הספר האפור של העוני, שהוּכן בקפידה על־ידי שר השיכון והפיתוח והוּבא לבירור ציבורי ראשון בצורת תכנית מקיפה לחיסוּל משכּנות העוני בישראל, עשוּי ליהפך לספר־התקוָה של דיירי המשכנות האלה, אם אמנם יעשו אותו הממשלה והכנסת נקודת־מוצא לגישה חדשה ונועזת כדי להעביר מוקד סוציאַלי זה מתוכנוּ.

כבר בשלוש השורות הראשונות של המבוא לאותו אוסף מדכא ומאַלף של מספרים ועוּבדות מקופּלת מציאוּת־חיים עגומה שיש בה כדי לטלטל כל אדם משלוותו: “שלוש מאות ואחד עשר אלף נפשות, שבעים ושבעת אלפים משפחות, שהן 14% מאוכלוסי המדינה, מתגוררות במשכנות עוני. בשלוש הערים הגדולות מגיע האחוז כמעט לשליש מכלל האוכלוסין” – כך תורת המצוּקה האנושית על רגל אחת.

בארץ שהעוני מגיע אליה ברבבותיו; בארץ שהיא קודם כל מקלט לרדוּף־מצוּקה, כמעט לא ייתכן למנוע היווצרוּתם של מוקדי־צפיפוּת בשיכּוּן, הנהפך במרוצת הימים גם למוקדים סוציאליים חמוּרים. גלי העלייה של שנות המדינה הראשונות הניחו את עיקרו של משקע זה, אך חלק ניכר של אותה תמונה מדכאה הוא ירושה עוד מימי המנדט, כאשר רווחתם של המוני־עם יהודים לא היתה כלל בחוג הדאגה של השלטון. אף־על־פי־כן, המספר העצוֹם הזה מפתיע ומזעיק.

איש אינו משלה עצמו, כי הבעיה הסוציאלית של ציבורנו מתמצית רק בענייני הדיור. נחשלוּת תרבותית, חברתית וגם מוסרית יכולה לדוּר בנוחות גם בדירות־פאר ולא חסרות דוגמאות לכך במציאותנו החוֹמרית והחברתית המשתנה. וכדי להעביר נחשלוּת זו מתוֹכנוּ נחוץ מאמץ מצורף של חינוך, דיור ותעסוקה וגורמים אחרים המעצבים חייהם של אדם וחברה. אך הצפיפות והדחקוּת בדיור הן מן הגורמים הראשונים המעוותים צלם־האדם, כשם שהן קרקע פּוֹרה ליציאת־דופן סוציאַלית וחותמה של חברה השוכחת את חסרי־הישע.

תכניות להקלת מצוקת הדיור של שוכני־העוני אינן חדשות אתנו. הן הועלו בזמנים שונים ובצורות שונות על־ידי רשויות ממשלתיות ומוניציפליות כאחת. ואולם ייחודה – ולכן גם יתרונה – של תכנית זו בהיקפה הארצי, ביסודיות המחקר והנתונים ובזווית־הראייה.

הגיש המקיפה של מחברהי התכנית, הממליצה על הסתערות־תנופה על הבעיה וראייתה כבעיה ארצית־לאוּמית והקמת רשוּת עליונה לטיפול בה, מפקיעה את הנושא מן התחום הבלעדי ומיכולתה המוּגבלת לפעמים של הרשות המקומית ורותמת בעולם מעשה־החילוץ האנושי הזה את המדינה כולה.

מצד שני, הסקר המפורט של כל מקום ומקום, הנתמך במספרים, במיפּוּי מדויק ובנתונים סוציולוגיים, מאַפשר לבחון בקפדנות סדר העדיפוּיות ולקבל החלטה לגבי כל מקום מתוך ראיית מרחב־הצרכים כולו.

ואולם חשוּבה בעינינו מכל היא זווית־הראייה שממנה רואה שר השיכון והפיתוח הן את מצוקת הדיור, הן את פתרונה. בכל דף מדפי התכנית עוברת כחוט־השני המגמה לא לפטור אותנו ממטרד סוציאַלי ולהעבירו משדה־הראייה שלנו אלא לפתור בעיה אנושית של המתגוררים בבתי דחקוּת אלוּ ולצרף אותם, כיחידים וכציבור, למעגלי יצירה.

התכנית כרוכה במאמץ כספי ניכר מאוֹד של המדינה, הרשויות המקומיות וגם של המשתכנים עצמם. יבואו המומחים ויבחנו את פרטיה, אף כי הרושם הברור הוא שיש־מומחים היתה גם בעיבוּדם של פרטים מכריעים אלה. היא כרוכה בתחיקה ובארגון. יבואו מומחים ייבחנו צדדים אלה של הפתרון. אך אַל יפורר המאמץ, והעיקר: אַל יוּשהה. טחנות התחיקה והביצוּע טוחנות לאט, אך הזמן המעוות פני האדם בדחקו ובעוניו –טוחן מהר. יחישו המוסדות המחוקקים והמבצעים פעולתם בטרם שוחק הזמן צלמם של דרי העוני ובטרם הוא מעקם דמות חברתנו כולה.

28 בדצמבר 1963