הָיָה יוֹם קַיִץ, יָפֶה, בָּהִיר וָחָם. אָמַר אִלְּמוֹנִי הַכֶּלֶב הַקָּטָן אֶל לִבּוֹ: אֵצֵא לְטַיֵּל קְצָת בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת.
הָלַךְ אִלְמוֹנִי בָרְחוֹבוֹת, הִתְרוֹצֵץ הֵרִיחַ אֶת הַכְּלָבִים, אֲשֶׁר פָּגַשׁ בַּדֶּרֶךְ, וּבְלִבּוֹ חָשַׁב: בְּרְרְרְ – לֵאמֹר: נָעִים עַד מְאֹד לְטַיֵּל בְּיוֹם בָּהִיר כָּזֶה, נָעִים עַד מְאֹד לִשְׁאֹף רוּחַ צַח בְּיוֹם חַם כָּזֶה.
הָלַךְ אִלְמוֹנִי וַיִּתְרוֹצֵץ. הִבִּיט אֶל כָּל עֵבֶר, אֶל הַשָּׁמַיִם הַטְּהוֹרִים וְאֶל בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁהָלְכוּ לְבוּשִׁים בְּגָדִים קַלִּים וְיָפִים לִכְבוֹד הַקַּיִץ.
פִּתְאֹם – וְהִנֵּה רַעַשׁ אוֹפַנִים, וְדַהֲרוֹת סוּסִים. עֲגָלָה מְרַקֵּדָה, רְתוּמָה לְסוּסִים אַבִּירִים, הִשִּׂיגָה אֶת אִלְמוֹנִי. לֹא הִסְפִּיק הַכֶּלֶב לִנְטוֹת הַצִּדָּה, וְאוֹפַנֵּי הָעֲגָלָה עָבְרוּ עַל גַּבּוֹ.
נָפַל אִלְּמוֹנִי עַל הָאָרֶץ. דָּם רַב נָזַל מִפִּיו וּמִנְּחִירָיו. הַכְּאֵב הָיָה חָזָק מְאֹד. עוֹד מְעַט וּמֵת הַכֶּלֶב הָאֻמְלָל הַזֶּה.
לְאָשְׁרוֹ עָבַר יֶלֶד רַחֲמָן אֶחָד בָּרְחוֹב, יַעֲקֹב שְׁמוֹ. לָקַח יַעֲקֹב אֶת הַכֶּלֶב, וַיִשָּׂא אוֹתוֹ עַל זְרוֹעוֹתָיו אֶל בֵּית אָבִיו. שָׁם חִבֵּשׁ אֶת פְּצָעָיו, וְכִלְכֵּל אֶת מַחֲלָתוֹ כָּל הַיָּמִים, אֲשֶׁר שָׁכַב חוֹלֶה.
לְסוֹף זְמַן־מַה קָם אִלְמוֹנִי מֵחָלְיוֹ, אֲבָל בַּעַל מוּם נִשְׁאַר לְכָל יְמֵי חַיָּיו: שְׂפָתוֹ נִשְׁאֲרָה גְזוּרָה לִשְׁנַיִם, עַל רֹאשׁוֹ וּלְאֹרֶךְ כָּל גַּבּוֹ – קָרַחַת רְחָבָה, אֲדַמְדָּמָה־יְרוֹקָה, כְּמוֹ צָרַעַת מַמְאֶרֶת; צִדּוֹ עָקוּם, וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. בַּעַל מוּם הָיָה אִלְמוֹנִי עַכְשָׁו, וְכֶלֶב מְכֹעָר עַד מְאֹד.
אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב הָיוּ אוֹמְרִים תָּמִיד:
– לָמָּה מַחֲזִיקִים בַּבַּיִת נְבֵלָה פְּשׁוֹטָה וְעוֹרָה כָזֹאת? צָרִיךְ לְגָרֵשׁ אֶת הַכֶּלֶב הַזֶּה מִן הַבָּיִת.
וְיַלְדֵי הֶחָצֵר, הַשּׁוֹבָבִים, הָיוּ רָצִים אַחֲרָיו, כְּצֵאתוֹ הַחוּצָה, וְלוֹעֲגִים לוֹ:
– הַבִּיטוּ! הִנֵּה הַמִּפְלֶצֶת הַזֹּאת! חִטְפוּהוּ! עַנּוּהוּ!
אֲבָל יַעֲקֹב רִחַם עַל הַכֶּלֶב הָאֻמְלָל, וַיִּשְׁמֹר וַיָּגֶן עָלָיו. לֹא נָתַן לְאֶחָיו וּלְאַחְיוֹתָיו לְגָרְשֵׁהוּ, וְאֶת יַלְדֵי הֶחָצֵר גֵּרַשׁ, לְבַל יַעֲשׂוּ לוֹ רָעָה.
רָאָה הַכֶּלֶב אֶת כָּל הַטּוֹב, אֲשֶׁר יַעֲקֹב עוֹשֶׂה לוֹ, חָפֵץ לְהוֹדוֹת לְפָנָיו, נִגַּשׁ אֵלָיו, וַיֹּאמֶר בִּשְׂפַת הַכְּלָבִים:
– אִי־יִ־יִ־אַי! – לֵאמֹר: חֵן־חֵן לָךְ, אֲדוֹנִי בֶּן הָאָדָם. גָּעַר בּוֹ יַעֲקֹב:
– הֵן עֲדַיִין לֹא עָשׂוּ לְךָ רָעָה, לָמָּה זֶה אַתָּה מְיַלֵּל, כֶּלֶב שׁוֹטֶה?
יַעֲקֹב לֹא הֵבִין אֶת שְׂפַת הַכְּלָבִים.
הִתְעַצֵּב אִלְּמוֹנִי אֶל לִבּוֹ. יָשַׁב בְּפִנָּה עַל רַגְלָיו הָאַחֲרוֹנוֹת, וַיַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת: מַדּוּעַ לֹא הֵבִין הַיֶּלֶד אֶת דְּבָרָיו?
נִמְלַךְ בְּנַפְשׁוֹ: אֵין־זֹאת, כִּי אִם לֹא הֵטִיב לְדַבֵּר. כַּאֲשֶׁר יְבַטֵּא אֶת הַמִּלִּים בְּדִיּוּק יוֹתֵר, אוֹ אִם יִקַּח מִלִּים אֲחֵרוֹת תַּחַת אֵלֶּה, שֶׁלֹּא הֵבִין אותן יַעֲקֹב, אָז־וַדַּאי שֶׁיָּבִין הַיֶּלֶד אֵת כֹּל דְבָרָיו.
נִגַּשׁ אֶל יַעֲקֹב וְהִתְחִיל מִתְחַכֵּך אֵצֶל בִּרְכָּיו. עֵינָיו מַבִּיטוֹת יָשָׁר בִּפְנֵי הַיֶּלֶד וּבְשִׁנָּיו יְדוֹבֵב
– זְזְזְ – אוֹ־וּ־וּ. – לֵאמֹר: מָה רַבָּה תוֹדָתִי לְפָנֶיךָ! לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַטּוֹב, אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶׂה לִי.
גֵּרַשׁ אוֹתֹו יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר:
– גֶּשׁ הָלְאָה, שׁוֹטֶה. הֵן אֵין אִישׁ מַכְלִים אוֹתְךָ, לָבֶטַח אַתָּה יוֹשֵׁב עִמִּי בַּחֶדֶר. אַל תְּיַלֵּל.
רָאָה אִלְּמוֹנִי, שֶׁלֹּא הֵבִין יַעֲקֹב גַּם הַפַּעַם, אָמַר אֶל לִבּוֹ: מִסְּתָמָא, שָׁכַח לַעֲשׂוֹת עוֹד דְּבַר מָה. חָשַׁב רֶגַע וְנִזְכַּר: צָרִיךְ הָיָה שֶׁיִּשַּׁק אֶת כַּף יָדוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד.
הוֹצִיא אֶת לְשׁוֹנוֹ וַיָּלָק אֶת כַּף יָדוֹ שֶׁל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר:
– אוּ־וּ־וּ בְּרְרְ־אַי! – לֵאמֹר: אֶת נַפְשִׁי הִנְּנִי נָכוֹן לָתֵת תַּחַת נַפְשֶׁךָ! וְיַעֲקֹב קָצַף:
– מָתַי יֶחְדַּל הַכֶּלֶב הַזֶּה לְיַלֵּל? שְׁתוֹק, שׁוֹטֶה! אִם בַּעַל מוּם אַתָּה, וְאִם פִּסֵּחַ אַתָּה, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׂחֵק עִמְּךָ – אַל תַּפְרִיעַ אוֹתִי מֵעֲבוֹדָתִי בְּיִלְלוֹתֶיךָ!
גֵּרַשׁ אוֹתוֹ.
וְאִלְמוֹנִי כֶּלֶב חָכָם מְאֹד, הֵבִין שֶׁהַדָּבָר פָּשׁוּט: יַעֲקֹב אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין אֶת שְׂפַת הַכְּלָבִים, עַל כֵּן צָרִיךְ הוּא, אִלְמוֹנִי, לִלְמוֹד אֶת שְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם, אָז יָבִינוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ:
הִתְחִיל אִלְּמוֹנִי לוֹמֵד אֶת שְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם. וְהָיָה אִם שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְסַפְּרִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וְנִגַּשׁ אִלְּמוֹנִי וְהִקְשִׁיב רַב קֶשֶׁב אֶל כָּל מִלָּה הַיּוֹצֵאת מִפִּיהֶם. וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁמַע – יְשַׁנֵּן וְהִשְׁתַּדֵּל לִזְכּוֹר לְעוֹלָם.
עָבְרוּ יָמִים מוּעָטִים, וְאִלְּמוֹנִי הֵבִין כְּבָר אֶת כָּל דִּבְרֵי בְּנֵי הָאָדָם.
כִּי יֹאמְרוּ אֵלָיו:
– אִלְּמוֹנִי! גַּשׁ!
וְנִגַּשׁ.
כִּי יֹאמְרוּ אֵלָיו:
– אִלְּמוֹנִי! סוּר!
וְסָר.
כִּי יֹאמְרוּ אֵלָיו:
– אִלְּמוֹנִי! עֲבוֹד!
וְעָמַד עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו הָאַחֲרוֹנוֹת.
הוּא הִצְטַיֵּין כָּל כַּךְ בִּידִיעוֹתָיו, עַד שֶׁכָּל בָּאֵי הַבַּיִת הִשְׁתּוֹמְמוּ וְהִלְּלוּ אוֹתוֹ בְּפָנָיו:
– רְאוּ נָא אֶת הַפִּסֵּחַ הַקָּטָן הַזֶּה! אֵיךְ הוּא מֵיטִיב “לַעֲבוֹד”!
שָׁמַע אִלְּמוֹנִי אֶת תְּהִלּוֹתָיו וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ:
– עַכְשָׁיו אָבֹא אֶל יַעֲקֹב וְאָמַרְתִּי לוֹ בִּשְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם: אֲנִי מַכִּיר לְךָ תּוֹדָה רַבָּה כָּל כַּךְ, עַד שֶׁנָכוֹן אֲנִי לָמוּת תַּחְתֶיךְ!
נִגַּשׁ אֶל הַיֶּלֶד, פָּתַח אֶת פִּיו וַיֹּאמֶר:
– הַב! הַב! הַב! – בִּשְׂפַת הַכְּלָבִים.
נִבְהַל הַיֶּלֶד. גָּעַר בַּכֶּלֶב:
– גֶשׁ הָלְאָה, עַז פָּנִים! לָמָּה אַתָּה נוֹבֵחַ עָלַי?
יָשַׁב אִלְמוֹנִי מְבֻיָּשׁ בַּפִּנָּה; הִבִּיט מֵרָחוֹק עַל הַיֶּלֶד וְהִצְטָעֵר: מַדּוּעַ לֹא יָצְאוּ מִפִּיו דְּבָרִים כְּדִבְרֵי בְנֵי הָאָדָם? חָשַׁב בְּלִבּוֹ: אוּלַי דִּבֵּר בְּקוֹל גַּס, וּבְנֵי הָאָדָם מְדַבְּרִים בְּקוֹל רַךְ?
נִגַּשׁ אֶל הַיֶּלֶד וְחָפֵץ לְהַגִּיד לוֹ: הֵן אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ אַהֲבָה עַזָּה מְאֹד! תָּמִיד אֲנִי חוֹשֵׁב רַק עַל אֹדוֹתְךָ!
פָּתַח אֶת פִּיו וְהִתְחִיל בְּקוֹל דַּק:
– הַאוּ־אוּ־אוּ־הַאוּ־אוּ! – בִּשְׂפַת הַכְּלָבִים… קָצַף עָלָיו יַעֲקֹב:
– כְּלוּם הִשְׁתַּגַעְתָּ? לָמָּה אַתָּה נוֹבֵחַ וּמְיַלֵּל כָּל הַיּוֹם!
רָבַץ אִלְמוֹנִי בַפִּנָּה וְלֹא נִגַּשׁ עוֹד אֶל יַעֲקֹב. נַפְשׁוֹ מָרָה עָלָיו מְאֹד מְאֹד. גַּם אָכֹל לֹא יֹאכַל, גַּם שָׁתֹה לֹא יִשְׁתֶּה. כָּל הַיּוֹם יִרְבַּץ תַּחְתָּיו, וְתָמִיד יַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת מָרוֹת: לְעוֹלָם לֹא יֵדַע הַיֶּלֶד בֶּן הָאָדָם, מָה רַבָּה אַהֲבָתִי אֵלָיו; לְעוֹלָם לֹא יָבִין, מַה גְּדוֹלָה תוֹדָתִי לְפָנָיו…
וּבַלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר יִישַׁן עַל מִשְׁכָּבוֹ בְמִסְדְּרוֹן הַבַּיִת – וְרָאָה חֲלוֹמוֹת רָעִים וְנוֹרָאִים: הוּא מְדַבֵּר אֶל יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב אֵינוֹ מֵבִין וּמְגָרֵש אוֹתוֹ, וְיִלֵּל מִתּוֹךְ שְׁנָתוֹ.
פַּעַם אַחַת חָלַם חֲלוֹם נֶחְמָד מְאֹד: הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי יַעֲקֹב, וּמְדַבֵּר כְּאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם. הַמִּלִּים יוֹצְאוֹת מִפִּיו בְּרוּרוֹת, מְדֻיָּקוֹת וְיָפוֹת, בְּקוֹל עָרֵב מְאֹד. יַעֲקֹב שׁוֹמֵעַ, וּמַעֲבִיר אֶת כַּף יָדוֹ עַל קָרַחְתּוֹ.
נָעִים־נָעִים הָיָה
פִּתְאֹם נִפְסַק הַחֲלוֹם. קוֹל מוּזָר הֵעִיר אוֹתוֹ מִשְּׁנָתוֹ. הֵקִיץ אִלְּמוֹנִי – וְהִנֵּה רֵיחַ אִישׁ זָר עָלַה בִנְחִירָיו. הֵבִין, כִּי גַנָּב עוֹמֵד בַּמִּסְדְּרוֹן.
עָבְרָה תֵכֶּף מַחֲשָׁבָה בְלִבּוֹ שֶׁל אִלְּמוֹנִי: הַגַּנָּב הַזֶּה חָפֵץ לַהֲרֹג אֶת יַעֲקֹב אֲדוֹנִי, בֵּן הָאָדָם!
קָפַץ מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, וּבְקֶצֶף הִשְׂתָּעֵר עַל הַגַּנָּב:
– הַב! הַב! הַב!
הֶחֳזִיק אֶת רֶגֶל הַגַּנָּב בְּשִׁנָּיו, וַיּוֹסֶף לִנְבּוֹחַ:
– הַבְ־בְ־בְ, הַבְ־בְ־בְ הִתְעוֹרְרוּ יוֹשְׁבֵי הַבַּיִת, וַיָּרוּצוּ אֶל הַמִּסְדְּרוֹן לִרְאוֹת, מָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר הַכֶּלֶב נוֹבֵחַ בְּאֶמְצַע הַלָּיְלָה.
רָאָה הַגָּנָב, כִּי הֵקִיצוּ גָרֵי הַבַּיִת, חָפֵץ לִבְרוֹחַ. אֲבָל אִלְּמוֹנִי הֶחֱזִיק אֶת רַגְלוֹ בֵּין שִׁנָּיו וְלֹא הִרְפָּה מִמֶּנּוּ. הוֹצִיא הַגַּנָּב אֶת קַרְדֻמּוֹ מֵאַחֲרֵי חֲגוֹרָתוֹ, וַיַּךְ פַּעַם וּשְׁתַּיִם עַל גַּב הַכֶּלֶב!
אֲבָל אִלְּמוֹנִי לֹא הִרְפָּה מִמֶּנּוּ, וְאַנְשֵׁי הַבַּיִת חָטְפוּ אוֹתוֹ. שָׂמְחוּ עַד מְאֹד, כִּי הָיָה הַגַּנָּב הַזֶּה רוֹצֵחַ נוֹדָע לְכָל יוֹשְׁבֵי הָעִיר.
וְאִלְּמוֹנִי שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ בְּתוֹךְ נַחַל דָּם, שֶׁנָּזַל מִפְּצָעָיו. נִגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל אִלְּמוֹנִי; רָאָה: הַכֶּלֶב מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ, וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד.
– כַּלְבִּי, חֲבִיבִי, יַקִּירִי, – אָמַר יַעֲקֹב וַיַּחְלִיק אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ.
הָיָה אִלְּמוֹנִי מְאֻשָּׁר, מְאֻשָּׁר בְּלִי קֵץ.
וּבְטוֹב לוֹ, אָמַר אֶל נַפְשׁוֹ: עַכְשָׁו הַחֲלוֹם מִתְקַיֵּם, אֲמַהֵר אֵיפוֹא לְדַבֵּר אֵלָיו בִּלְשׁוֹנוֹ, וְאַחַר – אָמוּת.
פָּתַח אֶת פִּיו:
– אִי – יִ – אַי! –
וְנִשְׁתַּתֵּק… עַכְשָׁו יָצְאוּ הַמִּלִּים בִּשְׂפַת הַכְּלָבִים!… גָּדַל עִצְבוֹנוֹ עַד מְאֹד.
חָפֵץ לְדַבֵּר עוֹד – בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, אוּלַי יוּכַל וְהוֹצִיא אֵיזוּ מִלָּה מִפִּיו בִּלְשׁוֹן בְּנֵי הָאָדָם.
אֲבָל – הַמָּוֶת בָּא עָלָיו וַיָּשֶׂם לוֹ קֵץ
מַחֲשַׁבְתּוֹ הָאַחֲרוֹנָה הָיְתָה: וְהַיֶּלֶד לְעוֹלָם לֹא יֵדַע, כַּמָּה גָדְלָה אַהֲבָתִי אֵלָיו…
אֲבָל הַיֶּלֶד יָדַע אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. כָּל בְּנֵי הַבַּיִת וְכָל גָרֵי הֶחָצֵר יָדְעוּ גַם הֵם, וְכָל הַיּוֹם סִפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ:
אִלְּמוֹנִי אָהַב אֶת אִישׁ חַסְדּוֹ אַהֲבָה רַבָּה מְאֹד; אִלְּמוֹנִי נָתַן אֶת נַפְשׁוֹ תַּחַת נֶפֶשׁ מֵיטִיבוֹ…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.