אין תור לטילים בברית־המועצות. ובחוּצות מוסקווה ולנינגראד וקיוב אין המוני־עם המחכים בתור כדי להשיג ראש־חץ גרעיני לארוחת־בוקר או פצצת מגאטון לארוחת־צהריים. אין תור לאלה – כי אין מחסור באלה. גם הסרט הנע של לווינים מוסיף לנוע ואין מחסור באסטרונאוטיקה. כל ענייני המרומים והחלל של ברית־המועצות מסוּדרים כנראה על הצד המעוּלה ביותר. אם יש קצת תקלות – אלוּ הן תקלות־יבּשה, תקלות ארציות של עדין אנאכרוניסטי מאוד שבו בני־אדם עדיין רוצים, קודם כל ולפני הכל, פרוסת־לחם.
ובלחם יש מחסור.
כי המשטר המהפכני דאג לגל: לביצור השלטון, להקמת מרכזי־שילוח־לחלל, לסיביר, לכל מקום שיד המדע והשלטון מגעת – ולהצבת תחנת־עיקוב אחר כל גרם־שמים. אך מעולם, בארבעים שנות שלטונו, לא חשב כלל על הקמת תחנת־עיקוב אחרי מידת רווחתו ששל האדם כאדם, ואחרי צרכיו כיצור אנושי, ולא רק כאריח בחומתו של משטר – ולוּ גם משטר הכובש חלל.
שישים מיליון איכרים ברוסיה. אדמה ברוכה. ארץ עיינות ותהום־רבה. הם שהניפו את דגל המהפכה. הם שחוללוה. על גבם של איכרים אלה חרשו כל החורשים מאז ראשית המהפכה ועד ימינו, ועדיין הם לחוד – והשלטון לחוד, חריש לחוד – וקציר לחוד. והיבול אינו יבול, והעם צריך ללחום לחמו.
לא נקיש מכאן ממשטר למשטר. לא נאמר כי מפני כישלון חרוץ זה בדאגה לאדם – הקיץ הקץ על הסוציאליזם כרעיון אוניברסלי וכשיטת־חיים. אך נלמד לפחות לא להתרגש מהעפת גרמים למרומים ומהקפות בחלל. מבצרי פיתום ורעמסס במדבריות מצרים עומדים עד היום לא רק כסמל להישגיה האדריכליים של תרבות עתיקה, אלא כתזכורת שהפרקטיקה של הקמת מגדלים וּבָמֳתֵי־עָב תוך עבדות אנושית – איננה חידוש של ימינו.
23 באוקטובר 1963
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.