צִפּוֹר גֵּאָה אַחַת הָיְתָה בַיָּעַר. בָּנְתָה לָהּ קֵן שֶׁל בְּדֹלַח, הֵטִילָה בוֹ בֵיצָה שֶׁל כֶּסֶף וְדָגְרָה אֶפְרוֹחַ קָטָן.
מִתְּחִלָה עָרוֹם וּמְכֹעָר הָיָה הָאֶפְרוֹחַ. כֵּן יִהְיוּ כָל הָאֶפְרוֹחִים בְּצֵאתָם מִקְּלִפַּת הַבֵּיצָה.
אַף רַעַבְתָּן הָיָה כְּכָל הָאֶפְרוֹחִים הַקְּטַנִּים. כָּל הַיּוֹם לָקְטָה אִמּוֹ רְמָשִׂים וְשָׂמָה בְּפִיו, וְהוּא – אָכַל וְאָכַל וְצִפְצֵף: צְוִיץ־צְוִיץ, תְּנִי עוֹד! צְוִיץ־צְוִיץ, הָבִי עוֹד!…
הִתְעַצְּבָה הַצִּפּוֹר אֶל לִבָּהּ: מָה הַבֵּן הַזֶּה, אֲשֶׁר נִתַּן לִי?
אֶפֶס עָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים, וְנוֹצוֹת זָהָב צָמְחוּ מִכַּנְפֵי הָאֶפְרוֹחַ. רָאֲתָה הַצִּפּוֹר וַתִּשְׁמָח. קָרְאָה אֶת שֵׁם בְּנָהּ “כְּנַף־זָהָב”, וַתּאֹמֶר בְּלִבָּהּ: “כְּנַף־זָהָב יִהְיֶה לְמֶלֶךְ עַל עוֹף הַיָּעַר”.
לִמְּדָה אוֹתוֹ לְזַמֵּר וְלָעוּף. וּכְנַף־זָהָב הָיָה תַלְמִיד חָרוּץ. לִמֵּד אֶת גְּרוֹנוֹ לְזַמֵּר בְּקוֹל עָרֵב, לִמֵּד אֶת כְּנָפָיו לָעוּף בִּמְעוּף נָאוֶה.
אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ: עַכְשָׁו גָּדַלְתָּ, בְּנִי, צֵא אֵפוֹא וְשׁוּט בַּיָּעַר, וְרָאִיתָ כֵּיצַד חַיִּים הָעוֹפוֹת עַל הָעֵצִים וּבֵין הַשִּיחִים, כְּדֵי שֶׁתֵּדַע מַה תַּעֲשֶׂה לָהֶם, כַּאֲשֶׁר תִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם.
פָּרַשׂ כְּנַף־זָהָב אֶת כְּנָפָיו וַיָּעֹף. עָף שָׁעָה אַחַת, עָף שְׁתֵּי שָׁעוֹת. רָאָה וְהִנֵּה מַחֲנֶה גָדוֹל שֶׁל צִפֳּרִים לִקְרָאתוֹ.
וְהַצִפֳּרִים סוֹבְבוֹת בְּמַעְגָּל תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּמְזַמְּרוֹת בְּשָׂשׂוֹן וּבְגִיל. קָרַב כְּנַף־זָהָב אֲלֵיהֶן וַיִּשְׁאָל:
– אָנָּא, צִפֳּרִים, הֲלֹא תֹאמַרְנָה לִי, מָה הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת לָכֶן?
עָנוּ הַצִפֳּרִים: חֲתֻנָּה הִיא, כִּי נַקְּרָן אָחִינוּ לוֹקֵחַ לוֹ לְאִשָׁה אֶת צַפְצָפָה אֲחוֹתֵנוּ, עַל כֵּן נִשְׂמַח וּנְרַנֵּן.
– אוּלַי מֻתָּר גַּם לִי לִשְׂמוֹחַ עִמָּכֶן יַחְדָּו? – שָׁאַל כְּנַף־זָהָב.
צִפְצְפוּ הַצִּפֳּרִים: אָנָּא, אוֹרֵח טוֹב תִּהְיֶה עִמָּנוּ, כִּי נוֹצוֹת זָהָב בִּכְנָפֶיךָ.
סָבַב כְּנַף־זָהָב וְזִמֵּר עִם כָּל הַמַּחֲנֶה יַחְדָּו. יָרְדוּ הַצִּפֳּרִים לִרְקֹד עַל הָעֲנָפִים, רָקַד גַּם הוּא עִמָּהֶן; עָפוּ לָצוּד צֵיד רְמָשִׂים לִסְעֻדָּה, צָד גַּם הוּא וְסָעַד עִמָּהֶן; יָרְדוּ עַל שְׂפַת הַנַּחַל לִשְׁתּוֹת מַיִם לְצִמָּאוֹן, שָׁתָה גַם הוּא כְּמוֹהֶן.
עָבַר הַיּוֹם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ. הַצִּפֳּרִים גָּמְרוּ לָשִׁיר אֶת שִׁירָתָן הָאַחֲרוֹנָה וַתָּבֹאנָה אֶל קִנֵּיהֶן. אָמַר כְּנַף־זָהָב: אָבֹא גַם אֲנִי אֶל אַחַד הַקִּנִּים.
נִכְנַס אֶל קֵן אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ הַצִּפֳּרִים שֶׁיָּשְׁבוּ בַקֵּן:
– זָר אַתָּה, סוּר לָךְ.
חָפֵץ כְּנַף־זָהָב לָבֹא אֶל קֵן אַחֵר, גֵּרְשׁוּהוּ גַם מִזֶּה:
– אֵין פֹּה מָקוֹם לְזָר, גֶּשׁ הָלְאָה.
לֹא מָצָא כְּנַף־זָהָב קֵן לָלִין בּוֹ הַלָּיְלָה. יָשַׁב עַל עֲנַף עֵץ אֶחָד וַיֹּאמֶר: פֹּה אֵשֵׁב עַד אוֹר הַבֹּקֶר. סָגַר אֶת עֵינָיו וַיִּישָׁן.
בֵּין כֹּה וָכֹה עָלוּ עֲנָנִים מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם, בָּרָק הִבְרִיק, רַעַם הִרְעִים, גֶּשֶׁם נִתַּךְ עַל הָאָרֶץ וְרוּחַ חָזָק הֵנִיעַ אֶת הֶעָנָף, אֲשֶׁר כְּנַף־זָהָב יָשַׁב עָלָיו. נָפַל הָאֶפְרוֹחֶ אַרְצָה וְנוֹצוֹת רַבּוֹת מִנּוֹצוֹת כְּנָפָיו נִשְׁבָּרוּ.
גָּדַל הַכְּאֵב מְאֹד, וּכְנַף־זָהָב לֹא עָצַר כֹּחַ לָקוּם מֵעַל הָאָרֶץ. שָׁכַב וְצִפְצֵף בַּחשֶׁךְ; וְהַגֶּשֶׁם שׁוֹטֶף, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת, גַּם הַקֹּר גָּדוֹל.
רַק בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ, יָבְשׁוּ נוֹצוֹתָיו שֶׁל כְּנַף־זָהָב; חַם לוֹ, עָבַר כְּאֵבוֹ; הִתְנַשֵּׂא הָאֶפְרוֹחַ מֵעַל הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר:
– אֶעֶזְבָה אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה.
פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו וַיָּעֹף. עָף שָׁעָה, שְׁתֵּי שָׁעוֹת, עַד חֲצִי הַיּוֹם. פִּתְאֹם וְהִנֵּה מַחֲנֶה גָדוֹל שֶׁל עוֹרְבִים שְׁחוֹרִים לִקְרָאתוֹ. וְהָעוֹרְבִים סוֹבְבִים לְאַט לְאַט בְּמַעְגָּל מֵעַל לַעֲצֵי הַיָּעַר, וּבְקוֹל מַר יִצְרָחוּ: קְרַא, קְרַא, קְרַא!
קָרַב כְּנַף־זָהָב אֲלֵיהֶם וַיִּשְׁאָל:
– אָנָּא, עוֹרְבִים, הֲלֹא תַגִּידוּ לִי, מָה הָאֵבֶל הַזֶּה לָכֶם?
סִפְּרוּ לוֹ הָעוֹרְבִים: הַלְוָיַת הַמֵּת הִיא. דּוֹדֵנוּ טַרְפוּן מֵת, וַאֲנַחְנוּ בוֹכִים אוֹתוֹ. קְרַא, קְרַא, קְרַא!
– אוּלַי מֻתָּר גַּם לִי לִבְכּוֹת עִמָּכֶם יַחְדָּו? – שָׁאַל כְּנַף־זָהָב.
קָרְאוּ הָעוֹרְבִים: לוּ יְהִי כֵן, אוֹרֵחַ טוֹב תִּהְיֶה עִמָּנוּ, כִּי נוֹצוֹת זָהָב בִּכְנָפֶיךָ.
צָרְחוּ הָעוֹרְבִים בְּקוֹל מָר, בָּכָה גַם כְּנַף־זָהָב עִמָּהֶם; יָרְדוּ הָעוֹרְבִים עַל הָאָרֶץ וְעָמְדוּ מִסָּבִיב לַמֵּת, עָמַד גַם כְּנַף־זָהָב בְּתוֹכָם; קָרְעוּ הָעוֹרְבִים אֶת הַמֵּת לִגְזָרִים וְעָשׂוּ סְעֻדַּת אֲבֵלִים, חָפֵץ גַּם כְּנַף־זָהָב לִסְעֹד כְּאַחַד מֵהֶם.
קָצְפוּ הָעוֹרְבִים: אֵין לְךָ חֵלֶק בְּדוֹדֵנוּ, וְלֹא נַחֲלָה בִּסְעֻדָּתֵנוּ, הָלְאָה גֶשׁ, זָר!
מָרְטוּ אֶת נוֹצוֹת הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּכַנְפֵי הָאֶפְרוֹחַ; הִכּוּ אוֹתוֹ בְּחַרְטֻמֵּיהֶם, עַד שֶׁלֹּא יָכֹל לָקוּם מֵעַל הָאָרֶץ; אָז הִרְפּוּ מִמֶּנּוּ. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּתְפַּזְּרוּ לְכָל עֵבֶר.
וּכְנַף־זָהָב נִשְׁאַר לְבַדּוֹ מוּטָל עַל הָאָרֶץ. רַבּוֹת מִנּוֹצוֹתָיו נִמְרָטוּ, רַבּוֹת נִשְׁבָּרוּ, וְהַכְּאֵב גָּדַל מְאֹד. שָׁכַב וּבָכָה כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה.
בַּבֹּקֶר יָצָא הַשָּׁמֶשׁ, הָיָה אוֹר בָּהִיר, נָשַׁב רוּחַ חָם. הִתְעוֹדֵד כְּנַף־זָהָב, כְּאֵבוֹ עָבַר. אָמַר אֶל לִבּוֹ:
– אֶעֶזְבָה נָא אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה.
פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו וַיָּעֹף. עָף שָׁעָה, שְׁתֵּי שָׁעוֹת. רָאָה, וְהִנֵּה גַרְגִּירִים פְּזוּרִים בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב עַל הָאָרֶץ.
וּכְנַף־זָהָב רָעֵב מְאֹד, זֶה שְׁנֵי יָמִים, אֲשֶׁר לֹא בָּא אֹכֶל אֶל פִּיו.
יָרַד אָרְצָה, עָמַד וַיְלַקֵּט אֶת הַגַּרְגִּירִים.
כַּאֲשֶׁר אָכַל לָשׂבַע, חָפֵץ לָעוּף הָלְאָה, וְהִנֵּה – רַגְלָיו נִלְכְּדוּ בְּרֶשֶׁת. עָמַל כְּנַף־זָהָב לְהַתִּיר אֶת אֲסוּרֵי הָרֶשֶׁת, וְלֹא יָכֹל; חָפֵץ לְנַתֵּק אֶת הַחוּטִים, מָשַׁךְ אֶת רַגְלָיו כַּךְ וְכָךְ, אֲבָל הַחוּטִים – חֲזָקִים, אֵינָם נִתָּקִים.
עָמַד כְּנַף־זָהָב אָחוּז בָּרֶשֶׁת, עַד שֶׁבָּא הַצַּיָּד בַּצָּהֳרָיִם. כַּאֲשֶׁר רָאָה הַצַּיָּד אֶת הָאֶפְרוֹחַ שָׂמַח וַיִּקְרָא:
− הֶאָח! הִנֵּה אוֹרֵחַ נִכְבָּד בָּא אֵלָי, נוֹצוֹת זָהָב לוֹ!
מָרַט אֶת נוֹצוֹת הַזָּהָב מִכַנְפֵי הָאֶפְרוֹחַ, מָרַט אוֹתָן לְאַחַת אַחַת, צָרַר אוֹתָן בִּנְיָר וַיְשִׂימֵן בְּכִיס בִּגְדוֹ. חָפֵץ לִמְרֹט אוֹתָן עַד תֻּמָּן. הִתְחַנֵּן אֵלָיו הָאֶפְרוֹחַ:
− אָנָא, צַיָּד טוֹב, חֲמָל־נָא עָלַי, הַשְׁאֵר לִי נוֹצַת זָהָב אַחַת לְזִכָּרוֹן, וְיָדַעְתִּי כִּי כַנְפֵי־זָהָב הָיוּ לִי לְפָנִים.
חָמַל הַצַּיָּד וַיֹּאמֶר: לוּ יְהִי כִדְבָרֶיךָ.
הִשְׁאִיר לוֹ נוֹצָה אַחַת, הִתִּיר אֶת חוּטֵי הָרֶשֶׁת וַיֹּאמֶר:
– עַכְשָׁו שׁוּב לְךָ, אֶפְרוֹחַ קָטֹן, אֶל קַן אִמֶּךָ.
אָמַר כְּנַף־זָהָב בְּלִבּוֹ: אָכֵן, אֲמַהֵר לָשׁוּב אֶל קַן אִמִּי, בְּטֶרֶם שֶׁאָבְדָה לִי נוֹצַת הַזָּהָב הָאַחֲרוֹנָה.
אֲבָל כְּנָפָיו כָּבְדוּ, כִּי נִמְרְטוּ נוֹצוֹתֵיהֶן, וְלֹא יָכֹל לָעוּף זְמָן רָב. עָף רֶגַע וְנָח שְׁנֵי רְגָעִים, עָף שְׁנֵי רְגָעִים וְנָח חֲמִשָּׁה רְגָעִים. עַד שֶׁבָּא הַלָּיְלָה. שָׁכַב כְּנַף־זָהָב תַּחַת עַנְפֵי שִׂיחַ אֶחָד, וְעִם צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ עָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ הָלְאָה.
רָאָה: צִפֳּרִים מְרַקְּדוֹת עַל חֲתֻנָּה, − עָף סָבִיב־סָבִיב, וְלֹא בָא בְחֶבְרָתָן. רָאָה: עוֹרְבִים מִתְאַבְּלִים עַל מֵת, − עָף סָבִיב־סָבִיב, לְהִסָּתֵר מֵעֵינֵיהֶם. פִּתְאֹם רָאָה: נֵץ גָּדוֹל דּוֹאֶה תַחַת הַשָּׁמָיִם. חָפֵץ כְּנַף־זָהָב לְהִמָּלֵט, וְכֹחַ לֹא הָיָה לוֹ, כִּי כְנָפָיו כָּבֵדוּ.
וְהַנֵּץ רָאָה אֶת הָאֶפְרוֹחַ וַיָּטָשׁ אֵלָיו; עוֹד רֶגַע וְטָרַף אוֹתוֹ. הִתְחַנֵּן כְּנַף־זָהָב:
– אָנָּא, נֵץ טוֹב, חוּסָה נָא עָלָי, קַח אֶת נוֹצַת הַזָּהָב הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר בִּכְנָפִי וְאַל נָא תִטְרְפֵנִי.
אָמַר הַנֵּץ:
– לָמָּה לִי נוֹצָתֶךָ?
עָנָה כְּנַף־זָהָב: תִּתֵּן לְגוֹזָלֶיךָ לְשַׂחֵק בָּהּ.
הִסְכִּים הַנֵּץ. לָקַח אֶת נוֹצַת הַזָּהָב וְלֹא טָרַף אֶת הָאֶפְרוֹחַ.
עָף כְּנַף־זָהָב וַיָּבֹא אֶל הָעֵץ, אֲשֶׁר אִמּוֹ קִנְּנָה בֵין עֲנָפָיו, שָׁמַע, וְהִנֵּה הַצִּפּוֹר יוֹשֶׁבֶת בַּקֵּן וּמְיַבֶּבֶת:
– אוֹיָה, אוֹיָה, בְּנִי יָצָא לָשׁוּט בַּיְּעָרִים וְלֹא שָׁב, אַיֶּךָּ, בְּנִי, אַיֶּכָּה!
קָפַץ כְּנַף־זָהָב וְקָרָא:
– הִנֵּה שַׁבְתִּי, אִמִּי, הִנֵּנִי!
לֹא הִכִּירָה הַצִּפּוֹר הַגֵּאָה אֶת בְּנָהּ וַתֹּאמֶר:
– לֹא בְּנִי אַתָּה; לִבְנִי נוֹצוֹת זָהָב, וּלְךָ אָיִן; לִבְנִי קוֹל עָרֵב וְחָזָק וְקוֹלְךָ רָפֶה וְצָרוּד; לִבְנִי מְעוּף נָאוֶה, וּמְעוּפְךָ כָבֵד; בְּנִי הִתְעַתֵּד לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל עוֹף הַיָּעַר, וְאַתָּה – נִבְזֶה וְנִדְכֶּה. סוּר! לֹא בְנִי אַתָּה, לֹא בְנִי!
הִכְּתָה אוֹתוֹ בְחַרְטֻמָּה וַתְּגָרְשֵׁהוּ.
הָלַךְ כְּנַף־זָהָב וַיֵּשֶׁב עַל עֵץ אֶחָד מֵרָחוֹק וַיֵּבְךְּ;
בָּכוּ שְׁנֵיהֶם. הָאֵם בָּכְתָה בְקִנָּהּ הָרֵיק:
– בְּנִי, בְּנִי, אַיֶּךָּ, מַדּוּעַ לֹא שַׁבְתָּ אֵלָי?
וּכְנַף־זָהָב בָּכָה גַם הוּא עַל עֲנַף הָעֵץ:
– אִמִּי, אִמִּי, הֲלֹא בְנֵךְ אָנִי, מַדּוּעַ גֵּרַשְׁתְּ אוֹתִי?
אֲבָל הַצִּפּוֹר לֹא הֶאֱמִינָה לוֹ, וּכְנַף־זָהָב יָרֵא לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.