היתה אווירת־חג עצורה באולם התיאטרון ברחוב נחמני ביום החמישי שעבר. הבמה והצופים היו שותפים בעשייתו וּבראייתו כאחת של חיזיון נדיר מאוד בימינו: ריתוק חוליות במקום ניתוקן. קמה ברית התנועה הקיבוצית.
תנועות נפרדות, כנראה, זו מזו ביתר להט ובהתפרצות של אנרגיה רגשית גדולה יותר מבשעה שהן מתאחדות מחדש או מתקרבות לאיחוד. החטא נעשה בסערה. תקנתו – אפילו החלקית – בחשבון־הנפש, ולכן גם בהתאפקות. בחגיגיות עצורה. אך החג עמד באולם ומעיניהם של מאות הנאספים, חברי קיבוצים, כמו נשקפה בבהירות הכמיהה לאיחוד עמוק יותר, לניתוץ מחיצות.
האווירה באולם הפליגה הרחק מעבר להסדרים של הברית־הארגונית שהושגה על־ידי יושבי הבמה. אבל יושבי־במה הם הכורתים ברירותו מסדירים הסדרים, והם שקולים ומפוכחים ובין הברית והיצר יש מהם היודעים לכבוש את היצר הטוב דווקא – יצר האיחוד הגמור. הם טוענים למציאוּת פוליטית של מפלגות שאין להתעלם ממנה, ומציאות זאת – הם אומרים – מכתיבה סייגים וקודם כל: סייג ליצרים טובים. כאילו שכחו שהם עצמם מרקחים גם את המציאוּת הפוליטית הזאת. ואם מאיר יערי טוען כ לא ייתכן איחוד התנועה הקיבוצית בלי שיקדם לו איחוד מפלגות הפועלים, ולאיחוד המפלגות יש לו תנאים מגבילים עוד יותר – הנה הריבוע של העיגוּל.
ואולם כבר למדנו שהזמן מתגבר לפעמים על הרבה דברים הנראים במבט ראשון כחידה גיאומטרית כזאת.
תוכחה שהיא ברכה 🔗
באווירת־חג זו ננאמוּ נאוּמים ונברכו ברכות. כל מברך ראה בכינון ברית־המסגרת פתח לחובת־הלבבות: לאיחוד. אך היה מברך אחד שהוכיח כי העמוקה בברכוֹת היא לפעמים התוכחה. מעולם לא נתמזג הזעם מזיגה האַרמונית כל כך באווירתו של חג כפי שנתמזג בה נאומו הקצר והבוטה של ראש הממשלה. היתה זו תוכחת־מוסר עם אהבה כלל לא מסותרת. אשכול במיטב אֱמוּנתו החלוצית. ובעקבות דבריו – הקהל במיטב אֵמוּנו באשכול.
כל משפט שאמר להם לראשי־תנועה אלה – והוא דיבר אותם משפטים – יכול היה להישמע כדפוס־של־מליצה. “להיענות לקריאת העתיד”, “הסתערות מאוחדת על נגב ואל גליל” – כל אותן מטבעות שבקושי עוברות היום לסוחר אפילו בכינוסיהן של מפלגות גדולות. ואף־על־פי־כן לא היה בדבריו אף מהד־צלילם של ביטויי־תבנית. במקום שיש כנות – אין שִגרה.
משונה, אבל העם אוהב זעם. עדיין הוא נחוץ לו. ואשכול היה אותו ערב זועם ומוכיח ברמות הגבוהות ביותר. על “הפחד הזה לפסוע עוד פסיעות אחדות אל האיחוד,” על “הכוחות שאנו משחיתים על עצם קיומן וטיפוחן של מסגרות נפרדות לעומת הכוחות הדרושים לקריאת הימים.” הוא לא חשש שמא יעים את החג. ואכן, לא רק שלא העים אותו אלא שרוממו.
כמעט באת למסקנה כי כאשר ברכתו של מנהיג לעמו היא התוכחה – יש גדלוּת בשתיהן. בברכה ובמנהיגות.
3 בנובמבר 1963
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.