א. נצחונה של ירמולקה 🔗
בפקודת הרצל בא ולפסון לפרנקפורט לדבר על לב הבּרון רוטשילד, שיתמוך בתנועה הציונית. ולפסון השתדל להוכיח, שהטמיעה הולכת ומתפשטת אף במזרח.
־ כלום סבור אדוני הברון, שהעם היהודי ברוסיה עוד כולו או רובו מחזיק במצוות ושומר תורה? וכי אין הברון יודע, שמספר המתבוללים נתרבה גם שם והעם בגלות הולך וכלה?
הברון תחב את ידו לתוך כיס בגדו והוציא ירמולקה קטנה, נתנה על ראשו ואמר בכונה:
– חס ושלום!
והחזיר את הירמולקה לכיסו.
הוסיף ולפסון ואמר: מרובים עניי ישראל ואין תקנה אלא…
הברון תחב שנית את ידו לתוך הכיס והוציא את הירמולקה, חבשה יפה לראשו ואמר בדבקות ובעצימת עין:
– הן מקרא מפורש הוא: לא יחדל אביון מ… מ…
– מקרב הארץ, אדוני הברון, – סיע לו ולפסון מתוך חיוך קל.
– כן, מקרב הארץ… תודה…
ושוב לא החזיר הברון את הירמולקה לתוך כיסו. ולפסון הבין את פרושה של זו, נפרד מבעליה ויצא.
נצחה הירמולקה את הציונות.
ב. ציור של מזמור 🔗
סח לו לולפסון הציָר ישראלס.
הציָר בעבודתו והנה הדלת נפתחת ואיש גבה־קומה נכנס בלי אמירת שלום, פוסע פסיעות אחדות, נועץ מבטו בתמונה “יהודי מהדור הישן” ומתחיל מקריא מתוך התלהבות:
“אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד”…
נדהם הציָר ולא העיז להפסיק את הקריאה.
כשגמר הזר את המזמור הראשון, נגש אל הציר והושיט לו את ידו ואמר:
– אני זונֶנטַל מוינה. אחים אנחנו, שני אמנים יהודים. באתי לברך את חברי הגדול ולא מצאתי לך ברכה נאה מפסוקי תהלים. ואתה שא־נא…
ישראלס השיב לו שלום וענה מתוך קורת־רוח:
– אמנם צורה יפה בררת להתודעותנו. ועתה הואל־נא ושב ואני אקריא בעל־פה את המזמור השני, לכבודך:
“למה רגשו גויים”… הפסיקו זונֶנטַל:
– סליחה. ההקראה היא אומנותי אני, ואל תשיג את גבולי. אני אעמוד ואדקלם גם את המזמור השני, ואתה הואל־נא ושב וציֵר אותו…
זונֶנטַל עמד והקריא בקולו החזק והערב, וישראלס ישב דומם וציר תמונה חדשה, כשהוא אחוז כולו בקסמי המזמור.
אומרים: בתמונה זו – “למה רגשו גויים” ־ מצא הציָר לעת זקנתו את נשמתו העברית. אבל התמונה לא נשלמה.
ג. בין שתי חורבות 🔗
בדרך לארץ־ישראל עשו הרצל וולפסון ימים אחדים ביון ובקרו כמה מעתיקותיה של ארץ זו.
כשהגיעו לחורבה אחת, התחיל הרצל קורא מתוך התרגשות שירי הומירוס ביונית, ודוד ולפסון עמד נבוך ושותק, מחכה בקוצר־רוח לסיומה של אותה שירה זרה שאינה מובנת לו. אבל לא משל ברוחו ולאחרי שעה קלה הפסיק את הרצל והתריס: חורבות אלו לא לנו הן, ומה לנו ולשירי יון?
הרצל נעלב ולא ענהו כלום. רק הצליף עליו מבט של בטול, כאִלו אומר: בור! מה לך באמת, סוחר מקֶלן, ולשירי הומירוס?
“בארץ־ישראל אקוֹם את חרפתי”, – גמר ולפסון בלבו והתנחם.
כשבאו אל הארץ והגיעו לכותל המערבי, התחיל ולפסון מזמר:
“שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון”… הרצל עמד נבוך ושותק, לאחר שעה קלה נגש אל ולפסון ואמר מתוך אנחה חרישית:
– נצחתני!
ד. וכוח 🔗
נזדמנו לפונדק אחד במוטרֶה הרמן כהן ודוד ולפסון.
הפלוסוף ישב לו בקרן־זוית פרוש מן הצבור וכעין איבה בינו ובין יתר האורחים היהודים.
הראיתם יהודי קנאי זה? – היו מרננים אחריו –– השמעתם? היום הכירו לפניו את יועץ הסתרים ר… והוא פנה אליו עורף ולא החזיר לו שלום אף בשפה רפה. וכשנשאל על טעמה של התנהגותו המוזרה, ענה:
- … זה, חתנו משומד.. באתי לנוח כאן ורמז כל־שהוא למשומד מרגיז את מנוחתי…
ולפסון נגש אליו. מענין לענין נתגלגלה השיחה על הציונות.
אדוני הפרופסור, יחסך לתנועה הציונית כולו תמוה הוא. יהודי קנאי שכמותך, הנלחם בגאון כנגד השמד, ומתנגד לציונות?…
אף היא מין שמד…
ולפסון נרתע.
אבל, אדוני הפרופסור, הן היא נלחמת כנגד ההתבוללות..
אף־על־־פי־כן… היא עצמה התבוללות. היא באה להעביר את היהדות על דעתה, לעקור אותה מעולמה הגדול. היא באה לחדש מושג חדש של עם ישראל: עם ככל העמים, כגויים הללו… עם הדומה…
הפלוסוף הישיש עמד על רגליו, עיניו הוצתו אש זעומה הוא צווח:
- היה לא תהיה! עם־סגולה אנחנו. תעודה לנו: לפרסם את יחודו של אלהים, של אלהי ישראל, ותעודתנו עוד לא נשלמה. ראה את הגויים – עדין הם דומים לחמור…
כל גופו רועד ופיו מזנק בחרדה:
- שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד… זה עִקר קיומנו ומקום חיותנו. עליו נהרגנו ועליו אנו חיים. שמע – בכל לשון שאתה שומע ובכל ארץ שאתה גר.
לאחר הפסקה קטנה השיב לו ולפסון בנחת:
- תנוח דעתך, אדוני הפרופסור. אף אנו שואפים ליחוד: אומה אחת, לשון אחת, ארץ אחת… בפזורנו ובענינו אין קולנו נשמע. הן גם קולך וקול תורתך אינו נשמע כאן. כשנשוב לארצנו, נשמיע שוב את כרוז היהדות בעולם – מבין כתלי אוניברסיטה בירושלים…
הרמן כהן נענע בראשו:
- אולי צדקת. אני מודה: אמונתך גדולה מאמונתי, ואולי גם יפה ממנה…
נצח הסוחר מקלן את הפִלוסוף ממרבורג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.