זה האמן אשר ברשימותיו הקטנות ובכתביו המעטים, לא לתאר ‘אנשי התקופה’ הוא בא, לא להציג לפנינו את מכרנו בן־הדור, אלא שבו, באינטליגנט, ובכל הבא לידו, הוא משתמש רק בכדי לגלם ולגלות אותם הקווים המיוחדים, הבודדים, החשובים בעיניו ושהוא רואם, הוא ולא אחר…” (י.ח. ברנר, “מהרהורי סופר”(

“שופמאן גם הוא מן המחטטים בנפשות שטופות־ההתרשמות, אלא שהוא יודע לשים מעצור לבת־שירתו, לשאת את רשמיו בתוכו הרבה, הרבה, עד שהכאוס מקבל צורה, עד שנהרי נחלי הרשמים נעשים כפור מוצק”. )י.ח. ברנר, “דפים מפנקס ספרותי")

“אמיגרנטים חדשים באים הלום ישר מבית־הנתיבות וארגזיהם על שכמם – כמו טירוני־צבא. למראם המבוהל והמטורף מתחילה תוססת בלב אותה הטינה, שמתעוררת אצל המסתתר באיזה מקום־מחסה ממטר סוחף, בשעה שעוד אחד בא ונטפל לו בכפיפה זו. ‘גם הוא כאן!’…” (ג. שופמן, “מאידך גיסא”)

צער־האומה, מיתת האלים, השמטת־הקרקע, אבדן הערכים הקיימים, דלדול־הכוחות, שממון־החיים, חוסר התוכן, ריקניות שבריקניות, גיחוך שבטרגיות וטרגיות שבגיחוך – וכעברך כל המדורות הללו הרי אתה מגיע לנחום חגזר של א.נ. גנסין”. (י.ח. ברנר, “מהרהורי סופר")

“לכתוב בקיצור לא יתכן לו: הקיצור מגלה יותר מדי, בעוד שברוב דברים, כידוע, לא יחדל הכיסוי… ונפשו הקרה, הערומה והמתר־שמת לרגעים, של א.נ. גנסין רוצה דוקא באי־פשטות ובכיסוי… – הממני יכסה ?” (י.ח. ברנר, “דפים מפנקס ספרותי”)

“נשמות יפות ונוגות אלו… זאת אומרת מילולם של צללי הנפש המטושטשים…” (א.נ. גנסין, “אצל”)