימין – קאפלה קטנה, עדי ממש. הגברת מורל פרשה על המזבח מפה לבנה, וזה דבר היחיד היוצא דופן בפינת־מחמד זו ביפיה השישי הטהור והשוקט.

האדון מורל הוא צרפתי וקאתולי, ומכיון שאנוכי אינני לא פרוטסטנטי והשבח־לאל לא גרמני, אין זה ממעט מדמותו בעיני. אדרבה! ואולם פרט אחד עושה עלי רושם גדול. פרוטומה של הקיסר [נפוליאון] ושני צילומים שבהם נראה הפרופיל שלו במסגרת אליגוריה של נצחונותיו. מאז־ומעולם עורר בי הקיסר התפעלות וחיבה, ולשאלה הראשונה שהצגתי לו הודיעני שהוא עצמו בונאפארטיסט נלהב. גם זו לטובה.

אל מול יפי הצמחים נאלמתי דום מרוב התפעלות. אמרתי רק כי היטב אבין דרך זו לתת כבוד לאלוהים. ראיתי עלים כה חינניים, עדינים, מוארכים, יפים, עד שברצון הייתי מושיט את אצבעותי ללטפם, אולם עיני נתקלות בכתובת:

ומתחת לה תרגומו של מר מורל לצרפתית, לאמור:

יצאנו והוספנו לדבר במשך שעה ארוכה למדי… נדברנו להיפגש ביום־המחרת אחרי־הצהריים כדי לעשב ולהכין אוסף אקליפטוסים. מביע אני את צערי הרב לפני האיש החביב הזה על כי אין ידיעותי מספיקות לי להפיק תועלת מרוב הדעת והחכמה השופעות מדבריו, ומכיון שאיני מצטיין בסגולת הדיפלומטיה הכרזתי באזניו כמה רוצה אני שתקשרו קשרי־היכרות, אף הבטחתיו כי שני הצדדים ימצאו בזה ענין ועונג.

הוא מהרהר בדבר. הואיל ואינו מרבה לקבל אורחים, הריהו מפקפק זמן־מה ובסופו של דבר הוא מחליט. הוא ביקר בכמה מוסדות יהודיים בארץ, ופעם גם הכיר “אחד מן האדונים האלה” (שוב לא יזכור את שמו) אשר בא לבקרו בשכבר־הימים. לעונג יהיה לו להכיר את המנהל שלי; יבוא־נא באחד מימי שני־בשבת; הוא עצמו יוצא לצרפת לא לפני חודש מאי.

שומשום נפתח; הרשות בידי לעשֵב; השגתי לך ראיון שבו חפצתי מלכתחילה בראותי את כל היופי הזה…

יום א' בערב, 18.1.1914

זה־כבר ירדה השמש מן השמיים הזכים לחיק הים הדומם, הכחול. כבר מנצנצים כוכבים, ואני מציץ בהם מבעד לחלון הפתוח כנשקף אל הים ומהרהר במה שראיתי ושמעתי.

קסם עז תפסני, קסמה של צמחיה שקובצה בכוחו של רצון ברור, מקורי ומלא טוב־טעם. גן יפה מגביר ומחזק תמיד יופי של ארדיכלות³³ נאה, אולם בעיני תמיד הוא נעלה עליה; מה־רבות כאן הציפרים הקטנות האפרפרות, חסרות־צבע כמעט, המקננות לעתים בקנים נחמדים־להפליא, ויכול אדם לשַׁוות למלונה הכי דלה, קסם של צל ומסתורין אם אך יידע לברוא בתבונה הרמוניה (ומדוע לא סימפוניה?!) באילנות.

אולם כאשר אדריכלות בעלת הבעה תאַווה לה משכּן בחיק ירקוּת פורחת וקסומה מטופחת ביד אמן ואוהב או־אז, לא תדע עוד אי־זה הוא המקדש, אם הארמון או חומת השיחים, ולבבך יתמה אם העצים – או עמודי השיש, אם הוורדים – או הקישוטים כעין־השושן, הם ההמנון או ליוויו.

הניתוח השכלי מפנה מקומו לחדוה ולהתפעלות; הצירוף יתבקש מאליו, צלול וברור. כדי ליצור את אלה, בתנאי התרבות, דרושים:

א) זהב – וזה הן יימצא;

ב) דעת – ואותה ייתכן לרכוש;

ג) זמן – וכאן הקושי יותר גדול, כי כל מעשי־ידי־אדם לא יועילו להוליך את הישיש נושא שעון־החול למעלה מ־24 שעות ביממה.

ד) איש מוזר־אורַח, בודד, נלהב, מתבדל, המדמה כי חזון תשוקתו הוא־הוא העולם.

נהר אל־כלב, יום א', 25.1.1914

פינת־חמדה היא קשת המפרץ בה עוברת הרכבת מבּיירוּת עד הנה. ראשית – מים בכל מקום. וכמדומני יישוב־צפוף מאד. וכאשר תתוסף למים יד אדם, יבוא השאר מאליו. השאלה לטיב האדמה היא רק שניה־במעלה. ואגב, אדמה זו גם מראיה נאה.

וזאת ארשום על המטעים:

בין עצי־התות עולה חיטה יפה מאד, גבהה 30 – 25 ס"מ, ושדות פול נאה שכוּלו פורח. התות, כמובן, הוא המושל בכיפה. גדודיו הצפופים פושטים במדרגות ההר. אולם אין דבר יותר מכוער מן המטעים העלובים האלה. העצים אשר הריוח בינוני ביניהם כ־1.25 מ', אין להם צורה אחת. קורה בת מטר אחד לכל היותר ועליה נוף, אם אפשר לכנות בשם זה את ענפי הצמרת הזמוּרה. עצים אלה נראים כגיבנים וכאילו כרתו ראשם.

בחבל זה שקל להשקותו נראה שמתחילים להזניח את התות ושממעיטים לטעת ממנו מטעים חדשים. מתחרים מסוכנים באו מקרוב ויתיצבו במערכה (פשוטו כמשמעו)… השגחתי בתפוח־הזהב ובלימון.

לפני שנתיים כבר נדמה היה לי כי יש סכנה שסביבות ביירות תהיינה למרכז של גידול תפוחי־זהב, והבוקר יכלתי לאשר כי אמנם התאמתו חשדי. בכל מום נטיעות צעירות: בגני־הירקות, בפרדסים מיוחדים, ובין עצי־התות.

נדַמה למטעים האלה את העצים הזקנים המעטים שבקירבת העיר – קורתם ישרה וגבוהה, צורתם נאה, והם נטועים ברווחים הגונים לערך, אולם בפרדסים החדשים אין מזה כל מאומה. נוטעיהם למדו בבית־המדרש של יפו, וכסורים טובים רצו להגדיל עשות: הם נוטעים את עצי תפוחי־הזהב ברווחים שווים לרווחים שבין עצי־התות. בכל־זאת נדמה לי כי את הקורה הם מגביהים יותר, כי לולא כן אי־אפשר היה לעשות כל עבודה בין העצים.

ליד אחת התחנות ראיתי פרדס המוגן מצד המסילה בגדר גבוהה כ־2.50 מ' בנויה אבנים יפות ומעוטרת כרבולת משברי־זכוכית. והנה, פרדס זה מראהו כסנה־ענק בין סבכים עבותים.

במטעי־התות שנדונו למות נמצא ליד כל עץ שתיל ת“ז, האורח הבלתי־קרוא ליד בעל־הבית המחכה לקצו. במטעים אחרים משמשים עצי־התות המומתים סמוכות לת”ז.

הזן השולט בפרדסים הוא הצידוני (צַיידה). בכל־זאת כבר ישנם שם שמוטים די הגונים – מכאן שהפרי טוב למשלוח. אינני אומר כי ביירות תופיע בשוק מחר, אולם טוב להביא זאת בחשבון: מביירות לבדאיה (התחנה הקודמת לנהר אל־כלב) מרחק 10 או 12 ק“מ, וזה רק מצד האחד לעיר, והרי אם נחשב את הקוטר לאזור הפרדסים של יפו החל משייך־מואניס (ירקון), למשל, ועד יאזור אין בו 10 ק”מ. ועוד: יפו נטועה יתר על המידה. אין לחכות כאן לאפתעות (אינני מדבר על המושבות ועל הקרקעות מצפון לירקון שנוכל עוד לקנות), אולם כאן אם יתחילו להמיר את התות – כמה תשתפר עליהם נחלתם!

נקודה עיקרית:

ביירות, בגלל חיבורה לדמשק, חולשת בנקל על מסילת־הברזל החג’אזית. אמנם בעוד שנתיים, כשיפתחו את קו חיפה – לוד, ישתוו כוחותינו, ובכל־זאת אבן־נגף היא זאת ביחס לשוק המפוקפק וההפכפך אשר לאקספורט הת"ז היפואי. ברור כי עם התרחב שטחי הפרדסים יוסיף המין להתנוון. סגולותיו שאינן קבועות ביותר תאבדנה. חיש־מהרה יירדו טיב הפרי ומחירו.

גידול הראוי לשימת־לב הוא קנה־הסוכר. החל מביירות הוא חשוב מאד ויש מקומות שבהם הוא כמו יער ממש, ודבר זה מסייע להגביר את הרושם כי ארץ־בצות היא זו.

שמתי לב למרחק המיצער המפריד בין המטעים ובין הים: כ־60 – 50 מ' לכל היותר, האם הסיבה היא השקט השׂורר במפרץ, שבו הרוחות יותר חלשות מאצלנו, ולסחף ההרים המוכנים־ומזומנים להעשיר את הבּקעה הצרה?

אנטליס, 25.1.1914

אצל האדון עבדאללה תהומה.

עצי־תות:

1. דמורי

2. קפריסי

3. מסיסי

4. כף־דיב

5. עג’לתוני.

המבכּיר (עץ־בר) הקפריסי הוא הכי מקובל.

בחלקת עצי־תות בת 3000 מ' גודל ב־1913 25 גר' זרעי תולעי־משי ב־8 קופסאות – בעלי מסיסי האחרונים.

הוחל בפברואר.

נגמר ביוני.

במחצית אפריל השניה שמים במחצלות. מַשהים 35 יום בטיפול הגון.

תולעי־המשי

הגזע – ור. גדול.

הצלבה של ור.

ההצלבה הנבחרת: זכר סיני, נקבה ור.

גדל בחדרים סגורים עד הנֵשֵל השני, מוטב עד השלישי.

אצל האדון פרח עד היום השלישי לנשל השלישי בחדרים סגורים. אחר־כך באהלים. מעבירים את התולעים, שמים אותן על המחצלות ונותנים להן לישון על אותן המחצלות שבהן השתמשו בפנים.

זוהי שיטה ליצירת תולעים שוות.

הערות:

כדי להגיע לתוצאות רצויות יש לקמץ בעלים בעוד מועד. העלים נותנים פקעות. באין אוכל – לא תתֵנה התולעים כלום. לשמור יפה את העלים מפני חום ורטיבות.

יש לתת לעלים מידת חום מתאימה ולהגישם לתולעים ברגע הנכון. בשעת הצום לתולעים אין להאכילן לעולם.

התולעים נרדמות בפעם הראשונה ל־22 שעות.

מנוחה 3 שעות בהקיצן – בלי אוכל.

נֵשֵל שני כמו קודם.

נשל שלישי 27 שעה, מנוחה – 5 שעות לאחר היקיצה, בלי אוכל.

נשל רביעי 48 שעה, מנוחה – 7 שעות לאחר היקיצה, בלי אוכל.

שטח המחצלות

אם מחזיקים את התולעים כפי שתיארנו ולא נתנו להן עלים, דרושים 40 מ‘. אם נותנים בכל יום ארוחה בהיותן ישנות, דרושים 50 מ’ לתיבה. ואם כאשר התולעים מתחילות להירדם נותנים ארוחה אחת ליום – דרושים 60 מ' לתיבה.

בשנה בינונית נותן ההקטר כרגיל 4000 גרוש, נקי, זבל וגידול־ירקות. גידול פקעות 25%.

הקטר דורש 4 ימי חריש 7 פעמים לשנה, 30 עד 46 גרוש ליום.

ההשקאה – 100 גרוש, 3 פעמים. 12 – 8 גרוש הפועל.

הכנסה לעבדאללה פרח תהומה 1.10 גרוש המטר. כל עץ הכניס 4.20 גרושים.

25.1.1914, ערב

מחויב אני לבאר את רשימותי הקודמות, שהיו די מוזרות וכמדומני בלתי ברורות ביותר.

מכיון שלא מצאתי כלום בנהר אל־כלב, הוכרחתי לחזור על עקבותי כדי לשוב ולהגיע למרכז – תות. באתי לאנטליס ושם הזדמנתי אצל אחד מבעלי־האחוזות (האדון עבדאללה פרח תהוֹמה) ביום חתונת אחיו. אם לדון לפי פניו של המאַרח, שהוא ענק וטוב־לב, כבר היתה השמחה בעצם התלהבותה והוא עצמו, כנראה, לא היה פה משתתף סתם, כי לשונו הצרפתית, שבדרך־כלל לא היתה משובחת, אחרי כמה וכמה לגימות נעשתה רצוצה כל־כך עד שלא יכול לחבר מלה למלה. היה עוד קושי והוא כי מארחי היה חובב מופלג של הת"ז ולרגעים היה מנסה לגלגל את השיחה שוב לנושא זה. בגבורת־נואשים עשיתי בטכסיסי כדי להישאר בתחום התות. אבל הוא לא נכנע. הוא סיפר בגנותו של התות ואת עצמו הביא לדוגמה, מסר לי מספרים וכו'. הוכרחתי לחטוף את דבריו ביעף ולרשום אותם כפי שהופיעו, ובלי ספק ייראו “מבוסמים” עד למיאוס. הוכרחתי לערוך ביקור בפרדסו המהולל (3000 מ‘, 18000 גרוש הכנסה, ז.א. בשנה השתיים עשרה – 1.15 פר’ למ').

ואם לא די בכך הרי, המתעתע האדיב הזה הוא רברבן ומתנפח כל כמה שסורי מסוגל לכך (ואין זה מעט!). הוא שבע רצון כ"כ מעצמו עד כי לבסוף אתה מתחיל לקנא בו. בשביל להודיע כל דבר שהוא הוא נותן קולו כמו פרופיסור המכתיב את שיעורו. בכל פרט הוא משתף את אישיותו המתבוססת, קורץ בעיניו, מציג שאלות (כמעט שאמרתי “להכשיל”) בבת־צחוק ערמומית, מגלה לך סוד או תחבולה של המקצוע, דברן ובטוח־בעצמו.

ואולם שיכור מצחיק זה עושה בהחלט רושם של בחור פיקח ובקיא באמת במלאכתו. הוא גם סקרן ומסתכל טוב מאד. כדאי לבקרהו שוב.

והרי בארץ הזאת הנקלה שבאיכרים הוא רמאי מנוסה בעסקים, והמחיר הנהוג לאדמה (נטועה תותים עלובים) הוא 70,000 גר' הקדנה, ז.א. הסכום הפעוט של 11.20 גרוש או 2 פר' למ"מ. (הקדמנה היא 2 פידאנים, הפידאן 3,000 מ"מ). במקום זה יש להתחכם ולגדל לפי ערך הקרקע, ונדמה לי שהאדון עבדאללה בקיא בענין כדבעי.

נפרדנו כאחים ורעים ונדברנו להיפגש ביום השלישי, כי האדון פרח תהומה התעורר בו תאבון למסעים וברצונו “להפליג” עמי לצידון.

צידון, 27.1.1914, צהריים

אף כי השעה מאוחרת למדי, איני יכול לעצור בחפצי לרשום שורות־מספר. למרות הגשם הניתך בכל עוז והאפרורית שלא תוכל להוסיף נוי לנוף – הנה ראיתי היום אחה"צ את עצי־הזית הכי נאים, את המדרגות הכי אמנותיות, את פינת־האדמה הכי מעובדת ומטופחת אשר זכיתי לראות בימי חיי.

ומכיון שהוסכם כי רשימות אלו הן בשבילך, מורי ורבי היקר, חפוץ אחפץ להרפות הערב את הרסן. אכן, מראה מעודד מאד הוא הדרך שעברתי. הברית בין האדם לאדמה כתובה בה ברור. כל גדר וכל מדרגה הם מספר סעיפים בהם רשומות לפרטי־פרטיהן מסירוּת האדם ותחבולותיו לאורך מאות־בשנים; כצוואה מצווה לדורות העתיד ערוכות העבודה והדאגה בהן יקיף האדם את הירושה, את הנחלה אשר קיבל מהטבע. שוייפאת (בערבית) הוא מטע זיתים נהדר. לכל אורך הדרך מצוינים הדרוזים והנוצרים (בייחוד הדרוזים) בכל המעלות הרצויות כדי להיות לנו למורים, כדי להורות את האמנות המעשית לאהוב את אדמתנו. (אמנות שקיימת אצלנו, אוֹיה, רק כנבט תיאורטי).

דרוזי זקן כורע מסתורית ליד הדרך ופותח את התעלה הישנה שדרכה יוצא עודף המים. פניו שוקטים ומאירים ובזקנוֹ יִדמה ליצוּר מעשה חרש קדמון.

ובבקעה צרה זו, פורה ומפרנסת, בין ים הומה, שומם ופטפטן להר נוהם מפני הרוח המכה בחשׂיפיו המצורעים להמון־מטר מרדים ולשריקת סופה הרת־חלומות, אשמע לפנות־ערב את שיח האדם והאדמה:

האדמה: המפרנסת מדור־דור.

האדם: בן־יומנו, רציני, מקשיב ומלא־דאגה, שחוח מעט.

1

האדם (קדמון מתחנן): מה? – אני – גשם כי יורד לא אוּכל עמוֹד בפני המטר. ההר שופך, הגשם סוחף, הים בולע – אין־אונים אני.

הבה אזרומה! ז…ז…ז…

האדם: כבר חרב ההר. החבר וירגיליוס אומר: “הזקינה האדמה עד בלי די והיא קופצת את ידה”. ואתה, הלא צעיר אתה הרבה יותר ממנה, ובכל יום נוספים לך כוחות חדשים.

האדמה: אבל – הלא גם שם למעלה היה פעם עמק, והבשר נמוג יותר מן השלדים. השתמרו רק שרידים מעטים, כדבקים במערכות העצמות המגינות עליהם.

האדם: ואילו נתַנו לך מערכות עצמות? ואילו המצאנו לך בניינים, עריסות בן תנוחי שוקטת, התישארי?

האדמה: ייתכן. הבה נסה־נא!

האדם: (מושל ברוחו, מגן, מאזין).

האדמה: (מרוכזת, שאננה, שמנה ומסורקת).

האדמה (שיכורה, גונחת משנתה): שתיתי דיי. התינוקות אינם יונקים עוד. הם מהרהרים בזיתים שלעתיד לבוא. הנח למים ויעברו אל הים המלוח ושים עינך לבל יסחפו הגנבים מאומה!

האדם (בבת־צחוק): שקטי ונוחי. האבנים נערמות. התעלות נפתחות.

האדמה: היה שלום עד ליקיצה. אם יוסיף השמש להיות נדיב כדרכו, פקַח עינים פן ייבּש לי את גבּי.

האדם: סרק נסרקך.

(דממה. גשם. האדם עומד ומתבונן בבטחון אל אדמתו, מחייך לאיומי ההר שאותו חשׂף הוא עצמו לפנים. וההר נועץ בו את מבט קליפותיו הלבן והמאיים.)

*

*

בית־המלון מוטראן רחב־ידיים ומזוהם, מלוכלך ומתהדר. פתחנו במו"מ דיפלומטי להשגת סדינים וציפיות שעדיין לא ישנו עליהם. באשר למעטה נקי לשמיכה המכוסה ציפית בצבע “איזבל”, זוהי נקודת־התורפה. דרישה מוגזמת זו היא הבל ורעות־רוח בעיני הצד־שכנגד. חברי־לצרה מתכסה במעילו ואני אסדר לי מערכת סדינים ושמיכות. אני רועד מקור. ליל־מנוחה.

יום שישי, 30.1.1914

בעצם, כדי לצאת ידי חובת מצפוני, יצאתי לסיבוב בעיר. עדיין זו אחת מאותן פינות מופלאות ובלתי־מוכרות, מקום שהטבע הטיל לתוכו בפזרנות מטורפת תפארת מזהירה ועשירה מאין כמוה שנדמה כאילו מחכים בו רק שיופיעו השחקנים. השחקנים הלא הם בני־האדם העלובים, המטומטמים, הנרפים, העצלים והמתיהרים, כמו שהיה בודליר יכול לומר.

ילוד־אשה צבוע, בן־דמותי, אחי.

תחילה הלכתי אל מבצר סן־לואי. אנו מוצאים את השער סגור, ואין לך דבר צודק יותר מזה יען כי הממשלה… מוסרת בחכירה את החציר שצומח בחצרות הנהדרות, שפּעמים כה רבות רווּ מדמם הנדיב של כל הכובשים ודוּשנו בעצמותיהם. המגדלים, שפעם נשמרו בקנאות והשמש עצמה יכלה להציץ בהם רק בהיחבא מבעד לחרכּים הצרים, המה מתפוררים עכשיו מנשיכותיה של רוח־הים המלוחה והצלפות הגשם. הפקר לחיות־הלילה הקטנות זוללות־הפגר, הלִיליות והתנים.

על האיִל של המגדל הצפוני יש שני תותחים. אהה, כמה הם עצובים!

נטועים על גלגליהם המתולעים, הם מביטים, לועיהם אילמים־לעד, על הים, בעודם חושבים נוּגות על ספינות המפרשׂ היפות משכבר־הימים; הם שואפים אל קרבּם את הרוח הקלה שמטיחה לתוך נחיריהם דרך־זילזול “חה־חה” של לעג, בעוד אשר על גביהם עופות־כנף פטפטנים, זלזלנים מסיחים ומעכּלים את אכלם.

המבצר הזה ותותחיו הם מפעלוֹ של לוּאי הקדוש בתוספת של האריה האחרון שעבר כאן – מוחמד עלי.

נוֹבּל, בעל־התשובה הגדול, מחייך ודאי ממרום חיוּך של התחסדוּת (ושל סכלוּת) מנַחַת למראה המבצרים האלה, והוא משתומם מאד על שאין מעניקים את פרס־השלום ל“דוֹלַת אָליאֵת” של השער־העליון.

בפינה אחת (זו של בני־אנוש רוגשים, נגרשים, חולמים וכובשים) אבלים לוּאי ומוחמד באין להם מנחם, אלקסנדר³⁴ הגדול מתקצף, הרומאים מנופפים אגרוף, וחירם הזקן מחייך בעצב ומושך בכתפיו כאומר: “ואני מה? אני רב־הבנאים הבונה שלא ידע לאוּת, אני הרבה ראיתי רבים אחרים, בנַי”.

הה! גם אני מושיט אגרופי, חורק שיניים! אִי שדי־שאוֹל, מה־קשה הוא אפוא להיות יהודי, להיות בעל־לב ולהתהלך על פני כוכב־הלכת הזה בשנת־החסד 1914. צא־וחשוֹב שדי היה בשינוי בפרט אחד קטנטנן שלא להיות יהודי, להיות חסר־לב, ולהיולד כעבור מאתיים שנה…

אבל אני מביט סביבי ואגרופי מתרופפים, שינַי נפשׂקות. יש בך רצון לחייך, לצחוק, לקפץ, לנשק עולם־ומלואו. במרחקים מלבין הר־צַנִין, וכל אשדות ההרים המתמעטים־והולכים שׂוחקים בסגול ולילך וכחול, עד שהם מסיימים באמפיתיאטרון הזה של הוד ושפע אין־מַשלם, של גנים ירוקים, ירקרקים, אזמרגדים, זהובים ומוכספים במקום שם יש פירות לעצי־ההדר ועלים לעצי־הזית ובמקום שם יבוא וילטף את שטיח־הענק הזה של כחול זך אותו ים המשתרע לרגליהם ואשר לו החסד והכוח לתת בנשמותינו הקטנות את חלום־האינסוף.

גנים יפים כל־כך, הרי־חמדה, וים מתוק! למי אשר תהיו, לכם הברכה והתודה. אתם יודעים לנסוך שלום ומרגוע, בבת־שׂחוק לב־מרוֹרוֹת תשבּיחו, ובהרף־עין תעלו שׂחוק על פה נרגז.

הלאה, שד מתמקמק באנוכיותו! על כי יהודי אני, תודה רבה! על כי לב לי יש, אתפאר! ובגורל הן אתגרה בהיוֹתי כיום על־אדמות.

אם באפס־סכּנה ניצחתַ, וחגותַ בלי תפארת – לא כך, סבא־קורניי שלי?

אם כן, היה לא תהיה! בזכוֹתך במירוץ מתחיל אתה לנחור על זרי־הדפנה, ונטול כל דאגה וחשק בשׂרך יִבלה. היפה באמת הוא לרוץ תוך כדי השתדלות להיות הדוּר, לא להזיע ולהתנשם כגרמני כרסתן, לשאת את אבנךָ הגדולה שלך בלי לחוש בה, אגב חיוך ומחשבה על בית־המקדש הנפלא אשר בו תשוּבּץ.

הלאה, אפוא, המכשול העלוב והשדוף שקוראים לו תכלית! הבּוז לתכלית! אופק חפשי, טהור, לא סימן־דרך ולא תכנית! התכלית היחידה היא החלום! חלום מתוק, חלום נפלא, מציאוּתנו היחידה להוֹד ולניחוּמים, אתה אשר תמיד לנו הינך ולעולם בל תוּשׂג!

לחיי שנינו, ארץ יפה! האם צחקת? המשיכי לך! אני אני אצחק אחרון, אמנם־כן! כי עוד־מעט אמות לשוב ולהיולד ועוד פעם אמות לשוב ולהיולד, גדל־והולך מדי־פעם, יותר סבלני ופחות אנוכי, יותר חזק ויותר נחוש. הביטי־נא אפוא ממעל להרים, שָמָה, שָמָה, ארץ יפה. התראי אותו ראש צעיר, שׂוחק, ענוג וערמומי, השולם עלי ואני שולם עליו? נין הוא זה או נכד, בדור החמישי או הששי. אני הוא זה אשר טיפס־עלה שש דרגות בצבא־כוח־הרצון, בארץ־הציפור־הכחולה מכין פעוט זה את תרופתו הקרויה כיבוש, ובשיר־נצחון על שפתיו יבוא. ביטחי בזאת, ארץ יפה. אם יכּשל, או־אז יתחיל מבּראשית!

אין את מדמה כלל לעצמך, ארץ־חמדה, את רתוּקוֹת נפשנו, יָפיך הוא הסיבּה. כל עוד יפה תהיי (נַסי אפוא לבלי היות יפה עוד), יישאר החשק עקשני.

עוד־מעט ובת־עב קטנה זו, בקבוקית וּורודה, תסתיר ממני את המכשף הקטן. היה שלום, מבצר יקר, אל תתעצב כל־כך. קטן זה בוודאי יקים אותם מהריסות. אני אמליץ עליך, והרי אנו חברים במידה ידועה. הה! בתותחים חפצת! אינני יודע אם יתן לך אותם, כמו שהייתי אני נותנם לך היום. הקטן הזה יש לו רעיונות משלו, רואה אתה. לא אתפלא אם באחד הימים תשמע במגדלותיך הבּנויים דיבּורים על חכמת האהבה ההדדית והחיים. זה דבר מקורי וחדש, והוא מפואר יותר ממדע ההרג ושנאת־איש־לרעהו, כי הוא קשה הרבה יותר. היו שלום, אתה והקטן, משׂגב יקר, ואהבתם זה את זה. תן לו מחסה והוא יפריחך, ותשׂבע רצון. שלום!

יום שני, 2.2.1914

האדון עבדאללה תהומה הוא בחור חביב. ביקרתי אצלו היום באנטליס ושם התגלה כאדם נעים ואדיב ככל האפשר. למען השיג את כל אשר חפצתי לאסוף עברנו בעגלה את הדרך עד בדאיה ונהר אל־כלב. ברצותו לעשות עמי טובה כאשר סיפרתי לו על הנחיצות להשיג תותית מורכבים ולא רכבים שתוצאותיהם בספק – נתן לי במתנה שני עצי־תות מורכבים (זן קפריסין) הרצויים פה ביותר.

היום – היה יום טוב מצד איסוף החומר. מר תהומה מנצל את הקרקע עד להחריד (רק לפעמים רחוקות ישבות אצלו “אר” [שטח אדמה של 100 ממ"ר] אחד לשבוע־ימים). הוא מכיר את המקום על בוריו, ובכל פעם פנינו אל הכתובת המבוקשת. שום חקירה־ודרישה לא היתה נחוצה.

- - -

… עוד חומר שלא הצלחתי להשיג היום הבטיחני האדון פרח תהומה להביא לי בעצמו לביירות מחר או מחרתיים.

נפרדנו בידידות רבה. ברי כי הוא רוחש טוב אלי ומצדי אני מכיר לו טובה… יש לדעת איך לקשור קשרים ולהשאיר זכרון. לפעמים אין להימנע גם מ“התקשר”, וכזאת יקרה לי לעתים…

פגוש פגוש והלוך ומצוא אנשים חביבים וגומלי־חסד, האין זה לקח מאת האל־גורל כי אמנם אין העולם רע כל־כך? והאמנם “בכל מקום” הדברים שונים כל־כך מאשר ב“במקומנו”?

יום שלישי, 3 בפברואר 1914

שבתי היום ל“ווילה מורל” ושם קיבלוני כידיד ותיק. הגשם הפריעני מעבור בגן כל שחפצתי, אך לא אדע אם עלי לרגוז עליו ביותר, כי לא ביטול־זמן הוא להקשיב לשיחתו של האדון מורל שעודנו נחמד כמו שהיה, והיום הירבה דברים וסיפר לי על עבודותיו ועל אספיו, ואפילו הוליכני לבקרם והראני את הקטלוגים… דברים שיש לנו בהם ענין רב לעתיד.

- - -

… בתיק־האקליפטוסים יש כמה דפים המוקדשים לבוטנאים אשר למדו את האקליפטוס או התעניינו בו. עוד שם אחד נוסף מאז ביקורי האחרון… ועתה הינו בראש הרשימה, ומאד נעם לי לפגוש פנים מוכּרות.

דבר שראוי להתעניין בו הוא אוסף עצי אקליפטוס החתוכים ומוצגים לראוָה. האוסף הזה יכול להיות בעל חשיבות גדולה מצד הלימוד המעשי של האקליפטוס.

ישנו גם אוסף הזרעים – ברגע זה אינו שלם, ואי־הסדר רב בו, אך האדון מורל הודיעני על החלטתו לשבת אל המלאכה ולסדר אוסף רציני עד מאד. הוא גם הואיל לשאול בעצתי על צורת הארונות ועל המקום שבו יעמיד אותם… אוסף זה יהיה “חומר” ממדרגה ראשונה ויקל על הלימוד וההגדרה. ונוסף לזה חושבני כי לא יימנע מאתנו, על סמך קשרי הידידות, להתקין בתחנה שלנו אוסף מקביל, “אח קטן” לאוסף המיוחד הזה, עד שנזכה להגדילו ויעלה על אחיו הבכור.

- - -

יום רביעי, 4.2.1914

ביקור אחרון ב“וילה מורל”. ערכתי את רשימותי בצהריים וסיימתי את מה שנוגע לאנטליס ולסביבת נהר אל־כלב.

ברדתי צפונה היתה לי הפתעה נעימה: עצי־הרימון של צידון, שכבר התחלתי להתיאש מהם, הגיעו…

עובדת המעשב לא היתה היום מעניינת ומהירה כפי הרגיל. האדון מורל הזמינני לעשות אתו היום אחה“צ ב”אוסטרליה". קנינו כרטיסים, והדרך עברה בשלום. אך לצערנו אוסטרליה היא החלקה המרוחקת ביותר מן החווילה, וחוטי־התיל אינם מגן מספיק מעינם ומתגרת ידם של השכנים, כלומר – התוויות חסרות. צער רב הצטער על כך האדון מורל – וגם אני. אמנם הוא התשדל לתקן, אך דומני כי כבר אמרתי שאינו דקדקן במלאכות זעירות אלו. לכן יש בחומר של היום תויות הדומות לנוסחה אלגבראית בעלת נעלם אחד. וגם הגשם התערב בדבר. חוץ מזה, מצאתי זרעים כמעט בכל העצים, ואני הלא תמיד מוכן אני לבכר זרע על מכבש.

- - -

ראיתי גם את התחלת המעשב־לנסיון שעשה האדון מורל. הוא אינו רציני ונראה די נושן. באמת, אדם חביב זה אינו רואה ברכה בעבודת־פנים (תיאורים שיטתיים, מעשבים וכו'). ובכל־זאת הלא הוא מחונן בחוש דק של הסתכלות וגם בפעילות מפליאה ומפתיעה לגילו.

מעשיה שטעמה בה

כדי להשתמט מתשלום המכס בארץ רבת־חן זו (והמכס מרב שקידתו על תפקידו אינו רוצה להרבות צמחים במקום) בא מר מורל והתקין כלוב… לתרנגלות, ולכלוב תחתית כפולה ובה הצליח להעלים כ־200 צמחים קטנים בפורט־סעיד הכניסו כמה תרנגלות ועופות תמימים אלה שוו לכלי הכוזב מראה טבעי ותם ביותר.

אך ה“מבריח” הזריז אחרי שהכניס צמחים לאלפים לא עצר ברצונו, ובצדק, ולשעשע.

שעה 10

סקרנות

את הדברים הבאים אני מוסר בתכלית הזהירות ובלי לתת בהם אמון רב. הספק הוא ראשית־חובה לכל הבא לחקור והוא המוביל אל הבחינה. ובכן, הריני עושה כמעט חובה, וזהו הענין:

כאשר התגלגלה פעם השיחה בבית פרח תהומה על ביעור עכברי־שדה הוגד לי כי אחד מקרוביהם, מאחז־עיניים או רופא־אליל, גילה אמצעי לדבק את הכלבת בעכברי־שדה, ואלה יחלקוה זה לזה.

הדר עורר את סקרנותי, כמובן. חיטטו בפנקס ישן ומצאו כי רופא־אליל זה (פארס סמעאן זואיין ביאשוש) מיעץ לקחת:

1. בצל אל־פאר או בצל אל־חי

2. תולעת־אורן כסתימה.

לכתשם יחד, לגלגל בקמח ולטגן בחמאה, ולהגישם למכרסמים; הם מתמוגגים ממאכל־עדנים זה ונדבקים בכּלבת.

בקשתי כי ימציאו לי את התסמינים.

הובאו רק זחלי־האורן. ובאשר לבצל, דומני כי אתקרב (לפחות) אל האמת בחשבי אותו לחצב מצוי (ח. ימי?), הידוע, אם זכרוני לא יטעני, ברעל עז למדי. יש כאן אפוא לפחות יסוד־מוות אחד. והתולעים המשמשות לו תבלין? – מאחז־העיניים שגילה כי החצב הוא רעל (תגלית נאה כשהיא לעצמה), אולי הוא־הוא שמצא תולעת מעבירת־כלבת, דבר שאינו בגדר האפשר והוא מעיר את סקרנותי.

על־כל־פנים, אין כל דאגה מן הנסיון. הנני לוקח עמי אפוא תולעים כתומות ובצלים ירוקים, ואוי־ואבוי לעכברים! ולמיקולוגים, אם יש אמת בכך…

בין כה וכה, הנה זחל העתיד אולי לקנות לו שם גדול ואילן העומד להיות לברכה.

אבל הקץ להזיות. אני מסיים כאן את הדרך ביירות – נהר אל־כלב. יש פה, כמובן, לחקור ולראות, אבל לא עד בלי די.

1915: בנסוע הארבה

חברון, 20 באפריל 1915

הבוקר, בירושלים, הקצתי בשעה 4. עוד בקפצי ממיטת הייתי רצוץ ונרגז מרוב התאמצותי בימים האחרונים, ולא־פחות מזה בגלל הפעולה הזו בּה הכל צולע…

ב־5.30 יוצאים מר אהרנסון ואלקס ליפו. שיירתי הגיעה ב־5.00 בקירוב. חלקה – 4 פרדות טעונות שעורה ואוהל – יצאו מבעוד לילה. נותרה אך פרדה אחת לחפצים, ולאחר שטענו אותה נוכחנו כי עוד שני חמורים יהיו נחוצים ליתר חפצינו, גם אם לא נביא בחשבון כי הטבּח ממאן ללכת ברגל עד חברון. הפרדה יצאה ב־6.30.

אני מתרוצץ לצורך עוד כמה קניות, ובשעה 9.30 בקירוב נשלחים כל החפצים. לא נותר לנו לחכות אלא לחייל ולשני סוסינו. גם שאר ההכנות התנהלו בעסק גדול.

מכונת־צילום – נתתי את דעתי שלא לצאת לדרך בלא מצלמה. סרתי אפוא אל רעד, קריקוריאן את סאווידס, להשיג מכונה בשכירות, אך אין. על פילמים אין טעם לחשוב בזמנים אלה; אילו נמצאו יכול הייתי להשתמש בצלמניה של רוני מזיא. רעד אמר לי כי לאחד מידידיו יש צלמניה שערכה 300 מארק (עדשות “צייס”) שאותה הוא חפץ למכור ב־200 פר‘; תמהני אם רשות בידי להוציא סכום כזה. בכל־זאת אמרתי לו להביאה למשרד המלון, בתקוה כי יעלה בידי לקחתה בשכירות, בסופו של דבר. נועצתי עם מר ת. פאסט³⁵ והוא הפנה אותי אל אימברגר ונתן לי כתב־המלצה אליו. גם הוא אין לו צלמניה להשכרה, אך יש לו אחת למכירה; יתרון לו על שאר הסוחרים (ביקרתי גם אצל הצלמים דמיאני ובן־דב) שמוכן הוא למכור את הצלמניה בתוספת 7 תריסרים לוחות (9X12 ס"מ) שבידו, במחיר 2.50 פר’ התריסר (דהיינו – ב־17.50 פר') וכן 2 נרתיקים של 6 קאסיטות ללוחות צילום (23 פר') – הכל מצטרף לסך 180 פר'.

אלכסנדר ורבקה אהרנסון עם אבשלום פיינברג. ביירות, 1915

עם שרה אהרנסון , אחרי צאתו ממאסר בבאר שבע. ינואר 1916

אני חוזר למלון ומר פאסט מוסר לי כי רעד ביקשני; מכיון שהבינותי מדבריו שהוא נמצא במשרד סרתי לשם, אך איני מוצא איש לבד מן המלצר הראשי (פראנק שמו). מר פאסט נכנס אחרי ואומר לי כי מאחר שידע כי הלכתי אל אימברגר קנה פראנק את המצלמה שהביא רעד. השבתי כי אולי לא ידעו אל־נכון אם אעשה עסק עם אימברגר וכי רעד בא לחפשני. או־אז הבטיחני אותו גרמני מנוול (כדי להתנצל, כפי הנראה) כי זה מכבר אמר לרכוש לו צלמניה, ומכיון שההזדמנות נראתה לו טובה… בקושי הבלגתי על חמתי, ואך הערתי לו לאותו חזיר כי “הזדמנות” של הצעת צלמניה במשרד המלון היא לא רגילה, וכי הוא מנסה, פחות או יותר, לספר לי מעשיה סתם; הוא חייך. אז ניסיתי טכסיס אחר:

“ובכן, כבר נקנתה הצלמניה הזאת ושוּלם מחירה?”

“כן”.

“אולי תוכל להשכירה לחודש־ימים?”

מר פאסט, שהרגיש עצמו לא בנוח, מבקש לישר את ההדורים ומתערב.

“בודאי, אם רק ישלמו לו כראוי, תעלה לו הצלמניה עוד יותר בזול”.

“אני מוכן לשלם”.

אז פתח אותו ימח־שמו את פיו ואמר:

“אין זה מן הדברים שאדם משאילם ברצון…”

בקושי רב משלתי ברוחי.

חמת־קרי הציפתני; נשבעתי בלבי להראות לאותו ברנש כי לא רק לי עצבים.

אצתי אפוא אל אימברגר לבטל את העיסקה (10 פר' דמי נזיקין בעד תריסר לוחות צילום שהכניס לקאסיטות). חזרתי למלון ושוחחתי על הענין עם מר פאסט. הסברתי לו כי במלון שמכבד את עצמו בדרך־כלל המלצר הראשי מצוּוה לשרת את הלקוחות ולא לנצל לתועלתו מה שמביאים הספקים, מטבע־הדברים למשרד המלון.

פאסט המסכן היה מדוכדך ונרגש וזעמו רב מהכיל; אני להטתי בלהט קר, וזאת מסיבה נוספת, שאותה עוד אזכיר. פאסט שלח לקרוא לפראנק אך הלז לא היה במקום, ואז נשבע כי הצלמניה תהיה לי, אך אני הצהרתי את ההיפך והבטחתיו כי הצלמניה מצאה חן בעיני המלצר הראשי ירום־הודו.

ליפקיס נעצר

בינתיים אירע מקרה בלתי־נעים למאד. ליפקיס יצא ב־9.30 בקירוב בכרכרה המפורסמת שלנו, הרתומה לזגלול, ופגע בחייל והפילו ארצה. עצרו אותו וחבשוהו בבית־הסוהר, לפי הוראתו של מפקד המוּסקוּבּיה.³⁶

הלכו להודיע את הדבר לרוני, והוא ניסה לפעול בכל הדרכים, בייחוד על ידי התערבות אצל שאופיק־ביי. הלה הזמין את המפקד, אך זה אטם אזנו משמוע. הצער עוכר את לבי יען כי ידי קצרה מעשות מאומה, כי להלכה כבר עזבתי את העיר. בעשוֹת רוני נסיון אחרון אמרו לו לחזור בשעה שתים. אני דוחה את נסיעתי עד אותה שעה.

בשעה המיועדת משחררים את ליפקיס

בינתיים חוזר מר פאסט וגם פראנק מגיע למלון. החזיר הזה מסרב לחלוטין לוותר על הצלמניה, ודבר זה מביא אותי לידי צחוק ומעורר את חמתו של פאסט. הוא מודה כי צדקתי ממנו, ואני מושיט לו את ידי לנחמו. כאשר עמדתי כבר לצאת לדרך מביא פראנק את הצלמניה, בחריקת־שיניים, ודאי הודות לדיפלומטיה של רוני, ולוּא רק למען לַמד לקח לגרמני ההוא.

קניתי אצל אימברגר 6 קסיטות ותריסר לוחות צילום, ויחד עם ארבעת התריסרים המצורפים לצלמניה הרי בידי ששים לוחות. ענין זה מעכּב אותנו עד לשעה 4, ואנו שמים פנינו לחברון. בדרך – ברקים ורעמים נוראים; חששנו למבול אולם ניצלנו מפגיעתו הרעה, וב־9.30 הגענו חברונה.

ישפה הצעיר מצפה לנו בקוצר־רוח. הקאימקאם כאן “מצפצף”, כפי הנראה, על מה שאומרים לו… ממאן לצאת בעצמו ואין לו חיילים שילוו את ישפה לבית־גוברין, ואילו הלז אינו חפץ לצאת ביחידות – ולדעתי, הצדק עמו. הלכתי להתראות עם האיש, ריח ערק נודף מפיו והוא מרבה להג. אני מוכיח אותו מעט ואנו נדברים להיפגש ב־7.30 בבוקר. אני חוזר למלון וגומר עם ישפה כי ב־3 לפנות בוקר ייצא ירושלימה לבקר שני ז’נדארמים, ויחזור בשעות הערב.

הקאימקאם מבטיחני כי יש לו בשבילי מורה־דרך מהימן מאין כמותו והוא יתיצב אצלי ב־5 בבקר, לדון אתי בדבר המסע המדובר. שכבתי ב־1. ער הייתי אפוא מ־4.45 לפנות­־בוקר עד 1 אחרי חצות. הווי אומר: 20.15 שעות בשביל נסיעה מירושלים לחברון.

הלחץ הברומרי ב־12.45 – 670.4.

חברון – סמרת, 21.4.1915

בשעה 3 הקיצותי; ישפה העתיד לצאת ב־4.30 – קם. אני ממתין למורה־הדרך עד 5.30 וב־6.30 מגיעים הפרשים. נותן להם מנה הגונה. מופיע הקאימקאם ומתנצל מעט, כן באים כל ה“מאמוּרין ג’ראד”;³⁷ הם מבטיחים לי כי 300 מחרשות חרשו בחבל בימים האחרונים, והשמידו ביצים בכמות גדולה מאד.

בשעה 11: בארומטר 670,4 טמפ. 18º. אני מחליט לשכור עוד מורה־דרך… מה־גם שיש עמנו תשע בהמות ואוהל. הקאימקאם קובע את דמי השכירה: 5 מג’ידיות לאיש, מחברון לכרך.

אנו יוצאים בצהריים, במחשבה ללון אצל מקור־המים הראשון שיימצא בדרכנו (מסע של 7 – 6 שעות מחברון – מעברת, בור־מים בעומק 1.25 – 1 מ'). בשעה 7.15 הגענו והנה הוא חרב. הוספנו לנסוע עד שעה 8.45 וחנינו בזייראן סמאראת, ואנו רצוצים מעמל הדרך.

בצאתנו את חברון ניתך עלינו במשך שעה או אף יותר גשם כבד, מלווה סופת־שטפונות וקולות־נפץ. אנו רטובים לגמרי. השקינו את בהמותינו בבאורה.

מהלאה לבוארה כמה להקות ארבה עד סביבי פוראנה (אדמות בני יטווין). מן המורד בלב הסלעים – דרדרים (זהב, עין־הזבדה, ורוד ושָׁני) טמונים בטוואנה.

חברון – בוארה – זיף – כרמל (מימין, חורבות) – טוואנה – טריק – משאכּה – טבעאנה – אסמעיד – אום־חאשם מעייברת.

האוהל – איום, אבל חנייתנו נוחה. קר.

זויירה, 22.4.1915

היום יום שכוּלו אבני־צורים – יומנו הראשון במדבר. ארבה צעיר באבו־קדאדה ובתחתית השיפוע הגֶזֶם מכסה את עין הארץ במעטה שחור. אנו נוטים את אהלנו למרגלות המבצר, בין עצי השיטה; בלילה יורד מעט גשם.

זויירה, 23.4.1915

דייסה גמורה. מאורע מופלא. גמרנו לצאת בשעה 10. אנו מטפסים ועולים אל המבצר ומצלמים מכאן את המחנה. ברדתנו מתחיל גשם. במשך 30 – 20 דקות יורד מטר ללא הפוגה. הנוף השתנה כבמטה־קסמים. מכל עבר ניתכים מפלי־מים ואשדות, ולעת שעה 10.30 – גרופת עצומה ובוצית מתדרדרת, לקול זעקת מורי־הדרך שלנו “אל־סיאל! אל־סיאל!” כיוַנו את הרגע הנכון להציל את החפצים ולזינוק משם למטה, והצלחנו לחזות באותו ערוץ שמימיו הולכים לאט. שהנה היה פתאום למפל־הרים רוגש וזועף, שהתגלגל עד שעה 5 בערב.

ע’ור אל־צאפי, 24.4.1915

יצאנו את זויירה ב־7 בוקר אונו מתנהלים אחרי אל־סיל כשלושת־רבעי שעה ומגיעים לשפת ים־המלח. אשלים ושיטים עולים פה־ושם. שפר מזלנו שלא הגענו הנה אתמול. לא גשם היה זה כי אם שטפון, ועקבותיו ניכרים בכל. מסע בסבך האשלים (.Hisck-ind במפה) והרינו נכנסים והולכים בסבח’ה.³⁸ בצה עצומה שבּה עלינו לגשש על כל מידרך כף־רגל בטרם נסתכן לצעוד בה. אחד בדווי מבני חבורתנו שקע פעמיים ואך בקושי נחלץ. גם הפּרדה עמוסת הצידה נפלה תחתיה. ב־3.45 נכנסנו סוף־סוף לע’ור. חיטה נהדרת וצמחיה שכולה חדשה בשבילי. מכּר ותיק: אשחר שיזף, כן מוצא אני צמחים ממשפחת הסולניים, עין הסגלגל, וכן ממשפחת האבוטילון (כמוהם כבר פגשתי בזויירה). עם הירק הראשון הופיע ארבה והנה הוא כבר ירוק ומכונף, בן 20 – 15 יום, עכשיו זע כל המישור: העצים, השיחים והחיטה. חלק ניכר מן השדות כמו מגולח.

כיבדתי את חיילינו ומורי־הדרך שלנו בטלה ובקוראים chloreau/perdreaux. תפריטנו כולל: מרק, עוף, צלעות גדי, צלי־אש ושעועית ירוקה.

שייך־צאלח, 25.4.1915

במשך 3 – 2 שעות לפני הצהריים עישׂבתי וביררתי צמחים בע’ור. לא אגזים אם אעריך כאן את הנזקים, עד כה, ב־ 75% – 60; ועדיין הדברים נמשכים. קוצרים את החיטה והאביונים כבר חובטים את ה“לקט”. עובדה משמחת היא בכל־זאת שהארבה והדגן מתפתחים ביחס ישר.

אנו שמים פנינו לע’ור־אל־מזרע.

ב־5 שעות הליכה אנו מגיעים לשייך־צאלח, פטרון פשיטות הביזה לדברי המדריך של בַדקר. אנו חונים כאן, במרחק 150 – 100 צעד ממזרח נחל. אור־ירח נהדר משתקף בראי של ים־המלח. אולם מה שאינו פיוטי ביותר הוא ההסתערות האיומה של היתושים החודרים לאוהל ומציקים לנו. אני מנסה לישון מכיון שהארוחה בוששת לבוא, אולם היתושים מסרבים להרשות זאת. סועדים ב־10. מרק, עוף, תה, ריבה ותפוזים.

כרך [קיר־מואב], 26.4.1915

יצאנו משייך־צאלח ב־8.00 והגענו לע’ור־מזרע בצהריים. שעה־וחצי של מנוחה. המצב כאן טוב יותר מאשר בע’ור אל־צאפי, פחות נזקים, פחות ארבה צעיר.

כרך, 28.4.1915

המותצרף היה כה אדיב כלפינו, וכה עמד על דעתו שאערוך יציאה דרומה לחזות במתרחש שם, עד שהחלטתי לעשות כן. מצד שני, הענין דחוף, יען כי ראיתי רק את צדה המערבי של כּרך, אשר לא נפגע כלל, והרי מחובתי לעמוד על הנזקים מקרוב. לפיכך נצא בקרוב לאל־עראק ולח’נזירה.

אל־עראק, 8.00 בערב

אנו לנים באוהל המותצרף. מכּרך עד כאן – 4 שעות, בצעדי “מותצרף קטן”, והרי זה שיא־אִטיוּת אמיתי. סוסות נהדרות ופרשים טובים בחבל, ודאי הודות לדרכי־התופת שבסביבה. ביחוד סוסתו של רפיפאן־אפנדי, ערמונית בעלת רעמה בלונדית בהירה, מבט נבון ורך; לא יכולתי שלא לנשקה, גם שתי פעמים.

אל־עראק, 29.4.1915, שעה 10.30

עתה־זה שב אני משוט בח’נזירה. מה שראיתי הוא ממש בחזקת סיוט. ארבה מעופף, ביצים, כמעט זחלים, כעין זבובים בני יום־יומיים, ארבה צעיר (גזם) בני 6, 8, ו־10 ימים. אנו נלחמים בהם, אולם מה בידי 120 – 100 איש לפעול נגד מעטה זה המשתרע עד אין סוף, שאין קץ ללגיונותיו והוא נע בלי הרף?

הנפה של עראק מונה כ־5000 נפש, במלאכה עסוקים בסך הכל כ־600 איש (מחצית הזכרים המבוגרים). נלחמים בארבה באמצעות אש ובחפירת תעלות (הדבר אפשרי מכיון שהאדמה כאן מדי תחוחה). המודיר־זווראת, חנא בשייראת – גבר צעיר בן סלט, שלמד בפריבורג – מגלה הבנה ופעילות והמאמוּר כאן (מודיר), רג’ייפאן אפנדי, מהפכן בדווי לשעבר, גם הוא אוהב להתמכר לתנועה, אולם לדאבון הלב, המואבים בני־המקום זריזים בלשונם יותר מאשר בזרועם.

כרך, 29.4.1915, חצות הלילה

חזרתי מעראק ב־5.00 אחרי־הצהריים. המותצרף אדיב יותר ויותר. שני כמרים יוונים עורכים לי ביקור, האחד ממידבא והשני מכאן. תה – שיחה (בית־הספר, תקציב וכו'…). אני מבריק לטרומר־פחה כדי שיותנו לי 600 חיילים, וכן למר אהרנסון.

המותצרף מקבל טלגרם מג’מאל־פחה, המסרב לתת חיילים. חילופי ברכות, הבעת ידידות. אני מטעין את הקסיטות שלי, שוכבים לישון.

דיבון, 1.5.1915

הייתי רצוץ מדי בשביל לערוך את רשימותי אמש.

מרייב היא תופת עלי־אדמות. מכּרך לרבּה [רבּת־מואב] אין דבר שיכול לעורר ענין. לשווא חיפשתי מאוּבנים. מצאתי רק אבן אחת על־יד רבּה. יש מאובנים של צדפות, ונכון הייתי להישבע כי ראיתי עקבות פטיש. לקחתי שליש מהן. כעבור זמן מצאתי צדפות שחורות מוארכות, אך לא עלה בידי להוציא אף דוגמה אחת.

בדרך – יבולים שנפגעו על־ידי הארבה, בשיפוע הדרומי של מנג’ב קאראקוֹל. הירידה נמשכה שעה ו־45 דקות. אינני מוצא מאובנים. תצורות של צור ושל קווארצה מעניינות עד מאד. על סלע במעמקי ערוץ הרים צלחנו את מעברת־המים ואני מחפש נקודה כשרה בשביל לצלם. מתחילה הירידה, סלעים שיש לעבור בהם ברגל, כדי לחזור דרומה. בטפסי על סלע חלק מעדתי ממרומיו והתגלגלתי כשאתי המשקפת והצלמניה. גם התרטבתי מעט. קמתי וגופי חבול. כשצילמתי נוכחתי לדעת כי מגופת העדשה חדלה לפעול. צער צורב כל־כך הרגשתי רק לעתים רחוקות. הבוקר תיקנתי אותה קצת, אולם חששות כבדים מקננים בלבי.

דיבון היא… אוהל על רמה וז’נדארם אחד. זהו בנין הממשלה והמודיר נעדר, יען כי עסוק הוא במלחמה בארבה.

מידבא, 2.5.1915

מדיבון למידבא – 5 שעות הליכה מהירה. בדיבון חיכּינו למוּדיר עד שעה 2 – אולם לשווא. לא נראה לי הדבר מעשי ביותר להתרוצץ לחפשוֹ בהרים.

בדיבון ובמידבא גידולים מעטים עד מאד. רק בריחוק שעת מסע ממידבא התחלתי להאמין לראשונה בפוריותה של ארץ מואב. אנו נעים ממערב לדרך. מול שדה חיטה המשתרע על־פני 6 – 5 ק“מ לאורך וק”מ אחד לרוחב, כולו ישר. נהדר ומטוּּּּּפח יפה.

בשעה 7.00 אנו מגיעים למידבא. אנו מתארחים כאן אצל משפחה נוצרית. משפחת אברהים גמאעין, בביתו שוּכּנו על־ידי השלטון המקומי. חדר מרווח ונקי עד מאד, מטבח ערבי טוב.

המודיר מגיע בשעה שהתכּוֹנַנוּ לעלות על משכבינו. דוחים את הפגישה לבוקר.

הבוקר ביקר אצלנו המודיר עבד אל־קאדר סווארד. אנו דנים בדבר הארבה.

יצאנו לחזות במעשי־הפסיפס שבעיר. היפים ביותר נמצאים בביתו של חנא צאנע; הם השתמרו היטב. יש גם כתבות נאות בבית אחר של אותה משפחה.

בכנסיה היוונית, הכוהן עטאללה המוּכּר לנו, קיבלנו בסבר פנים יפות. מפת ארץ־ישראל³⁹ הנחילתני אכזבה מעט. אמת הדבר שעדי־ראייה קובעים כי עשרת מונים יותר ממה ששׂרד ממנה נהרס.

אום־אל־קונדוב, 3.5.1915

עזבתי אתמול את מידבא בשעה 2 אחה"צ. גידולי החקלאות ממזרח לעיירה פחות יפים ופחות משוּפעים מאשר דרומה. במוצאי הישוב ארבה צעיר. ה־jachéres נהרסו לשם השמדת צרורות־הביצים, אולם החרישה רחוקה מלשאת פרי. הדרכים טובות, לא הרחק ממידבא נקרתה לנו עגלת־משא רתומה לשתי סוסות ונהוגה על־ידי צ’רקסי. חנא־אפנדי בשיירד אומר כי זו פעם ראשונה הוא רואה כדבר הזה בסביבה. כנראה היה אמוּר לנסוע לסלט כדי להביא טבק, ומכיון שטעה בדרך הגיע למידבא. אני מתאר לעצמי איזה רושם גדול יעורר עוד־מעט ואיזו טפליא תרוץ אחריו.

הרבה אדמות בחבל למכירה, מסוג מירי ואחרות. אנו נתקלים בתורמוס כחול, פורח ומניב, אולם תרמיליו אינם בשלים (מעשב). תרמילים מגודלים מאד של תורמוס אחר, ודאי לבן.

מכלול של דמוּמיות (Adonis), העשיר ביותר שאפשר להעלות על הדעת. החל בזערוריים ביותר וכלה בגדולים ביותר. ראויים היו שאלקט את כולם, אבל אני מחויב לכלכל את מעשי בחשבון.

ב־5.30 הגענו לחוותו של בשיירד. חנא הקדימנו ואחד מאֶחיו בא להקביל פנינו. אח שני נסע לסלט לשאת אשה, ולצערי הרב יצאה עמו כל המשפחה; מצד שני, מרוצה אני כי אין כאן נשים לפיכך לא נפריע אלה לאלה. שוחטים כבש, והטבּח שלנו, גיאורגי, עסוק בהכנת הארוחה.

השייך פואז אבּוּ־משהוּד, ראש שבט בני צח’ר, בא לביקור. אני מנסה לעשות את עצמי “מת”, כלומר מַפנה אליו גבּי כישן. אולם הוא נשאר ומקץ שעה לתמרון הזה אני נאלץ “להקיץ”. ברנש לא טיפש ביותר (בן 45 – 40 בקירוב). תה, קונצרט בגראמופון מתקליטים בערבית, ולאחר שהשייך נרדם סח לנו חנא־אפנדי סיפורים ערביים ואנו מתפוצצים מצחוק.

משפחת בשיירד יש לה כ־10,000 דונם, והם מעבדים כ־6,000. שנתי – 1,000 לירה תורכית. ששת האחים בעלי אום־אל קונדוב (חרבּת בחיירא)… אויביהם – בני אג’רמה, בדווים (יושבי אהלים). השנה התנגשו. הרוג אחד ושני פצועים (בדווים). כופר־הדם – 130 לירות תורכיות, 200 עזים, 2 סוסות, 2 רובים, 4 גמלים ו־30 ק"ג חיטה. אבּוּ־ג’בּע יושב בכּלא זה 6 חדשים.

ידידים להם – בני צח’ר, בלקוו’יג, מג’לה, ועוד…

אתמול קיבל שבּלי בשיירד את פניו של שייך בני־צח’ר כמנהג מימי המקרא, “וירחץ את רגליו” {עברית במקור].

אי ליהירות הנוצרים! (שהמירו את “הברית הישנה” ב“ברית החדשה”).

אל־סלט, 4.5.1915

יצאנו מאוּם־אל־קוּנדוּבּ ב־11.30 על־פני הרמה. התנועה לא מעטה; האדמה טרשים. הֵלך יוכל לדמות בנפשו כי בגליל התחתון הוא נמצא, סביבי סג’רה למשל. גידולי־חורף מעטים מאד בשולי הדרך אולם מה שמשיגה העין עולה עד להפליא, אפילו הכתמים המוֹרים על המקומות שאכלָם הגזם הראשון בולטים בצבע ירוק רך יותר, וכבר מדביקים את הפיגור במידה עצומה בזכות הקיץ, ודיספרופורציה זו ניכרת בכל אשר תשיג העין ומשקפת־צייס אשר עמי.

אני ממשיך ללקט דוגמאות למעשב הדמוּמִיוֹת (Adonis); אין לדבר סוף, והריני אומר “הרף!” שכן מתחיל אני להתעניין בצורות רבות־הפנים שנודעות בסביבה למאהבה זה המאושר של אפרודיטי, אך השעה אינה כשרה לבולמוס הבוטניקה, הן מפני הארבה והן – לדאבון־הלב – מפני ענייני.

לקטתי בַקיה (Vicia) יפה עד מאד, וכן תלתן Trifolium trifolia צהוב, שכבר מצאתי כמוהו בסביבות באר־שבע.

שעתיים לבוא סלט הגענו לעין־חומר. כבר הרבה קודם לכן הבחנו בעקבות גלגלים. כפר תורכי של מהגרים מרומֶליה.⁴⁰ הכפר גדול מאד (לפחות 50 בית) ומעניין מאד. הבניינים מעוררים סקרנות, מוצקים ונוחים. הם עשויים לבנים מיובּשות בשמש, קורות, עפר כבוש (כמנהג דמשק). חלונותיהם מזוגגים ועליהם וילונות לבנים. בני־התשחורת נושאים ורד על האוזן, הילדים משחקים בשושנים. הגברים אוזרים אזור־חלציים אדום וירוק וצניף בראשם. סביב הבתים גינות מצמיחות פרחים וריקות, צפצפות; הכל משתלב יפה עם הנוף הרך עד מאד, אירופי כמעט לפי מראהו. הצמחיה אפילה והרי זה ממש אביב; קטפתי פשתניות (Linaria) אשר צבען ורוד רענן ונחמד.

אחרי עין־חומר אנו עולים על דרך שאך ניסו לפלסה. טבח באילנות מתגלה לעין, ביחוד שרידי אלונים ואלות. ברכת־שלום לעוזרך (Crataegus) הראשון; נעים לחזור ולפגוש בידידים ותיקים.

הנסיון מסתיים בכּביש. מעודי לא ראיתי שׂעורה יפה כזאת שראיתי פה. ממש נהדרת. (מעשב). לשווא אני מחפש את אם־החיטה (Triticum) שאליה כה התאוויתי.

הוי, כיצד נשַׁמתי, בסלט, במלוא ריאותי את הניחוח הנפלא של הקמה, העטורה בכותרתה הירוקה. כמה היא מלטפת את העין, מרחיבה את הלב, אחרי כל המדבריות המתועבים הללו. סוף סוף הנה הגענו. זהו ירק של ממש.

חנא־אפנדי הקדימנו. שוב אנו מתארחים אצלם. בלתי־נעימים. אולם הם מוסרים לנו קומה שלמה, כולל הטרקלין הגדול של בשיירַד.

המקום מתנשא בדיוק מעל המזרקה העירונית. אני סר לבקר אצל הקאימקאם. הוא יושב במושב מג’לס־אידארה וכאילו רוצה הוא לתת לי להמתין עד־בוש: אני רוגז ונכנס. מפנה תיאטרלי: זהו הקאימקאם־לשעבר של טול־כרם, מודע ותיק. אנו סחים על הארבּה. אחד מהם, ראיס אל מחכּמה,⁴¹ קובל באזני הברנש על חוסר־המרץ שלו (הדבר נכון, בעצם). מחליטים לצאת לסיור, מחר ב־8.00.

בערב סרים לבקרני מבּעלי הכרמים, הקובלים על דלוּת האמצעים שננקטו; מבטיח להסדיר את הדבר מחר.

שני מברקים:

מכּרך: –

העסקת 600 החיילים – לא אושרה, אולם אושרה תמורה (במזון) לאוכלוסיה האזרחית. מכלילים בזכות הזאת גם את סלט, ומבקשים ממני לארגן את הדבר. All right…

ומירושלים:

המותצרף מודיעני כי מוקד הארבה הוא באוֹג’חוֹר־אל־עַדוואן, סמוך לירדן. וכי על הקאימקאם של סלט צריך להילחם בהם שם.

המודיריה של מידבא והקאימקאמיה של סלט שלחו אל המקום 84 חיילים וסגני־קצינים. בטרם אענה נראה תחילה מה מתרחש כאן.

סלט, 5.5.1915

הקצנו ב־6, וב־7 אנו הולכים למרחץ. איזה עונג נדיר; גופי מכבר שכח טעם ומגעם של מים חמים. במרחץ שוב מה־נעימים החיים. ב־9 אני נכון לדרך. הקאימקאם הבטיח כי משעה 8.00 יעמדו לרשותנו שתי בהמות וכן המאמוּר על הארבה (הממונה על השמדת ביצי־הארבה). ובכן, הסוסים אינם. המאמוּר נושם ונושף ואץ כדי להראות שקידה (נוצרי מזוהם) ומשיג רק בהמה אחת. אנו זקוקים לשתים, ואני משתיק את שני הצעירים (חנא ואיתן) המציעים לי תחבולות שונות: לצאת לבדי, או לקחת בהמות של הצבא. כבדות־הטלפיים המסכנות שלנו (4 ק"ג שעורה ביום) זקוקות למנוחה, ואלה שמבטיחים שתי בהמות מחויבים לעמוד בדיבורם. אני קורא ברשימות מסעו של מר א. [אהרנסון] בחבל, ב־1904. ב־10.30, לאחר ייאוש, אני מצווה להעמיס וללכת ללון, על נשקנו וחפצינו, בע’ור־אל־עדוואן, כדי לבדוק מה מתרחש שם. או־אז, בראות קצין־הז’נדארמריה כי נוסע אני באמת, הוא מתעורר, ומקץ 5 דקות עומדות 6 סוסות לפתחי.

אנו יוצאים ב־11.00.

מבקרים במרכזי ההדברה… בראש־וראשונה אעיר הערות כלליות שביררתי מפי מנהלי הקבוצות. הגל מתקדם בגיא ועולה בלי־הרף מרצונו, בלי התחשב במצב השמש.

כשמרדפים אותו הוא הופך פניו ונפוץ לעברים. כתוקפים אותו מלפנים – הוא מתדרדר חיש־מהר. הצעירים שבהם (בני 3 ימים) עושים 200 מ' ביום חם. הבוגרים יותר עושים 800 – 600 מ'; לאחר שמרדפים אותם פרק־זמן מסוים, או ביום קריר, הם מגלים סימנים של איבוד־החושים ומבוכה.

ובכן, האנשים עומדים על עמדם וממתינים לגל. במעגל גדול, פתוח מן הצד האחד, וכשנדמה להם כי די בהמונם – סוגרים את המעגל. כשעולים עליהם מן החזית, בקול־צעקות, הם נבהלים, הופכים ראש ומתדרדרים בשטח המוקף, ואז דוחפים אותם לעבר תעלה שנחפרה קודם. במקום שהמעגל היה פתוח והוא נמצא עתה על שפת התעלה מנסה הארבה לנוס, אולם המקום חסום ב־15 – 10 עבּאיות. כאשר נקבּץ הארבה בתעלה נכנסים לתוכה כמה מן האנשים, רומסים ולשים אותם ברגליהם, הלוך ודרוס, ואחרי־כך משליכים החוצה את העיסה. אומרים כי עיסה זו מושכת את הארבּה והוא בא לאָכלם. בתום הפעולה שוב המעגל נפתח, והאנשים ממתינים להמשך הגל כי יבוא.

קבוצות הנוצרים פועלות די טוב אולם מספרם אינו מספיק, ולא מעט נחשולי ארבה ניצלים מטבח. לכן המצור שלהם על כרמי הענבים בסַלט נסגר יותר ויותר.

בשעה 4.00 פגשנו את הקאימקאם ובני לווייתו. בכוונה שוטטתי בצד אחר מזה שבו שוטט הוא, כדי לפגוש אנשים פחות יודעי־דבר. אלה שעל־ידו לא עשו מאומה.

ברכות־שלום, שיחה, כמה עצות על־אודות הארגון. מעשב.

ונדאלים. לא הותירו שריד לאלון, אלה, ברוש, וכו'… על הכל בא הכליון ואת שאריתם מבעירים כדי לגרש את הארבה.

דוגמאות:

צחנן מבאיש (Anagyris foetida) בעל תרמילים; דימיתי כי היה זה קטלב (Arbutus); הללו מניבים, לדברי הערבים, אשכולות אדומים שגרגריהם כחמצה מתוקה, משלשלת.

אורן בפריחה, שרף, נושא אצטרובלים. עוזרד, אלה, וגם שפע אילנות אחרים.

בשובי ראיתי ערבים צעירים עוסקים בשריפת כלי־חרס מקומיים (באש פתוחה): קדרות אדומות, כדים גדולים, יפי־צורה (צילום). החלטתי: לצאת מחר לע’ור עדוואן, ללון ביריחו, והשיירה תמתין בסלט.

הברקתי למותצרף של ירושלים כי אפשר להוציא את האנשים מפה. טלגרם לח’ליל־ביי (יריחו), כי ידאג שיהיו סוסים מוכנים, במקרה שארצה לעלות ירושלימה.

יוצא ב04.00, אנוכי, איתן ושוטר־רוכב, על בהמות שהספיק הקאימקאם. השעה 11.10. נשכב לישון.

ראשון־לציון, יום א' 12.12.1915

מועד נסיעתנו נקבע לשעה 1 אחה"צ, אבל מכיון שהקניות והציוד אינם מוכנים הנני יוצא לדרך רק ב־5.30. הגענו לראשון ב־6.45. החלטתי ללון פה אם תימצא אוּרוָה טובה, ואם לאו – להמשיך עד גדרה. בראשון הופקעו כל הסוסים על־ידי הצבא, לכן מצאנו בנקל אורוָה והריני נשאר. את הלילה אעשה אצל נעמן. הוא ורעיה עוזרים לי לארוז את חפצי ומעכּבים אותי בשיחה עד שעה מאוחרת בלילה. הם ישאלו לשלומנו במברק לזכרון־יעקב; אני מבטיח כי ישיבו להם.

איתן השיג משרה בירושלים, אצל אסעד־ביי שהוא סגן מושל יפו וכיום מפקח אזרחי על לבנון, סוריה וארץ־ישראל. דבר זה נעלם ממני כשהייתי אתמול בירושלים. חבל מאד, כי יכול היה להועיל לי הרבה בהיותי בבאר־שבע.

עייף ויגע עליתי על משכבי ב־3.45

יום ב', 13.12.1915

הקיצותי ב־6.30. ב־7.15 אנו מוכנים לדרך. אולם מכיון שזכוכית הפּוֹדוֹמטר⁴² נשברה, אני מתמהמה עד שתתוקן. למזלנו יש שען בראשון ונמצאה זכוכית מתאימה למכשיר. אנו יוצאים ב־7.40 ועולים בדרך הישרה (נמנעים מלעבור את גדרה ובאר־טוביה), כשנס־ציונה משמאלנו, ובעוד זמן־מה – על־פני מסגד נבי־רובין, גם הוא משמאלנו. ב־9 אנו עוברים על הגשר שלפני יבנה (3 קשתות ושני עמודים נתמכים). ב־9.10 אנו עוברים ליד הבאר של יבנה. ב־9.18 אנו מגיעים לפרשת־דרכים ועולים בדרך השמאלית (דרום־מזרחה). הדרך שוממה למדי. הצמחיה מעטה. כפעם־בפעם, לעבר מערב (כלומר ימינה) – כמה שקמים. ב־10.20 אנו מגיעים אל מול השקמים הראשונות של אשדוד וב־10.40 נעצרים ליד הח’אן. בעליו הוא הטוחן; בח’אן “קומה” אחת ו“מלון”, במטותא מכם. בזמנים אלה הטחנה בטלה והחצר וקומת־הקרקע הופקעו על־ידי הפלְגָה (“בוּלוּק”) החוֹנה בחבל, בייחוד בחפירות שעל חוף הים. בין הבחורים כמה לבנונים מסביבת זחלה ואבו־פריד, ועמם אני קושר שיחה. כל כמה שלא ננסה להיחבא ולנהוג בזהירות כמה שאפשר, בכל־זאת מכירים בנו שאנו מהנדסים גרמנים שבאו לענין סלילת כבישים…

בשעת המתנה לארוחה (ביצים בסַמנה, זיתים, צנון) אני משוחח עם האנשים. אני מוצא ביניהם שייך זקן ונאה, לראשו צניף ובאבנטו קסת־סופרים. אני פנה אליו ואמר כי זכורני שפגשתיו “אי־שהוא”. הוא נסע לביירות, לפני כשתים־עשרה שנה… אולי אז היה הדבר. מוצאו ממארוקו (?) הוא מסביר את כשלונות האויב בעובדה שאלג’יריה המורדת כבשה לה מחדש את עצמאותה ושתוניסיה התקוממה. הוא מסביר: ה“פראנסווי” משעה שרגליהם עומדות על האדמה הם נעשים “מלאעין” ונלחמים היטב; האנגלים “לבם – מים”, לכן הם יודעים לירות רק מהים. אני מביע את חששותי בנוגע למה שעלול להתרחש כאשר יהיה עלינו לעבוד בקרבת הים…

אני שואל על הדרך; היא חולית אחרי עזה, ומדברית – משייך־זוויד והלאה. אני נפרד מהם לשלום. בפונדקי ששאלני בצאתי לחדשות על המלחמה, אני זורק מבט נזעם, ואומר: וכי אינך יודע כי מנוי־וגמור עמנו לשחוט אותם עד האחרון בהם?!

אנו עוזבים ב־12.05 וב־12.25 מגיעים לחמאמה.

עזה, 14.12.1915

אנו מגיעים לעזה באיחור קל וכבר אין בידנו לערוך את הקניות שלא הספקנו לעשות. אנו מנצלים את הזמן, פחות או יותר (ובעצם – פחות), ולעת ערב נוכחים אנו לדעת כי לא נוכל להשכים צאת למחרת ויהיה עלנו לחכות לפתיחת השוק. בעוד אני עסוק בשליחויות אומר אחד השוטרים, שאליו פניתי באיזו שאלה, כי פני מוכּרים לו, שכבר פגשני במקום מן המקומות. כפי הנראה, ביפו. אני מבטיח לו כי יכול היה הדבר לקרות רק בחיפה או בירושלים, והוא מסכים לאפשרות השניה. לבקשתו כי אראה לו את תעודותי אני מזמין אותו לסור למלון. באחד משיטוטי, כעבור שעה, אני שומע שקוראים לי. תחנת־המשטרה פה, ועלי להיכנס. הפעם, לפני המפקד בעצמו־ובכבודו. הוא מזמינני לשבת. אני מסביר לו כי הנני אחד מחבר־האגרונומים שעליו הוטל להפרות את השממה ולנו באי־כוח בבאר שבע, חפיר, קוציימה ונַח’ל; אני מתלונן על מיעוט החופשות שנותנים לנו ועל הארבּה שהשמיד את העגבניות שלנו. פרטים אלה שמעתי מפי בסין. (שכחתי להזכיר כי הנחתי לו להיספח אלי מתקוותי כי יהיה לי למועיל…) מפקד־המשטרה משתתף בצערנו, אינו מבקש דבר, ואנו נפרדים כידידים טובים…

14.12.1915

    עזה – באר־שבע

אנו יוצאים          ב־10.05

מגיעים לוואדי־שריע ב־12.10

יוצאים מוואדי־שריע ב־1.23

מגיעים לאבו־רגייג   ב־2.40

יוצאים מאבו־רגייג   ב־3.00

מגיעים לבאר־שבע   ב־3.50

בעזה, מחיר רוטל שעורים – 2 בשליקים, והעם זועק רעב. כבר השגחתי אתמול על היעדרן של מחרשות, בדרך ראשון־לציון – עזה. היום מניתי: 23 – מעזה לבאר־שבע. אין גרגרים למזרע והבדווים עוקרים רגליהם מן המקום, שהוכרז חבל צבאי.

בבאר־שבע מארח אותנו מר מזרחי (גיסו של מר קראוזה). יש לו צריף בו הוא שוכן עם המפקדה שלו (בסין ומקרוביץ'), ציודו ו… היתר….

אנו סועדים באכסניה היהודית (הסוכנת: מי שהיתה בעלת בית־בושת, ושמא אף זאת לא….) המלון מלוכלך, השרות והזלילה – נקיים, ערב־רב של אורחים.

באר־שבע, 15.12.1915

מורי ורבי [א. אהרנסון],

עד כה הכל מתנהל על הצד היותר טוב. החמצתי את ההזדמנות לפגוש את איתן ואריסון, אך הגעתי בערב יום שוק־הגמלים. וכבר יש לי בהמה: בת 7, בעליה – חצוצרן הגדוד, מאומנת וידועה פה. אמנם גם שילמתי מחיר נאה: 18.7 לירות. חסר היה לי כסף, אולם מזלי הטוב הוליך אל המקום הזה את פ. פאסט. הואל־נא לשלוח לו, בכל ההקדם האפשרי (לפני ה־1 בינואר), את 150 הפר' שהלווה לי… שלום לכּל, ולחיצת־יד לבבית.

להתראות,

א.פ.

נ.ב. כל חבורת הבדווים הופתעו לראות כי ח’וואג’ה רוכב היטב על גמל. (“העזה, העזה, ושוב העזה”).