אין בּכּפר ואין בּעיר – אלא אמיר.
יוֹם מן הימים קם האמיר, לקח את אשתּוֹ – והיא אמירה בביתה וּבניה כשתילי־זיתים ואישה חוֹסה בצלה כּבצל התאנה – ויצא עמה לשאוֹף אויר צח, נאמר, להרי שכם, שאַוירם יפה לבריאוּת. ישב עמה על דבּשת הנאקה וציוה לעבדוֹ: “חמר אחרינוּ!” חימר העבד בּכל כּוֹחוֹ. למעריב הגיע לשכם, הבריך את הנאקה, פּרשׂ לפני השער שטיח גדוֹל, שלל רקמתים, הוֹשיב עליון את אשתוֹ ואמר לעבד: “שמוֹר את גברתך, פּקח עין עליה!” “לפקוּדתך, אדוֹני האמיר!” ענה העבד והצמיד עינוֹ אל האמירה.
והאמיר הלך שכמה לאכוֹל בּערב עם גדוֹלי העיר. כּלוּם שכּמוֹתוֹ יסעד עם שכּמוֹתך? לא, רק עם גדוֹלים יסעד. אחרי שהלילה לקח ונתן, קם וחזר אל אשתוֹ – והאשה איננה, כּי הלכה אחרי החוֹטף. העבד נרדם מרוֹב עייפוּתוֹ והיה נוֹחר בּקוֹל על גבּי השטיח. דחפוֹ האמיר בּכתפוֹ: “ארוּר! היכן גברתך?” והעבד כּאילוּ נתת מתג בּפיו, פּעם יברך את האלהים, פּעם יקלל את השׂטן ואין נחת. טען עליו אדוֹניו משאוֹי של קללוֹת, בּעט בּשתּי ירכיו ושילחוֹ הבּיתה, והוּא עצמוֹ עלה על הנאקה ויצא לבקש את אשתּוֹ.
והיה אז זמן כּיסוּי הלבנה, ואתה זוֹקף את אצבּעך לפני עיניך והיא נבלעת בּחשכה. כּל מי שנזדמן לוֹ בדרך, היה מעמידוֹ ושוֹאלוֹ לאשתוֹ ונוֹתן בּה סימנים, והיא – האדמה נבקעה וּבלעתה. אמר: “אפשר גרגר מלח היא ונמסה?” היה הוֹלך מעיר לעיר וּמכּפר לכפר ולא מצאה.
לילה מן הלילוֹת ירדה עליו החשכה בּשׂדה. הבריך את נאקתוֹ והאכילה, כּבל את בּרכּה והניח עליה את ראשוֹ לישוֹן. עוֹדנוּ צולל בּנעימוּת השינה והנה – כּוּשי גברתן, ובידוֹ אַלה כזאת, עוֹמד על ראשוֹ, מעירוֹ ואוֹמר: “הי, דוֹדי, עוֹד לא אירע, שבּן־אדם ישן על אדמה זוֹ. מה קרך בּדרך? לא לחנם אתה מטלטל עצמך לכאן”. השיב האמיר: בּן־אדם אני, אשתי הלכה מעמי ואני הוֹלך לבקשה ולהחזירה". אמר הכּוּשי: “בּידי ידיעוֹת ממנה. רוֹאה אתה את האוֹר שם בּמרחק? האוֹר דוֹלק למראשוֹתיה”.
קם האמיר וישב על הנאקה, אחז את האוֹר בּעינוֹ ואמר: “הדרך, היה לי למישוֹר!” ורכב הלאה והלאה ונטה ימין ושׂמאל עד שהגיע אל האוֹהל. והאוֹהל נטוּי בחזקה ויתדוֹ תקוּעה בארץ. וּמנוֹרה דוֹלקת תלוּיה בעמוּד האוֹהל.
הציץ מן החרכּים וראה את אשתוֹ שוֹכבת בּחיקו של כּוּשי. לאלהים הישוּעה! כּל שׂפה משׂפתיו גדוֹלה כּכלית הפּרה, אך פּניה על חזהוּ כּאַספּקלריה המאירה! וליד האוֹהל בּחוּץ סוּס אדיר, לא יתוֹאר הוֹדוֹ, והוּא כפוּת בּארבּעתיו. בּיקש האמיר להכּנס ולא יכוֹל. לקח את מגלבוֹ והתחיל חוֹפר בּניצבוֹ בּאדמה, עד שעשׂה לוֹ מחתרת. חתר מתחת לשוּלי האוֹהל ונכנס בּחשאי פנימה ורבץ למראשוֹתיה. והכּוּשי נוֹחר על ידה, כּאדם שנתייגע ממלחמה כבדה.
קרא לה האמיר ולא הקיצה משנתה. חיכך את חוֹטמה וּפקחה את עיניה. אמר לה בנשימה אחת: “הוֹי אשתּי, הוֹי אֵם עלי, הוֹי אֵם בּנוֹתי, הוי בּוֹנת בּיתי, מי הביאך הלוֹם? קומי וּלכי עמי, ארכּיבך אביאך הבּיתה!” אמרה לוֹ האשה: “הס! אם יקיץ זה משנתוֹ, יקיץ הקץ על זקנך! אין לך חלק בּי, חזוֹר אל ילדיך!” התחיל בּוֹכה וּמתחנן לפניה שתחזוֹר. אמרה לוֹ: “אבדה לך כּל תקוה ממני”. אמר לה: “אם כּן, אלך לי מפּה, אַך לפני לכתי – תניני ואשקך”. אמרה: “צא ונשקתּני מבּחוּץ”.
חתר ויצא. שלחה את ראשה מתחת שוּלי האוֹהל, והוּא קרב ונשקה פעמיים על לחיה האחת. נתנה לוֹ את הלחי השנית. נעץ בּה את שיניו והתחיל מוֹשכה בחזקה. מרוֹב מכאוֹב יצאה וּביקשה לצעוֹק. שלף את חרבּו, חרב בּידויים, ואמר: “אם תשמיעי הגה וגזרתיך לשנים!” נאלמה דוֹם. הוֹשיבה על דבּשת הנאקה והריצה בכל כּוֹחוֹ.
עכשיו חוֹזר הסיפּוּר אל הכּוּשי. כּשהקיץ משנתוֹ מישש בּידוֹ על ימין ועל שׂמאל ולא מצא כּל דבר רך אוֹ קשה. אמר: “רבּוֹני, ער אני או חוֹלם?” יצא מתוֹך האוֹהל, פּיתח את הסוּס וישב על גבּוֹ ודהר בּעקבוֹת הגמל. האשה הפכה פניה: האבק שתימר מתחת רגלי סוּסוֹ של הרוֹדף עלה השמימה. אמרה לבעלה: “אַבּוּ־עלי, השמר לנפשך, הכּוּשי השׂיגך!”
לא היה רגע והכּוּשי קלע אליהם בּרמחוֹ, שחוּדוֹ הבריק כּעין הבּרק. הוּא זרקוֹ אחרי האמיר. אין מהיר כּבידוי – צנח מאחורי הנאקה, הרים חלוּק־אבן וקלעוֹ מאחוֹרי אזנוֹ של הכּוּשי. נפל הכּוּשי לארץ פּשוּט אברים.
ניגש אליו להשלים מנתוֹ ולקטע את ראשו. ירדה האשה וזרקה לוֹ מלוֹא חפנה חוֹל בעיניו. עמד ושפשף את עיניו לפקחן, אבל היא הלכה אצל הכּוּשי, יצקה חלב אל פּיו ואל נחיריו ונענעתוֹ שיתעוֹרר. פּקח הלה את עיניו, ניגש אל האמיר וכפתוֹ בחבל אל מצבת עץ, שעוֹביוֹ כעוֹבי הבּאלוּט שבּתבנה, ואת החבל כּרך עליו עשׂר אוֹ חמש־עשׂרה פעם. חלבה האשה את הנאקה לתוֹך קדרה, שתוּ שניהם כּאַות נפשם והניחוּ את הנוֹתר ושכבוּ יחד לעיני הבּעל. לאחר ששׂבעוּ צידדוּ את ראשיהם ונתנמנמוּ.
ירד נחש מעל העץ והחליק סמוּך לראשוֹ של האמיר. מרוֹב פּחד הלבּינה אחת מרקוֹתיו. הנחש זחל אל קדרת החלב, גמע את השארית וּפלטה בחזרה לתוך הקדרה.
לא עברוּ רגעים כּשיעוּר עישוּן הסיגארה, הקיצוּ שניהם וישבוּ לשתוֹת את שארית החלב. היא לקחה את הקדרה ראשוֹנה. אמר לה בּעלה הכּפוּת אל העץ: “אבוֹי לך! אַת שוֹתה לפני הגברים?” נתנה את הקדרה לכּוּשי. גרוֹנוֹ היה יבש מעייפוּת, גמע את החלב בּבת־אחת. אך כּילה לשתוֹת, נפל אחוֹרנית ולא עמדה טיפּה בעיניו.
כּשראתה האשה כך, אמרה אל בּעלה הכּפוּת: “תמיהתני, מי יצילני מידך אחרי שראית מה שראית. אין לי אלא לקטע את ראשך, כּדי שינוּח לי ממך”. לקחה את החרב וּפגעה בוֹ. פּגיעתה של אשה מה היא? רק קטעה את החבל שבּצוארוֹ. התנער בּאחת והתיר את אסוּריו. והיא נתכּווצה לפניו כּעכבּר לפני החתוּל.
האיש לא אמר דבר, הוֹשיבה על הנאקה ושב עמה אל אחיו הבּידויים. כּינס את פּני בתי־האבות וסח להם את המעשׂה מאלף ועד תּיו. אמרוּ לוֹ: “אין לדבר שוֹרש! עליך לחזוֹר ולספּר לנוּ את הדבר בּמקוֹם האספה”. כּינסוּ את פּני הכּפר והוּא סח להם את המוֹצאוֹת אוֹתוֹ. וּבכל פּעם פּנה אליה ושאל: “הנכוֹן?” והיא השיבה: “נכוֹן!” עד שכּילה את דבריו. אמר: “מי שהאמיר חביב עליו, יביא משאוֹי של עצים!” הביאוּ אוֹהבים ואוֹיבים עצים יבשים וערמוּם לערימה – כּגוֹבה הבּית הזה וגבוֹהה ממנוּ. הוֹשיבוּה על גבּי הערימה והבעירוּ בה אש. לאחר רגע אחזה האש בּשׂמלתה, לאחר רגעיים בּשׂער ראשה, וכשפּתחה פיה לצעוֹק נכנסה הלהבה אל גרוֹנה.
עוֹנש קל הוּא, בּני, לסוֹטה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.