מדוכאים, בראש מורד לארץ, אנו עומדים לפני שברנו הגדול. אך תמס ילך הלב, המתעטף ביגונו. הוי! מי יכיל את כל גודל היגון בהלקח מאתנו יוסף חיים ברנר, אשר הלך לפנינו ויאר את דרכנו, אשר הוכיח לנו תוכחות אב ולטף אותנו ברחמי־אב; הוי, ברנר, ברנר! האח־המורה היקר! האמנם ראשך הוא המפואר, אשר צנח לארץ, האמנם לא נוסיף שמוע את דברי פיך לנצח, לנצח? – ואתה, צבי שץ היקר, המיתר העדין והרך – האמנם נותקת לעולמים? –

קטן הלב מהכיל את האסון.

י“ב אייר, תרפ”א

היום עלינו להגיד לאח הנפשע: – לא בדמנו תקנה לך את אשרך. גם אם תכרית מאתנו עשרות וגם מאות – את תקות ישראל לא תכרית, גם אם יהיה כוחך אלף מונים ככה. תחת העשרות יבואו האלפים ותחת המאות – רבבות בני ישראל, אשר ינהרו אל הארץ בזרם עז, לכפר על חרפת המולדת – המולדת שלנו הספוגה דם בניה, לכפר בעבודה כבירה לבנין הארץ שלנו, לבנין העתיד לעמנו. מעשי פריצי־חיות רק יגדילו את האסון – גם לנו גם לך – ואת העוני ואת השממה בארץ, להוותך ולהוותנו גם יחד. אולם תדע, כי כוחנו, כוח הבנין לא פס. עדים על זה אלפים הבונים אשר באו והרבבות אשר יבואו. בכוח זה נגבר על כל אויבינו הרבים, העומדים לנו לשטן, בבוא הזמן שקוינו לו דורות אין מספר, – זמן תקומתנו בארצנו. ותדע לך: שרפנו את כל הגשרים מאחורינו, זוהי תחנתנו האחרונה והיחידה. כל תעלולי הפראים וכל האיומים – לא יפחידו אותנו. דמי אחינו הנשפכים קורא אותנו, קורא את מליוני בני־עמנו בכל התבל ביתר מרץ וחום וביתר שאת להגביר את עבודתנו בארץ, – ואנו את עבודתנו נגבירה! ונוסיף: דרך זו שאחזת בה מסוכנת היא גם לך, עצמך. יזכר לך את אשר עוללת לנו, לילדינו הנקיים והזכים, אשר אך דרכה רגלם על אדמת הארץ לבנותה בזיעת אפים ובעמל כפים – ותשפוך את דמם לארץ. נזכורה.