א    🔗

ר' יושע בער קבל עליו בנעוריו חובת־גלות, להיות נע ונד במקומות שאין מכירים אותו ולענות בדרך כחו, להתנמך ולהתבזות בעיני הבריות, כדי למרק את החטא ולקרב את הגאולה. פעם אנוס היה לנסוע בעגלה לברודי ומחוסר כסף השכיר עצמו רַכָּב. ישב על הדוכן ונהג בסוסים עד שחשך עליו היום ונטה מן המסלה ונשתקעה העגלה בבצה. נתעורר בעל־העגלה משנתו החטופה ונתמלא כעס על הרכב, חרפו וגדפו כל מיני חרפות וגדופים ולא שככה חמתו עד שהצליף עליו בשוט ועשה בו חבורות בראשו ובידיו.

למחרת, ביום השבת, נזדמנו שניהם בבית־הכנסת בשעת דרשתו של ר' שלמה קלוגר. אחר הדרשה נגש ר' יושע בער אל הרב ושאלו: מה היה כבודו משיב, אלמלי נמצא מי שתפס עליו בקושיות אלו ואלו? נרתע ר' שלמה קלוגר מפני חריפותו של האורח, חכך בדעתו ולא מצא תרוץ מספיק. כל הקהל עומד נדהם ומתלחש: מי הוא אורח זה, שנצח את רבנו הגדול? גאון שכמותו, והוא לבוש טלאים! היכן בעל־העגלה ונשאל אותו, מי הוא הזר?

נזדעזע בעל־העגלה, בא לפני ר' יושע בער והתחיל מתחנן לפניו:

• הריני מבקש ממך סליחה ומחילה. אלמלי ידעתי שתלמיד־חכם אתה, לא הייתי מכה אותך. שא נא לעוני, רבי…

• טועה אתה, השיב לו הגאון. אלמלי הכית אותי על שאיני יודע פרק בדברי תורה, היה לך מקום להתנצל לפני. אבל מאחר שהכית אותי על שאיני יודע פרק בהלכות בעל־עגלה, הרי הדין עמך. כלום נוכחת עכשו, שאין אני כלל רַכָּב גרוע?…

 

ב    🔗

שאלו לר' יושע בער:

• כלום לא תמוה הדבר, שהרבה מחדושיו נמצאים גם בספרים אחרים?…

• אין זה פלא כל־עִקר, ענה הגאון. כשאתה הולך בדרך ישרה, אתה נפגש בכמה אנשים ההולכים באותה הדרך, אבל כשאתה בורר לך דרך עקומה, אתה הולך יחידי ואינך נפגש בשום אדם…

 

ג    🔗

בפורים הרשות נתּנה לתלמידי וָלוזין לבדח את דעתם גם בדברי לצנות המכוונים כנגד רבם, ולא כ"ש להקניטו בדרשות מפולפלות לשם קנטור בלבד. אחד התלמידים דרש דרשה מעין זו ואחר־כך ראה לו צרך להתנצל לפני ראש־ הישיבה.

השיב לו ר' יושע בער:

– אומרים הבריות: וואס אפ’ן לונג, דאס אפ’ן צונג. ואם־כן, למה בודקים בבהמה את הריאה ולא את הלשון? מכאן, שאותו מאמר לא נאמר אלא באדם ולא בבהמה. לפיכך אין הוא חל גם בך ואין לי להתרעם עליך. אין לשונך מוכיחה על מה שבך פנימה…

 

ד    🔗

הוא היה אומר:

ישנם שני אנשים בעולם, שאין הם עצמם מכירים כראוי בטיב כחם, והם **שוטר־העיר והרב. **

כמה גדול שלטונו של שוטר־העיר! ברשותו להוציא פקודות ולהטל קנסים, בידו להכניע לו את כל התושבים ולהתנהג עמהם כמלך עם עבדיו – ואף־על־פי־כן אינו חש בכחו ומתגולל בבית־מרזח יחד עם האכרים והאכרות…

כנגדו הרב גוזר גזרות על הצבור, אוסר ומטריף, מנדה ומחרים , שולח את השמש להזמין אדם לדין והלה מחויב לבוא, כופה בעלי ־דברים לציֵת לפסקיו ואין ממחה בידו – וכלום עולה על דעתו, שאין לו שום תקיפות ואין כל בסיס לממשלתו הגדולה?

שניהם אינם מכירים כראוי בכחם, שוטר־העיר והרב.

 

ה    🔗

אף היה אומר: כל־כך קלקלו הרביים את ההמון, עד שכבר יש צורך בהם…

 

ו    🔗

הוא היה מתלוצץ על רבוי ה“עיֵן” שבכמה ספרי־הלכה (עיֵן שם, עיֵן שם) ואומר:

מדרכם של השולחנים להמחות מעות זה על זה וההמחאות עוברות מיד ליד ומשמשות במקום מטבע – ומהיכן להן יפוי־כח זה? משום שמכוון להן ממון ממש באיזה מקום שהוא והן מתגלגלות וחוזרות אליו ומגיעות לידי גובינא. והוא הדין במראי־מקומות: כל אחד מהם הוא מעין המחאה על ממון ממש הנמצא במקום אחר, אבל אין להמחאה זו שום ערך כשאין היא מגעת עולמית אל אותו המקום, אל אותו הממש, לאמר – אל הפשט, פשוטם של הדברים. מה בצע ב“עֵינים” המרובים, שאינם מגיעים לידי פרעון?

 

ז    🔗

אחד משלוחי הרבי מרַדזין בא לפני ר' יושע בער להשפיע עליו שיכריז בבתי־כנסיות על חובת בני־ישראל לקנות תכלת לציציותיהם.

נעץ בו הגאון את עיניו הגדולות ואמר לו:

אמשל לך משל. היה מעשה ויהודי אחד בקש להשתדך עם צדיק גדול אלא שנעלם ממנו שמו של זה ורק סִמן אחד היה בידו: שהוא יושב תמיד בבית ־המדרש ואינו זז מאהלה של תורה. מה עשה? הלך לעירו של אותו תלמיד־חכם, נזדרז ונכנס לבית־המדרש ובדק בכל הלומדים עד שהרגיש באחד מהם המאחר לשבת בלילה. “ודאי זה הוא”. הרהר בלבו. למחרת השכים ומצאו שוב לאותו האברך כשהוא מתפלל תפלת ותיקין ויושב ללמוד עד שנתכנס הצבור. כך חזר עליו שלשה ימים רצופים וכשראה שהוא תמיד מן המשכימים לבוא ומן המשכימים לבא ומן המאחרים לשבת, שוב לא פקפק שמצא את שהוא מבקש. נגש אליו ואמר:

• באתי לכאן בגינך. רצוני להשתדך בך…

• בי? – צחק האברך – כבר יש לי אשה ובנים.

• ואני אמרתי, שאתה הצדיק של העיר. הן אתה משכים לבוא ומאחר לשבת…

• משום שאני השמש של בית־מדרש זה…

כך הוא – סיֵם ר' יושע בער – גם בנדון התכלת. אלמלי באתם ואמרתם לבני ישראל: תכלת בפרוטה, הייתי נזקק לכם. עכשיו שאתם עושים סחורה בה ודורשים רובלים, הרי אין זה הצדיק שאנו מבקשים אלא שמש פשוט…

 

ח    🔗

בא לפניו חסיד גא ואמר: רבי, חלמתי חלום שנעשיתי רבי לחסידים.

השיב לו ר' יושע בער:

– שוטה שבעולם, מה בצע בחלומך אתה? מוטב היה לך אלמלי הם, החסידים, חולמים אותו החלום שלך.

 

ט    🔗

כידוע, היו אי־אלו חכוכים וסכסוכים בין שני ראשי־הישיבות של ולוזין, בין ר' נפתלי צבי ברלין המכונה הנצי“ב ובין ר' יושע בער. בקש ר' יושע בער הפקח להקניט קצת את נצי”ב התמים יותר מדי, אבל צדיק שכמותו הן לא יפגע בכבודו של חברו אף פגיעה כל־שהיא – ולפטור בלא נשיכת תלמיד־חכם אי אפשר. מה עשה? מאחר שהדרך הקצרה של עלבון היתה סגורה לפניו, ברר לו דרך ארוכה כדי להבליע את העקיצה בנעימה.

כשנזדמנו שניהם בשעת משתה של חתונה והותרה הרצועה לשיחות־חולין ולדברי לצנות שמתוך בדיחות הדעת, פנה ר' יושע בער אל המסובים ואמר:

רבותי, רצוני להראות לכם מעשה פלא, קונשטיק גדול. הַניחו חמשה חמשה אגוזים בארבע קרנות השלחן והַעמידו קערה בטבורו, ואני אוציא מפי מלים אחדות – ומיד כל האגוזים יתכנסו בקערה זו.

נתרגז הנצי"ב והתריס:

• כי נעשה כבודו לאיזה רבי של חסידים? כלום הוא אומר לשַטות בו ולאחוז את העינים במעשי נסים, כביכול?

• אם כבודו אינו מאמין, הבה ונתערב. שלשה רובלים – כבודו מסכים?

• מסכים.

הניחו חמשה חמשה אגוזים בארבע קרנות השלחן והעמידו קערה בטבורו. עמד ר' יושע בער והכריז:

• חיים השמש, טול תכף ומיד את האגוזים והטילם אל תוך הקערה.

נזדרז חיים השמש ועשה את שליחותו.

• ובכן זכיתי בערבון. הרי אמרתי רק דברים אחדים ותכף לדבורי נתכנסו האגוזים אל תוך הקערה. האם לא כן?

• אבל, טען כנגדו הנצי"ב, זה מעשה הונאה וגנבת־דעת. לא לכך נתכונתי ולאו אדעתא דהכי נתערבתי. היכן הקונשטיק, אם האגוזים לא באו אל הקערה מאליהם אלא על־ידי השמש?

• אם כן, אין לנו ברירה אלא להגיש את דברינו לפני הרבנים המסובים עמנו והם ידונו לנו דין־תורה.

ישבו הרבנים, עינו בדבר והפכו אותו לכאן ולכאן עד שהוציאו פסק זה: ודאי יש בכך משום הונאה, אבל גנבת־דעת מחוכמה כזו היא עצמה ראויה לשם קונשטיק. ובכן מחויב הנצי"ב לשלם את הערבון…

חִיך ר' יושע בער והשיב: במחילה מכבודכם, רבנים, טעיתם בהוראה והדין עם בר־פלוגתא שלי. אמנם יש גנבת־דעת והיא עצמה ראויה לשם קונשטיק, אבל לגנוב דעתו של הנצי"ב ולרמותו – אין בכך קונשטיק כלל וכלל… הרי לכם שלשת הרובלים, שהוא זכה בהם.

*

לא נבנה כל אותו הסולם הגדול של חדוד אלא בכונה תחלה על שום העוקץ הקל שבסוף – כלפי תמימותו היתרה של הנציב.

 

י    🔗

ספרו לר' יושע בער, שר' חיים’קע בנו מתגאה יותר מדי בכשרונותיו. קרא לו אביו וגזר עליו מתוך רוגז:

• חיים’קה, אמור לי שמעתתא מעליתא, ואדע במה כחך.

כון שהתחיל מרצה, מיד הפסיקו אביו:

• ודאי כונתך להקשות כך וכך ולפרק כך וכך…

• אמנם כך, אבא – השיב הבן וכבש את פניו בקרקע.

• השמיעני שמעתתא אחרת.

שוב התחיל ר' חיים’קע להרצות את משנתו, ושוב הפסיקו אביו:

• ומה לך להאריך הרבה? הרי כונתך להקשות אותה קושיה ולתרץ אותו תרוץ. האין זה?

חלשה דעתו של ר' חיים’קע.

• נו, מה חדשת עוד במדרשך? הראני את כחך, נו…

ר' חיים’קע פשפש שעה קלה במחו ומצא אחד מחדושיו החריפים ביותר. “עכשו לא ינצחני אבא”, הרהר מתוך שמחה והתחיל להעלות את המרגלית שלו. אבל גם הפעם לא נתן לו אביו לסיים את דבורו:

• חדל לך בני, הריני לאמר לך במה שבדעתך לגלות לי…

• נעלב ר' חיים’קע וענה:

• אבא! בש“ס החדש נדפסו הגהות ר' עקיבא איגר מתחת לעמוד, ובשולי הגליון נמצא ציון־כוכב המרמז ואומר: עיֵן בהגהות רע”א. ודאי שהרבה מגדולי התורה בקיאים בדרכי למודו של רע“ע ואינם זקוקים לעין כל פעם בהגהות שמתחת לעמוד, אלא כשהם רואים את ציון־הכוכב שבשולי העמוד הם מתכונים לפעמים לאותן ההגהות. אעפי”כ ערכם של חדושי רבי עקיבא איגר במקומו עומד. והוא הדין כאן. וכי מאחר שנהירין לאבא דרכי שכלו של בנו, אין חדושיו של זה חדושים? ואם מנחש אבא ומתכון לדברי, הרי זה כאלו ראה את ציון הכוכב שבשולי הגליון, שפרושו הוא: עיֵן במחו של ר/ חיים’קע…

• נצחתני, בני!

 

יא    🔗

בשעת משתה החתונה של אחד מבני ר' חיים נכנס אל האולם גנב מפורסם בורשה ותקע עצמו בין המסובים. נתרגז הקהל והתחיל צועק: הלאה גנב, צא מכאן…

עמ' ר' חיים ואמר:

מה הרעש? אם גנב הוא, חלילה לכם להוציאו מן הבית. מוטב שתושיבו אותו בראש המסובים על יד הגבאי הראשון ולא תהיו חוששים שמא יגנוב…

 

יב    🔗

רחמן היה ר' חיים גם על ממזרי ישראל, ולא עוד אלא שהיה מחבב אותם חבה יתרה ודואג להם ולצרכיהם. במשך הימים נעשה ביתו בית־מקלט לאסופים, וכמה נשים שסרחו היו מניחות בצנעה את ילדיהן על סף חדרו והוא היה שמח תמיד על מציאה זו ואומר:

אשריני שהזמין לי אלהים מצוה גדולה בהסחה־דעת. לא היה דורש וחוקר מי האם והאב אלא קורא למינקת ופוסק לה את שכרה בעין יפה, כדי שתגדל את התינוק כראוי ולא תהא מחסרת אותו כלום.

פעם נודע לו, שהניחו ממזר אחד על סף ביתו של נדבן מפורסם. נזדרז להזמינו אליו ואמר לו:

מצוה זו הרי שלי היא ויש לי חזקה בה. אבל מכּון ומן השמים זכו אותך בה הפעם, מן הדין שנחלק אותה בינינו – הנח לי להשתתף עמך שוה בשוה בהוצאות הגדול והחנוך…

*

באה לפניו אחת מיניקות, שמסר לה ילד ממזר לגדלו, והתריסה כנגדו דברים חריפים על שלא נתן לה עדין את שכרה בשבוע האחרון. ר' חיים בדק בכל כיסי בגדו ולא מצא כלום, הלך לבקש את הרבנית ואף לה לא היה די כסף – והאשה עומדת וצועקת ואינה רוצה להמתין. לבסוף קבל גמ"ח מאחד הדַינים ושלם לה.

כשיצאה את ביתו, קפץ פתאם ממקומו ורץ אחריה כשהוא קורא לה בבקשה לשוב לרגע. כשחזרה אמר לה: אל נא תניקי את הילד עכשו, התרגזת –ואין החלב הנרגז יפה לתינוק…

כל כך היה דואג ל“ממזרים” שלו.