“אֲמֻצָּה” בַּת הַתַּרְנְגֹלֶת “בְּלוֹרִיתָה” לֹא גָדְלָה בְקוֹמָתָהּ, מַקּוֹרָהּ הָיָה קֵהֶה, וְנוֹצוֹתֶיהָ – לֹא צֶבַע וְלֹא יֹפִי לָהֶן, אֲמֻצּוֹת כֻּלָּן, כִּי־עַל־כֵּן קָרְאוּ אֶת שְׁמָהּ “אֲמֻצָּה”.
הִתְגָּאוּ עָלֶיהָ הָאֶפְרוֹחִים, אַחֶיהָ וְאַחְיוֹתֶיהָ: אֲמֻצָּה מְכֹעֶרֶת, אֲנַחְנוּ יָפִים מִמֶּנָּה.
וַיְעַנּוּ אוֹתָהּ:
– אֲמֻצָּה! הַגִּידִי לָאָמָה, שֶׁתְּפַזֵּר לָנוּ זֵרְעוֹנִים!
– אֲמֻצָּה! גָּרְשִׁי אֶת הַכְּלַבְלֵב, שֶׁהוּא מִתְגָּרֶה בָּנוּ!
– אֲמֻצָּה! – לְהָכָא! אֲמֻצָּה – לְהָתָם!
כָּל עֲבוֹדָה תַעֲשֶׂה אֲמֻצָּה; וְאַחֶיהָ וְאַחְיוֹתֶיהֶ – אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים.
כִּי תִגַּשׁ אֲמֻצָּה אֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר יִשְׂחֲקוּ בֶחָצֵר:
– הָבָה נְשַׂחֵק יַחְדָּו, נַחְפֹּר בַּחוֹל!
וְגָעֲרוּ בָהּ:
– גְּשִׁי הָלְאָה, מְכֹעָרֶת!
וְעָמְדָה אֲמֻצָּה, וְהִבִּיטָה מֵרָחוֹק, – וַעֲצוּבָה הִיא, וּמַר לָהּ מְאֹד. גַּם בָּכֹה תִבְכֶּה לִפְעָמִים…
מֵעֵינֶיהָ יוֹרְדוֹת דְּמָעוֹת, אֲבָל בְּלִבָּהּ תַחְשֹׁב:
– לֹא מֵרוֹעַ לֵב מְגָרְשִׁים אוֹתִי אַחַי וְאַחְיוֹתַי, אֶלָּא מִפְּנֵי שַׁעֲדַיִן אֶפְרוֹחִים פּוֹתִים הֵם.
וְלֹא הִתְאוֹנְנָה; וּבְחֵפֶץ לֵב עָשְׂתָה כָל עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יְצַוּוּ עָלֶיהָ.
וַאֲמֻצָּה – חֲכָמָה וְחָרוּצָה. אֶפְרוֹחִים אֲחֵרִים רָצִים בְּבֶהָלָה הֵנָּה וְהֵנָּה, כָּל הַיּוֹם:
– אוֹי, אוֹי, פְּנָאי אֵין לִי. עֲבוֹדָה רַבָּה עָלַי לַעֲשׂוֹת, לֹא אַסְפִּיק לִגְמֹר.
וַאֲמֻצָּה – תָּמִיד תַּסְפִּיק גַּם לִגְמֹר אֶת עֲבוֹדָתָהּ, גַּם לַעֲזוֹר לִאַחְיוֹתֶיהָ, גַּם לִרְחֹץ אֶת רֹאשָׁהּ, גַּם לִסְרֹק אֶת נוֹצוֹתֶיהָ בְּמַקּוֹרָהּ, גַּם לָנוּם קְצָת, גַּם לְהִתְחַמֵּם קְצָת נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. וְאַחֲרֵי כְלוֹתָהּ הַכֹּל יִהְיֶה לָהּ עוֹד דֵּי פְּנָאי, לְבַקֵּר גַּם אֶת קַרְקָרָה הַזְּקֵנָה בְּלוּלָהּ.
קַרְקָרָה זוֹ הָיְתָה תַרְנְגֹלֶת זְקֵנָה מְאֹד, עַוֶּרֶת־עַיִן אַחַת. כִּמְעַט שֶׁלֹּא יָצְאָה עוֹד מִפֶּתַח לוּלָהּ, זוּלָתִי בַיָּמִים הַחַמִּים מְאֹד.
וַחֲכָמָה הָיְתָה קַרְקָרָה – מֵאֵין כָּמוֹהָ. הַתַּרְנְגֹלוֹת בָּאוּ אֵלֶיהָ מִכָּל הַחֲצֵרוֹת:
– קַרְקָרָה יַקִּירָה, בִּתִּי נָפְלָה לְמִשְכָּב, מָה אֶעֱשֶׂה?
– קַרְקָרָה נֶחְמָדָה, בְּנִי סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מָה אֶעֱשֶׂה?
– הֲלֹא יָדַעַתְּ, קַרְקָרָה, אֵיזֶה מַאֲכָל מַבְרִיא יוֹתֵר בִּשְׁבִיל אֶפְרוֹחִים צְעִירִים?
וְקַרְקָרָה יוֹדַעַת הַכֹּל, וְיוֹעֶצֶת עֵצוֹת טוֹבוֹת לַכֹּל.
אֲמֻצָּה חָמְלָה עַל הַזְּקֵנָה – תָּמִיד יוֹשֶׁבֶת הִיא בוֹדֵדָה, עֲנִיָּה. וּבָאָה אֵלֶיהָ יוֹם־יוֹם, שֶׁלֹא תֵשֵׁב לְבַדָּהּ. עַל כֵּן אָהֲבָה קַרְקָרָה אֶת אֲמֻצָּה.
פַּעַם אַחַת אָמְרָה לָהּ:
– אֲמֻצָּה בִתִּי, רוֹצָה אַתְּ לִלְמֹד תּוֹרָה מִפִּי?
– הֶאָח, – קָרְאָה אֲמֻצָּה בְשִמְחָה, – רוֹצָה אֲנִי, בְּוַדַּאי!
לָמְדָה אֲמֻצָּה תוֹרָה מִפִּי קַרְקָרָה, עַד שֶׁהָיְתָה גַם הִיא חֲכָמָה כַּזְּקֵנָה.
צָחֲקוּ הָאֶפְרוֹחִים, קַלֵּי הַדַּעַת, וְלָעֲגוּ לַאֲמֻצָּה: “חַכְמָנִית” קָרְאוּ לָהּ. וַאֲמֻצָּה – שׁוֹתֶקֶת, לֹא תַעֲנֶה דָבָר.
רַק הַזְּקֵנוֹת שֶׁבֶּחָצֵר רָאוּ אֶת חָכְמָתָהּ, כִּי רַבָּה הִיא, וַתָּבֹאנָה לִשְׁאֹל עֵצוֹת מִפִּיהָ.
וְהַיָּמִים עָבְרוּ מְהֵרָה. הָאֶפְרוֹחִים הַקְּטַנִּים גָּדְלוּ וַיִּהְיוּ לְתַרְנְגֹלִים וּלְתַרְנְגֹלוֹת יָפִים וְנֶחֱמָדִים. רַק אֲמֻצָּה לֹא יָפְתָה יוֹתֵר. נִשְׁאֲרָה כְמוֹ שֶׁהָיְתָה קֹדֶם – לֹא יֹפִי וְלֹא צֶבַע.
וְכֻלָּם גָּרוּ יַחְדָּו בְּלוּל טוֹב אֶחָד. בַּיּוֹם הָיָה הַלּוּל פָּתוּחַ, וּבַלַּיְלָה – סָגוּר.
כָּעֲסוּ הַתַּרְנְגֹלִים וְהַתַּרְנְגֹלוֹת:
– הַחֹם גָּדוֹל, אֲוִיר אַיִן לִנְשִׁימָה. לָמָּה סוֹגְרִים אֶת הַדָּלֶת? וְכִי מַאי אִכְפָּת לָנוּ, אִם תִּהְיֶה הַדֶּלֶת פְּתוּחָה?
אֲמֻצָּה יָדְעָה, לָמָּה סוֹגְרִים אֶת הַדֶּלֶת, אֶלָּא שֶׁלֹּא חָפְצָה לְהִתְעָרֵב בְּשִׂיחַת קְרוֹבֶיהָ, כִּי הֵם כָּעֲסוּ. שָׁתְקָה.
פַּעַם אַחַת בְּלַיִל חַם מְאֹד לֹא יָכְלוּ הַתַּרְנְגֹלִים וְהַתַּרְנְגֹלוֹת לִישֹׁן מִפְּנֵי הַחֹם. פִּתְאֹם וְהִנֵּה דְפִיקָה נִשְׁמְעָה חֶרֶשׁ. יוֹשְׁבֵי הַלּוּל הֵחֵלּוּ לְהַקְשִׁיב, וְהִנֵּה – שׁוּב דּוֹפְקִים. נִבְהֲלוּ כֻלָּם. רַק תַּרְנְגֹל אָמוֹץ אֶחָד עָרַב אֶת לִבּוֹ וַיִּשְׁאַל:
– קוּ־קוּ־רִי־קוּ, מִי שָׁם?
– מְזַמֵּר נֶחְמָד, פְּתַח נָא, – עָנָה קוֹל חָנֵף מִבַּחוּץ, – אֲנִי הוּא, הָאוֹהֵב הַנֶּאֱמָן שֶׁל מִין הַתַּרְנְגֹלִים, בָּאתִי לְשַׂחֵק עִמָּכֶם.
– מִי שָׁם, מִי שָׁם? – קָרְאוּ כָל הַתַּרְנְגֹלוֹת אֲשֶׁר בַּלּוּל, כִּי חָפְצוּ לָדַעַת, מִי הוּא הַמְדַבֵּר דְּבָרִים רַכִּים כָּאֵלֶּה.
– תַּרְנְגֹלוֹת נֶחֱמָדוֹת, – הוֹסִיף הַקּוֹל לְדַבֵּר, – מַה שָּׂמֵחַ אֲנִי לִשְׁמוֹעַ אֶת קוֹלְכֶן הֶעָרֵב כְּקוֹל הַכִּנּוֹר. נַפְשִׁי כָלְתָה זֶה כְּבָר לָדַעַת אֶתְכֶן, לְדַבֵּר אִתְּכֶן, לִרְאוֹת אֶת יָפְיְכֶן, לְהִתְעַנֵּג עַל נוֹצוֹתֵיכֶן הַנִּפְלָאוֹת. אָנָּא, נֶחֱמָדוֹת, פְּתַחְנָה, וּרְאִיתֶן, מִי אָנִי.
הֶחָנֵף מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יוֹשְׁבֵי הַלּוּל.
– מַה נְּעִימִים דְּבָרָיו, – לָחֲשׁוּ הַתַּרְנְגֹלוֹת זוּ אֶל זוּ.
וְהַקּוֹל מִבַּחוּץ מוֹסִיף לְדַבֵּר:
– צַר לִי עֲלֵיכֶן, תַּרְנְגֹלוֹת חֲבִיבוֹת. הֵן צְעִירוֹת אַתֶּן לְיָמִים כָּל כָּךְ, לֹא רְאִיתֶן עֲדַיִן טוֹבָה בַחַיִּים, וּכְבָר הוֹשִׁיבוּ אֶתְכֶן בִּכְלוּב חַם וּמַחֲנִיק. וּבַחוּץ – יָאִיר הַיָּרֵחַ, הַכֹּכָבִים מִתְנוֹצְצִים, וְרוּחַ קָרִיר מְנַשֵּׁב. אָנָּא, חֲבִיבוֹת, הַבֵּטְנָה, מַה יָּפֶה וְנָעִים פֹּה בַּחוּץ.
– בֶּאֱמֶת, – אָמְרָה תַּרְנְגֹלֶת צְעִירָה אַחַת, – לָמָּה אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים פֹּה צְפוּפִים בַּחֹם? הֲלֹא נָעִים יוֹתֵר לְהִתִהַלֵּךְ בַּחוּץ? הָבָה נִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת. נָרוּצָה מְעַט, נִשְׂחֲקָה עִם הָאָדוֹן הַטּוֹב הַמְדַבֵּר שָׁם, אַחֲרֵי כֵן נָשׁוּב הֵנָּה.
וְהַתַּרְנְגֹלוֹת הַפּוֹתוֹת מִהֲרוּ כֻלָּן אֶל הַדֶּלֶת, רָצוּ לִפְתּוֹחַ אוֹתָהּ.
– עֲמֹדְנָה! – קָרְאָה אֲמֻצָּה פִתְאֹם.
עַד הֵנָּה יָשְׁבָה בְּפִנָּה חֲשֵׁכָה וְשָׁתָקָה. עַכְשָׁו לֹא יָכְלָה לִשְׁתּוֹק עוֹד.
– אַל תִּפְתַחְנָה! – קָרְאָה. – כְּלוּם אֵינְכֶן יוֹדְעוֹת, מִי הוּא הָעוֹמֵד מֵאַחֲרֵי הַכֹּתֶל? הֵן הַשּׁוּעָל הוּא!
– לוּ יְהִי הַשּׁוּעָל! – אָמַר אַחַד הַתַּרְנְגֹלִים. – אַחַת הִיא לָנוּ.
– אֲבָל הֲלֹא אוֹיְבֵנוּ הוּא! – קָרְאָה אֲמֻצָּה. – אִם תִּפְתְּחוּ אֶת הַדֶּלֶת – וּפָרַץ כְּרֶגַע אֶל תּוֹךְ הַלּוּל וְטָרַף אֶת כֻּלָּנוּ.
– שְׁטוּת! אֲגָדוֹת תְּסַפֵּרִי! – קָרְאָה תַּרְנְגֹלֶת אַחַת. – אָדוֹן טוֹב הוּא, דְּבָרָיו נְעִימִים כָּךְ. הוּא לֹא יִטְרֹף אוֹתָנוּ.
– יִטְרֹף, יִטְרָף! – צָעֲקָה אֲמֻצָּה. – לוּלֵי הָיָה הַדָּבָר נוֹרָא כָל כַּךְ, וְאָמַרְתִּי: פִּתְחוּ, כְּדֵי שֶׁתְּקַבְּלוּ עֹנֶש עַל אִוַּלְתְּכֶם. אֲבָל הַאֲמִינוּ לִי: הוּא רַק אֶת בְּשַׂרְכֶם מְבְקֵּשׁ!
וְהַקּוֹל נִשְׁמַע מִבַּחוּץ – קוֹל רַךְ וּמְלַבֵּב:
– פְּתַחְנָה, יְפֵיפִיּוֹת! פְּתַחְנָה, חֲבִיבוֹת! פְּתַחְנָה, הַתַּרְנְגֹלוֹת הַנֶּחֱמָדוֹת מִכָּל הָעוֹף, אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
הַתַּרְנְגֹלוֹת הֵחֵלּוּ לְקַעֲקַע בְּקוֹל:
– נִפְתְּחָה – וָסוֹף! כְּלוּם אֶפְרוֹחִים אֲנַחְנוּ? לָמָּה נָשִׂים לֵב לְדִבְרֵי הַ“חַכְמָנִית” הַזֹּאת? אֵין דָּבָר! יוֹדְעוֹת גַּם אָנוּ, מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ חָכְמָה מִפִּי קַרְקָרָה.
– אֲבָל הֵן סַכָּנַת מָוֶת הִיא! הִתְחַנְּנָה אֲמֻצָּה. – חֲשֹׁבְנָה אֶת דַרְכְּכֶן, מָה אַתֶּן אוֹמְרוֹת לַעֲשׂוֹת? הֲלֹא שְׁמַעְתֶּן אֶת הַנּוֹרָאוֹת שֶמְּסַפְּרִים עַל אֹדוֹת הַשּׁוּעָלִים?
– חִדְלִי! פַּחְדָּנִית אַתְּ, עַל כֵּן אַתְּ מְדַבֶּרֶת כָּךְ. נִפְתְּחָה נָא! – צָעֲקוּ הַתַּרְנְגֹלוֹת.
אֲמֻצָּה הָעֲלוּבָה הֵנִיעָה אֶת כְּנָפֶיהָ. צַעַר גָּדוֹל הָיָה לָהּ: מַה לַּעֲשׂוֹת? מַה תֹּאמַר לָהֶן? אֵיךְ תְּבָאֵר לַתַּרְנְגֹלוֹת הַפּוֹתוֹת, שֶׁאָסוּר לִפְתּוֹחַ אֶת הַדָּלֶת?
וְרַעְיוֹן מֻצְּלָח עָלָה עַל לִבָּהּ:
– טוֹב אֵפוֹא, – אָמְרָה. – פְּתַחְנָה אֶת הַדֶּלֶת, רַק שְׁמַעְנָה לַעֲצָתִי: בֶּטֶרֶם שֶׁתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי הָאָדוֹן הַמְדַבֵּר מִן הַחוּץ, הַרְאֶינָה לוֹ אֶת יְכָלְתְּכֶן: זַמֵּרְנָה לוֹ אֵיזוֹ שִׁירָה יָפָה, כֻּלְּכֶן יַחְדָּו, וְגַם הַתַּרְנְגֹלִים אִתְּכֶן, בְּמַקְהֵלָה אַחַת. יֵדַע הָאָדוֹן הַלָּז לְמִצְעָר, כִּי מְזַמְּרוֹת מַשְׂכִּילוֹת אַתֶּן.
– טוֹב, טוֹב וְיָפֶה! – קָרְאוּ הַכֹּל.
הֵם חָפְצוּ לְהֵתְפָּאֵר בִּזְמִירוֹתֵיהֶם.
– קֶע־קֶע, קָע־קָע, קֶע־קֶע! – הִשְׁמִיעוּ הַתַּרְנְגֹלוֹת.
– קוּ־קוּ־רִי־קוּ! קוּ־קוּ־רִי־קוּ! – עָנוּ גַם הַתַּרְנְגֹלִים.
כָּל הַלּוּל רָעַשׁ מִן הַקּוֹלוֹת. אֲמֻצָּה יָדְעָה, כִּי זְמִירוֹת אַחֶיהָ וְאַחְיוֹתֶיהָ אֵינָן מְלַבְּבוֹת בְּיוֹתֵר. רְצוֹנָהּ הָיָה שֶׁיִּגְדַּל הַשָּׁאוֹן, כְּדֵי שֶׁיְּעוֹרֵר אֶת נַשְׁכָן, הַכֶּלֶב הֶחָזָק, מִשְּׁנָתוֹ.
וְאָמְנָם כֵּן הָיָה. הַשָּׁאוֹן הֵעִיר אֶת נַשְׁכָן מִשְּׁנָתוֹ. קוֹלוֹ נִשְמַע תֵּכֶּף:
– הַב! הַב! הַב! –
– אֲרוּרִים! – קָרָא הַשּׁוּעָל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע אֶת הַקּוֹל.
חָפֵץ לִבְרוֹחַ, אֲבָל לֹא הִסְפִּיק, – נַשְׁכָן אָחַז אוֹתוֹ בְעָרְפּוֹ:
– הוֹי, בְּלִיָּעַל! הוֹי, מַזִּיק! הוֹי, רוֹצֵחַ! אַל תִּטְרֹף אֶת תַּרְנְגֹלַי, אַל תַּחֲנִיק אֶת תַּרְנְגֹלוֹתָי!
עוֹד רֶגַע – וְהַשּׁוּעָל הֶחָנֵף שָׁכַב כְּבָר מֵת עַל הָאָרֶץ.
לְמָחֳרָת נוֹדַע הַדָּבָר לְכָל יוֹשְׁבֵי הֶחָצֵר. אָז יָדְעוּ גַם יוֹשְׁבֵי הַלּוּל, כִּי אֲמֻצָּה הִצִּילָה אוֹתָם מִמָּוֶת.
וּמִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה לֹא לָעֲגוּ לָהּ עוֹד: “חַכְמָנִית”. בְּכָבוֹד גָּדוֹל הִתְהַלְּכוּ עִמָּהּ, שָׁמְעוּ לַעֲצָתָהּ, וְהִלְּלוּ אוֹתָהּ תָּמִיד:
– מָה־רַבָּה חָכְמָתָהּ! מַה־גְּדוֹלָה בִינָתָהּ!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.