א 🔗
בואו ונחזיק טובה לברנהרד שאו, שבא להרחיב את הגבולים של רגש הרחמנות ולהכניס לתוך סוגי האנשים, הראויים לחמלה גם את אילי־הכסף…
באחד ממאמריו הוא מראה לנו את תחומי העושר, אותם התחומים, שמעבר להם פוסקת ממלכת־הרכוש..
להעושר המרובה – קצר המצע מהשתרע. המילירדרים לא נתּן הונם להשתמש בו במלואו, בלי שיור. אין הוא מוצא בחיים די ערכים בשביל למלאות את תעודתו. גם בית־קבול זה של עולם־התענוג איננו מספיק לכך. אמצעי־הצרכים מרובים על הצרכים עצמם. תשמישי־ההנאה עולם על ערכי־ההנאה. היכולת גדולה מהאפשרות ואם כן יכולת זו לקויה היא, פגומה היא.
אמור מעתה: תקנה גדולה הוא הלוקסוס בסדרי־העולם הכלכלי. בורא הוא ערכים חדשים, מקורים לצרכים חדשים, לתביעות חדשות.
אולם גם כח המצאותיו הוא מצומצם, ואין חדושיו, חדושי־הנאה, מספיקים בשביל להמציא די ערכים להענק־הרכוש, ההולך וגדול מיום ליום.
לא בכדי קובל מלך־הדולרים, רוקפילר, ואומר:
“…והרי המילירדרים הללו אינם יכולים לבקש ולמצוא תענוגים הרבה יותר גדולים ממה שממציאים לעצמם בני־אדם פשוטים. אין הם יכולים לאכול פי ששה מהעניים, מפני שאין יכולים לרכוש בכסף מכונת־עכול שתעכול פי ששה מזו של העניים. אפשר להם להוציא אך סכומים קצובים ומוגבלים לצרכי בגדים ותכשיטים נאים, שאלמלי הם מגדישים את הסאה אינם אלא מעוררים צחוק. אין הם יכולים גם להנעים ארחות־חייהם בביתם הרבה יותר מהבורגני הרגיל, כי לוקסוס זה, מכֵּון שהגיע לגבול ידוע, הוא מביא את בעליו יותר לידי שעמום מאשר לידי עונג…” (“זכרונות רוקפילר”, Matin ).
כמדומה, דברי מומחה הם וראויים לסמוך עליהם.
כמה מן הזרות והאֵרוניה יש באמת זו: עמוס הוא אדם זה רכוש גדול ואיננו יכול להשתמש בו אלא עד מדה ידועה. משתיר עודף של הון, שאין לו תפיסה כלל בחיינו, דלי־ההנאה; במקום עשירות זו של אמצעים אתה מוצא עניות של צרכים. ועודף זה, המוכרח להיות מוטל כאבן שאין לה הופכים, הנהו קנין בעליו אך עד כמה שהוא שמור לדאגתם…
זוהי אחת הפרובלימות של תענוגי העולם או יותר נכון: הטרגדיה של העושר העודף.
*
שאו מאמין להמציא תרופה להמילרדרים הללו, המסובלים בנכסים יותר מדי, ולהוציאם מן המבוכה באופן נאה להם ולאחרים.
הוא בא ומגלה להם כר נרחב, קרקע יפה להשקיע בו את מותר הכסף שאינם מביאים לבעליהם שום הנאה.
קרקע זה הוא – הפילנטרופיה.
הפילנטרופיה פותחת לפני הרכוש – במדה הרבה יותר גדולה מן הלוקסוס – אופקים רחבים לערכים של הנאה חדשים.
לפיכך יפה כחה להקל את המשא הכבד של העושר הנפרז בית־קבול גדול לה…
ויש בכך משום ארוניה דקה:
הפילנטרופיה באה לשמש – להמילרדרים. דבר הכרחי היא להם…
ואפשר שגדול ערכה של התועלת, שהיא מביאה להם, מן החסד שהיא עושה להמוני העניים…
ויש בכך גם משום קצת תנחומין וקורת־רוח. צרת עשירים זו חצי־נחמה היא לעניים:
המושפע בעושר יותר מדי והנאנק מרוב עוני – אלו הם שני קצוות של טרגדיה אחת, שני קצוות הנוגעים זה בזה. ונגיעה זו בה פתרונה: יש מדרגות של עושר, שאין להן ערך אלא בשעה שהן משלימות עם העניות. זאת אומרת: הרכוש מגיע לידי מדרגה ידועה, שהוא כאלו יצא מרשות בעליו ונעשה הפקר. שהרי אין הם יכולים להשתמש בו אלא עד מדה ידועה, עד כדי הספקת צרכיהם; וכשהוא עובר סאת הצרכים האפשריים אין לאותו העודף תשמיש אחר בעולם־המעשה אלא א"כ הפילנטרופיה.
אין זכויותיו של הקנין הפרטי מוצאות בנדון זה בטוי ממשי, ולא נשאר לו אלא הזכות – להסתלק מקנינו המיותר ולהפריש את העודף בשביל אחרים…
וכך באה פרובלמה טרגית זו להשכין שלום בין הרחוקים והנפרדים, מעין תקנה לעשירים ועניים כאחת.
שניהם נזקקים לעזרה, שניהם צריכים לפילנטרופיה שניהם נגאלים על ידה…
*
נגאלים על ידה – האמנם?
כלום אין הפילנטרופיה, פתרון זה של העשירות הטרגית – כלום אינה עצמה פּרובלמה טרגית?
כלום אין הפילנטרופּ בעקרו אישיות טרגית?
באים אנו ותובעים ממנו שידע את נפש העניים. היודעים אנו את נפשו הוא?
אלמלי היינו מתיחסים אליו לא יחס אל כלי־שמוש לעצמם, אל מוצא־כסף בלבד, אלא יחס אל בן־אדם בעל רגש והבנה, בודאי שהיה לבנו מתמלא רחמים עליו.
כמה גדולים ענויי־הנפש של הנדיב, שבכל פזור הונו רחוק הוא מרחק רב מהתכלית הרצויה של מעשי הצדקה; הקרבנות על מזבח הפילנטרופיה נאכלים תחלה ע"י משמשי־הכהונה, והעם העני יגרם את העצמות.
איך ישלים את ההכרה האכזריה, שאמצעי הפילנטרופיה בולעים כמעט מחצית הסכומים המוקדשים לתכליתה?
האין הכרה זו באה ללמד על אפיסת־כחה?
*
מרת רוסיל סֶדז' נדבה עשרת מיליונים דולרים לטובת בני־ארצה. אולם זה כמה שנים עברו, ועדין לא נעשה שום מעשה בממון זה. שכן נמצאת היא במבוכה: אין היא יודעת, כיצד להמציא להם מתנה זו? איזוהי הדרך המובילה ישר מהנותן אל המקבל? הפילנטרופיה – זהו שליח, העולה בדמים מרובים ואינו נאמן בשליחותו…
עדין לא נמצא אמצעי הגון לתוֵך בין נדיבי־העם והעם עצמו, בלי אותן ההוצאות המרובות של הסרסורות.
ומה עשתה האשה הטובה? בקשה ומצאה מלומד אחד שעבד שנים רבות במוסדות־החסד הגדולים ועסק בתורת “הצדקה המדעית”, הפרישה לו מנדבתה סכום עצום, כדי שיחזור בכל המדינות לקנות לו חכמה ונסיון במקצוע העסקנות הצבורית, עד שימציא דרך חדשה, איך לתקן את הפילנטרופיה ואיך להבנות ממנה שתהא ברכה ולא קללה…
האם אין חזיון זה אחד מגלוייה של אותה הפרבלֵמה הטרַגית?
*
ואצלנו?
לעתים רחוקות מאד הביא פילנטרופּ יהודי לעמו ברכה בלי קללה; ולעתים רחוקות מאד זכה הוא לברכת עמו לא לקללתו.
שני המוסדות הגדולים של הפילנטרופּ היהודי הגדול – ראו, מה עלה להם!
כמה ארוניה מרה! נדיב גדל־הנפש מושיט את ידו העדינה להגיש שי לעמו; העם־הקבצן פושט לעומתו את ידו הדלה בצפיה לקבל את המתנה – ועדין, עדין לא קבל אותה העם.
המתנה עודנה בדרך, כאלו מחזרת היא אחרי העם ואיננה מוצאת אותו…
כי אין השלוחים יודעים את הדרך אל העם. עושים הם קפנדריאות ומשתעשעים בינתים בדברים של מה־בכך: כדין כל אותם השלוחים, המקבלים שכר לא על פעולתם אלא על בטול־הזמן,שכר־בטלה…
והוצאות הדרך הולכות וגדלות כך מיום ליום…
ב 🔗
רע,רע הוא גורלה של הפילנטרופיה.
מטרה יפה לה – ובבואה להתגשם במעשים היא מתנונת. רצון נעלה לה – והוא מתחלל באופן אכזרי כל כך.
שלא־מדעת נוטלים ממנה משמשיה את נשמתה, שלא־מדעת מבטלים שלוחִיה את רצונה.
התבוננו נא אל המחנה הרב של פקידיה. הסתכלו וראו, כיצד מבינים רובם את תעודתם – ובלבכם יתעורר צער מכאיב, רגש של השתתפות בגורלם של הפילנטרופים.
נראים אותם הפקידים, כאלו מתוך רוב שמוש בתעודתם הרמה שכחו כמעט, שהם נועדו לכאורה בשבילה – ולא להפך…
קהו רגשותיהם מרב שמוש בעוני. בזים בלבם את העני. מה הוא להם? אחד הטרחנים המפריע את מנוחתם; ושוכחים הם, שהעני הרי הוא באופן בלתי־ישר, נותן לחמם…
הטפול בו – משא הוא להם, סבל הוא להם. ובנקל הם מוצאים דרכים דרכים, איך להשתחרר ממנו. “להסתלק ולפטרו” – זוהי הססמה האפינית שלהם.
שכן אין הם נהנים מטפול זה הנאה מוסרית; שעבוד הוא להם. יחוסם אליו איננו, אפוא, יחס מוסרי.
יחוסם אל העני הוא ברובו בטול האדם שבו. אין הם רואים את הממלכת הגדולה, ממלכת ההרגשות האנושיות אשר בקרב לב העני פנימה. רואים הם אך את הקבצן־השנורר.
וכך נוהגים לדון את העני לכף־חובה. רגילים הם אצלו יותר מדי – והרגל זה מטמטם את לבם ומקטין את רוחם, מנוֵל את המחשבה ואת ההרגשה.
מגונה הוא הלב המרגיש דבר מגונה בכל; מכוערת היא המחשבה, הרואה כֵעור בכל – וההתעסקות בפילנטרופיה מביא את משמשיה ליד התנונות זו.
ולפיכך אין הם מעריכים את כל אחד באשר הוא אדם, באשר הוא פרט. אין להם עסק אלא עם הטפוס הקבצני.
והקבצן דמו מותר. דומה, אין הם יודעים, שגם לקבצן המחזיר על הפתחים יש נפש מרגשת, יש רגש של כבוד אנושי, רגש המתפתח ומתאמץ עוד יותר בפגשו התיחסות של כבוד אליו.
דומה, אין הם יודעים, שאלמלי היתה לפקידי־הפילנטרופיה נשמה פילנטרופית אמתית, לא היתה מקום בעולם להנשמה הקבצנית…
מכון שמתיחסים אל אדם יחס של בזיון, מסיעים לו בזה להיות או להעשות כך כפי שמתיחסים אליו.
והדין עמו, כשהוא תופס סוף־סוף בקבצנות כבמלאכה קבועה: מאחרי שאנוס הוא לקבל עליו את כל עלבונה של הקבצנות, את הצד השלילי שבה – הרי יש לו מן־הדין הזכות המיוחדת לֵהנות גם מן הצד החיובי, מיתרונותיו של “מעמד־חברתי” זה: מיתרונותיה של הקבצנות והכנסותיה… זכה הוא להם בדין, בשכר העלבון שנעלב על ידי יחס בני־האדם אליו. בדמיו קנם…
וכדרך שאין פקידי־הפילנטרופיה הללו יודעים את הסוד היפה של הנפש המוסרית אשר באדם ואינם מרגישים שדוקא ע"י התיחסות של כבוד אל הקבצן אפשר להרים את כבודו בעיני עצמו ולהצילו מידי השנוררות הבזויה – כך אינם מכירים על־פי־רוב את האחריות המוסרית בכלל של הטפול באדם הזקוק לעזרה, הטעון רחמים, ולפיכך אין אתה מוצא אצלם דברי תנחומין, דברי־פיוס, השתתפות פנימית־נפשית.
אין הם יודעים, שעקרו של כל מעשה־צדקה הוא: כיצד היא נעשית, באיזה אופן, באיזו צורה.
אין הם מבחינים ערכה של בקשה צנועה הנשמעת בלחש וברמיזה קלה. אין הם נזקקים לעני מתביש, לעני בלתי רגיל בשנוררות. הוא נחשב בעיניהם ל“שלומיאל” שאינו יכול למצוא את ידיו ורגליו אפילו במלאכת הקבצנות…
על־כן הקבצנים החרוצים רואים לא רק ברכה יתרה, הם גם מכובדים יותר מאחיהם הבישנים, הנמושות המפגרים…
אלמלי יכולנו לחדור אל כל הנעשה במוסדותיה של הפילנטרופיה – איזה מעשים איומים היינו יכולים לספר; מעשים שאינם מסופרים, כמובן, בהדו"חים שהם מוציאים. כמה רגשות של בני־אדם עלובים מתחללים יום־יום במוסדות הללו; כמה פעמים נרמס שם ערך כבוד־האדם!
האם אין זו בגידה, בגידה שלא־מדעת, מעילה בשליחות הפילנטרופּ? היתכן, שכך היה רצונו, בשעה שהרים את נדבתו?
על שום מה שמחים פקידיו בשעה שהם תופסים את העני הנבוך בדבר שקר? למה פניהם מאירים כשמזדמן לידם נוכל, רמאי?
כשם שסרדיוטי המלכות שמחים בתפיסת הגנב, לא מפני שהצילו את המדינה מאדם מזיק אלא מפני שמצאו להם כאן מקום להוכיח את חריצותם – כך מתגאים פקידי הפילנטרופיה האלה בציד הקבצנים. שמחים הם על מציאותם של הללו, כשמוח השוטר על מציאותם של גנבים בעולם – שהרי אלמלא הם, במה היה מצטין בכהונתו?…
וכאלו מחיכים פקידיו בפני הפילנטרופ, והוא אנוס לכבוש את פניו בקרקע ולדום. שהרי סוף־סוף לא בהם האשם. מעין “רע מָכרח” הוא. וגם הם ראויים לחמלה: את לבם קברו בתעודתם המוסרית, בה הפריחו את נשמתם. אוי לו ואוי ולהם.
קללת אלהים רובצת על הפילַנטרופיה. כחה מצומצם מאד, הוצאותיה מרובות ותועלתה קטנה. אולם רע מזה, שרצונה הולך ונסתר במעשיה…
העבודה! הפילַנטרופ, עלוב זה, יש והוא ראוי יותר לחמלה מאלה שהוא בא לפרוש עליהם את כנפי ־חסדו.
*
עבודת הפילַנטרופיה היא תעודה חברתית קשה. לאו כל אדם מוכשר לה, תורה היא ולמוד היא צריכה. ואולי היא גם אמנות, הדורשת כשרון ושאר־רוח.
וכשם שאין אדם רשאי לעסוק באומנות של רופא אלא אם כן עמד בבחינה לשם זה, כך אולי צריכה היתה המדינה לאסור לעסוק בפילנטרופיה בלתי תעודת־כשרון, בלי בחינה קודמת במקצוע זה…
האמריקאים כבר עמדו, כנראה, על דבר זה. מיסדים הם בתי־ספר לתורת הפילנטרופיה – וכבר קבעו גם קתדרה לתורה זו.
אולי תביא לנו ארץ זו, ארץ “האפשריות הבלתי־מוגבלות”, גם את הפתרון לפרובלֵמה הטרַגית: הפילנטרופיה?
תרס"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.