הימים שבהם נמדד אינדקס יוקר המחיה לקבוע אם הוא מצדיק תוספת־יוקר לעובדים השכירים ואם לאו – הם מטבע הדברים ימים של מתיחות לציבור זה. שכרו הממוצע של העובד בארץ נטוּי ביחס מסוים אל מערכת המחירים בשוק וכל תנודה בהם נותנת אותותיה בתקציב המשפחה. רגישות אל התנוּדות באינדקס ואל השפעותיהן משותפת, איפוא, לעובד ולארגון המייצג אותו – ההסתדרות. דיוני המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות ומסקנותיה לעניין העלייה האחרונה במדד יוקר המחיה ביטאו, גם את הרגישות הזאת, גם את עומק האחריות לעניינו של העובד ולמשק בארץ.

המדד עלה ב־2.8 אחוזים. רק עלייה בשיעור של 3 אחוזים בלבד מחייבת תוספת־יוקר. כך אומר ההסכם עם התאחדות בעלי התעשייה וההסתדרות כגוף ציבורי אחראי, התובעת מאחרים לקיים הסכמים כלשונם, אינה יכולה להתכחש לדיוּקו של הסכם זה. וכשם שעלייה אפילו בעשירית האחוז מעבר לשלושת האחוזים היתה מחייבת את הצד השני לשלם את תוספת היוקר ובשוּם פנים לא היתה ההסתדרות נותנת לו להתחמק מחובה זו, כך יש לקיים את ההסכם אם אין העלייה מגיעה לשלושת האחוזים. כיבוּד הסכמים הוּא כלל ראשון בכל חברה מתוקנת וכוחם בכך שאינם ניתנים לפירוש שרירותי לפי נוחותו הזמנית של אחד הצדדים. הטענה של מפ"ם ואחרים למען תשלום התוספת בניגוד להסכם – יש בה מבחינה זאת מידה לא מעטה של דמגוגיה סוציאלית. דרך שאם נוקטים אותה, היא עלולה לשים לאַל כל הסדר ולפרוץ כל מסגרת של אחריות והוגנוּת במשא ומתן המקצועי. לא לשיטה פרוּעה זו זקוק העובד בארץ ולא בעקבותיה יילך.

ואולם העובדה כי המדד לא השיג עלייה של 3 אחוזים ולכן אין מקום לתוספת יוקר – איננה מבטלת את עצם עובדת ההתייקרות, שהיתה מורגשת באחרונה היטב בתקציב המשפחה. הדרכים שנקטה המחלקת לאיגוד מקצועי לפצות את העובד על החסרה זו, הן ביטוי של דאגה ואחריות, וחשיבותם העיקרית היא בכך שיותר משהן באות לתת תיקון חטוף לתקלה שנוצרה, הן מעצבות מדיניוּת. רק מדיניות כזאת, הרואה של צוֹרכי העובד ראייה מקיפה וכוללת ולטווח רחוק יותר, היא יסוד למאבק מקצועי אחראי ורק בביצוע עקיב של מדיניות כזאת יכול העובד לשים מבטחו.

בשלושה דרכים הלכה המחלקה לפי ההצעות שהוּתווּ על־ידי ראש המחלקה י. למשל:

תוספת המשפחה לעובדים תוגדל והגדלה זאת תקיף כרבע מיליון ילדים. כ־45,000 פועלים שלא קיבלו עד כה שום תוספת משפחתית ייכנסו למעגל המקבלים. כלולות במספר זה שכבות סוציאליות רופפות כגון: פועלים זמניים בחקלאות העובדים בעבודות יזומות, ואחרים. כל פועלי הייצור יקבלו משנת 1966 תוספת משפחה כמו עובדי השירותים ואותם שקיבלו תוספת קטנה – יקבלו תוספת מוגדלת. הטבות בתוספת לילדים, שלפי החוק היו צריכות לחול רק ב־1967, יוּקדמו כבר עתה ויגיעו לשלמותן ב־1966.

ההקלות בשכר לימוד לחינוך על־יסודי כמוהן כשינוי מכריעה לעומת המצב שהיה קיים עד כה. לפי הקלות אלו ייהנו מעתה כ־41% של התלמידים מלימוד חינם בבתי־ספר על־יסודיים לסוגיהם. שכבות נוספות של שכירים נכללו בלוח הנחות הנע בין 80 ו־20 אחוז ולמעשה מתקרב החינוך העל־יסודי בקצב מהיר להיותו במשך השנים הקרובות חינוך־חינם. היושבים באזורי פיתוח ובמושבי עולים יהיו פטורים לחלוטין משכר־לימוד בלי כל קשר לדרגת שכרם.

התביעה למנוע שינוי בשיעור התשלום של המשכנתאות הצמודות – הי האמצעי השלישי שנקטה המחלקה לפצות את העובדה על ההתייקרות שחלה באחרונה, ובצדק העיר ראש המחלקה, כי עניין ההתייקרות וההתייחסות אליה מוכרחים להיות דו־סטריים: באין תוספת לשכר בשל ההתייקרות לא תיתכן נטילה מן השכר לכיסוי הצמדה שהיא תוצאה של ההתייקרות. רבבות פועלים יברכו על העברה, ולו גם שמנית, של סיוט־ההצמדה הזה מעל שכמם.

אל דרכים אלו תיתוֹסף מדיניות של מאבקה מקצועי עקיב לבלימת ההתייקרות, למניעת הקפיצות באינדקס של מצרכים עונתיים ולהצבת מחסום בפני עליית מחירי השירותים. התייצבותה של המחלקה לאיגוד מקצועי בכל כוחה למערכה על מניעת ההתייקרות ועל בלימתה חשובה לעובד בישראל, לטווח רחוק כלטווח קרוב, יותר מתשלום יוקר שבהינתנו הוא נכנס שוב למירוץ עם היוקר עצמו – מירוץ שבשום מקרה אינו יכול להיות לטובת העובד ובוודאי שאיננו יכול לבוא במקום מדיניות המכוונת לתקן את הדברים מיסודם.

30 ביולי 1965