“אפשר, שהדור החדש של סופרינו אינו מרובה שמות גדולים כדור הישן, אבל לעומת זה עשיר הוא ממנו במספר הכשרונות שלו ומרובה הפנים הוא יותר ממנו לפי הפרובלימות שלו”.¹ בדברים אלה פותח “בעל מחשבות” (אחד מן המבקרים החשובים של ראשית המאה) את סקירתו על “התקופה האחרונה בספרותנו” שנתפרסמה ב“העולם” בשנת 1913. בדבריו התכוון לבני הדור הצעיר דאז: י.ח. ברנר, ג. שופמן, א.נ. גנסין ה.ד. נומברג, ח.ש. בן־אברם, י. שטיינברג, י.ד. ברקוביץ ואחרים. קבוצה שלמה שניתקה עצמה רובה ככולה מן הנוסח של מנדלי (להוציא י.ד. ברקוביץ) ומ“עבותות הווי”² וראתה את מורה ורבה במ.י. ברדיצ’בסקי משום שהפנה תשומת לבה של הספרות אל היחיד. קבוצה לפנים מקבוצה היו שלושת החברים י.ח. ברנר, א.נ. גנסין וג. שופמן, שחבלי ידידות נקשרו ביניהם ולמרות ההבדלים הרעיוניים והאמנותיים ביניהם ראו עצמם כבני דור ובני לשון “ספרותית” אחת. ידידות שנקשרה בין גנסין לברנר בפוצ’יפ ובין ברנר לשופמן בלבוב, הפכה את השלושה ל“קבוצה” שנשאה ונתנה בעניני ספרות. כששופמן מכהן כעורך של “שלכת”, הוא משתף את ברנר וכשברנר עורך כתבי עת שונים, הוא פונה לידידיו. ברנר היה במרכז הקבוצה ושימש כמין אמת־מידה. במאמריו נהג גם לשפוט את חבריו ולדון אותם לקולא או לחומרא. קשר זה בין השלושה נמשך והלך עד שהמוות הפריד ביניהם.

לא היתה זאת ידידות בעלמא והקשר ביניהם היה מבוסס על מצע רוחני ורגשי משותף. שלושתם היו בלשונו של “בעל מחשבות”: “אנשים מן המרתף”. כשזה בא לפרש מה דמות יש בעיניו לסופרים הצעירים, הוא נזקק לדימוי זה ומסביר: “ראוי לדעת את תנאי־החיים המיוחדים, שבהם גדל הסופר בן־דורנו”, כדי להבין את חיבתו היתירה אל “האדם מן המרתף”. הוא עזב את הדרך שהלכו בה אבות־אבותיו ובא אל הכרך לא רק לבקש השכלה, כי אם גם למצוא תוכן חדש לנשמתו היהודית. בינתיים הוא שרוי בעולם מתהווה: נכרי הוא לאלה הקרובים לו וזר גם להאחרים. הוא אינו מנתק את הקשר שבינו לבין עמו, כדרך שעשו הדומים לו בדורות הקודמים – רוצה הוא לברוא סינתזה בין היהדות שלו ובין התביעות האנושיות של נשמתו. הרי הוא כנתון בין שני עולמות, והוא נע ונד כל ימיו באין מנוחה".³

“בעל מחשבות” מתאר כאן דמותו של סופר־גיבור שכינה ש. הלקין מאוחר יותר בשם “תלוש”.⁴ “דמות מעבר” שלא מצאה מקומה בעולם. זו נודדת על־פני תבל כדי למצוא מוצא ממבוכיה, מפלט מיאושה ומקלט לתקוותיה, אך אינה מוצאת לעצמה דרך. אם ברדיצ’בסקי נאבק לעיצוב ייחודו של האדם היהודי ותבע את זכותו של הבודד לחיות את חייו, הרי תלמידיו שוב אינם נאבקים על הזכות להיות “בודדים”, אלא נלבטים ומתחבטים עם הבדידות, המתלווה אליהם בכל אתר ואתר.⁵

הבידוד החברתי והקיומי של סופרים אלה וגיבוריהם גורם לעיצוב דמויות שכל כבודן פנימה. מנדלי וביאליק ראו בעיקר לעינים (וגילו את “הלבב” בעיני גיבוריהם), ברדיצ’בסקי חשף את נפשו שלו בעלילה הסיפורית; ברנר, שופמן וגנסין ראו (כל אחד לפי דרכו) ללבב. ברנר נטה לגלות מערכי הנפש של גיבוריו כשבכל טכניקה של “סמכוּת מספרת” נשמעים דבריהם כווידוי. גנסין עקב אחרי רחשי־הרחשים של נשמת גיבוריו כשהוא רושם כל ניע וזיע של תגובותיהם. שופמן התבונן במעשי גיבוריו, במצביהם ובעולם החיצון וגילה דוקא באלה את פכי־הנפש של גיבוריו ורמזיה.

היריעה הספרותית של שלושתם, בין שכתבו סיפורים ארוכים יותר ובין קצרים יותר, לא היתה דוקא הרומאן החברתי רחב־היריעה. ברדיצ’בסקי יצר את המסורת של הרומאן הקצר (או הנובלה הארוכה) וברנר וגנסין המשיכו מסורת זו, כשכל השלושה: ברנר, גנסין ושופמן נזקקים גם לסיפור הקצר וגם לרשימה.⁶ ייחודם של השלושה (ושל אביהם הרוחני) קבע במידה רבה את אָפיים הסגנוני. כל אחד מהם הוא בעל שיעור קומה ושלושתם אינם מתנבאים בסגנון אחד או קרוב. נהפוך הוא: כל אחד מהם סלל לו נתיבי־סגנון משלו.

תקופת הדמדומים החברתית הטביעה חותמה על חוויות הבידוד, התלישות והניכור של ארבעת הסופרים שיידונו בחיבור זה: עיקר עניננו הם התכונות הספרותיות של הארבעה. תבניתן וסגנונן של היצירות ודרכי אִפיונם של הגיבורים קשורים אל שרשי החוויה של הדור ואל הייחוד הסגולי והנפרד, שזו קיבלה אצל כל אחד מהם. נפנה, אפוא, לעיון בדיוקנם הספרותי של ארבעה מאבות ספרותנו, שחיותם קיימת ועומדת עד היום. נעיין בארבעה כשאנו מעמידים בטבור עיוננו את האיש שהיה ראש וראשון כאמת־מידה וכשופט בעיני דורו ושיצירתו היתה לפרשת דרכים בתולדות הספרות שלנו – י.ח ברנר.