א. הזיקה בין התחומים 🔗
דומה, שאין צורך להדגיש, שתחום ההומור והבדיחה הוא רציני, חשוב ומכובד, לא פחות מכל התחומים “המכובדים” האחרים; וכן, שכל שעה יפה לעיסוק בתחום זה. עם זאת, הופעתם המחודשת של שלושת כרכי ‘ספר הבדיחה והחידוד’ של דרויאנוב, בהוצאת דביר, מספקת את העילה האקטואלית לדיון זה.
דב סדן עצמו, חזר והדגיש לא פעם, את יחסו הרציני אל הבדיחה, וקישר אותה לתחומים ולנושאים האחרים שעסק בהם.
דומה, שמילת המפתח: “שעשועים” יש בה כדי להבהיר את יחסו הרציני והמכובד של דב סדן לתחום ההומור, והיא המקשרת בין התחומים: תחום החכמה והרצינות ותחום הבדיחה וההומור, ולמעשה, מבטלת את ההפרדה ביניהם.
ספר בשם ‘אחרית השעשועים’ ובו “סיפורים מימואריסטיים מהימים שקדמו למלחמת העולם הראשונה”, פרסם סדן כבר בשנת תש"ו (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1946), בשעה קשה בהיסטוריה היהודית ובארץ־ישראל.
עם הופעת הכרך הראשון של ספרו ‘אבני־שעשוע: לשון, סופר וספר’ (הוצ' עקד, תשמ"ג), כתבתי על מושג ה“שעשוע” ברשימת ביקורת על הספר (ראה בפרק הקודם בספר זה).
הכלל הוא, בלשונו של סדן עצמו באותו ספר: “אפילו הכלי הקטן הוא פתח ביאור לענין הגדול, לתוכן ואפילו לשורש” (עמ' 26). ומכאן המסקנה: ששעשועי הלשון הם רציניים מאוד ובהם מתגלה עומק הכוונה ובהם מסתתרת המשמעות האמיתית.
שיחתו של דב סדן בעל־פה כבר היתה לשם־דבר, ויכולתו להמחיש כל קביעה וכל אמירה בבדיחה או בסיפור־מעשה בעל מוסר־השכל בסופו, זכורה לכל מי שזכה להסתופף במחיצתו וליהנות משיחתו החכמה והקולחת. הוא הדין בדבריו מעל במות, שההסתייעות בבדיחה דרך קבע, לא היתה רק תבלין למשוך בעזרתה את לב השומעים, אלא היתה הדבר עצמו, ובה חבוי היה הלקח שאותו ביקש להשמיע לקהלו. ולא לחינם כינה יוסל בירשטיין את סדן בשם: מגיד בעיירה. גם אלפֵי המכתבים שכתב בימי חייו, משובצים אמרות, מעשיות ובדיחות, לחיזוק דבריו ולהמחשתם. כך גם בדברים שבכתב. כמעט לכל נושא שעסק בו – מסה, עיון, ביקורת, זיכרונות, דברי סיפור – צירף אנקדוטה, או חידוד להמחשת מסקנותיו ולהבהרתן בצורה החדה ביותר האפשרית. וזאת מתוך תפיסת־היסוד, שכל מהלך וכל השקפת־עולם, מתמצה, בסופו של דבר בבדיחה, שהיא סיכום תמציתי וקיצוני שלהם. המעברים, מן העניין אל הבדיחה ומן הבדיחה אל העניין, הם פתוחים וחופשיים, והזרימה ההדדית קבועה ושוטפת. כל זאת, בתחומים שאינם עוסקים במישרין בתחום ההומור והבדיחה, אלא מסתייעים בהם לצרכים מתודיים מגוונים.
בשני צמדי ספרים בתחום ההומור, התרכזה תרומתו הישירה של דב סדן בחקר ההומור והבדיחה היהודית בעברית: הזוג הראשון – שתי הקערות – ‘קערת צימוקים’, או “אלף בדיחה ובדיחה, אסופת הומור בישראל”, הופיעה בשנת תש“י, ובה מנגנונים מדעיים ליד כל בדיחה על מקורה, גלגוליה, נוסחאותיה. ספר ההמשך, בן־זוגו, הבנוי באותה מתכונת הוא: ‘קערת אגוזים’, הופיע בשנת תשי”ג, שניהם בהוצאת ניומן. בדיחות לא מעטות מאסופות אלו פורסמו קודם בכתבי־עת שונים ובעיקר ב’דבר' ובכתב־העת ההומוריסטי: ‘סיכות’. הצמד הבא הוא: ‘גלגל המועדים’. “שבת ושלוש רגלים. גילגולי פיוט, אגדה ושעשוע”; וחברו: ‘יריד השעשועים’. “גלגולי הלצה ופתגמים”, שניהם בהוצאת מסדה, 1964.
ב. הבדיחה כאסטרטגיה 🔗
כותרת זו לקוחה מכתביו של סדן עצמו, ואפשר לראות בה אחד המפתחות שהשתמש בהם להבנת דרכם של סופרים אחדים ביצירתם, ולא פחות – לדרכו שלו בביקורת ובמחקר.
באחד ממאמריו הראשונים על ‘ארבעת כרכיו הראשונים’ של ש“י עגנון, שבשוליו נרשם התאריך: ב' ניסן תרצ”ב, והוא ממאמרי היסוד של מחקר יצירת עגנון מאז ועד היום, הִפנה סדן את תשומת הלב לתפקידו המרכזי של ההומור אצל עגנון. עגנון רתם את ההומור לשירות “כפל־הראיה” “כפל הביאור” ו“כפל ההנמקה”, ובעזרתו נוצרת “התחתית הכפולה”, של הגלוי שהוא נסתר ושל היפוכו, המאפיינים את כלל יצירתו, ואת עמידתו התמימה־מיתממת של הסופר בעולמו וכלפי עולמו.
בעזרת ההומור יכול הסופר להשיג שתי מטרות סותרות, כביכול, בעת ובעונה אחת: להיות בפנים ובחוץ; להעריץ ולהלעיג; להיות אוהב ואויב; להזדהות ולבקר. ובלשונו:
ההומור גם הוא אחד מאמצעי העקיפין להערים על חובת־הכבוד לגבי האבטוריטה, אמצעי ששימושו המיוחד אינו פוגם בגלוי ובמודע את עמידת־ההערצה בפני המסורת. כי שתי פנים בהומור של המספר שלנו – יש הלעגה גלויה, שכוונתה לפגוע ולהטיל עוקצי־פרהסיה, [־ ־ ־] כי יש בה גם מהצלפת עצמו, הצלפת הבנים. [־ ־ ־] ההומור שדרכו היה להתלבש כולו לבושה של המסורת ותמימותה, [־ ־ ־] לבנות מתוכה את דרשות־הדופי שלו את הביקורת. וכבר עמדו על כך במקצת חוקרי הבדיחה היהודית. אתה קורא בסיפורי המחבר פרק אחד או פרק אחר, והוא כולו על טהרת־התמימות, והנה נבלעו בו גם כמה גרגרים, המבדחים את דעתך, ואם אתה מעיין בהם יפה יפה, אתה רואה לבושם תמימות, ואתה מגלה את האיסטרטגיה המיוחדת לחפות, [ההדגשה שלי, נ"ג] באצטלה של המסורת ודרך ביטויה, על אויבתה המלעיגה עליה, ועתים אתה סובר, כי היא תמימות בקצה־גבולה, שממילא יש בה מיסוד של בדיחות־הדעת (“ארבעת כרכיו הראשונים”, “על ש”י עגנון“, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשי”ט, עמ' 23 – 24).
וכך, בעזרת ההומור נוצרת אותה ה“אפשרות של כפל־ראייה” המאפשרת את “הפשרה שבין כוונת־האידיאליזציה לבין יצר־הביקורת” (שם, עמ' 24). והנחת־היסוד היא, ש“גדול כוחו של ערעור הסתר מבפנים גם אם בשרשו מונחת היראה וביסודו מונח צד של הערמה, מכוחה של מלחמה אידיאולוגית מחוץ” (שם, עמ' 25).
זוהי דוגמה, לשימוש שעשה סדן, בהומור, ככלי ביקורתי מן המדרגה הראשונה, להבנת עולמו של ש"י עגנון, שההומור הוא אחד מיסודותיו המרכזיים.
דוגמה אחרת, לשימוש שעושה סדן באנקדוטה, להבנת תמצית עולמו של סופר, לקוחה, ממסתו על ג. שופמן “לחתן הגבורות” במלאות לו 80 שנה [אדר תש"ך], (‘בין דין לחשבון’, הוצ' דביר, תשכ"ג).
אחד מהישגיו המרכזיים של ג. שופמן הוא בתחום הלשון והנוסח, ומאפיינו הוא: “ויתור המגיע כדי נזירות גמורה ממטבעות מוכנים ועומדים”; “בריאת־הכלים”; והתנהגות של “כאילו”, “כאילו היתה לשוננו לשון חיה לכל דבר” (עמ' 160). היתה זו מרידה מרצון על הנוסח, כלומר, על נוסח מנדלי, פירוקו של הנוסח ויצירת נוסח חדש, אחר, אישי ומשוחרר ממטבעות הלשון הקודמות.
כדי להמחיש הישג זה של שופמן, ולחדדו, סיפר עליו סדן את “ההלצה הנתלית בו” שבעזרתה אפשר, לגלות את שיאו ומיצויו של תהליך לשוני זה ובלשונו: “נקודת הקצה של ההדרה הזאת”. ההדרה, כלומר, הוויתור, על “רוב הטובה המוכנה ומזומנת בנוסח”. וזו
ההלצה הנתלית בו, שישב בגנה של וינה ועיין במקרא וכשנשאל לעיון מה זה עושה, השיב כי הוא מעיין, שמא נשתרבבה מליצת־מקרא לתוך סיפוריו וישמטנה (עמ' 160).
ומוסיף סדן, הערה עקרונית, על תוקפה הביקורתי של הבדיחה:
אפשר שתצא מכלל־הלצה, אם ניתן את דעתנו על כך, כי אמנם ניתן לנו בסיפוריו מערך־לשון, שפירוקו של הנוסח אינו גורר אחריו את הסכנה האורבת לביטוי במעמד־של־כאילו, כלומר סכנת פירוקה של הלשון, אלא אדרבה מביא לידי ריתוקה של הלשון והרחבת ביטויה ובייחוד העמקתו" (עמ' 160).
ובלשון ימינו הפרוזאית: הוויתור, מביא עמו פיצוי; ובמקום המליצה המקראית הישירה, באה האילוזיה המקראית העקיפה, המרומזת והנסתרת.
מן הראוי לסיים בשתי דוגמאות מתחום הסופרים והספרות. האחת, מאוספו של דרויאנוב, והשנייה מאוספו של דב סדן, שתמחשנה את האסטרטגיה של הבדיחה כתהליך של הערמה, באופן, שמה שנראה במבט ראשון תמים, מתגלה במחשבה שנייה כביקורת נוקבת.
על סופרים (דרויאנוב):
מרגלא בפיו של חיים־נחמן ביאליק:
־ כך דרכו של מו"ל בישראל: תחילה מדפיס, אחר־כך מפסיד, ולבסוף – מספיד (א. דרויאנוב, ‘ספר הבדיחה והחידוד’, כרך ראשון, הוצ' אחיאסף וקרית־ספר, מהדורה רביעית, תשי"א, מס' 587, עמ' רכד).
מחקר הספרות (סדן):
בדיחה מהלכת היא [־ ־ ־] ועניינה עניין החוקר ר' יום־טוב ליפמן צונץ שהוציא ספר על רש“י ובעניין הרב ר' משולם יעקב אורנשטיין שפרסם פירוש על רש”י, ואמר הרב על החוקר: שנינו מומחים לרש“י, הרוצה לדעת מתוך איזו קופסה היה רש”י מריח טבק – ילך אצלו; הרוצה לדעת כיצד ביאר רש"י כתב בתורה ומאמר בגמרא – ילך אצלי (‘יריד השעשועים. גלגולי הלצה ופתגמים’, הוצ' מסדה, 1964, עמ' 24).
סדן מנתח את הבדיחה שמטרתה “להבליט לעגה של חכמת־ישראל הישנה ונציגה פה – הרב, על חכמת־ישראל החדשה ונציגה פה – החוקר”. אין הוא מסתיר את דעתו שאין “הצדק” עם הרב: “כביכול, ראשונה יודעת את העיקר; אחרונה אינה יודעת אלא את הטפלה לעיקר. ואין הבדיחה פוסקת מלהיות בדיחה, גם אם אינה נכונה. ולענייננו באמת אינה נכונה”.
אדר תשנ“א; אדר תשס”א.
הערה ביבליוגרפית
*י“ט באדר תשנ”א (5.3.1991). ערב העיון שלא התקיים בגלל מלחמת־המפרץ, חזר ונערך בְּ־ו' באדר תשס"א (5.3.2001).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.