נתחיל בפרנקפורט על נהר מין.
“פרנקפורט הוא המטרפולין של היהדות הגרמנית” –
פתגם זה, החביב כל כך על יהודי המקום, התאזרח ביחוד בתוך הספירות האורתודוכסיות, אבל גם העומדים מחוץ למחנן חוששים כבר להטיל ספק באמתת אִמרה עתיקה כזו.
ויש בה יותר מקורטוב של אמת, אם נבא לדון על היהדות מנקודת־ ראות של “הישראלי המגנצי”.
שהרי אין לך אף עיר אחת ברוּסיה שעניני הדת תופסים בה מקום כל כך חשוב בחיים הצבוריים והכלכליים של היהודים, כמו בפרנקפורט. גם החיט החי על מחטו צריך פה בדיקה ונזקק להכשר. עניני אִסור־והתר כבשו כבר גם את שדה המשא־ומתן. היהדות היתה למין עסק, הדורש מבעליו תעודת־מסחר, מה שקורים בלע"ז: גילדע…
חזקת־כשרות איננה נוהגת פה, אלא תעודת־כשרות מאת “זיינער עהרווירדען”. זה יהודי כשר! – שבח זה נאמר בפרנקפורט באותה ההטעמה של טבח, המראה באטליז על בשר בהמתו הכשרה…
ומכון שיש עסק שוב אי אפשר לו בלי סרסורים, מלחכי פינכא, צבועים, חנפים, מתרפסים, מתחסדים, וכל הני אינשי המתפרנסים על חשבון התמימות הקדושה.
ויהודי פרנקפורט, כידוע, אמידים הם, מסורבלים פשוט במיליונים, כלום חסר לפרת־הקהל השמנה אלא חולבים – וחולבים יש ויש.
יש פה ת"ל רבנים שונים, רבנים עלאיים ורבנים תתאיים, דינים ודינים תתאיים, כלי־קדש סתם ועוד חיל גדול של פקידים: ממונה על סולתניות כשרות, ממונה על אבק־גלוח כשר, עומד־על ־גבו בבית־חרשת של שוקולדה ועומד־על־גבו בבית־חרשת של אבק־שנים, משגיחים פשוטים ומשגיחים על המשגיחים, שומר על גבי שומר ושומר מתחת לשומר
ויש גם עתון כשר, זהו ה“מיינצער איזראעליט”, הממונה על כל הכשרות היהודית־הגרמנית בתור משגיח עלאה שבעלאים, שלולא פרנקפורט היה צריך לחזור על הפתחים באופן אחר לגמרי מאשר עתה, הינו בלי שלט־תרמילו: לשם דתנו הקדושה.
בקצור הנני אומר לכם, חביבי: כשם שפריס היא עיר של נשים יפות, מינכן עיר של אמנות, כך היא פרנקפורט עיר של – כשרות. פריס מוציאה מיני מודות חדשות, פרנקפורט מוציאה מיני טרפות חדשות.
ואם בכל העולם יש אך ד“ר לרפואה, ד”ר לפלוסופיה וכדומה, הנה פה יש גם ד“ר לכשרות. לכאורה הוא איננו לא רב ולא דין, אך כשרון מיוחד לאותו הד”ר להוציא מיני אִסורים חדשים עפ"י השִטות החדשות של החִמיה, מיני טרפות מודרניות, שעוד לא זכו להן גאוני המחמירים ברוסיה מפני חוסר השכלה…
ועוד עובדה אפינית.
האשכנזי, כידוע, הנהו איש־ההרגל. הישן – טוב, והחדש – צריך בדיקה. לכן נרתע הוא לאחור מפני כל שנוי מתחולל, הבא לזעזע את מנוחתו בעל־הביתית.
ובמדה עוד יותר גדולה מתבלטת תכונה זו אצל הגרמנים בני־דת־משה. יראים הם את החדש, הבא לקעקע את הישן, את הבדוק ומנוסה כבר. לכן בורחים הם כל כך מפני הזרמים החדשים של חיי עמנו, הבאים להדיח את חלודת־המחשבה ואת אבק הרגש.
ולמרות רֵאקציונות זו אינם חוששים כל עִקר להשתמש בהמצאות היותר מודרניות של המדע – בשביל עניני כשרות. וכבר יעץ ה“אבער ־משגיח” ממגנצא – אחד הקרדינלים הגדולים של האפפיור מפרנקפורט – לבדוק את הבהמות בקרני – רֶנטגֶן…
*
ובכלל צריך אני להודות, כי היהודי הפרנקפורטי הוא מין בריה משונה שקשה לעמוד על אפיה. הא לך, למשל, אורתודוכסי על־צד היותר טוב, דמתקרי בכאן: שטרענג־ארטהאדאקס. זהו טפוס מקומי, מצוין במינו: חציו הנהו לכאורה, כמו שאומרים פה, יהודי־כשר – וחציו טרפה…
וצד הטרפה שלו בולט יותר וקשה לעמוד בפני ריחה.
הנה לפניך עדת־הדת – רעליגיאנס – געזעלשאפט – זו העדה ה“שטרענג”־אורתודוכסית. הכל, כמובן, מוטבע אצלה בחותם הקהל, כלומר בחותם ההכשר שלהם: להוציא את העדה החרדית השניה, שאינה נאמנת…
ואם יש לה חיטים וסנדלרים כשרים, חנויות של ספרים עם פַּטֶנט של כשר ועתון כשר בתכלית הכשרות – כלום אפשר לה בלי בית־ ספר כשר?
ובבית ־ספר זה מלמדים עברית באותה הזהירות הגדולה, כדרך שנותנים סם־מרפא ארסי לחולה, הינו במדת כף־קפה אחת לפרקים ידועים –
ומה שעובר על מדה זו יש בו כבר משום חשש סכנה לגרמניה, הינו, להתגרמנותם של בני־ דת־ משה, אם כי לפי עניות דעתי אין שום יסוד לאותה חששה, אחרי שאחדים מהמורים הנם גרמנים גמורים, לאמר, נוצרים.
והציונות –– זו פסולה לכל הדעות. טרפה היא לגבי חציו האחד: היהודי־הכשר, וסכנה לגבי חציו השני: היהודי־הגרמני… וכידוע, מחמירים בסכנתא טפי מבאסורא.
אבל בסכנה זו החלו הללו להרגיש רק בשנים האחרונות. מעולם, למשל, לא היו חוגגים גם האורתודוכסים את ימי חנוכה באיזו חגיגה מיוחדה. מה נשתנה? בכלל אין היהודי הגרמני נזקק כל כך לשמחות עבריות. יש לו, ב“ה, בכל ימות־השנה הרבה ימי־הולדת, הרבה יובלים, ביחוד יובלי־חתונות. יש יובל של כסף, של זהב ושל שהם. ובעונותינו הרבים, כשהדורות הולכים ומתמעטים, תקנו להיות זריזים ולהקדים בחגיגת היובלים שמא לא יספיקו, חטוף ויַבֵּל! עשר שנים אחרי החופה – יובל, עשר שנים אחרי בחינת־הד”ר – יובל, עשר שנים של עבודה בבנק – יובל, עשר שנים למשרת שמש בביהכ“נ – יובל, ולמשרת רב – עאכו”כ, ובכן יש חגיגות למדי. ותענוגי־תֵאטראות ונסיעות־תענוג – אל יהי הדבר קל בעיניך. בכל אופן אין צורך בשמחות עבריות. מלבד זה הלא מחויב הגרמני שביהודי לחוג את חגי־האזרחים: לשלוח מנות בויינאכטען ולבל ביצים כחולות באסטערן.
בפרט שימי חנוכה קרובים לימי קַרנֶבל וכבר יש חגיגה נהדרה עליך אך להזדיֵן במסוה יפה, בתלבשת־האמפעלמאן ובשקרי־אפריל. שם הלא אין הבדל בין יהודי ואי־יהודים כל זמן שהמסוה מכסה על החוטם. אי־אפשר, כמובן, לכנופיה עליזה בלי חדודים והתולים כלפי היהודים, אבל מה איכפת ליה? כלום הוא יהודי באותה שעה? להפך הוא דוקא, למשל, ה“דרעשגראף” פיקלר ומותר לך להיות גם מסיע להחברותה… ומכֵּון שאין איש יודע שיהודי אתה, שוב יכל אתה לנשֵק להעלמות כאות נפשך – ואטו מלתא זוטרתא היא? שם הנך בן־חורין לגמרי, ממש כאחד מהם. ועתה הגע בעצמך: פעם אחת בשנה יש ליהודים שווי זכויות והם לא ישתמשו בהן!
וא"כ חג־חנוכה לגבי חג ־קַרנֶבל איננו שווה להניחו.
ובכל זאת חדלו אורתודוכסי פ"פ בשנים האחרונות לחוג את ימי חנוכה. וכל זה בשֶל הציונים: “הפאָלאַקים הארורים”…
גרים כפויי־תודה הם. לא די שנותנים להם לשבת פה והם באים עוד וממלאים את האויר במיקרובי המחלה המתדבקת, ביתושי ציונות. נדחקים לפני־ולפנים, מתגנבים אל הצעירים ומרעילים פשוט את נשמותיהם הרכות. מבטיחים הם למשל, ללמדם אך פסוקי חומש והנם לומדים אתם אגב־אורחא גם עברית ומספרים להם בחשאי גם ע"ד איזו לאומיות עברית. אבל עוד אינם מסתפקים בזה, אלא אומרים הם גם לכבוש את הדת. חנוכה – חג לאומי אצלם, באים ומתאספים ונואמים נאומים לאומיים ושרים שירים ציוניים –חוצפה כזו! הגע בעצמך: עשרות בשנים עומדים יהודי אשכנז על המשמר ומכריזים תמיד, בשעת־הצורך ושלא בשעת־הצורך, שגרמנים לאומיים המה וכל יהדותם אינה אלא שאלת הדת. יש דת פרוטסטנטית, יש דת קתולית, יש דת משה’ית. אבל משום זה אין עדין פֵרוד בנוגע לגרמניות: כלנו גרמנים, אך בני אמונה אחרת אנחנו. והאמונה – אמונת אבותינו היא, ומה אשמים אנו?
עשרות שנים לוחמים הם מלחמת־מגן נגד האנטשמיים, קשי־העורף, המחזיקים בנושנות וטוענים שגם יהודי אשכנז הם יהודים גמורים מכף רגלם ועד קדקדם.
ובכן, הם עובדים עד כדי הזעה והנה באים פאלאקים אחדים ומהרסים את כל הבנין: חג לאומי־עברי ושווי־זכיות – איך יתכן בצותא חדא!
התרופה היא אמנם פשוטה. אין היהודי הגרמני אוהב לעשות, כמו שאומרים, “מחזקות” הרבה, והרי הם מודעים לבולשת שהגרים הללו קשים להאזרחים כספחת, ומיד נשלחים הזרים מחוץ למחנה –
ככה נוהגים יהודי פ"פ זה שנים אחדות – והכל, כמובן, בשם החובה המוטלת עליהם: בתור יהודים ובתור אזרחים. הגרמני הנהו בכלל איש־החובה וביחוד היהודי בגרמניה. יש חובה ויש מצוה, אבל לא דבר־רשות. אורחים בלתי קרואים באים להטיל שנאה בין האזרחים בחגיגות לאומיות, באספות ציוניות וכיוצא בכך – מי מחויב לסבול מהני יהודונים? להפך, החובה היא לגרש את אלה, הבאים לסייע להאנטשמיים… הלא נותן הוא פתחון־פה לשלול מאת היהודים את שווי־הזכיות – המותר לשתוק? פולאק שכמותך, הנך בא להביא עלינו סכנה גדולה כזו – לך למקום שבאת משם. אלא מאי, הוצאות הדרך? אין זו מניעה: בכל תחנה גדולה יש קופה של צדקה,ומה עוד: נדבה? גם נדבה תשיג, אך לך לך!
ובכן יש בגרוש יהודי־המזרח משום חובה וגם מצוה בצדה: נדבה…
אבל אורתודוכסי פרנקפורט מצאו להם לחובה מלבד זאת להשתמש גם באמצעי אחר כדי להסיר מעליהם לזות־שפתים כאִלו חנוכה חג לאומי הוא, ח"ו. ובאחד הלילות הללו הם מתאספים ומטיפים בהטעמה מיוחדה, שכל יהודי־כשר צריך לחוג את החג הזה אך ורק לשם השמן הכשר. ולמען הוציא מלבות אחיהם הגרמנים כל הרהור רע – הם מנגנים דוקא מנגינות גרמניות לאומיות ומזמרים שירים גרמניים־לאומיים.
אבל הם אחרו כבר את המועד. הצרעת הממארת הולכת ומתפשטת, וכל הבתים מלאים נגעים…
נשוב לעניננו. חפצתי אך לציֵן שגם היהודי ה“שטרענג”־אורתודוכסי מתבולל הוא. וזהו שאמרתי: חציו הוא יהודי־כשר וחציו – טרפה..
והיהודי שבו הוא שפל־ רוח, מוג־לב, פעוט־הנשמה, חלש־הרגש, צועני רוחני; הוא, היהודי שבו, זוחל ומתרפס, נכנע וכורע ברך לפני הגרמני שבו – או מסתתר מפניו בחדרי־חדרים…
אמנם אין לכחד, כי יהודי פרנקפורט נדבנים הם, פזרנים על כל דבר שבצדקה.
אבל ענין הרחמנות נעים להם כל כך, עד שמעולם לא יתרצו כי יחדל האביון מן הארץ. צריך להיות על מי לרחם. ראשית נחוץ לחלק את מעשר הכסף, ושנית – הלא נחוץ להיות נדבן. מפזרים הם כסף על תענוגים שונים – וזה ג"כ מעין ספורט אצלם.
לכן הם מגדלים אך שנוררים ואינם מושיטים עזרה באופן שהנצרך לא יהיה כפוף להם עוד. רצונם שלא יעמוד מעולם ברשות עצמו, שלא יחדל מלהיות נכנע לרחמנותם. הנתמך נעשה קנינו של התומך. העבד צריך לשמש את רבו בקידה והשתחויה. יש להאדון תענוג מיוחד מזה ולכן אינו רוצה בשחרור עבדו. מפני טעם זה מתרעמים מאד הנדבנים הללו, אם הנתמך הולך ומוצא לו תומך אחר: אסור לצאת מרשות הבעלים הראשונים. קנין־כספו הוא והלה הלך וקונה לו אדון שני – והכסף שהוציא הולך לאבוד!…
והא לך ראיות. מעולם לא ילוו פה את העני בשעת דחקו. גמילות־חסדים כמעט שאֵינה במציאות. והטעם מובן: העִקר הוא תענוג־השררה, האדנות הנחותה. ע“י הלואה אין נעשים עוד אדון להלוה, משא”כ בנדבה. אין הלוה נכנע כל כך להמלוה, למרות פסוק מפורש. אין בזה משום קנין־כסף, כי הלא משיב הוא את הכסף חזרה…
וכן רגיל בפיהם לאמר: המבין לבקש ולאסוף נדבות – כזה ראוי לתמיכה, כי איש – מוכשר־בחיים הוא, טיכטיג בלע"ז; אבל המבקש בקול רפה ובשפתים רועדות, כעין מתפלל בלתי רגיל – שלומיאל הוא ואסור לרחם עליו.
והא לך עובדה יפה. פה קימת זה שנים אחדות: “אגודת־עזרה לעניים”. זו היא אמנם תעודתה על הניר, אבל במעשה יש לה תעודה אחרת, אחרת לגמרי. דואגת היא להעשירים שלא ידלדלו, ח“ו, ע”י העניים. לשֵם מטרה זו העמידה מרגלים ושוטרי־חרש לחקור ולדרוש אחרי העניים כדי לגרשם מיד בעזרת הבולשת. וכש“פאלאק” עני בא אליהם – הרי יש להם כבר עסק הגון. קופצים עליו ומקיפים אותו בשאלות על גבי שאלות: מתי נולד, מתי לקח לו אשה, במה עסק עד כה, באיזו ערים גר וכמה שהה שמה, וכו' וכו'. ובאיזה מבט אכזרי ובאיזה טון דוקר! תוצאת הדברים, שהאורח האומלל מתבלבל בדעותיו ומגמגם את תשובותיו שלא כהוגן – ואז, אז הוא נתפס על איזה שקר ומיד יש להשוטר שליטה עליו… אבל נטיתי מעט מן הדרך.
אמרתי לציֵן פה דבר אחד: בית האגודה האמורה עומד באחד הרחובות הסואנים ומלאי אנשים. לרגלי זה נמנעים מלהכנס שמה כל אותם העניים לפי־שעה, שרגש הכבוד לא פג עוד בקרבם. למשל, רבני העירות ברוסיא הנוסעים למעינות־הישועה בחו“ל ועוברים דרך פרנקפורט בשביל להשיג פה את היכולת להתרפא שמה. והנה העיזו אחדים לשאול את מנהלי האגודה הנ”ל: למה ובשביל מה שכרו להם בית דוקא ברחוב זה, מדוע להם לשפוך את דם העניים? ועל זה באה תשובה לפי השטה האמורה: המתביש איננו כדאי לטפל בו.
ולפי נמוקם זה מחזיקים הם בחבה יתרה דוקא בידי אלה, שכבר הספיקו לבסס את מצבם על השנוררות. זה שאין לו, אינו ראוי שיהיה לו: שלומיאל הוא. זה שיש לו, ראוי שיהיה לו עוד! חרוץ הוא, טיכטיג בלע"ז…
תרס"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.