נא. [לי. ח. רבניצקי] 🔗
12/XI 98, Сосновицы [סוסנוביצי, י' כסלו תרנ"ט].
ידידי הנכבד!
חש אני להשיבך על שאלתך אשר אתה שואל מעמי במכתבך לערוך לך איזה שיר בזרגון1. אם הדבר נחוץ – אל תסמוך עלי והכן לך מאשר תכין; אבל אם יארכו הימים אפשר שאזדקק לזה. לאנוס את עצמי לכך איני רואה נחיצות בדבר, אעפ"י שאיני חושב את הזרגון לעון ולגנאי. וכי יש לך לשון מגונה וחוטאת? אם יש גנאי וחטא בלשון – אין זה כי אם ריקנות המחשבה ועניות התוכן, אבל דברים טובים נאמרים ונשמעים בכל לשון ועולים יפה.
ודבר ההוצאה הזרגונית שתקן “אחיאסף”2 – יפה תקן. אין צֹרך גדול מזה. הבוּרות וקרירות הרוח מתגברות בכל פנות העם. הרקבון חדר בכל קצותיו, למרות כל אותן התנועות הקדושות וההתעוררות המצלצלת. “אחיאסף” יודע כנראה את חובתו ומטרתו ברורה לפניו והוא מביא בפעולתו הספרותית ברכה נאמנה ורבה לספרותנו ולעמנו, ומה רחוקה ממנו ה“תושיה”, המתעשרת ואין כל3. פה חובה ושם רקלמה, פה קרבנות ושם עסקים.
אודך על אשר זכרתני ולא שכחתני. מנסיעתי לאודיסה עדין לא נואשתי; אם לא עכשיו – לאחר זמן. מוכרח אני להאמין בזה; שאם לא – אבדתי.
אוהבך הנאמן, המכבדך בכל לב
ח. נ. ביאליק
נב. [אחים נעלים ונכבדים] 🔗
1/13 II 99 [סוסנוביצי. ג' אדר תרנ"ט].
אחים נעלים ונכבדים4!
בהֵאספכם לכבד את יום מלאת עשר שנים לעבודתו הספרותית של “אחד־העם” – הואילו נא וצרפוני גם אני למנינכם הקטן והרשוני גם אני, אחד מעריצי “אחד־העם”, לפְרש לכם מעט מאשר יהגה לבבי ולבב מאות צעירים שכמותי להיהודי הגדול הזה.
היום הטוב הזה חג משֻׁלשׁ הנהו: חג לחבת ציון, לספרותנו ולמיטב צעירינו ומשכילינו היהודים. על שלשתם אצל “אחד־העם” מרוחו הטהורה והרוממה ועל שלֹשתם נגה המאור שבנפשו ובאשר נגעה ידו וילכו פניו – שמע נזרע אור, נטמן גרעין חזק והונח יסוד בריא.
על ערך כל פעולותיו לחבת ציון – לא לי לדון. אבל כלנו יודעים כי הראשון היה אחד העם אשר הטיל נשמה ברעיון הזה, כונן אותו על מכונו הנאמן, חִתּך את אבריו ויעמידהו על דיוקנו הטבעי. הוא היה הראשון אש בֵרר לנו מה אנחנו חפצים ומה אנחנו צריכים לחפץ.
ואנחנו יודעים ומרגישים גם את זאת: שכל הפרי הטוב שהוציאה ושעתידה להוציא “חבת ציון” – אינו אלא פרי הגרעין של “אחד־העם” ההולך ומתפתח לעינינו, וכל מה שנטפל ושעתיד להטפל עליה מן החוץ – נפֹל יפֹּל והרֹס יֵהרס כטיח תפל אשר יסוד אין לו.
מנהיג אחד וראש אחד יש עתה לחבת ציון, אחד ואין שני – “ואחד־העם” שמו!
כי רק אדם שכמותו שיצא מתוכֵנו ומבינינו, שהוא כֻלו לנו ומשֶלנו, בכל תמצית רגשותיו הטהורים, בכל עזוז שכלו המבהיק ובכל לבבו החם, רק יהודי כמוהו שכֻלו יהודי משרשו עד נופו עם כל המאור שבנפשו הברוכה ועם כל האמת והענוה שבלבבו – רק הוא ראוי לעמֹד בראש אותה התנועה הקדושה של תחית עמנו והקרויה בשם קטן – חבת ציון!
ואשר פעל לספרותנו – את עיני מי לא הרהיבה הקומה הזקופה של הארז הרך, הרענן, התקיף והיפה אשר צץ פתאֹם בבקר בהיר אחד ויזקף את קומתו מבין קנה וסוף נדים הנה והנה על “מימי” ספרותנו הרועשים והנפוחים?.. את נפש מי לא שובב הזרם הקר והבהיר החותך כאזמל ומחזק ומְחַסם, אשר פרץ בחשאי, אבל בכח עצור נאדר, אל תוך המצולה הרותחת ומתנפחת?.. אמנם המים עוד טרם יָשֹׁכו וינוחו מזעפם ומאיתנם המדומה – אבל כבר מכירים אנחנו את עקבות “דרך הרוח” הטהורה אשר העביר עליהם אחד העם ושבילו ב“מים רבים”: גם מרחוק כנתיב אור יֵרָאה לנו מלב המצולה הנעכרת, שטף קטן שוטף ובוטח עובר לתֻמו ומזהיר בשקט גאון – הלא הם מי “השלח” ההֹלכים לאט.
ומקור השטף – מקור נאמן נוזל ממעמקי חיינו ונובע מתהֹם צרכינו ושב ומשתפך אל אותה התהֹם עצמה. אמנם לא זכה עוד “עם הספר” להיות ל“עם הספרות”5, ועוד יאזלו מים רבים עד שנגיע לידי כך. אבל “אחד העם” היה הראשון אשר הוציא את ספרותנו ה“שאלנית” מילדותה, הוא היה הראשון אשר פקח את עינינו לראות את כל הדמאי, הבַּדָאות והחקוי לבטלה שבמקצע זה, והוא היה הראשון אשר גם נִסה להתאים את ספרותנו לצרכינו האמתים, למזגה ולמסכה, ולא להרכיבה על כרחה, עם חיינו. עם מאמרו הראשון של אחד העם החלה ספרותנו הפובליציסטית, התינוקת הפעוטה, לפצות פה ולבטא בשפה ברורה: “אַבָּא!” בפעם הראשונה מאז היותה.
וכמה גדולים ועשירים דבריו בכל מקום שהם! ומה רבות הנגוהות המתפרצות אל כל מקום שהוא מכניס את נֵרו! וכל החלונות שהוא פותח – מכֻוָנים לצד מזרח, נגד ירושלים. ומה רבים הדקדוקים ה“עניים” הכלים ונמוגים מאליהם לנֹגה דבריו שאינם אלא כללות כללות; ומה רבים צללי הרעיונות וניצוצי המחשבה המתעוררים, מתלבשים ומקבלים צורה בקסם עטו.
“אחד העם” היה הראשון אשר המריץ את הקהל לכַבֵּד את ספרותנו העברית…! ואת הגמולה הזאת תזקֹף6 “תולדות ספרותנו” על חשבונו. עד אחד העם לא היה כבוד לספרותנו גם מן המחזיקים בה ו“אחד העם” המריצנו לכבדה, כי הוא חלק לה מכבודו!
אמנם כבר תצלנה אזנינו מרעש מצלתים של “מליצה” חדשה7 ומשאון “זרמים חדשים” מחודשים, בעוד לא שככו אזנינו מרעם תֻפּי המליצה הישנים, הנבוכים והריקנים – אבל כבר פתחה אזננו לשמֹע בקול הכנור הנעים הנותן זמירותיו בחשאי והקורא לנו חרש… לבנו דבק בו, נמשך וכרוך אחריו, ואנחנו הולכים אחריו בעֹנג, בתמים ובאמונה.
ואשר לפעֻלת “אחד העם” על מבחר צעירינו – היש לשער את עצמת כל הפעֻלה ההיא ופֵרותיה לעתיד לבֹא! מיטב סגֻלותיה של נפש חמֻדות זו הן קודם כל סגֻלות ישראליות בעצם טהרן וזהרן, סגֻלות ישראליות במדרגה עליונה מאז – וזוּ כחו לכלנו! ועל כן, הכירה מיד אזן בנינו הטהורים המעטים פי מי המדבר אליה. ויהי להם “אחד העם” לנביא חזיונותיהם ומחשבותיהם ויהי להם לאוריהם ותֻמֵיהם ויהי להם ל“גלוי־שכינה” חדשה. כל פנינה מפניני עטו הפריחה שושנה רכה בלבם וכל הגה – קרא רעיון רענן ופורה במֹחם. מיטב בחורי ישראל, גבורי העתיד, פרנסו את לבם ומחם מ“פרוריו”8 אשר יפרר לנו זה עשר שנים, יינקו ממקורו וישתו בצמא את דבריו.
לפני שנות מספר נקריתי לשבת בישיבת תלמידי חכמים9. שם נקבצו צעירים מכל תפוצות הגולה. רֻבָּם מֹחות נלהבים ולבבות חמים ונאמנים. הימים ימי בכורי חבת ציון. מיטב הצעירים האלה, שהאמינו בכחם לעתיד לבֹא, עושים אגֻדה אחת10 ונשבעים לתת את כחם לעמם. ובעת ההיא הוחל לקרֹא בשם “אחד העם”. — האוכל איפֹא לחזור את כל העלילה אשר עוללו דבריו לנפשם! כל מאמר ומאמר היה תורה שלמה והתגלות חדשה. כל מלה ומלה מהם נלמדה, נתפרשה, נדרשה כמין חֹמר: כל מה שהתרוצץ במֹחנו בתמונה מטֻשטשת מצאנו שם הָגוּי ומפֹרש בשפה ברורה; לא היתה מלה שלא התאימה לאיזה רעיון שלם שהתלקט ופרכס במֹח. — ואותה הענוה הרוממה המרחפת על כל היוצא מעטו! ואותה הקדֻשה והטהרה המציצה במעמקי כל מלה! ואותה התוגה היהודית מעל מצח רחב ובהיר, ואותה התקוה מתוך יאוש… — וכל אותן הסגולות הפנימיות והחיצוניות שבכל עבודתו הספרותית!
אז ידענו והרגשנו כלנו כי ראש אחד לנו, אשר עלינו ללכת בארחותיו ולהדבק במדותיו – אחד העם!
הצעירים נפוצו ויצאו לאשר יצאו – לרבנות, לחכמה, למסחר – ומה רב הזרע אשר נפוץ לרגלם בתפוצות הגולה! ומה רב הפרי אשר ישאו לנו בעתיד הקרוב!
ובכן – שאו נא, אחים יקרים, כוס ברכה משֻׁלשת לחיי “אחד העם” הפותח לנו שער חדש בתקופת חיינו הרוחניים: יחי המכונן חבת ציון! יחי מחיֵה ספרותנו ומכבדה! יחי נְביא משכילינו הטהורים בן בני הנביאים.
ברגשי כבוד, ברכה ואהבה
ח. נ. ביאליק
נג. [לי. ח. רבניצקי] 🔗
סוסנוביצי 7 II 99 [ט' אדר תרנ"ט]
ידידי החביב והנכבד!
קבל־נא בזה שיר זרגוני קטן אשר כתבתיו לשם יחוד המכ“ע “דער יוד” היו”ל על ידך11. זאת לי הפעם הראשונה לכתוב זרגונית; ועתה הואילה בטובך לתקן בו את השגיאות האורתוגרפיות שתמצא בו, כי השפה האשכנזית זרה לי ולא ידעתי לכוֵן את האורתוגרפיה על פיה.
בנוגע לעתונך “היהודי”12 אוכל לומר לך כי הנך מוציא דבר מתוקן מאד, כחבר אמתי13. אבל זֹה רעה – כי יוצא הוא אחת לשבועים והמחיר גדול בערך. אדמה כי חתומיו רבים.
ואשר למעמדי – אין כל חדש. את אשתי שלחתי אל עיר מולדתי והנני עוד הפעם לבדי פה. וכמדומה שלימי החורף14 אשוב גם אני אל מולדתי ושם אהיה, כי חותני כבר מבקש לו עסקים חדשים וקוראני הביתה. ומזה אתה למד כי נואשתי מכל, מכל, מכל – אין תקוה עוד.
היה שלום. וענני מדי קבלך ממני מכתב.
ידידך אוהבך ומכבדך
חיים נחמן ביאליק
נד. [לי. ח. רבניצקי] 🔗
[סוסנוביצי א' במאי 189915. ד' סיון תרנ"ט]
ידידי היקר!
מיום ליום תרב חרפת לבי ויגדל מוסר כליותי. קצתי, קצתי מאד, בחיי ריק וכלמות כאלה. נלאיתי מתת את נפשי לטרף שבע ביום למוסר כליותי. האמנם אין כל תקוה לאיש בן כ“ד שנים, כמוני היום, אף אם צריך הנהו להתחיל את הכל מן האלף בית16. א”כ החובה עליו להפיל א"ע לכבשן אש. ואם יש תקוה נחוץ לנסות ולעשות. ואגמור אפוא לעזוב את מקומי ולנסוע אודיסאה – בהשיבך אותי בטובך על שאלותי אלה:
1) אספתי במשך העת האחרונה מאות רו“כ אחדות, שמפרין תוכל אשתי להתפרנס בצמצום במקומה. וא”כ מה טוב לי? הטוב לי לבוא בגפי אודיסאה או לקחת גם את אשתי?
2) מטרת נסיעתי לאודיסה תהיה לא בשביל איזו פריטנזיות היכולות להִמָצֵא אצלי, כ“א בשביל המעשה. אמנם אחרתי מעט, אמנם אין כשרונותי משובחים, אבל כבר היו כמוני ועלתה בידם. — חפצי הוא להחל מא”ב עד קבלי תעודת בגרות. — היש תקוה?
3) לי דרושה בשנה הראשונה עזרה, ביחוד עזרה רוחנית, כלומר אופן ההוראה, שאקוה להשיגה בחנם, יהיה לפי שנותי, שעברו שנות חנוך, ולא יביאני לידי יאוש.
4) האשיג מורי חנם? — ובכלל הודיעני את דעתך עכ"ז. ואולי טוב יותר לבוא בפשיטות את אשתי ולהתפרנס שם מהוראה והשעות הפנויות להקדיש לתורה בשבילי.
ידידי, עוץ, שזיב, פרוק.
ח. נ. ביאליק
נה. [לי. ח. רבניצקי] 🔗
16/28 VI 99 סוסנוביצי [כ' תמז תרנ"ט].
ידיד יקר!
שתי הערותיך בשירי הזרגוני17 צדקו; וגם אני הרגשתי בם18 והתעצלתי לתקנם. עתה אני מציע לתקנם כך: תחת “אונזער” שים “זיין”, ולמשקל את תחוש; ותחת “וואלקען־נאכט” אמור “וואלקען־דעק”19 והכל אתי שפיר. אם תמצא תקונים טובים מאלה הרשות בידך.
בדבר שירַי20 עוד לא התפשרתי כל צרכי עם בן אביגדור ע“ד התבנית החיצונית שהוא אומר לתת לקובץ שירי. אני דורש שיודפסו על נייר טוב מן הנייר של יתר ספרי הביבליותיקה21 והוא חוכך בדבר. בכל אופן עוד ירחק יום צאתם – עוד לא סדרתים כראוי. והוא אף הוא כתב לי בשבוע זה, שהוא אומר להוציאם בתחלת החורף הבא, ואין לך לחוש איפֹא בדבר שירַי שנתתי ל”אביב"22. אגב אבקשך להודיעני מה שם השיר השני שנתתי לאביבך. אני זוכר רק את האחד: “גמדי ליל” ושם השני23 שכחתי. נחוץ לי לדעת זאת; כי מכרתי בימים האלה שירים אחדים לדפוס במאספים שונים – ולא אבוא לידי תקלה.
בהיותך בוורשה24 אולי תוכל לדבר על לב בן אביגדור להוציא את שירי בהוצאה מיוחדת, לא בין ספרי הביבליותיקה, ואחזיק לך טובה. מאד מאד אינני מתאוה לבֹא בקהל הביבליותיקה, אבל לא אוכל לעמֹד בפני השכר ההגון שהוא נותן לי. ובאמת יש לי פתחון פה לחזור, כי בן אביגדור, למרות הבטחותיו, לא עמד בדבורו בדבר התבנית החיצונית, והוא עשה שלא כהוגן בפרסמו את שירַי בין ספרי הוצאתו בטרם באנו לידי גמר. ואני גם הזהרתיו על ככה והוא לא השגיח בי. אבל עתה אינני חפץ לסכסך את נפשי בו, אחרי שכבר עשה מעשה ואין להשיב.
למכתבך אחכה.
ידידך מכבדך
ח. נ. ביאליק
נו 25. [לג. סטבסקי26] 🔗
י“ג תמוז תרנ”ט, סוסנוביצי.
חטאתי לך, ידידי! ולכשיבנה ביהמ“ק ע”י הרצל וסיעתו אביא חטאת שמנה27. ולע“ע אסתפק במועט בשלחי לך את “הצפירה” דהיום ו”השלח", ותהי זאת כפרתי. היום בערב אבוא לראותך ולבקרך ואקוה כי אמצאך בשבתך על סיר הבשר28.
ח. נ. ביאליק
נז. [לי. ח. רבניצקי] 🔗
סוסנוביצי ב' דר“ח אלול תרנ”ט.
ידיד נכבד!
קבל בזה את “נסיוני” השני בזרגון29, אולי ייטב בעיניך לשימו במכ“ע “דער יוד”, אחרי תקנך בו את השגיאות האורתוגרפיות שתמצא בו. לא נעים הוא לכתֹב בשפה שאין לה אורתוגרפיא קבועה. אצל כל מלה ומלה אסתכן להכשל ב”נח בן שבעה שבושים". ילך הזרגון לעזאזל!
אם לא נדפס עדין שירי הראשון – שים את השני ראשונה30, כי טוב הוא בעיני מן הראשון.
ומודה אני, שגעגועי הילדות הדקים, ילדות הגיתו והחדר, נוחים להאמר בזרגון, באותה הלשון שהם נבראים, משיֵאָמרו בלשון הקֹדש. כמה פעמים נסיתי לספרם בלה"ק31 ולא עלה יפה, ובזרגון, מרגיש אני, אוכל להם.
ואעפי"כ אינני אומר לטפל בה הרבה. די לי שאפקיע את עצמי בעברית. לדעתי, סופר הגון היודע לכתוב עברית וכותב זרגונית הרי הוא גוזל אותנו ואת עצמו. סוף סוף ישָׁמֵד הזרגון מתחת שמי ה'. מן החיים – תגרשנו לשון הארץ, ומן הספרות – לשוננו. לוא יבֹא הקץ לה32 במהרה בימינו, אמן!
ור' מנדלי שכתב זרגון – תמיהני אם תהא לו כפרה עולמית. הלואי שתועיל לו התשובה שהוא שב בתרגמו עתה את כתביו עברית (בעמק הבכא)33.
ענני על מכתבי זה. לפני ראש השנה או אחריו אצא מפה – אולי לבלי שוב.ענני.
ידידך מכבדך
ח. נ. ביאליק
כתוב לי כמה יַגיע לי מאחיאסף בעד שני שירי אלה. ואם תשלח לי את מחירם תיכף אחזיק לך טובה.
נח. [לי. ח. רבניצקי] 🔗
28/VII 99 [ג' אלול תרנ"ט] סוסנוביצי.
שלום שלום!
אחרי שלחי לך היום מכתב סגור בצרוף שיר בעבור “יהוּד”ך34 באני מכתבך הגלוי מן 23/VII והנני לענותך תיכף כבקשתך:
שיר מן המוכן כשר לפתיחת “האביב” – אין לע"ע עמדי, אבל אשתדל לכתב מעין זה בתנאי שתודיעני מה הוא האביב ובשביל מי נועד ומה רוחו.
הנך מתפלא על בלי הודיעי אותך על־אודות עצמי35 – אל תתפלא! עדיין לא התישבתי היטב בדבר. כמה ספקות וספקי־ספקות עולים בלבי להימין ולהשמאיל, לכאן ולכאן, ואני כחמור בין שתי חבילות שחת – אמות ברעב36. מצד זה אני מכיר ברפיוני הטבעי קֹצר סבלנותי, שנאתי וגֹעל נפשי לכל מצב חדש – ואם פסיעה זו לא תוליכני קוממיות לאיזו מטרה נכבדה – למה זה אלאה אלהים אנשים לשוא? ומצד השני – אולם עוד הרבה צדדים ופנים בדבר הגליון קצר. עוד אתישב בדבר ואתה, יקירי, תן לי זמן, אם תוכל לזאת, ואחר אענך תשובה ברורה. ואתה הודיעני בטובך וענני על השאלות האלו: א) היספיק לי שכר־ההוראה כדי מחית טן־דו – אני ואשתי? ב) היִמָצאון לי מורים טובים, מורי חנם, להורותני את הלמודים הנחוצים? ג) כמה בקֵרוב אוכל להשתכר בחדש בעסקי בעבודתי 7 שעות ביום? ד) כמה משלמים בעירך בקרוב בעד שעה? בעד שבע־שמונה שעה ביום אני משתכר פה בסוס' מן 70 עד 90 רו"כ לחדש. ה) מתי עלי לבוא לאודיסה אם אחליט את הדבר בחיוב? ו) ולסוף מתי תאמר לצאת לוורשה? אולי אפשר שאתראה אתך בוורשה, כי קרובה היא לפה.
ובתתי לך תודתי הנאמנה מעומק לב על מחשבתך הטובה עלי ועל כונתך הרצויה אשאר אוהבך ומכבדך
ח. נ. ביאליק
מהר ענני.
-
רבניצקי נתמנה לעורך הי'ורנל “דער יוד”, שהוציאה חברת “אחיאסף” (1899–1902), בתחלה פעמים בחודש ואחר־כך בכל שבוע. ↩
-
הוצאת “דער יוד”. ↩
-
הוצאת “תושיה” הצליחה להרחיב את פעולותיה בשנים הראשונות לקיומה על־ידי ספרי־הלמוד שלה, שנפוצו הרבה. ↩
-
אגרת זו, שנמצאה בארכיונו של אחד־העם, נשלחה על שם קבוצת סופרים ועסקנים באודיסה, שפנתה בשבט תרנ"ט באגרת אל מעריציו ומכבדיו של אחד־העם לחֹג את חג מלאת עשר שנים לעבודתו הספרותית ולבוא לאודיסה לחגיגה שתערך בז' באדר בבית דיזנגוף. על אגרת ההזמנה – בכתב – היו חתומים: זלמן אפשטיין, י. ח. רבניצקי, מ. דיזנגוף, א. א. ליוברסקי, א. ל. לוינסקי, והיא נשלחה אל ביאליק לסוסנוביצי (היא נמצאה בארכיונו של ביאליק), שהשיב עליה באגרת זו שלפנינו, שנקראה, כנראה, בשעת החגיגה ונמסרה לאחד־העם. ↩
-
לפי אחד־העם ב“תורה שבלב”, ש“אסוננו הוא מה שאין אנו עם ספרותי, כי אם – עם הספר” (עפ“ד, ח”א, ע' 93). ↩
-
פלטת קולמוס – במקום תזקפנה – עפ"י התרגום של תולדות (היסטוריה). ↩
-
רמז ל“צעירים” (ברדיצ‘בסקי וכו’) ומלחמתם בהשקפותיו של אחד־העם, מעין הפתיחה של השיר “ילדות”, שהיו מכוון אף הוא אליהם: “צִפֳּרִים חֲדָשׁוֹת – מְלִיצָה חֲדָשָׁה” (לפי הנוסח הראשון של החרוז הזה, שביאליק שינה אותו אחר־כך ל“צִפָּרִים חֲדָשׁוֹת – זְמִירוֹת חֲדָשׁוֹת”). ↩
-
רמז ל“פרורים” של אחד־העם ולדרך נתינתו את דבריו בצורה של מאמרים בודדים, המקושרים יחד קשר רעיוני, והם מעין פרורים של עִסה אחת. ↩
-
היא ישיבת וולוז'ין. ↩
-
היא האגודה “נצח ישראל” של תלמידי הישיבה (ע“ד אגודה זו ראה להלן באגרת של ביאליק לד”ר קלוזנר מתמוז תרס"ג). ↩
-
י. י. רבניצקי ערך את “דער יוד” מינואר 1899 עד נובמבר 1900. השיר ששלח לו ביאליק ל“יוד” בשם “נאך איין יאהרהונדערט” (עוד מאת־שנים אחת), והוא מעין שיר קינה על נדודי היהודי, הנודד הנצחי בעמים, נדפס בגליון ט“ז (אלול תרנ"ט), אחרי שנדפס השיר השני, ששלח ל”יוד“. ראה להלן, אגרת נ”ז. ↩
-
“דער יוד”. ↩
-
“חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן” (פסחים ט', ע“א; עירובין ל”ב, א"ע). ↩
-
נראה, שיש כאן פליטת קולמוס וצ"ל: לימי הקיץ, כי הן בימי החורף הוא עומד – ובסופם. ואפשר שכוָנתו לחורף הבא. ↩
-
אין תאריך באגרת זו ואי־אפשר היה לברר אותו עפ“י חותם הפוסטה – מסוסנוביצי, — אבל לפי עדותו של רבניצקי ב”ח. נ. ביאליק, קטעי זכרונות" (“ספר־ביאליק” בעריכת יעקב פיכמן, ע' 125) נכתבה אגרת זו בא‘ במאי 1899, וזה מתאים עם חותם הקבלה – בו’ במאי – באודיסה. ↩
-
המדובר – כנאמר להלן באגרת – על ההתחלה מן הא"ב בלמודי הגמנסיון, עד קבלו תעודת בגרות. ↩
-
בשירו הז‘רגוני הראשון (ראה אגרת נ"ג), “נאך איין יאהרהונדערט”, שנדפס כשני (ראה להלן אגרת נ"ז) ב“דער יוד” שנה א’, גל. ט"ז (אלול תרנ"ט). ↩
-
בדברים הצריכים תקון. ↩
-
השיר מדבר על ישראל ודרכו בעולם, שנעשה קשה יותר ויותר, ובאחד מחרוזי הבית האחרון עבר המשורר מגוף שלישי אל גוף ראשון,ובמקום “זיין” (שלו) כתב “אונזער” (שלנו). וכן כתב באותו בית דבר שאין הלשון סובלת אותו: “און קיין מאל וועט ניט ווערען שיטערער די וואלקען־נאכט” (דליל – שיטער – לגבי לילה). על זה העירהו רבניצקי וביאליק הציע את התקונים, ורבניצקי תקן על פיהם את השיר, וכך נדפס ב“יוד”. ↩
-
קובץ שיריו שקבל עליו בן־אביגדור, בעל הוצאת “תושיה”, אחרי שהמו“מ בין ביאליק ובין ”אחיאסף“ ע”ד הוצאת קובץ השירים לא נגמר בהצלחה. ↩
-
ספרי ה“ביבליותיקה העברית” – מאתים ספרים, הוצאת “תושיה” – שבה נדפס קובץ השירים הראשון של ביאליק בשני ספרים (תרס"ב). ↩
-
שׁידָפסו בקובץ השירים לפני צאת המאסף. ↩
-
“משירי קיץ” – ראה למעלה, בסוף אגרת מ“ח. שירים אלה לא נדפסו ב”האביב“, כי רבניצקי פקפק בהם מלכתחלה – ראה למעלה, באגרת הנ”ל – אם מתאימים הם למאסף לבני־הנעורים, ובמקומם נדפס בראש ספר “האביב” שירו של ביאליק “פעמי אביב”, שנוצר בתחלת תר"ס (ראה אגרת נ“ח בדבר שיר־הפתיחה ל”האביב"). ↩
-
רבניצקי יצא לורשה, לערוך שם את “דער יוד”. ↩
-
עפ"י ני העתקה של מקבל האגרת ↩
-
גרשם סטבסקי – אחי המספר משה סטבסקי – משכיל עברי וחובב ציון, היה מידידיו של ביאליק בזמן שבתו בסוסנוביצי. ↩
-
עפ“י דברי ר‘ נתן (שבת י“ב, ע”ב), שר’ ישמעאל קרא לאור הנר בשבת והטה את הפתילה ”וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה ביהמ“ק אביא חטאת שמנה”. ↩
-
לפי דבריו של מקבל האגרת יסר אותו ביאליק על אכילת בשר בימי הקיץ, שהתנגד לה באותה שעה. ↩
-
את השיר “אויף דעם הויכען בארג, אויף דעם גרינעם גראז” (על ההר הרם, על האחו הירוק),שנכנס אחר־כך גם לקובץ השירים של ביאליק באידית (הוצאת “פרוגרס”, ורשה תרע"ג. אחר מות ביאליק יצאו שיריו באידית – יחד עם תרגומים רבים שתרגמו אחרים משיריו ללשון זו – בהוצאה חדשה, ניו־יורק, 1936). ↩
-
ואכן נדפס השיר הזה ראשונה, בגליון ט“ו של ”דער יוד" (אלול תרנ"ט). ↩
-
בשיר “אלילי הנעורים” (נדפס ב“פרדס” ב' ולא נכנס לקבצי השירים של ביאליק), ובשיר “אחרי הדמעות”, שנשאר בכתב־יד ונדפס בספרו של פ. לחובר: “ח. נ. ביאליק, חייו ויצירותיו”, ע' 77–78. ↩
-
ללשון זו. ↩
-
“בעמק הבכא” – באידית: “ווינטשפינגערל” – נדפס ב“השלח”, כרכים א‘–ח’. ↩
-
בעבור עתונו “דער יוד”. — האגרת שנשלחה אליו באותו יום עם השיר היא אגרת נ"ז. ↩
-
בהתקרב סוף ה“זמן” שאל אותו שוב רבניצקי אם ישאר בחורף בסוסנוביצי או יצא לאודיסה ויִסר אותו על כך, שאינו מוחליט בדבר. ↩
-
המשל הידוע שהשתמשה בו הפילוסופיה בימי־הבינים כדי להתנגד לדעה שהכל גזירת הטבע ואין בחירה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.