אין בּכפר ואין בּעיר – אלא אמיר.
היה היה אמיר ושמוֹ ג’איד. מקנהוּ רב ונפשוֹ נדיבה, לא תמצא שני לוֹ. היה מעניק לכל רעב מאכל וּמשקה, עד שלא נשאר לוֹ כלוּם, לא קנין ולא ענין, רק נאקה אחת נוֹתרה לוֹ מכּל עמלוֹ.
והסוּלטן והוָזיר לבשוּ בגדי דרווישים ויצאוּ לשוּט בּארץ, לצפּוֹת לרעים ולטובים.
בּאוּ אל בּיתוֹ של האמיר ג’איד ונכנסוּ לבית.
אמר להם: "בּרוּכים הבּאים! אהלן וסהלן! פּרשׂ לפניהם חלקת שטיח ונתרווחוּ עליו. רמז
בּאצבּעוֹתיו לאשתוֹ שתכין להם שתי פיתוֹת.
לחשה האשה על אזנוֹ:
– אין בּבית כּמלוֹא בית־האצבּע.
גחן ולחש לה:
– לכי אל שכנתנוּ ואמרי לה: “השאיליני נא קערת קמח ונאפה פת לאוֹרחינוּ”. שמא תרצה לשתף עצמה במצות הכנסת אוֹרחים.
כּששאלה האשה מן השכנה, גערה בה זוֹ ואמרה:
– הרוֹצה להיוֹת נדיב – ידוֹב את הגמל שבּביתוֹ. אני עניה ואין לי כל.
חזרה לביתה ולחשה לבעלה: כּך וכך אמרה השכנה.
נטל את הסייף מעל הקיר, יצא ושחט את הנאקה, הפשיטה ונתחה לנתחיה, ואת הנתחים נתן בּתוֹך הקלחת.
ראוּ האוֹרחים מה הוּא עוֹשׂה, אמרוּ לוֹ:
– לא, השיך, על מה תטען את בּיתך כּשתצטרך להעתיק מפּה?
אמר להם:
– זאת לאוֹרחי, ואללה ישלח לי אחרת בּמקוֹמה.
לאחר ארוּחת הערב – ינעם ערבכם! אמרוּ:
– מה שמך?
השיב:
– האמיר ג’איד.
אמרוּ:
– בּיוֹם הששי, אם ירצה השם, תבוֹא אל המסגד הגדוֹל, הסוּלטאן יהיה שם ויתן לך דמי הנאקה.
בּיוֹם הששי הלך להתפּלל.
הסוּלטאן והוָזיר שלוֹ באוּ ראשוֹנים לתפילה, והוּא נכנס אחריהם עם כּל הקהל. הבּיט אילך ואילך ושאל את היוֹשב על ידוֹ:
– היכן הסוּלטאן?
הצבּיע לוֹ הלה:
– רוֹאה אתה את זה היוֹשב וּמתפּלל בּמוֹעל ידים?
אמר:
– על מה הוּא מתפּלל?
השיב לוֹ:
– דבר הוּא מבקש מאת אללה.
אמר האמיר לנפשוֹ: “זה מבקש מאלהים דבר כּדי שיתננוּ לי. מוטב שאבקש בּעצמי ממי שיש בּידוֹ”.
קם ויצא מן המסגד, עלה על תל סמוּך, פּרשׂ טליתוֹ, כּרע עליה, נשׂא ידיו למרוֹם וקרא ברגש:
– רבּוֹני, הריני אוֹמר לפניך מה שאוֹמר לך הסוּלטאן. עשׂה בקשתי בלא שליח.
כּשבּיקש לקוּם נשען על מקלוֹ. ננעץ המקל בּאדמה. כּשהוֹציא את המקל נתפנה העפר וראה צוּרת מדרגה. פּינה יוֹתר מן העופר ונתגלוּ כמה מדרגוֹת. ירד שבע מדרגוֹת עד שהגיע לפי מערה. נכנס למערה וּמצא בה שבעה כדים מלאים צהוּבּים. הלך והביא את בּיתוֹ, זה אהלוֹ, ונטה אוֹתוֹ על פּי המערה, מפּני עיניהם של בּני אדם.
התחיל קוֹנה הכּל: גמלים וצאן, סוּסים וּבגדים, עד שלא חסר כּלוּם וּמילא ביתוֹ שטיחים וכלי מילת וכל דבר חפץ. עדריו פרצוּ מאד והיוּ רוֹעים בּארבּע רוּחוֹת העולם, והיתה אחריתוֹ שׂגיאה מראשיתוֹ.
והסוּלטאן אמר אל וָזירו:
– האיש שזבח לנוּ את נאקתוֹ האחרוֹנה לא בא עד היוֹם. הבה נלך ונראה מה עלתה לוֹ.
אמר הוזיר:
– הבה נלך!
הלכוּ שניהם בּשׂדה וּבאפר, עד שראוּ עדרים רבּים מכסים את עין השמש. היוּ שוֹאלים את הרוֹעים:
– למי כל הבּרכה הזאת?
ענוּ:
– בּידוּע, לאמיר ג’איד.
– והסוּסים האבּירים?
– לאמיר ג’איד.
– והטירה הרמה שם על הגבעה?
– מסתבּר, לאמיר ג’איד. הכּל לאמיר ג’איד.
אמר הסוּלטאן לוָזירו:
– לפני שנה לא היה בידוֹ כלוּם. מנין לוֹ כל היקוּם הזה? בּוֹא וניכנס אל בּיתוֹ, אוּלי נדע בּפנים מה שאיננוּ יוֹדעים בּחוּץ.
כּשנכנסוּ לבית היה שם הכּל מזהיר כּחמה לאחר הגשם בּירח זיו.
זבח האמיר לכבוֹדם רוֹב זבחים והתקין להם סעוּדה על כ"ד. אכלוּ ונהנוּ מטוּב המאכלים.
אמר הוָזיר:
– האמיר! לפני שנה אמר לך אדוֹננוּ הסוּלטאן: “בּוֹא אל המסגד ותטוֹל את דמי הנאקה”. למה לא באת?
סח להם האמיר את המעשׂה מאלף ועד תיו.
כּשנשארוּ ביחידוּת ללינת לילה אמר הוָזיר למלך:
– מלך הזמן! אתה אין באוֹצרך שבעה כדים של זהב. מה עוֹשׂה זה מחר? שׂוֹכר אלף חיילים ונלחם אליך. מוּטב שתּתּיז ראשוֹ ותכרית זכרוֹ לפני שיזיקך.
אמר המלך:
– איך אתיז ראשוֹ של עוֹשׂה הטוֹבה?
אמר הוָזיר:
– הוֹ, מלך הזמן! מצא לוֹ עילה וסלקהוּ.
שאל:
– מה העילה?
לחש לוֹ:
– בּבּוֹקר ואמרת לוֹ: “חלמתי חלוֹם וּבחלוֹמי אמרתי: אאוּ, אאוּ, אאוּ!”. הוּא שיאמר לך: “אאוּ, אאוּ, אאוּ! אינה אלא לשוֹנוֹ של הכּלב”. אז תקוּם עליו ותתיז ראשוֹ בדין, שהעליב את המלך.
בּבוֹקר קם הסוּלטאן משנתוֹ. לאחר שרחץ וישב בּחדר האוֹרחים אמר למארח:
– שמעני, האמיר. הלילה חלמתי חלוֹם ונתפּעמה רוּחי.
אמר האמיר החסיד:
– מה החלוֹם שחלמת?
אמר לוֹ:
– בּחלוֹמי הייתי נבהל ואמרתי שלוֹש פּעמים: אאוּ, אאוּ, אאוּ!
אמר לו האמיר:
– בּרצוֹן אללה, חלוֹם טוֹב חזית, “אאוּ” ראשוֹן שאמרת: בּרוּך שגירש את החוֹשך מפּני האור (דאוּ!), “אאוּ” שני פירוּשוֹ: בּרוּך שנתן לעוֹף כּנף והפריחוֹ בּאויר (ג’או!), וּבשלישית: ארוּר מאת אללה מי שמביא את הרעה (סאו!). ואללה מוֹדיע את הטוֹב לחסידיו.
קם הסוּלטאן ממקוֹמוֹ, אחז בּסייף והתיז ראשוֹ של הוָזיר המדיח, ואל האמיר אמר:
– אתה תחתיו ותקח שׂכרוֹ.
הצפּוֹר פּרחה – ייטב ערבך!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.