“תָּמִיד תִּשַָׂא לוֹ הַסִּפְרוּת הַזֹּאת אֶת עֹמֶס תּוֹדָתָהּ”.
(ח־גי [חיים גורי], “סונטה לשמונים”, ‘דבר. משא’,
י“ז באדר תשמ”ב, 12.3.1982 במלאות לסדן 80 שנה)
דב סדן היה נקודת־הרום הקבועה של התרבות היהודית לדורותיה ולענפיה. לנקודת־רום זו מסמיכים את כל יתר נקודות המדידה, ובלעדיה אין משמעות לגבוה ולנמוך, לרחוק ולקרוב. תפיסה זו של שלמה צמח את ח.נ. ביאליק, כנקודת הרום הקבועה בשירה העברית החדשה, הולמת ביותר את דב סדן.
הוא מיזג בתוכו את “הזיכרון הגדול”, הזיכרון היוצר, שמאחד את הזמנים ואת המקומות, את התופעות ואת התחומים לחטיבה אחת כוללת של תרבות עם ישראל בכל הדורות. סדן יצר תכנית־אב, המאגדת בתוכה למסכת אחת את ריבוי פניה של היצירה הרוחנית העברית לדורותיה, יצירה המתקיימת מתוך מתחים פנימיים וסתירות. תפיסתו הכּוּליית הנועזת, שהושמעה לראשונה בשנת תש"ז, הפכה על פניה כמעט את כל מה שהיה מוסכם ומקובל לפניה. תפיסה זו הרחיבה את תחומיה של הספרות העברית ואת בסיסה מבחינת הלשון והזרמים. הוא קבע, שהספרות היא ביסודה תלת־לשונית (עברית, לשונות־היהודים ולשונות נכר); ניזונה משלושה זרמים (חסידות, מתנגדוּת, השכלה); וההשתייכות אליה נקבעת גם היא לפי מודל משולש: כוונת־הכותב, עניין־הכתיבה וקהל־הקוראים.
תאוריה זו, שלה נקודת־מוצא אידיאולוגית מובהקת, משמשת אתגר רוחני מרכזי לכל מי שבא לעסוק באחד התחומים של היצירה הרוחנית הישראלית. היא מהווה מנוף למחשבה רעננה ומקורית, שאינה קופאת על שמריה, אלא מוסיפה לטוות את רציפות ההוויה היהודית מתוך תפיסה של המשכיות רוויית מתח.
שפע התחומים שבהם עסק, הנראים לכאורה מפוזרים ורחוקים, מתגלים במבט כולל כפרטים במסכת רוחנית אחת. השימוש המוּדע והבלתי־מוּדע, שעושים יוצרים הרחוקים זה מזה במילה הבודדת ובניב היחיד, בעברית וביידיש, מתחברים באמצעות קסם־המחקר של סדן, לגלגוליו של אותו ביטוי. הם נשזרים יחדיו לכעין תכנית־על, שיש בה גילוי לחיים הפנימיים הסמויים, הנמשכים ומפכים ברציפות במעמקיה של ההוויה הישראלית.
אין כמעט תחום מתחומי היצירה הרוחנית שסדן לא עסק בו, בכל תחום שעסק העשיר, הִפרה, חידש. רשימת התחומים נראית כקטלוג ממצה של כל הענפים האפשריים, ביניהם: ספרות ולשון, פתגמים ופולקלור, סופרים ואישים, ערים ועיירות, היסטוריה ואקטואליה, סיפורים, שירים וזיכרונות, בדיחות, מִכתמים, מסות, ביקורת ומחקר בעברית וביידיש, בכתב ובעל־פה, בנאומים ובמכתבים, בכל העיתונים וכתבי־העת ומעל כל הבמות האפשריות.
מקום מיוחד בחקר הספרות העברית תופסים מחקריו על ביאליק ועל עגנון. עם הופעת ספרו על ביאליק, כתב עליו שמואל ורסס (‘ידיעות אחרונות’, 6.10.1989): “זה ששים שנה מתקיימת פגישתו הנפעמת של סדן עם המשורר הנערץ עליו בדבריו שבדפוס. בפרק זמן זה פרסם כ־150 מאמרים, רשימות ומחקרים על ביאליק [־ ־ ־] סדן בעיוניו השכיל להסיר כמה מחיצות של הלשון החוצצות בינינו לבין עולמו הסמוי של ביאליק”.
בחקר עגנון אחראי סדן לתמורה המשמעותית שהתחוללה בפרשנות ליצירותיו, משום שראה אותו כסופר מודרני, המבטא את המבוכה של דורו, בעוד שקודמיו ראו בו סופר שהוא “משלומי אמוני ישראל”; ואת סיפוריו ראה סדן ככפולי־קרקעית, הפתוחים לכפל־ראייה ולריבוי קולות בעת ובעונה אחת.
אבני הבניין, שהעמיד דב סדן בחקר הספרות והלשון, העברית והיידית, הם הבסיס האיתן שעליו תיבנינה הקומות העליונות. יכולתו לראות את השורש מבלי להתעלם מן הענפים והעלים, את השלם בתוך הפרטים ואת הפרטים בתוך השלם, וזאת בכל יוצר, בכל יצירה ובכל תופעה, הם מנכסי צאן ברזל של מחשבת התרבות היהודית, העברית והישראלית לדורותיה.
רשימת התארים והכינויים, שבהם הכתירו אותו הכותבים הרבים עליו, יש בה כדי לאפיין את פועלו ואת ההערכה הרבה שרחשו לו: המורה, מורנו ורבנו, קורא־הדורות, הצופה לבית היוצר של ישראל, יחיד ומיוחד, בעל השפע, הבינה המחייכת, הזיכרון היוצר, העילוי, התלמיד־חכם, האנציקלופדיה היהודית, שומר־החותם של התרבות היהודית. אלפי מאמריו ועשרות ספריו מצטרפים לספרייה שלמה, פרי עטו של אדם אחד, שבה אצורה “נשמת האומה”.
* * *
דב סדן בשבילי הוא חלק מבית אבי ומנוף ילדותי. אבי, ישראל כהן ז"ל, וסדן היו ידידים מנוער עוד בלבוב שבגליציה, והלכו יחד שנים רבות במסלולים זהים, מקבילים ונפרדים. בדברים שכתבו זה על זה, ברשות הרבים ובמכתבים פרטיים, משתקפת ידידותם רבת־השנים, שלא חסרו בה גם חילוקי דעות אידיאולוגיים. דב סדן בשבילי הוא מסלול הליכה קבוע מביתי לביתו, כאשר אני, כילדה, מביאה ומחזירה דפי הגהה מבית לבית. דב סדן בשבילי הוא מורה גדול, שאת שיעוריו באוניברסיטת תל־אביב, בימיה הראשונים, שמעתי בשקיקה, והוא שהדריכני בעבודת הדוקטור שלי (יחד עם תלמידו, דן מירון). אל ביתו בירושלים עליתי לרגל בקביעות מדי שבוע בשבוע, לשמוע את הערותיו, והיתה זו כעין חזרה על מסלול ילדותי, בשליחות־אבי, כשדפי ההגהה בידי. דב סדן בשבילי הוא מקור השראה, עצה ועידוד, וחליפת המכתבים העשירה בינינו משוקעת ברבים ממחקרי. זכות גדולה זכיתי להיות במחיצתו, ואין אדם שימלא את החלל שנותר בלכתו.
הרבים שהכירו אותו פנים אל פנים העריכו והעריצו לא רק את משנתו אלא גם, ואולי בעיקר, את אישיותו ותכונותיה: החוכמה, ההומור, האירוניה, השנינות, הפיקחות, המזג הטוב, דקוּת ההבחנה, הזיכרון הפנוֹמנלי, האנושיות, אהבת הבריות. כל אלה עשו את דב סדן ליחיד ומיוחד בדורו ולדורות. ועכשיו נצטרך להתרגל לחיות בלעדיו ולהתנחם בספריו, במאמריו ובמחקריו.
תשרי תש"ן
הערה ביבליוגרפית
– ‘ידיעות אחרונות’, כ“א בתשרי תש”ן (20.10.1989), עמ' 20; 25.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.