מג. [לי. ח. רבניצקי]    🔗

12/24 XI 97 [כ“ט מרחשון תרנ”ח] סוסנוביצי.

ידידי הנכבד שלום!

בקורוסטישוב קבלתי ממך מכתב גלוי, אשר בו קראתני אודיאסה¹. כאשר תראה, הנני עוד הפעם בסוסנוביצי, ואעפ“י שברוחניות לא תמַלא נפשי, אבל בגשמיות אין לי על מה להתאונן. ו”הרוחניות" אשר אמרתי – לשוא נחפשנה אם לא תמָצא בנפשנו. האושר היותר גדול – כשנמלא את חובתנו, וחובתנו הקודמת לכֹל – להגיע אל המקום שנוכל להגיע, והמאבד עצמו לדעת, לא בבת אחת, כי אם קמעא קמעא, יום יום, נטרד משני עולמות.

לע“ע הנני משתכר פה בערך 75־70 רו”כ לירח. אולם גם הוצאותי תרבינה פה. צרכי החיים פה ביוקר גדול והריני כמשתכר 40־30 רו"כ בזיט'². אשתי נשארה בקורוסטישוב, כי לא אבתה ללכת אתי (והצדק אתה) וגם ההוצאה כפולה.

בקשת ממני לנסות לערוך ספור ל“אביבך” – אטו בנסיון וברצון תליא מילתא? לוא יכלתי כי עתה נסיתי לעצמי, לא כמצֻוה לעשות. צחוק עשתה לי המודעה שנתפרסמה בקיץ, ושנשלחה גם אלי ע"י “אנשים טובים” הקובעת פרס 100 או 150 פראנק – איני זוכר בדיוק – עבור השיר הלאומי היותר טוב שיחֻבר, כאלו אין הדבר תלוי אלא בתשלומין והם הם הגורמים להשיר שיבֹא.

זה ירחים שאיני כותב כלום. אוירא דסוס'³ ופרנסת ההוראה או המלמדות אינם משרין השכינה. אמת שאם יצא מעטי איזה טור הגון לפעמים כי אז התמלט דוקא מתוך עצבות ודכדוכה של נפש, אבל “ספירתי” דהאידנא מזהמת ומטַפשת, מֵ“זאב”ת ומֵ“כלֶב”ת. סביבי זאבים שוקקים וכלבים אלמים, חסידים מזוהמים ונבלים ממשוכלים. הרקב יסודתם, אשר לא יצלח גם להיות לדֹמן על אדמת ציון.

ומרכבתי אשר הוסר אופַנה תתנהג בכבדֻת בבֹץ הזה מיום ליום אשר אין חליפות להם. אם גם יצא גץ מתחת פטיש הלב וניצוץ יתנצנץ – הריני גונזו לעתיד לבוא ואחשכנו לימים טובים מאלה כחס על האור.

בשם כל קֹדש אבקשך, חביבי, לשלֹח לי תיכף (לימי החנֻכה) את החוברות האלה: 1) 6 אכסמפּ. “חֲנֻכָּה” שנדפס לפני שנות מספר, כמדומני באודיסה, מאיזה סופר ששכחתי שמו, ותכנו דברי ימי החנוכה – פסוקים פסוקים ומנוקד⁴. 2) 8 אכסמפּ. “חנֻכּה” תרגומי⁵. מחירם אשלם.

אקוה להקים בסדום זה⁶ יהודים אחדים לעתיד לבֹא⁷. דברתי על לב עשירי העיר ליסד פה אגֻדת חו"צ ויאותו לי ובימים האלה אכתֹב להועד למנות פה מורשה. העיר עשירה.

מה שלום “השלח” ועורכו? איני חפץ להטרידו. בי הודיעני!

ח. נ. ביאליק

 

מד. [לאחד העם]    🔗

Сосновицы, (Петр. Губ.) 30/XI 97.

[סוסנוביצי, פלך פיטרקוב, י“ז כסלו תרנ”ח]

אדֹני הנכבד!

אשרַי שאני זוכה לברכך על שוּב “השלח” לצאת⁸ חי נפשי כי לבי דוה לראות מעין חי הֹלך לאט “כהשלֹח” מעלה גם הוא שרטון של חשבונות חֹל המפסיקים אותו בדרך ומכזיבים מימיו. ואני ברכה כי מעתה לא ייבש מקורו ומעינו לא יחרב ויצא כצאת נחל בגבורתו ונשא על כתפו את כל חילנו הרוחני למרחוק ושטף ועבר בכל תפוצות הגולה.

מכתבך האחרון ששלחת קרוסטושיבה לא קבלתי, כמו שֶׁשִׁערת; כי גם כל בני ביתנו עקרו דירתם מהתם אל מקום אחר. וכתשובה על מכתבך השני אני שולח לך בזה שני השירים: א) “מקרא הציונים בבזל”⁹, המצפה להשלֹח זה ימים, וב) “המתמיד” אשר כבר היה נגד עיניך וייטב בעיניך בכללו, כמו שהודעתני אז¹⁰. שירים מהוגנים אחרים אין לע"ע עמדי, ולכשאכתֹב אשלח ברצון.

לכשיודפס “המתמיד” – אמצא נא חן בעיניך אדֹני ואל יודפס דיומדין דיומדין, כי אם עמוד עמוד לעבר.

ובבקשי להַמחות לי את תשלומי השירים אצל “אחיאסף” אם אין אדֹני עומד לכך

אשאר מוקירו ומכבדו בתמצית רגשותי

ח. נ. ביאליק

 

מה. [לי. ח. רבניצקי]    🔗

9/XII 97 [כ“ו כסלו תרנ”ח] סוסנוביצי.

ידידי היקר!

יכול אני להודיעך, כי בשבוע העבר שלחתי לעורך השלח, עפ“י מכתבו האחרון, אשר רק אותו לבדו קבלתי¹¹, שני שירים בעד השלח¹² ובל”ס כבר באו לידו.

על החוברות “חנוכה” אשר הואלת בטובך לשלוח לי¹³, הנני נותן לך זה תודתי הרבה, ויהא מחירן זקוף עלי במלוה; אולם תודה תודתים אני נותן לך על הבשׂרָה אשר בשרתני כי טפל ה' מרגלית¹⁴ לתרגם שירי. מאליך תבין מה־גדולה הנאתי.

ומכיר טובה אני לך, חביבי, על קחתך חבל בכל אשר לי ועל שימך לבך אלי. ראה דבריך במכתבך טובים ונכוחים וכלבך כלבי¹⁵. אאספה נא מכסת כסף לפקדון לאשתי למחיתה ואשימה את עני עלַי. הימים לא יארכו. אולם, הטיבות אשר דברת, עוד חזון למועד.

ואומר שלום   בכבוד ויקר וידידות

ח. נ. ביאליק

 

מו. [לאחד־העם]    🔗

27/XII 97 סוסנוביצי [י“ד טבת תרנ”ח].

אדֹני הנעלה!

את הכסף (25 רו"כ) בצרוף מכתבך¹⁶ קבלתי בזמנו ותודה לך. וסלח להתרשלותי¹⁷. — המחיר 8 קאפ. השורה¹⁸ איננו רע כ"כ, כי אין משלם יותר. — בדבר תבנית הדפסת “המתמיד”¹⁹ אין שׁוֶה להאריך, שהרי מתחלה לא התניתי כי אם בקשתי, ובדאי־אפשר – שאני.

אולם בשני טעמיך (כפל ההוצאה ונעילת דלת בפני שירים אחרים) שאתה נותן²⁰ לא דקדקת: מה נפשך? אם תוסיף בשביל “המתמיד” על מתכֹנת הגליונות הקצובה לכל חוברת – הרי אין כאן הטעם הב‘. ואם לא תוסיף – הרי אין כאן הטעם הא’. אין זאת כי אם כִוַנת משום תקנת החותמים והקוראים – לתת להם כמות מרובה בהוצאה מועטת. איך שיהיה, די בא'²¹ לבטל רצוני מפני רצונך.

ואשר לה' ליהושע טולסקי²² — חלילה לך מחשוד בגנבה את האיש המצוין הזה, שהוא אחד מענוי הרוח ואצילי הנפש, רְחַב מחשבה, בְּהִיר העין וִישַׁר שכל. הוא קרא ושנה הרבה בג' או בד' שפות וניצוץ ממרום יפעמהו. והרי הוא עתה כבן ל“ג או ל”ד שנה ומאד שמח אני על הגיחו סוף סוף מחורו. יודע אני, שעסק זמן מועט בתרגום “פניני פואזיא” משפות אחרות בכשרון מצוין וכל היוצא מעטו מבהיק ומזהיר כנפשו המזהירה. אולם מעולם לא נשא נפשו לדפוס ולא הטיל עצמו על מולי"ם ועורכים. לאיש הזה, הלומד גם עתה מעֹני ומכין עצמו, עוד נצפנו עתידות בענפי ספרות אחרים²³. ויותר שהוא חכם מחֻכם, בעל מדות נעלות, בעל טעם יפה ומצוחצח, בעל חוש אסתטי דק מאד ובעל פה ועט מפיקים מרגליות ומלאים זיו – עוד העמיד ויִהֵד תלמידים הרבה שנכנסו לאוניברסיטאות ויהדותם בלבם ובפיהם. — מי טוב ועניו, טהור ונאור בצעירי זיטומיר – יבֹא אליו להתחמם כנגד אורו וליהנות ממנו עצה ותושיה. אולם זהירותך זאת, המובנת לי, תועיל לך באיש אחר מאותו מקום²⁴. והיה זה שלום.

בכבוד אמתי

ח. נ. ביאליק

 

מז. [לי. ח. רבניצקי]    🔗

23/I 98 [י“ב שבט תרנ”ח] סוסנוביצי.

לידידי הנכבד, שלום!

בשבוע זה קבלתי מאת האיש אשרנקין את תרגומו “דאס מעססערל” לשלום־עליכם. ובעברי עליו שנית אחרי רֹאִי אותו לפני שנתים²⁵, מצאתיו גם הפעם יפה וטוב. לתרגם “דאס מעססעריל” אי־אפשר באופן אחר, אם לא בלשונו של מנדלי מו"ס, מה שלא יסכן לילדים אשר בשבילם תֻּרגם. לדעתי לא תָרַע לאביבך אם תאספהו אליו. אכסמפ. אחד מן התרגום הזה כבר היה לעיניך והאכסמפ. אשר עתה אתי – איני יודע אם טוב הוא ומתוקן מהראשון או אם אין בו כל שנוי. איך שיהיה, התרגום הזה כפי שאראנו עתה אינו מניח מקום להתגדר, אם לא בדקדוקים קלי־ערך. הודיעני אם אשלחנו אליך.

בקראי לפרקים במכה“ע העברים ע”ד התחיה וההתעוררות בערי ישראל²⁶, אזי גם אחרי הנכיון 90% מן הידיעות המופרזות, יכאב לבי בראותי את עצמי זר, מרוחק ונדחה מכל אלה. בעיר הזאת, שאני עושה בה, אין כל זֵכר וסמן מכל זה, אין שומע ואין חפץ לשמֹעַ ואין משים אל לב. פרוטה, פרוטה – זה כל האדם. אין אלהים ואין אשמדאי. אולי כן הוא ואנכי אינני מן הישוב. ופרוטתם מה מזוהמה, ושקליהם מה נאלחים!

ובעוד שאחרים “מהפכים עולמות”²⁷ – לא ריקה ובטלה היא גם עבודת המורה העברי, עבודה חרישית ומועלת. כמדומה לי שתלמידַי, אם לא אעזבם, יהיו יהודים. אבל מה ומתי יהיה קץ החלום הנאדר והנשגב אשר יחזו לנו נביאי עמנו! הה, לוא יכולנו להאמין ולבטֹחַ באחריתו הטובה לכה"פ אחרי מאה שנה! אבל כל המעשים הנעשים לעינינו וכל הענינים יגעים ומסֻכסכים ככה, כל הדברים חוזרים חלילה על אופנם הישן, הכל סובב ושב סביב עצמו בלי פסיעה אחת לפנים – עד כי תכָּרת התקוה בראשיתה. ולמעלה מכל זה מתנשאת “אמת אחת” גדולה ופשוטה ולועגת לכל הערבוביה, לכל המושגים של קורי עכביש, שבני אדם נחנקים בהם, היא האמת של הנביאים: “אב אחד לכלנו”²⁸.

ידידך המכבדך

ח. נ. ביאליק

ענני בהקדם האפשרי.

 

מח. [י. ח. רבניצקי]    🔗

[סוסנוביצי 1898 – תרנ"ח²⁹]

ידידי החביב והנכבד

כמ"ר י. ח. רבניצקי

קבל בזה, ידידי, את השיר המובטח לאביבך³⁰ והוא הוא השיר אשר כתבתיו לפני ימים רבים³¹ ואתַכנהו עתה לרוח הילדים בשביל מאספך הנזכר. אם גם עתה לא כִוַנתי לדעתך ולטעמך – כפתני והלקני. התוכן הוא אמנם יפה והלשון נקיה, אעפ“י שאינה מזוגה במים כשיחת החולין הנמכרת בשוק בזול גדול. ממבטאים תלמודים נזהרתי, כרצונך. אולם אתה שואל מעמי שפה קלה ותוך כדי דבור אתה מבאר שלא אשתמש במלות תלמודיות – כ”ז³² לא נהירא לי ואיני סובר כמותך. וגם בקראי את תוכחתך לטביוב (בקרתך בפרדס על עדן הילדים³³) על הביאו מלות מחֻדשות ותלמודיות אל ספרו העשוי לילדים – גם אז לא יָרד בני עמך. אין מלות קלות וחמורות, כי אם מושגים קלים וחמורים. לא בהעלם פרושה של המלה תלוי חומרה וקשיותה, כי אם בעומק המושג הצרוף בה, הנשגב מבינת הילד; כלומר לא אי הידיעה, כ“א אי הבינה עושה את המלה לקשה. אם יראה הילד בראשונה את המלות התלמודיות שעול, גהוק, פהוק וכדומה מבלי דעת פרושן – נפרשן לו וידען וגם ישים אל לב לזכרן מפני נחיצותן ופשיטותן. אך יש אשר נשים לפניו מלה מצויה ופשוטה מצד תמונתה ומקורה, אלא שהושאלה או שכוללת מעצמה איזה מושג מופשט או עיוני, שאפילו אם יעמוד הילד על פרושה מעצמו בכ”ז יבצר ממנו להבינה כראוי. ואכן עלינו להתאמץ לכתוב בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים; שא“כ לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה וברכישת מליה. ולא רק במלות המקרא אין להבדיל בין קלות לקשות, וכל מלה, בין שהיא מצויה בתנ”ך ובין לא, אם אך פרושה ברור, מדויק ומובן ובאה במקומה הראוי, יש לה זכות שישתמשו בה ואסור להחליף את הקשה בקלה על חשבון הדיוק הדורש מאתנו להשתמש דוקא בהראשונה (הנה, למשל, שלשה פעלים: סָפֹן, קָרֹה, טָלֹל, ומהם ג' שמות: סִפּוּן, תקרה, מִטְלֶלֶת (בתלמוד³⁴). ההבדל בין הנרדפים האלה מוכרע מענינם, שהראשון הוראתו כַּסוֹת בנסרים, השני – בקורות, השלישי – סכוך לצל. והנה הפעל, עם השם המסתעף ממנו, הראשון, וביחוד האחרון – הם מלות קשות ובלתי מצויות (וַיִסְפֹּן, יטללנו) והפעל קָרה מצוי מאד בתנ“ך ובתלמוד; ובכ”ז כל כותב קָרה מפני הקלוּת במקום שהדיוק דורש לכתב טַַלַל הרי הוא טועה, כמו שיטעה המליץ הכותב “בתחלה יצר שדי את הנשיה ואת הערבות” במקום “בראשית ברא אלהים וכו'”). והנה לא רק בתנ“ך אין הבדל בין קשה לקלה, אלא אפילו להבדיל בין מלות התנ”ך ובין מלות התלמוד ולבכר האחת על פני השניה – ג“כ אין מקום כלל. אין לנו לא לשון תנ”ך ולא לשון תלמוד, כ“א לשון עברית אחת בעלת סגנונים שונים ובמדרגות שונות של התפתחות. ולפני הסופר אין רק כ”א השתדלות אחת – הדיוק. כל מלה הבאה במקומה הראוי הרי היא יפה, תהיה תנ“כית, תלמודית או לועזית, בין שהיא מצויה וקלה ובין לא. וכשאכתֹב לילדים אז אשתדל לבֹר לי ענין מובן להם, אך לא אמנע את עצמי מהשתמש במלות סָפֹן, טָלֹל, וַיָּרָס³⁵ וכדומה כשיביאני הדיוק לידי כך. די לי שיבינו פרושן ואיני צריך שידעוהו. — בשמירת דקדוק הלשון ורוחה – בהא לא עסקינן; וכן איני מדבר פֹה ע”ד הסגנון.

כראיה לדברי תהיינה המלות: פטור, חיב, כשר, אסור, פסול, צריך, נחוץ, אונס, פשוט, טפש, בטל, חוב, נזק. כמעט כל המלות האלה בודדות הן בתנ“ך ואלמלא “נתפשטו” ע”י התלמוד אז אולי לא שמנו אליהן לב כלל, לוא היינו רוצים להחזיק בדעתך, ואז – כמה מלות נחוצות חסרו לנו! ובל"ס אתה היית קורא למלות כאלה “מליצה” בעוד שלפני עשרות שנים בושו מליצינו להשתמש בהן מפני תלמודיותן ופשטותן היתרה. ראה איך הטעמים משתנים ומתהפכים ובשקר יסודם. העִקר הוא דיוק הרעיון.

סלח להתבלשנותי היתרה שלא במקומה. השיר “גמדי ליל” השלוח לך בזה נושאו אגדה מתהלכת בין תינוקות של בית רבן ובין מוזרות בלבנה. המחזה המתואר בו ראיתי בעיני בילדותי, בהיותי כבן ד' שנים. אנחנו דרנו אז בכפר יפה ושאנן לרגלי גבעה קטנה קרוב אל חֹרש מצל ובמקרה יצאתי יחידי בליל לבנה החוצה ואראה את המראה הזה אשר הדביק לשוני לחכי כיום תמים ונאלמתי. מובן מאליו, שכ"ז נדמה לי, אך הרושם נקבע בלבי.

הודיעני תיכף אם תכניסהו לאביבך. גם את הקודם (שירי קיץ) איעצך להדפיס. הוא יפה. כן אל תשכח מלהודיעני אם קבלת את ה“שכין” לשלום עליכם שהשיבותי לך זה כבר. — 15 אכספ. ששלחת לי³⁶ קבלתי זה לא כבר. קח את תודתי הגדולה.

אחכה לתשובה תכופה.

ח. נ. ביאליק

 

מט. [לי. ח. רבניצקי]    🔗

8/IV 98 [כ“ח ניסן תרנ”ח], גורבשצינה³⁷.

ידידי היקר!

קבל בזה את תודתי הנאמנה על אותות החבה שאתה מראה לי בתתך את לבך עלי לפשפש במעשה ידי ולמצא בהם סמני כשרון. ויהי רצון שיאמנו דבריך עלי. אולם שא לי אם אֹמַר לך כי מפיך קויתי לשמוע לא “אמן חטופה” על שירי “המתמיד”, כ"א דעה מוחלטת, מה שהיית צריך לחכות עד בוא סופו³⁸. “טורים יפים”, כמו שאמרת, יכולים להמצא גם בשיר גרוע ורע. העקר, אם יש איזה ערך ספרותי לשירי זה בכללו – טוב, ואם לא – לא יחפו עליו גם יפי טוריו.

בדבר מעשי לימים הבאים³⁹ אוכל להודיעך רק את זאת, כי לע"ע הוחלט אצלי לעשות בסוסנוביצי את הקיץ הבא. קשה עלי פרידתי מן העיר הזאת, כי משתכר אני שם כהוגן. עוד קיץ אחד ואחר אחדל.

ואחרי כן – אלהים יודע אם תמשל לי זרֹעי לנצח את עצמי, או אצא ח“ו מנֻצח ע”י עצמי. הנני קרוץ מחומר רע מאד, ורוחי יורדת למטה.

ולהפקיר את הכל ולהשתנות לא תניחני עצלותי. ירא אני מאד מפני מצב חדש לא נודע לי. יש בני־אדם המשיגים לאט לאט את מטרתם בלי קולי קולות, ואני איני יכול כ"א לחטֹף, לשכֹח את עצמי ולחטֹף כלאחר יד, בהיסח הדעת. והכל טרוף ומבֻלבל ערב רב ונורא מאד.

ביום א' (12 אפריל) אצא לסוסנוביצי ואדריסתי עד שאודיעך תשאר כמקדם:

Ϲ. Феликсу.

ידידך המוקריך ומכבדך

ח. נ. ביאליק

 

נ. [לאשר גינצברג]    🔗

Ϲосновицы Авг, 98 [סוסנוביצי אלול תרנ"ח]

אדֹני הנכבד ה', אשר גינצברג!

אלהים אִנה לידי להענש בבי“ד הרשות מאה ועשרים רו”כ או חלופיהם מאסר 15 ימים⁴⁰. ומפני שעבודתי לא תרשני ללכת למאסר – אנוס אני לשלם את הנקוב עלי והנני עתה במבוכה. זמן השִׁלום – עד השבת הבאה. אם יש את לבבך טובה – ונתתי לי ע“ח עבודתי העתידה לכהפ”ח סך 25 רו"כ והבאת עלי טובה וגמלתני גמולה גדולה. לתשובתך אחכה⁴¹.

  עבדך ומעריצך ח. נ. ביאליק

כתבתי כקדם.

אם לא יהי⁴² סִפק בידך להשיב אלי את ציורי⁴³ עד ראש השנה הבאה – תשיבהו עפ"י האדריסא הזאת:

Почт. ст. Гуровщина, Кіев. Губ. Шеваху Авербуху

для Х. Н. Бялика

כי על החגים הבאים אשוב אל ביתי.