“העברי”; ברנפלד ולוריא; קונגרס לשם מה?

א    🔗

יהושע בן נון בלחמו ביריחו נשא את עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך אליו ויאמר לו: “הלנו אתה או לצרינו?” אחרי איזו אלפים שנה, כשמכל אותה המלחמה נשארו רק השופרות הבלתי-מפילים כבר כלום, בעת שלחם אלכסנדר צדרבוים בריחים של רוח: ב“אנטעסעמעטיזמוס” של הפקידים הרוסים, היה גם הוא דרכו לפנות ב“המליץ” לכל אחד ואחד במאמר ראשי: “הלנו אתה אם לצרינו?” כלומר: המקבל אתה שוחד או לא מקבל? – כל זה היה מובן. אבל “העברי” היו"ל בברלין, עתון הפונה לאחיו בני עמו בפנים, אם דיבר במאמר הראשי שלו שבגליון הראשון על “לנו וצרינו” – לא היה מובן. מי המה “צריו” של “העברי”?

אמנם, הסיסמה שבאותו מאמר היתה ליבראלית: כל אשר לא לצרינו – לנו הוא. אבל כל יתר הן כנטול דומה, ואותה הסיסמה התמיהה באי-הגיונה וביתירותה. שהרי, באופן הזה, מי אנוש מהאנשים, שיש להם איזה יחס ל“העברי”, שיהא עם זה שייך להיכנס בגדר “לצרינו”? ואם הסיסמה הליבראלית היתה יתירה, הנה הפורגראמה שבמודעות היתה תרתי דסתרי: עתון בלתי-מפלגתי, הנאמן דוקא למסורתנו הדתית. מכלל הן אתה שומע לאו, ומה יעשה, איפוא, העתון הבלתי-מפלגתי עם אלה שיבואו ויאמרו, שאי-המפלגתיות דורשת לחשוב את המסורה הדתית ל“פריוואט-זאכע” לגמרי ולבלי לקשרה כלל וכלל עם התחיה הלאומית, שאם מטרותיה יכולות להיות שונות, הרי אמצעיה אינם אלא אחד: עבודה יהודית. מה יענה “העברי” על זה?

אין זה סוד, שבעמנו, ברוסיה באמריקה ובארץ-ישראל, יש קיבוצים של חפשים בדעות, שגם אליבא ד“העברי” אינם “לצרינו”, שמע מינה, שהם “לנו”, ולא נגדם ערוכה המלחמה, ובכל מקום צריך להיות קולם נשמע ודעתם חשובה בעתון “בלתי-מפלגתי”, והדוקא של “המסורה הדתי” מה יהא אז עליו?

דומה היה הדבר, כאילו היה בא “העברי” ואומר: עתון ספרותי בלתי-מפלגתי, הנאמן דוקא למהלך האידיאליסטי או הריאליסטי בספרות. התמיהה גם רשימת הסופרים: שמואל אלכסנדרוב (בעל “פך-השמן”) וא. נ. גנסין ( בעל “בינתים”)…ולדורשי רשומות היה מקום להתגדר בו…

ואולם, איך שיהיה, והיום הנה קיבלתי את הגליון העשירי (שנה זו) מעתון זה והגליון מניח קצת את הדעת. אמנם, רוח-הקודש ואש-אלוהים לא מצאתי גם בו, כבכל הגליונות הקודמים: שטחיות היא ביותר גם האורתודוכסיה הליבראלית שלנו… אבל מה שאמת אמת היא: מידות טובות, בינוניוּת וטולראנטיוּת קולטורית יכולים היו ללמוד ממנו כל אחיו לדעה. בגליון הזה, למשל, אני מוצא מאמר חשוב “מארץ-ישראל”, כתוב על-ידי “יהודי מארץ-ישראל”, המעיד על עצמו מראש, כי “הוא אינו חרד”, ו“העברי” קבע לו, אף על-פי כן, מקום מכובד מיד אחר מאמרו המליצי והחרד של הרב פייווילזאהן, היהודי מארץ-ישראל אומר בצדק:

“עד היום חשבו אצלנו כך: יש ישוב וישוב חדש, הראשון הוא של החרדים, והשני של החפשים. אבל באמת אין הדבר כך. הישוב הישן אינו רק זה של היהודים שבאו למות בארץ-ישראל, כשם שאין החדש שייך רק לאלה, שבאו לשם תחיית ארץ-ישראל. באמת, הישוב הישן הנהו זה שאין לו בסיס, בעוד שהחדש הוא זה שנוסד ומתקיים על בסיס ידוע, אלה היהודים בערים החיים על החלוקה, אלה הספרדים החיים על פרנסות הנמצאות מחוץ לעבודת האדמה, מלאכה ומסחר מסודר, כל אלה הקבצנים, הרוכלים, כלי-הקודש למעלה מן המידה הנחוצה – כל אלה אם גם אינם חיים מן החלוקה, אבל מאחר שאין לארץ תועלת מהם והם ופרנסותיהם תלויים באויר, הרי הם ופרנסותיהם תלויים באויר, הרי הם שייכים לישוב הישן, ולהפך, כל אותם היהודים החיים מעבודת אדמה, מסחר, מלאכה ותעשיה – כל אלה שייכים הם לישוב החדש. אם יהודי זה חרד או חפשי, משכיל או למדן – בזה אין כל הבדל, העיקר הוא, אם מועיל הוא לישוב או אינו מועיל”.

מתוך השקפה זו בא בעל-המאמר ומדברי דברים כבושים לאורתודוכסיה שלנו, שתפקידה בארץ עד הנה אינו יצירתי כלל. כל המאמר, כאמור, צודק מאד. רק דבר אחד אינו נכון בו: רמזיו על “הכנסת דעות נוצריות מסוכנות” ו“שאיפה לנצרות” שבין “היסוד החפשי”. הן כותב המאמר הזה אינו לא המטיף הלאומי נ–ם ולא הסופר העמוק ספוג (שניהם ב“הצפירה”), שיושבים בווארשה ורואים חלום של “בקשת אלוהים חדשים באספמיא, וה”מהלך" של עתונם מעוור את עיניהם לבלי להבין פירוש מלים עבריות שבפיליטון שכיח, הרי יהודי זה יושב בארץ-ישראל וגם ה“חרדה” אינה מעוורת את עיניו – היתכן שלא יהא ברור לו, כי אין דעות כאלו ואין שאיפות כאלו בתוך “היסוד החפשי” – לא מנהן ולא מקצתן? היסוד החפשי אומר ממש דברי בעל-המאמר: ברעיונות מוסריים ובלתי-מוסריים, יהיו מאיזה גון שיהיה, אין אנו יכולים לראות כל סכנה, וכל אחד מאתנו יוכל לחשוב ולדבר ככל העולה על רוחו. כל הסכנה היא – ב“פרנסות תלויות באויר, שאין לארץ ולחיים תועלת מהן”.

ב    🔗

דברים כבושים וחשובים מדבר גם הד“ר ברנפלד ב”הזמן“, גליון מ”ג, ש"ז, במאמרו “עברה השעה”.

“אילו היה עמנו שואף באמת להיגאל בכוח עצמו מן השעבוד הנורא, הנה היה זמן מסוגל לזה בשנות המאה הט”ז. אז היה הגירוש הנורא בשפאניה ופורטוגל; אז עלו יותר מג' מאות אלפים נפש יהודים בגולה; אז נשארו רבים-רבים בארץ-מולדתם להיות אחרי כן למאכולת-אש, זולת אלה שנמלטו או שנטמעו לגמרי בגויים, ובו בזמן גילו ארצות רחבות באמריקה ובאפריקה. אילו היה בשאיפת עמנו להשתחרר מן השעבוד האיום המכלה את הגוף אות הנפש, יהיה באיזה מקום שיהיה – הנה אז היה זמן מסוגל לזה. אבל אבותינו המירו תמיד גלות אחת בגלות אחרת וכל אותם הימים היינו יושבים ואוכלים איש את בשר זרועו במחשכי הגיטו, כפפנו את קומתנו ועיקמנו את חוט שדרתנו מרוב המשא שהעמיסו עלינו. היינו שבעים נחת בזה ש“פירנסו” אותנו ככלב וכעורב, בשעה שנתנו לנו פרוסת לחם – ומקל בצדה. ובראשית שנות המאה הכ', כאשר כבר נתחלקה הארץ, הלכנו לבקש לנו מקום לשבת ולייסד מדינה יהודית".

כך מדבר ההיסטוריון ברנפלד על העבר הגדול שלנו! “מדינה יהודית – מוסיף בעל-המאמר בנוגע להווה – אני וויתרתי כבר עליה וכו'. צריך לעקור מלבנו את הרעיון המוטעה הזה”.

“לעקור את הרעיון המוטעה הזה ניסה גם הד”ר לוריא בקובץ “עם וארץ” (ביהודית המדוברת). ואולם כל האורגנים הציוניים, שדיברו על הקובץ הזה, עם “פילוסופיית הציוניות” שלו,עברו דוקא בשתיקה גמורה על מאמרו של לוריא. כפי הנראה, לא רק לנו, הצעקנים, הבכיינים, בעלי המזג השחור, אין שם לב, אלא גם לסופרים כברנפלד וכלוריא, סופרים, שאיש לא יפקפק ב“הבחנתם את המאורעות ההיסטוריים”, סופרים, שדרכם לדבר בנימוס, במתינות, בישוב-הדעת ובטון פובליציסטי-מדעי – גם להם לא ישימו לב…

ובאמת, מה נחוץ מה נחוץ היה, שהעומדים בראש ה“תנועה” הציונית, ישימו, סוף-סוף, לב לדברים כמו אלה!… כי הדברים האלה, הנוגעים כל כך בעיקר-העיקרים, אינם הלכתא למשיחא: הם נוגעים בעניני השעה הציונית…

הכל יודעים, כל העתונים היהודים הודיעו, כי ישיבת הוועד הפועל הציוני מים פלוני ופלוני קבעה את הקונגרס העשירי לימי הקיץ הבאים בבאזל. הציונים הגרמנים, – סיפרו העיתונים – שיכורי הנצחון, רצו לעשות קונגרס של דימונסטראציה(!), אלא שציוני המזרח “המבינים את המצב” ניצחו והכריעו את הכף לטובת קונגרס של עבודה(?), והכל שריר וקיים.

קונגרס של דימונסטראציה… קונגרס של עבודה… ולא עלה על לב איש מהאנשים ההם לשאול את עצמו: הקונגרס העשירי הה עכשיו בבאזל – למה הוא בא ואיזו תועלת יכול הוא להביא? מה הוא תפקידו של הקונגרס הזה ומה אפשר לחכות ממנו? וכי פחות מדי רבו כבר על ההנהגה? וכי פחות מדי טיכסו עצות על ריבוי ההכנסות להסתדרות? וכי לא די לנו בתשעת הקונגרסים הקודמים? וכי מעט הוא הכסף, שעמנו מאבד על נסיעות בעלמא, בים וביבשה? וכי לא די באסיפות הציוניות של כל ימות השנה המלאות חרחור וחילוק-כיבודי? הן מכיון שהכל רואים ומודים, מלבד אגיטאטורים אחדים מאוהבינו ומשונאינו, שהציוניות אינה בשום אופן שאיפה למדיה יהודית, אלא להתיישבות קשה וממושכה, לישוב של חקלאות יהודית וחינוך עברי בארץ-ישראל – אז מה תתן ומה תוסיף, מה יכולה לתת ולהוסיף, אותה האסיפה בעיר השווייצית, שתהיה בקרוב?

לא, איש לא שאל את עצמו את השאלות הפשוטות האלה. |הקונגרס העשירי צריך יהיה למצוא את הדרכים, שבהן נגיע להתרכזות הכוחות הפונים כלפי ארץ-ישראל" – כך, בשפה רפה זו, מדבר האורגאן הציוני הרשמי בעברית, (“העולם”, גליון ה') על תעודתו של הקונגרס הבא. שמעו-נא לשפה זו והתבוננו-נא לזריקת-אבק זו! הקונגרס שיתאסף בבאזל בפעם העשירית ימצא איזו דרכים… ראיתם מימיכם קונגרס מוצא-דרכים? העתון הציוני הזה הנפנה והמדבר בשלוות-השקט אינו יודע את הדרכים, וכל הפובליציסטיקה הציונית שׁלו כמֵתה דומה, והאסיפה הקולנית, בת מאות אחדות של בעלי-בתים צועקים, שאיש אינו שומע בה שפת רעהו, היא תמצא את הדרכים… היכלמו, רבותי!

אילו היו עושים קונגרס של כל ישראל, שאיחוד-האומה, גם מבלי כל מטרות מעשיות, לנגד עיניו, וזהו עיקר-תעודתו, אז עוד היה מובן הדבר; אז לא היתה גם שאלת המקום: ישראל, להוָתנו, בכל מקום הוא. אבל קונגרס ציוני בבאזל בתמונת חבריו הקודמים לשם עבודה – מהתלות תחזו לנו, ראשי הציוניות!

אילו היה באמת גורל עמנו הטובע נוגע בלב האנשים ההם, אילו לא היו פוליטיקאנים עלובים בעלמא, הרוצים לשחק פעם בשנתים ב“פרלמנט” – לא הי עושים קונגרסים בבאזל! אילו היתה עבודה ממשית לנגד עיניהם של ציונינו ולא פוליטיקה ריקה, היו הם, לא כולם, אלא המיוחדים שבהם, באים לארץ-ישראל, ואם יש צורך, מתוועדים: מה אפשר לעשות בשביל תגבורת העבודה העברית בתוך ישובנו המדולדל. מאכס נורדוי עם נאומו המצויין בקונגרס התשיעי, שאנו יכולים לחכות עד ימות-המשיח, היה יכול להישאר בפאריז ככל כבודו!

*

ברנפלד אמר באותו מאמר: “אילו יעלה בידינו להקים בית-ספר עברי בארץ-ישראל בחשאי ובצניעות, בלי כרוזים ובלי קולי קולות, הייתי יכול לוותר על כל המליצות היפות (צ"ל: הכוזבות! האוטופיות!) של שיבת שבותנו”.

כן, זהו הנכון! אך צריך להוסיף רק דבר עיקרי אחד: בתי-ספר עבריים בכפרים עבריים. מי מהיהודים, בארץ ומחוצה לה, שהרוֹק שעל פניהם אינו נעים להם, צריכים להקריב כל כוחותיהם למעשה היחידי הזה: כפר ובית-ספר עברי בו. ולזה – במידה מצומצמה – עוד לא “עברה השעה”, לא!

[“האחדות”, ניסן תרע"א; החתימה: י. ח ברנר]