פני העיר תל־אביב נתונים עתה בתהליך מזורז של עיצוב מחדש – ולא רק בחזותם החיצונית. הם משתנים לא רק על־ידיד תנופה של בנייה לגובה, הרחבת מבואות העיר מצפון ומדרום ועל־ידי חותם הכרך המאורגן שתכניות־העתיד של העיר נושאות עליהן. הם משתנים בהדרגה שינוי מהותי. מרכזי־הנוער החדשים שנחנכו באחרונה בפרברי העיר ובמרכזה, שורת המוזיאונים המגוּונת, הקמת מוזיאון מרכזי וספריה ציבורית, התנופה הגדולה בפיתוח קריית האוניברסיטה – כל אלה משווים לתל־אביב יותר ויותר דמות שהיתה ראויה לה מכבר: מטרופולין של תרבות. דמות של עיר השוקקת יצירה בכל תחומי התרבות והאמנות והמשמשת סדן לניסויים חדשים ולהתקדמות בכל אחד מהם.
חשיבותם של מוסדות אלה אינה, כמובן, בכך שהם מוסיפים למפת־העיר עוד בנייני־ציבור אחדים. חשיבותם בכך שהם כמו מקיפים את העיר בחגורה של עניין תרבותי ובידורי ופותחים אפיקים נוספים לפעילות חיובית של הנוער. הם מעוררים סקרנותם האמנותית והתרבותית של אלפי צעירות וצעירים, מטים אותם מבילויי־רחוב ומאַזנים במקצת את הנהירה לאזורי השפעה שליליים.
ידוע גם ידוע כי לא בניינים בלבד – גם לא בנייני תרבות בלבד – עשויים לעצב אורח־חייה של עיר ושל אוכלוסיה. טיפוח הרגלי נימוסים ואדיבות, חינוך בבית־הספר ובבית, טיפוח הרגשה של אזרחוּת עירונית – הם הקובעים אקלימה התרבותי של עיר יותר מכל בניין. חינוך זה הוא תהליך ממושך והוא מורכב יותר בארץ־עלייה כארצנו שבה מוטל על החינוך לא רק לנטוע הרגלים חיוביים מילדוּת אלא גם לעקור הרגלים שליליים בגיל מבוגר למדי.
אין הדבר נעשה בִּן־יום. אך אין ספק כי רשת של מוסדות חינוך, תרבות ואמנות ואפשרויות של בילוי תרבותי לנוער, היא גורם בעל חשיבות עצומה במסכת חינוכית זאת. וככל שמוסדות אלה מכוונים להמוני־עם ולאזורים שבהם הם מתגוררים – כפי שאמנם מכוּונים מפעלי התרבות של עיריית תל־אביב – ולא ליחידי־סגולה ולמגוּרי־סגולה, הם מצטרפים לכוח־השפה אקטיבי על חינוך העם ועל הרגליו, מעורר כבוד ליצירה התרבותית ומגרה את ההתעניינות בה.
כאשר אתה קורא כי פעולה זאת, החודרת אל הפינות הנחשלות ביותר של עירנו, מתווה גם ראשית ביצועה של תכנית מקפת לפינוי משכנות־העוני – אתה רואה מסכת הפעולות של הנהלת העיר כמשלימות זו את זו, מבחינת המגמה הסוציאלית והמטרה החינוכית כאחת.
ההנהלה הפועלית של העיר, ששינתה פני תל־אביב מן הקצה אל הקצה, איננה מפו־נקת במחמאות. צרוּת־עין פוליטית וסתם נרגנוּת חברו לא פעם יחדיו כדי למנות דווקא בהנהלה זו תקלות שירשה מן העבר וכדי להתעלם מהישגיה ומן התמורה הקיצונית שחוללה בכל דרך־המחשבה על פיתוחה של העיר. לא בבת־אחת ניתן לתקן קוצר־ראוּת של עבר ממושך, שלהנהלה זו אין בו שום חלק ונחלה. מרובים גם הדברים שיש לטפל בהם ומרובה עדיין המלאכה לעשותה. אך ההגינות הציבורית האלמנטרית מחייבת להכיר בתמורה המכרעת לטובה שנתחוללה בדמותה של העיר הזאת ולחזק ידי הנהלת העיר וראשה הרואים בבהירות את הדרך שלפניהם.
5 בינואר 1965
תנועת “מן היסוד” אין לה זכות לתבוע מעמד של סיעה בהסתדרות. לא רק על־פי התקנות הנהוגות בהסתדרות שלפיהן מוקמת סיעה כתוצאה מבחירות. היא איננה יכולה לתבוע זאת על־פי הֶגיונם של חיים דמוקרטיים. אילו הוכרה האפשרות הזאת, היתה יוצרת תקדים העלול לערער יציבות סדרינו הדמוקרטיים ולפצל עוד יותר את חיינו הציבוריים המפוצלים באופן מסוכן למדי גם בלאו־הכי.
והֶגיונם של החיים הדמוקרטיים הוא שבשעה שאדם מטיל את קולו לקלפי בעת בחירות, הוא מצביע בעד רשימה או מפלגה על־פי מצעה ועל־פי הרכב מועמדיה – כשלמות אחת לתקופת כהונה שלמה, כמוגדר בחוקת ההסתדרות. החלטת קבוצת חברים לפרוש ממפלגה שהופיעה בעת בחירות ולהיות יריב למדיניותה, ככל שהיא מצערת, היא לגיטימית מצד עצמה. זכותם של חברים לשנות את דעתם ואת השקפותיהם. ואולם דבר אחד אין הם יכולים לעשות: אין הם יכולים לשבת במוסדות מייצגים בזכות אותה מפלגה שבשמה הופיעו לבחירות ובשמה נתן להם הבוחר את אמונו. על אחת כמה וכמה אין הם יכולים לקחת אותם המנדטים – שהם ביטוי של אמון־הציבור במפלגה שברשימתה הופיעו –וליצור מהם סיעה לנגח אותה מפלגה ומדיניותה. לכך בוודאי לא נתן להם הבוחר מנדט.
עצם פרישתם של חברים ופיצול התאים הפוליטיים בתוך ההסתדרות היא חיזיון מכאיב. ההנחה כי אין חברים יכולים להגן על דעותיהם או על גוֹני־דעותיהם במסגרות הפוליטיות הקיימות, שאף הן אינן מעטות, יונקת מיצרי פילוג שהם כמורשה מעיקה מן העבר. אך אם אמנם עובדת הפרישה היא עובדה שאין לשנותה עוד – ביטויה הסיעתי יכול לבוא רק כתוצאה מהופעה בבחירות וכתוצאה מאמון שהבוחר יתן לה, אם אמנם יתן לה, אבל אין חברים אלה, יהיו חשובים כאשר יהיו, יכולים להתגבש כסיעה על חשבון אותה מפלגה שעליה אמנם הם אוסרים מאבק פוליטי, אך שבזכותה נבחרו בזמנם לייצג את הציבור.
10 בינואר 1965
י. א. הוא חסיד מובהק של שינוי שיטת הבחירות, שהיא לדעתו, הדרך היחידה להעביר את הפיצול המפלגתי ולהבריא את החיים הממלכתיים. כאשר שאלנו אותו מניין לו הביטחון כי דווקא בשינוי זה המפתח להבראה מדינית וכי אין בו סכנות אחרות השיג:
לומר לך דווקא שינוי זה – לא אומר. זהו ניסיון מהפכני ומבטיח ויש להעז ולנסותו. שום ניסיון אחר אינו מבטיח יותר ואילו בשיטה הנוכחית אין להמשיך – אם איננו רוצים בהתפוררות נוספת של רקמת חיינו המדיניים. ואולם אם אתה רוצה ערובות – אגיד לך משל:
באה אשה אצל הרבי לבקש על בתה שחלתה באדמת. אמר לה הרבי: שובי לביתך ואמרי תהילים. אמרה לו: מה פירוש תהילים? הרי יש בתהילים ק"ן פרקים – איזה פרק יש לקרוא כדי להעלות ארוכה לבת?
– אשה טובה – השיב לה הרבי – אילו ידעתי בדיוק איזה פרק בתהילים טוב לאדמת – לא הייתי רבי. הייתי רופא.
3 במארס 1965
ההחלטה על הקמת המערך היא החלטה ובין אתה נלהב לו בין אינך הנלהב –מפלגה המעבדת הכרעות עצמה חייבת לגשת לביצוען. לעניין זה אין בוודאי חולקים שדין הרוב דין, יהיו החששות לתוצאות ההכרעה הזאת אשר יהיו.
ואולם אם מחייבי המערך מתחילתו מתכוונים לנהל את הסברת הבחירות להסתדרות תוך קינה ונהי שהנה־הנה מתמוטטת ההסתדרות אם, חלילה, לא יהיה מערך – הם מתכוונים לנהל אותו על בסיס שאין בו אמת וסופם להשיג תכלית הפוכה מכוונתם.
אל הבסיס הרעוע הזה נתפס לפני ימים אחדים גם חבר הכנסת יצחק קורן ברשימתו ב“דבר”. כי האמת היא שחרף מוקדים פה־ושם עדיין רחוק מראה ההסתדרות מלהיות אותו מראה שי. ק. מצייר ברשימתו. ההסתדרות – והמפלגה הראשה בתוכה – אין לה שום סיבה ללכת לבחירות אלו בראש מורכן, ועדיין אין היא צריכה לא לסירות־הצלה, לא לאמודאים מבפנים ולא לכבאים מבחוץ. ההרגל הזה להפטיר שורות כלליות על שקיעה ערכים, התפרקות חישוקים, התמוטטות מרוּת וציור סיוּטים בליהנמקה, בלי ביסוס הגיוני, בלי ראייה מאוזנת, עם הרבה סימני קריאה – אולי הוא מסימני הימים האלה, אך טעם ציבורי חינוכי מעולם לא היה לו. ומחבר־הכנסת י. קורן מותר לדרוש שלא להיתפס אל ההרגל הזה.
הוחלט על מערך – יהי מערך. אך אל המבחן בהסתדרוּת יכולה – ומצווה – מפלגת פועלי־ארץ־ישראל ללכת בלי סימני אבלות. אין לה סיבה לכך. מעשיה בהסתדרות בשנים האחרונות, עם כל הקשיים שנתעוררו, מזכּים אותה לזקיפות קומה, בין תך כאשר הלכה עד כה, בין תלך עם שותף אחר – כאשר מצווה המערך.
4 במארס 1965
הוועד הפועל של ההסתדרות מתכנס היום לקבל החלטה בעניין הקמת שלוש הסתדרויות של פועלי תעשייה, ויש לקוות כי יאשר אותה תוך הכרת חשיבותו של צעד זה הן לפועלי התעשייה והן להסתדרות כולה.
המגמה עצמה איננה חדשה. קווים להקמת מסגרות ארציות לענפי המשק השונים נסתמנו כבר בהחלטות ההסתדרות מאמצע שנות הארבעים. ברוח מגמה זו הוקמו בשלהי העשור ההוא איגודים מקצועיים ארציים כמעט בכל ענפי התעשייה, איגודים שמילאו תפקיד חשוב בעיצוב תנאי העבודה והשכר בהסכמים קיבוציים ארציים. הם גם הניחו את היסוד לגיבוש המבנה הארגוני של פועלי התעשייה עד שעלה הצורך ביציקת מסגרות חדשות בצורת הסתדרויות ארציות.
והצורך הזה החריף באחרונה ונעשה חיוּני משלושה טעמים עיקריים: המשק הלאומי שלנו קיבל בשנים האחרונות צביון תעשייתי יותר ויותר. יכולתנו לעמוד כגורם כלכלי עצמאי בחלק זה של העולם תלוּיה במידה גדולה והולכת בפיתוח תעשייה מודרנית ובאימון כוח־עבודה מעולה שיבטיח יעילותה של תעשייה וכושר־התחרות שלה בשווקים. מאתיים אלף העובדים בתעשייה הם, איפוא, גורם בעל־משקל לקידום ענף חיוּני זה במשק הישראלי. צורת ארגונם של עובדים אלה ויעילות ארגונם אי־אפשר לה שלא תהיה להם השפעה על מעמדה והתפתחותה של התעשייה כולה.
ואולם הקמת גוּשים ארציים לטיפול בקבוצת מקצוֹעות בתעשייה חשובה קודם כל ולפני הכל לעובדים עצמם. רק בדרך זו ניתן במשק מסועף ומתפתח להכיר ביסודיות את צרכיהם המיוחדים של פועלים בענפי תעשייה מסוימים, למצוא את נקודת הקִרבה שבין ענף לענף, לעקוב באופן שיטתי אחרי התפתחותו ואחרי האפשרויות הגנוזות בו ולמצות מהן את כל שניתן למצות לרווחתו של העובד – מובן, במסגרת של מדיניות שכר כללית.
אך לא פחות מכך חשובה הקמת המסגרות האלו להסתדרות כולה. ומבחינה זאת נודעת לה חשיבות חברתית לא פחות מאשר ארגונית. המגמה להעמיק את תחושת האחריות של העובדים לענפיהם, לתת להם חופש גדול יותר בקביעת מדיניות השכר הכללית של ההסתדרות בענף שבו הם עובדים – מגמה זו יש בה יסוד חברתי רב־ערך של העמקת הדמוקרטיה ושל מניעת התקלות שבריכוז מופרז.
הקמת שלוש הסתדרויות לפועלי תעשייה היא צעד מעשי בתכנית מקפת של הנהגת ההסתדרות לשינויים המכוונים להתאים מסגרות ותכני־פעולה למציאות של ימינו. יש לקוות כי לא יהיה רווח מיותר של זמן בין אישור ההחלטה לבין ביצועה הלכה למעשה. לא רק העיקרון של דה־צנטרליזציה מוכתב עתה על־ידי המציאות. גם קצב הגשמתו מוכתב על ידי ההתפתחות הדינמית של הארץ, של משקה ואוכלוסייתה.
הטלת אחריות ישירה יותר על העובדים, בצורה של מסגרות מקצועיות רבות סמכות, היא אולי גם הדרך הארוכה־אך־הקצרה להחזרת המשמעת הפנימית ולהגברת מרות הכלל – עד כדי העברת השיבושים שחלו פה ושם מיחסי העבודה בארץ. כוחה של אחריות ישירה עשוי להוכיח עצמו כגדול יותר מכוחם של תקנות וחוקים מגבילים.
אם לא תיעצר ההסתדרות באמצע הדרך; אם תמשיך לבצע בכל השטחים את השינויים שהתוותה לעצמה, בקצב ובנחרצות שמצווה עליה הזמן, קרוב לוודאי שתעמוד לפני פרק חדש של שגשוג ארגוני וחברתי העשוי להיות מתמרורי־הדרך החשובים בתולדותיה.
11 במארס 1965
הימים שבהם נמדד אינדקס יוקר המחיה לקבוע אם הוא מצדיק תוספת־יוקר לעובדים השכירים ואם לאו – הם מטבע הדברים ימים של מתיחות לציבור זה. שכרו הממוצע של העובד בארץ נטוּי ביחס מסוים אל מערכת המחירים בשוק וכל תנודה בהם נותנת אותותיה בתקציב המשפחה. רגישות אל התנוּדות באינדקס ואל השפעותיהן משותפת, איפוא, לעובד ולארגון המייצג אותו – ההסתדרות. דיוני המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות ומסקנותיה לעניין העלייה האחרונה במדד יוקר המחיה ביטאו, גם את הרגישות הזאת, גם את עומק האחריות לעניינו של העובד ולמשק בארץ.
המדד עלה ב־2.8 אחוזים. רק עלייה בשיעור של 3 אחוזים בלבד מחייבת תוספת־יוקר. כך אומר ההסכם עם התאחדות בעלי התעשייה וההסתדרות כגוף ציבורי אחראי, התובעת מאחרים לקיים הסכמים כלשונם, אינה יכולה להתכחש לדיוּקו של הסכם זה. וכשם שעלייה אפילו בעשירית האחוז מעבר לשלושת האחוזים היתה מחייבת את הצד השני לשלם את תוספת היוקר ובשוּם פנים לא היתה ההסתדרות נותנת לו להתחמק מחובה זו, כך יש לקיים את ההסכם אם אין העלייה מגיעה לשלושת האחוזים. כיבוּד הסכמים הוּא כלל ראשון בכל חברה מתוקנת וכוחם בכך שאינם ניתנים לפירוש שרירותי לפי נוחותו הזמנית של אחד הצדדים. הטענה של מפ"ם ואחרים למען תשלום התוספת בניגוד להסכם – יש בה מבחינה זאת מידה לא מעטה של דמגוגיה סוציאלית. דרך שאם נוקטים אותה, היא עלולה לשים לאַל כל הסדר ולפרוץ כל מסגרת של אחריות והוגנוּת במשא ומתן המקצועי. לא לשיטה פרוּעה זו זקוק העובד בארץ ולא בעקבותיה יילך.
ואולם העובדה כי המדד לא השיג עלייה של 3 אחוזים ולכן אין מקום לתוספת יוקר – איננה מבטלת את עצם עובדת ההתייקרות, שהיתה מורגשת באחרונה היטב בתקציב המשפחה. הדרכים שנקטה המחלקת לאיגוד מקצועי לפצות את העובד על החסרה זו, הן ביטוי של דאגה ואחריות, וחשיבותם העיקרית היא בכך שיותר משהן באות לתת תיקון חטוף לתקלה שנוצרה, הן מעצבות מדיניוּת. רק מדיניות כזאת, הרואה של צוֹרכי העובד ראייה מקיפה וכוללת ולטווח רחוק יותר, היא יסוד למאבק מקצועי אחראי ורק בביצוע עקיב של מדיניות כזאת יכול העובד לשים מבטחו.
בשלושה דרכים הלכה המחלקה לפי ההצעות שהוּתווּ על־ידי ראש המחלקה י. למשל:
תוספת המשפחה לעובדים תוגדל והגדלה זאת תקיף כרבע מיליון ילדים. כ־45,000 פועלים שלא קיבלו עד כה שום תוספת משפחתית ייכנסו למעגל המקבלים. כלולות במספר זה שכבות סוציאליות רופפות כגון: פועלים זמניים בחקלאות העובדים בעבודות יזומות, ואחרים. כל פועלי הייצור יקבלו משנת 1966 תוספת משפחה כמו עובדי השירותים ואותם שקיבלו תוספת קטנה – יקבלו תוספת מוגדלת. הטבות בתוספת לילדים, שלפי החוק היו צריכות לחול רק ב־1967, יוּקדמו כבר עתה ויגיעו לשלמותן ב־1966.
ההקלות בשכר לימוד לחינוך על־יסודי כמוהן כשינוי מכריעה לעומת המצב שהיה קיים עד כה. לפי הקלות אלו ייהנו מעתה כ־41% של התלמידים מלימוד חינם בבתי־ספר על־יסודיים לסוגיהם. שכבות נוספות של שכירים נכללו בלוח הנחות הנע בין 80 ו־20 אחוז ולמעשה מתקרב החינוך העל־יסודי בקצב מהיר להיותו במשך השנים הקרובות חינוך־חינם. היושבים באזורי פיתוח ובמושבי עולים יהיו פטורים לחלוטין משכר־לימוד בלי כל קשר לדרגת שכרם.
התביעה למנוע שינוי בשיעור התשלום של המשכנתאות הצמודות – הי האמצעי השלישי שנקטה המחלקה לפצות את העובדה על ההתייקרות שחלה באחרונה, ובצדק העיר ראש המחלקה, כי עניין ההתייקרות וההתייחסות אליה מוכרחים להיות דו־סטריים: באין תוספת לשכר בשל ההתייקרות לא תיתכן נטילה מן השכר לכיסוי הצמדה שהיא תוצאה של ההתייקרות. רבבות פועלים יברכו על העברה, ולו גם שמנית, של סיוט־ההצמדה הזה מעל שכמם.
אל דרכים אלו תיתוֹסף מדיניות של מאבקה מקצועי עקיב לבלימת ההתייקרות, למניעת הקפיצות באינדקס של מצרכים עונתיים ולהצבת מחסום בפני עליית מחירי השירותים. התייצבותה של המחלקה לאיגוד מקצועי בכל כוחה למערכה על מניעת ההתייקרות ועל בלימתה חשובה לעובד בישראל, לטווח רחוק כלטווח קרוב, יותר מתשלום יוקר שבהינתנו הוא נכנס שוב למירוץ עם היוקר עצמו – מירוץ שבשום מקרה אינו יכול להיות לטובת העובד ובוודאי שאיננו יכול לבוא במקום מדיניות המכוונת לתקן את הדברים מיסודם.
30 ביולי 1965
ישראלי הפוגש בישראלי אחר בחוץ־לארץ סבור תמיד שההו – הישראלי השני – מיותר. עוד ישראלי אחד. מה הוא עושה כאן? הכול וכולם נוהרים לחוץ־לארץ. תחילה קפריסין ועכשיו שוויץ. המבלי אין מקום בארץ להינפש, לטייל, לבלות, לערוך קניות? הרהורים אלה תוקפים ישראלי בחוץ־לארץ תמיד לגבי זולתו. את עצמו איננו רואה.
בישראלי אחד שפגשנו אתמול בציריך לא היתה עיננו צרה. זו הפעם הראשונה שעלתה בדעתנו המחשבה: מילא הוא אולי נחוץ כאן, אבל אנחנו?
לוח־האירועים השבועי של העיר ציריך הצביע על שתי הופעות של פרנק פלג: אחד בשירות השידור, בקונצרט הבוקר של יום ראשון, ואחד בקונגרס־האוז, קונצרט יחיד לצ’מבלו.
אהבנו במיוחד את הצ’מבלו, זה אביו של הפסנתר, שנמזגו בו גם פריטה וכאילו גם נקישה, גם המצייה של עוגב. אוֹזננו היתה קשובה לשלושים הוואריאציות של באך ועיננו רתוקה אל ידיו של פרנק פלג, שכלי זה הוא כליו, כאילו ניגרו הצלילים מן האצבעות. עם זאת הטינו אוזן גם עין אל הקהל: לשמוע סערת התשואות שאינן נרגעות אלא לאחר הדרן שביעי ולראות הבעת פניהם של המאזינים, תושבי ציריך: הבעה של התרוממות רוח והכרת תודה. מובן: לכולנו. לישראל כולה. כן, מכל מקום, היה נעים לנו לפרש.
המארח שלנו, תושב ציריך, ליווה אותנו בחיוך של הערכה. רוּממנו קצת בעיניו. “שילמתי אמנם שנים־עשר פרנק מחיר הכרטיס. אבל כל הפרנקים האלה אינם שקולים כנגד הפרנק שלכם –פרנק פלג.”
12 באוקטובר 1965
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.