לְנשמת י. יציב, ידיד הילדים

עוֹרְכוֹ שֶׁל עִתּוֹן־הַיְלָדִים יָשַׁב בְּכֻרְסָתוֹ וּפִטֵּם לְעַצְמוֹ אֶת מִקְטַרְתּוֹ הַקְּצָרָה. הוּא הָיָה תָּפוּס בְּהִרְהוּרִים וְהִבִּיט בַּחַלּוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁאֶצְבְּעוֹתָיו הָיוּ טוֹרְחוֹת בִּצְרוֹר הַטַּבַּק הָרֵיחָנִי. הוּא חָשַׁב שְׁתֵּי מַחֲשָׁבוֹת בְּבַת אַחַת:

– שֶׁחַם.

– וְשֶׁ… מַדּוּעַ מַרְבִּים כָּל־כָּךְ אַחֵינוּ־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּכוּ סוֹף־סוֹף לִישִׁיבַת קֶבַע בְּמוֹלַדְתָּם, מַדּוּעַ הֵם מַרְבִּים כָּל־כָּךְ בִּנְסִיעוֹת חוּצָה־לָאָרֶץ?

הוּא הִצִית אֵשׁ בְּמִקְטַרְתּוֹ וְשָׁאַב מִמֶּנָּה אַחַת וּשְׁתַּיִם. הוּא נָטַל אֶת עֵטוֹ בְּיָדוֹ וְאָמַר לַחֲזֹר אֶל הַגִּלָּיוֹן, אֲשֶׁר לִפָנָיו עַל הַשֻּׁלְחָן, אַךְ בְּאוֹתוֹ רֶגַע נִשְׁמְעָה נְקִישָׁה רַכָּה וּמְהַסֶּסֶת עַל דֶּלֶת הַחֶדֶר. תְּחִלָּה הָיָה סָבוּר שֶׁאָזְנוֹ הִטְעַתְהוּ, אוֹ אוּלַי נִקֵּשׁ הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ כְּדַרְכּוֹ בִּנְשֹׁב בּוֹ הָרוּחַ.

אַךְ הַנְּקִישָׁה נִשְׁנְתָה וְנִשְׁלְשָׁה, וְהָעוֹרֵךְ הִנִּיחַ אֶת עֵטוֹ מִיָּדוֹ.

“יָבוֹא!”

נִכְנַס הֶחָבִיב בַּנִּכְנָסִים – יֶלֶד. נַעַר כְּבֶן עֶשֶׂר. הוּא צָעַד צְעָדִים מְעַטִּים וְעָמַד מֵרָחוֹק, יוֹתֵר רָחוֹק מִשֶּׁיָּכְלָה לְהַשִּׂיג יָדוֹ, לוּ אָמַר לְהוֹשִׁיטָהּ לְשָׁלוֹם. אַךְ הוּא הָיָה אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ, נַעַר תֵּל־אָבִיבִי קָטָן, וְלָכֵן לֹא הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לְשָׁלוֹם, אֶלָּא נִשְׁאַר עוֹמֵד, מִסְתַּכֵּל בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת בִּפְנֵי מַה שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת הַמַּעֲרֶכֶת הַכֹּל יְכוֹלָה שֶׁל עִתּוֹנוֹ הֶחָבִיב, עִתּוֹן הַיְלָדִים.

“שָׁלוֹם יֶלֶד, מַה בַּקָּשָׁתְךָ?” שָׁאַל הָעוֹרֵךְ כְּשֶׁהוּא מַפְנֶה אֶת כָּל גּוּפוֹ, יַחַד עִם הַכֻּרְסָה הַחוֹרֶקֶת, אֶל הַהַפְתָּעָה הַנְּעִימָה הָעוֹמֶדֶת, נִרְגֶּשֶׁת וְשַׁתְקָנִית, מוּלוֹ.

“שָׁ… שָׁלוֹם… אֲנִי הַבֵּן שֶׁל אִמָּא – – – אִמָּא… שֶׁל הַגְּבֶרֶת כֹּהֵן…”

“כָּךְ. גְּבֶרֶת כֹּהֵן?” הָעוֹרֵךְ נִתְפַּס לְהִרְהוּר קַל וּפִתְאֹם שָׂמַח כְּמוֹצֵא שָׁלָל. “אָח, כֵּן־כֵּן. כֹּהֵן! וּבְכֵן, נַעֲרִי, מַה בַּקָּשָׁתְךָ?”

הַנַּעַר שָׁלַף מִכִּיסוֹ מַעֲטָפָה קְטַנָּה, בִּלְתִּי חֲתוּמָה וְהוֹשִׁיט אוֹתָהּ לָעוֹרֵךְ:

“שְׁמִי רְאוּבֵן… זֶה שִׁיר. כָּתַבְתִּי שִׁיר. וְאִמָּא אָמְרָה לִי לָלֶכֶת אֵלֶיךָ. זֶה שִׁיר עַל יְהוּדִים וְ…” רְאוּבֵן לֹא הִמְשִׁיךְ, כִּי חָפֵץ לָתֵת לָעוֹרֵךְ שְׁהוּת לְהִסְתַּכֵּל בַּשִּׁיר, אַךְ הָעוֹרֵךְ גִּלָּה הַרְבֵּה יוֹתֵר עִנְיָן בַּנַעַר מֵאֲשֶׁר בַּמַּעֲטָפָה שֶׁהֻגְּשָׁה לוֹ וְהָיְתָה מֻנַּחַת כְּבָר אֶצְלוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן.

“שֵׁב, בְּבַקָּשָׁה, רְאוּבֵן, כָּאן – כָּכָה… כָּךְ טוֹב. וּבֶּן כַּמָּה אַתָּה?”

“בֶּן תֵּשַׁע. בַּשָׁבוּעַ הַבָּא תִּמְלֶאנָה לִי תֵּשַׁע שָׁנִים… זֶה שִׁיר עַל מַעְפִּילִים.”

“עַל מַעְפִּילִים? כָּךְ. וְהֵיכָן אַתָּה לוֹמֵד?”

“אֲנִי לוֹמֵד בְּכִתָּה ד'. בְּבֵית־סֵפֶר… זֶה בִּשְׁבִיל הָעִתּוֹן. אַתֶּם… אַתָּה… אַתֶּם מַדְפִּיסִים גַּם שִׁירִים שֶׁל יְלָדִים?”

הָעוֹרֵך נוֹכַח, כִּי הַנַּעַר הוּא חֲסַר סַבְלָנוּת וְחָדַל מִשְּׁאֹל. הוּא נָטַל אֶת הַמַּעֲטָפָה וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה גִלָּיוֹן קָטָן, כָּתוּב פָּנִים וְאָחוֹר, מְנֻקָּד וּמָחוּק בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. הוּא קָרָא אֶת הַשִׁיר פַּעַם וּפַעֲמַיִם, וּמִתּוֹךְ שֶׁהָיָה שָׁקוּעַ בּוֹ לֹא רָאָה אֶת עֵינֵי הַיֶּלֶד שֶׁלִּוּוּ אֶת תְּנוּעוֹתָיו בַּחֲרָדָה וּבְסַקְרָנוּת גַּם יַחַד.

לִבְסוֹף הִנִּיחַ אֶת הַשִּׁיר עַל הַשֻּׁלְחָן וְעָלָיו אֶת יָדוֹ הָרְחָבָה. יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה חָלְצָה אֶת הַמִּקְטֶרֶת מִפִּיו וְאִפְשְׁרָה לוֹ לִפְתֹּחַ בִּדְבָרָיו. הוּא חִיֵּךְ אֶל הַנַּעַר וְאָמַר:

“וַהֲרֵי אֵין זֶה שִׁיר.”

“זֶה שִׁיר…”

“לֹא, אֵין זֶה שִׁיר… הִנֵּה, רְאֵה… הֲיוֹדֵעַ אַתָּה לָשִׁיר שִׁירִים, לְזַמֵּר?”

“כֵּן, אֲבָל…”

“חַכֵּה רֶגַע. שִׁיר לִי אֵיזֶה שִׁיר.”

רְאוּבֵן קָם מִמְּקוֹמוֹ, קָרַב אֶל הַשֻּׁלְחָן וּפָנָיו חָוְרוּ מְעַט. הוּא חָשַׁב וְחָשַׁב, וּלְבַסּוֹף הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וּפָתַח בְּשִׁיר בְּקוֹלוֹ הַשָּׁבִיר וְהָרוֹעֵד:

"מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל

אוֹתָן מִי יִמְנֶה.

הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר

גּוֹאֵל הָעָם – – –

לְהַמְשִׁיךְ?"

“לֹא. טוֹב מְאֹד. טוֹב מְאֹד!” טָפַח לוֹ הָעוֹרֵךְ עַל כְּתֵפוֹ. “וְעַכְשָׁו – בּוֹא וְנִבְדֹּק.”

הוּא הוֹשִׁיב אֶת רְאוּבֵן עַל יָדוֹ וְרָשַׁם אֶת הַשִּׁיר לְפָנָיו עַל גִּלָּיוֹן חָלָק בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת.

“רוֹאֶה אַתָּה, ‘יְמַלֵּל’ וְ‘יִשְׂרָאֵל’ שְׁנֵיהֶם נִגְמָרִים בְּאוֹתָהּ צוּרָה. כֵּן? אֵיךְ הֵם נִגְמָרִים?”

בְּ’אֵל'…" הֵשִׁיב רְאוּבֵן.

“נָכוֹן. וְכָאן שׁוּב – ‘דּוֹר’ וְ’גִּבּוֹר' – שְׁנֵיהֶם נִגְמָרִים בְּ..?” “…‘וֹר’,” מָצָא שׁוּב רְאוּבֵן.

“זֶהוּ. בְּכָל שִׁיר, וּבְיִחוּד בְּשִׁיר לִילָדִים, צְרִיכִים לִהְיוֹת חֲרוּזִים; ‘דּוֹר’ וְ’גִבּוֹר‘, ‘יִשְׂרָאֵל’ וִ’ימַלֵּל’ הֵם חֲרוּזִים. וְלָמָּה קוֹרְאִים לָהֶם חֲרוּזִים? כִּי הֵם דּוֹמִים זֶה לָזֶה וְאֶפְשָׁר לַחֲרֹז אוֹתָם עַל חוּט אֶחָד – כְּמוֹ חֲרוּזִים. נָכוֹן?”

עֵינֵי רְאוּבֵן אוֹרוּ. נָכוֹן, חֲרוּזִים, דָּבָר נָאֶה. פִּתְאֹם אוֹרוּ עֵינָיו עוֹד יוֹתֵר (זֶה אֶפְשָׁרִי!) וְהוּא קָרָא בְּשִׂמְחָה:

“אֲבָל יֵשׁ גַּם אֶצְלִי חֲרוּזִים!”

הוּא חָטַף אֶת שִׁירוֹ וְהֵחֵל מְעַיֵּן בּוֹ:

“הִנֵּה: ‘יְהוּדִים’ וְ‘גַלִּים’ שְׁנֵיהֶם נִגְמָרִים בְּ’ים'…”

“כֵּן”, גִּחֵךְ הָעוֹרֵךְ, “אֲבָל הֶחָרוּז הַזֶּה הוּא לֹא כָּל־כָּךְ טוֹב… וְשֵׁנִית אֵין אֶצְלְךָ קֶצֶב. תֵּכֶף נְנַסֶּה…”

הוּא בִּקֵּשׁ מֵרְאוּבֵן לָקוּם וּלְהַתְחִיל לָלֶכֶת, לִצְעֹד לְפִי קֶצֶב קְרִיאָתוֹ. הוּא קָרָא אֶת “מִי יְמַלֵּל” וּרְאוּבֵן צָעַד בְּמֶרֶץ. בְּקֶצֶב שָׁוֶה עָבַר אֶת כָּל הַחֶדֶר שָׁלשׁ פְּעָמִים הָלוֹךְ וְחָזוֹר, חַת־שְׁתַּיִם, חַת־שְׁתַּיִם.

“וְעַכְשָׁו”, אָמַר הָעוֹרֵךְ, נִרְאֶה אִם תּוּכַל לִצְעֹד לְפִי הַשִּׁיר שֶׁלְּךָ. הַתְחֵל", וְהָעוֹרֵךְ הִתְחִיל קוֹרֵא אֶת הַשּׁוּרוֹת:

"עַל סְפִינָה עָלוּ וְשָׁטוּ אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים.

לַיָּם הֵם יָצְאוּ, הַיָּם הָיָה סוֹעֵר.

רָעֲשׁוּ הַגַּלִּים, הִתְנַדְנְדָה הַסְּפִינָה בֵּין הַגַּלִּים.

אֲהָהּ! הִנֵּה תִּטְבַּע, תִּצְלֹל!

אֶפְשָׁר לָלֶכֶת?"

לֹא. רְאוּבֵן לֹא הָיָה יָכוֹל לִצְעֹד. הוּא עָמַד נָבוֹךְ, מְהַסֵּס, בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר.

“רוֹאֶה אַתָּה? זֶהוּ מַה שֶּׁנִּקְרָא קֶצֶב. וּבַשִּׁיר שֶׁלְּךָ – גַּם חֲרוּזִים גַּם קֶצֶב אָיִן.”

שְׁנֵיהֶם שָׁתְקוּ רֶגַע. לָעוֹרֵךְ הָיָה נִדְמֶה כִּי הַיּוֹם הֶחְשִׁיךְ כְּבָר וְהָעֶרֶב בָּא, כִּי אֵיזוֹ עַגְמוּמִיּוּת פָּשְׁטָה בָּאֲוִיר, אַךְ פִּתְאֹם עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ כִּי הָעַגְמוּמִיּוּת – מִן הַנַּעַר הַזֶּה, מֵרְאוּבֵן הִיא בָּאָה. צַר הָיָה לוֹ אִם נֶעֱלַב הַנַּעַר, וְלָכֵן הֵרַךְ אֶת קוֹלוֹ וּקְרָאוֹ לָשֶׁבֶת עַל יָדוֹ שֵׁנִית.

“רוֹאֶה אַתָּה, רְאוּבֵן? דָּבָר קָשֶׁה הוּא לִכְתֹּב שִׁירִים… הִנֵּה הַשִּׁיר שֶׁהֵבֵאתָ אֵלַי אֵינוֹ שִׁיר. אֲבָל רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתִּכְתֹּב בְּכָל זֹאת. הַאִם אַתָּה כּוֹתֵב הַרְבֵּה, אוֹ רַק זֹאת הַפַּעַם, רַק הַשִּׁיר הַזֶּה?”

“אֲנִי כּוֹתֵב… כֵּן… לֹא הַרְבֵּה… אֲנִי כּוֹתֵב לִפְעָמִים. דַּוְקָא רָצִיתִי שִׁיר.”

“וְיוֹדֵעַ אַתָּה, רְאוּבֵן, מָה אֹמַר לְךָ?”

“מָה?” שָׁאַל רְאוּבֵן בִּמְלֹא תְּמִימוּתוֹ.

“אוּלַי תִּכְתֹּב מַשֶּׁהוּ בִּפְּרוֹזָה. יוֹדֵעַ אַתָּה פְּרוֹזָה מַהִי?”

“אֲנִי יוֹדֵעַ רַק עִבְרִית.”

“חָה־חָה” לֹא יָכוֹל הָעוֹרֵךְ לְהִמָּנַע מִצְּחוֹק קַל. “פְּרוֹזָה גַם הִיא בְּעִבְרִית. פְּרוֹזָה הִיא דַוְקָא הַשָּׂפָה הַפְּשׁוּטָה, בָּהּ אַתָּה מְדַבֵּר יוֹם־יוֹם לְלֹא מִשְׁקָל, לְלֹא חָרוּז. כְּשֶׁאַתָּה כּוֹתֵב מִכְתָּב – הֲרֵי זוֹ פְּרוֹזָה.”

“הָא!” הֵבִין רְאוּבֵן. “אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶכְתֹּב חִבּוּר.”

“כֵּן, חִבּוּר. אֲבָל לֹא עַל נוֹשֵׂא שֶׁמְּצַוִּים לְךָ, כְּפִי שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בְּבֵית־הַסֵּפֶר, אֶלָּא חִבּוּר חָפְשִׁי עַל…”

רְאוּבֵן הִקְשִׁיב בְּרָב עִנְיָן וְהָעוֹרֵךְ נִסָּה לְהַעֲלוֹת בְּדִמְיוֹנוֹ נוֹשְׂאִים:

“עַל אֵיזֶה מִקְרֶה שֶׁקָּרָה לְךָ, עַל זִכָּרוֹן יָפֶה שֶׁאַתָּה זוֹכֵר, עַל אֵיזֶה טִיּוּל, עַל הַיָּם, עַל מִקְרֶה מְעַנְיֵן בֶּאֱמֶת – עַל אֵיזֶה מִקְרֶה מְיֻחָד… קָרָה לְךָ פַּעַם אֵיזֶה מִקְרֶה מְיֻחָד בְּמִינוֹ?”

לִרְאוּבֵן הָיָה נִדְמֶה שֶׁהוּא תָּפַס פִּתְאֹם אֶת כַּוָּנָתוֹ שֶׁל הָעוֹרֵךְ לְכָל עָמְקָהּ. אַךְ לְדַאֲבוֹנוֹ הָרַב:

“אֲבָל אֵינִי יָכוֹל לִכְתֹּב לְפִי זֶה… אֲנִי יָכוֹל לִכְתֹּב רַק אֵיךְ שֶׁיּוֹצֵא לִי… אֲנִי מַתְחִיל לִכְתֹּב וְאֵיךְ שֶׁזֶּה יוֹצֵא לִי – זֶה כָּכָה… וְדַוְקָא תָּמִיד יוֹצֵא לִי לִכְתֹּב ‘בְּלוֹף’ וְלֹא אֱמֶת. תָּמִיד אֲנִי כּוֹתֵב בִּצְחוֹק וְלֹא בֶּאֱמֶת… זֹאת אוֹמֶרֶת ‘בְּלוֹף’, מַה שֶּׁיּוֹצֵא לִי מֵהָרֹאשׁ.”

הָעוֹרֵךְ הִתְחִיל שׁוּב לִמְצֹץ אֶת מִקְטָרְתּוֹ מִתּוֹךְ כַּוָּנָה גְדוֹלָה, כְּאִלּוּ בִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה עֵצָה. הוּא דִבֵּר חֶרֶשׁ, בְּאוֹתוֹ קוֹל שֶׁבּוֹ מְנַסִּים כָּרָגִיל לְהַסְבִּיר דָּבָר קָשֶׁה בְּמִקְצָת:

“אַתָּה מֵבִין, רְאוּבֵן יַקִּירִי, לִכְתֹּב ‘בְּלוֹף’ אָסוּר. מֻכְרָחִים לִכְתֹּב רַק אֱמֶת. תִּשְׁאַל אֶת הַסּוֹפְרִים הַגְּדוֹלִים, הֵם יַגִּידוּ לְךָ שֶׁמֻּתָּר לִכְתֹּב רַק אֱמֶת, וְלָכֵן כָּל־כָּךְ קָשֶׁה לִהְיוֹת סוֹפֵר; לָכֵן, מִפְּנֵי שֶׁמֻּכְרָחִים לִכְתֹּב אֶת הָאֱמֶת, וְלִמְצֹא אוֹתָהּ, אֵין דָבָר קַל כָּל־כָּךְ… אִם תִּכְתֹּב ‘בְּלוֹפִים’ זֶה אַף פַּעַם לֹא יִהְיֶה טוֹב…”

“אָז לָמָּה בְּיַאלִיק כָּתַב עַל גַּמָּדֵי לַיִל וְעַל קְּטִינָא? אֵלֶּה לֹא ‘בְּלוֹפִים’?”

“לֹא, לֹא. אֵין אֵלֶּה ‘בְּלוֹפִים’. אֵלֶּה הֵם חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל יֶלֶד קָטָן, שֶׁל תִּינוֹק. בְּיַאלִיק תֵּאֵר בְּשִׁירִים אֵלֶּה אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל הַיֶּלֶד הַקָּטָן, אֶת חֲלוֹמוֹתָיו, אֶת דִּמְיוֹנוֹ. לֹא כָּל דִּמְיוֹן הוּא ‘בְּלוֹף’. דִּמְיוֹן הוּא כְּמוֹ רְאִי. כְּשֶׁאַתָּה מַבִּיט בָּרְאִי – שָׁם זֶה לֹא אַתָּה, לֹא וָלֹא, זוֹהִי רַק דְּמוּתְךָ, אֲבָל לִפְעָמִים דַּוְקָא בָּרְאִי אַתָּה מְגַלֶּה דְבָרִים שֶׁבִּלְעָדָיו לֹא הָיִיתָ רוֹאֶה אוֹתָם; וְלִפְעָמִים, כְּדֵי לִרְאוֹת הֵיטֵב אֵיזֶה פֶּצַע אוֹ שֵׁן חֲבוּלָה, אוֹ עַיִן אֲדֻמָּה מִמַּכַּת־שֶׁמֶשׁ, אַתָּה צָרִיךְ דַּוְקָא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּרְאִי. גַּם הַדִּמְיוֹן כָּכָה. הוּא אֵינוֹ הַחַיִּים עַצְמָם, אֲבָל רוֹאִים בּוֹ אֶת הַחַיִּים, וְלִפְעָמִים יוֹתֵר טוֹב מֵאֲשֶׁר לוּ הָיוּ מִסְתַּכְּלִים בָּהֶם בִּלְעָדָיו, יָשָׁר כָּכָה…”

הָעוֹרֵךְ עוֹד בִּקֵּשׁ מִלִּים לְמַחְשְׁבוֹתָיו, אַךְ רְאוּבֵן נִתְפַּשׂ לְאֵיזֶה מַרְאֶה מְרַתֵּק וְקָם עַל רַגְלָיו מִבְּלִי שֶׁשָּׁמַע אֶת דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל רֵעֵהוּ הַקָּשִׁישׁ – וְקָרַב אֶל הַחַלּוֹן. הָעוֹרֵךְ הִבִּיט לְעֶבְרוֹ וְלֹא הֵבִין מַה קָּרָה.

“מַה קָּרָה, רְאוּבֵן! מָה אַתָּה מִסְתַּכֵּל כָּכָה?”

לְלֹא מִלָּה הִצְבִּיעַ רְאוּבֵן עַל הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ לְמֶחֱצָה. הָעוֹרֵךְ קָם מִמְּקוֹמוֹ וּבְאוֹתוֹ רֶגַע רָאָה גַם הוּא אֶת הַכֹּל.

בְּתוֹךְ זְגוּגִית הַחַלּוֹן נִשְׁקַף הָעֶרֶב הַשּׁוֹקֵעַ. שָׁמַיִם אֲדַמְדַּמִּים, עֲנָנוֹת אֲחָדוֹת זְהֻבּוֹת, נִמְשָׁכוֹת אֶל־עָל כְּנוֹצוֹת קְלִילוֹת. הָרָקִיעַ כֻּלּוֹ מִתְנַשֵּׂא מִשָּׁם וּלְמַעֲלָה: כְּחַלְחַל, יְרַקְרַק, עָמֹק מְאֹד. קַו הָאֹפֶק הָיָה מְסֻמָּן עַל יְדֵי גַגּוֹת שֶׁל בָּתִּים שֶׁנִּרְאוּ לְבַנְבַּנִּים־וְרַדְרַדִּים מוּל אוֹר־הַשְּׁקִיעָה.

דּוֹמֶה הָיָה שֶׁנִּגְלְתָה אֵיזוֹ עִיר־פְּלָאִים אַגָּדִית, נִגְלְתָה וְצָפָה מִתּוֹךְ הַזְּגוּגִית הַמְכֻשֶּׁפֶת.

“רוֹאֶה אַתָּה?…” חִבֵּק הָעוֹרֵךְ אֶת כְּתֵפוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְעָמַד עִמּוֹ נֹכַח הַחַלּוֹן. “רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאוֹר מְעַט וּזְגוּגִית אַחַת יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת? עַכְשָׁו תָּאֵר לְךָ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם – שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת מְאִירָה כְּשֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת וּצְלוּלָה מִכָּל זְגוּגִית שֶׁבָּעוֹלָם – תָּאֵר לְךָ אֵילוּ עוֹלָמוֹת נֶהְדָּרִים הִיא יְכוֹלָה לִבְרֹא!”

מִישֶׁהוּ הֶעֱלָה אוֹר בַּחֶדֶר. בָּאוּ לָקַחַת כִּתְבֵי־יָד לַדְּפוּס. הָעוֹרֵךְ וּרְאוּבֵן נֶעֱקְרוּ מִן הַחַלּוֹן כְּאִלּוּ חָזְרוּ יַחַד מִנְּסִיעָה רְחוֹקָה. כְּשֶׁהִבִּיטוּ אָחוֹרָה רָאוּ שֶׁזְּגוּגִית הַחַלּוֹן הֶחְשִׁיכָה לְגַמְרֵי.