“מעניין,” אמרה הגברת דווידוביץ' על סרטו האחרון של פליני במסיבת־גן של שר התקשורת; “מעניין,” כתבה בתיה גור על שיר ארוך אחד של מאיה בז’רנו; “מעניין ומעשיר,” אומר אריאל הירשפלד על סיפוריה של דורית אבּוּש; ובמטבע לשון זה, ובפשטות נלעגת וכלל לא מפתיעה, מתבטא גם איש הטלוויזיה, הבוחש ומגלגל במדורו בכל ענייני האמנות למיניהם; וכך הוא בא ומצביע ברוב חשיבות “על נקודה מעניינת אחת” ביצירת מחול חדשה, שהרקדנית המחוללת בה, רגלה האחת נעולה נעל של בלט קלסי, וברגלה האחרת נעל של מחול מודרני.

אין ספק, השימוש בתיבה “מעניין” מקובל היום על העוסקים בענייני ספרות ואמנות ואפשר לי להוסיף ולהביא דוגמאות כהנה וכהנה לשימוש זה שכבר הוא נראה לנו טבעי וברור ומובן מאליו. אלא שלאמיתו של דבר אין זה מקרה שמבקרים חשובים ועיתונאים זריזים ואנשי תקשורת חלקלקים נתלים בתואר זה דווקא בשעה שהם עומדים ודורשים בענייני ספרות ואמנות.

התופעה, כמדומה, אינה פשוטה ואינה תמימה; אולי היא אפילו מחויבת מציאות מסוימת שבימינו. אפשר מאוד שמשהו במצב האמנות גופה הוא הקורא לו ל“מעניין” זה להזדרז ולתפוש לעצמו מקום נכבד בלקסיקון הביקורת המצויה; שכן מסתבר שהמושג דבק גם בלשון מקצוענית של אנשי אקדמיה נחשבים. לפנינו אפוא, קרוב לוודאי, תופעה סימפטומטית כללית, אופיינית לחוגי אנשים שונים, והיא ממלאה, כפי הנראה, צורך מפורש של זמננו.

מהו אפוא סוד כוחו של התואר “מעניין”? מהיכן הוא בא ולהיכן הוא מבקש ללכת? נראה שיתרונו הגדול בא לו, בראש וראשונה, מרחבוּת משמעותו הכללית הלא־מחייבת, ומקלוּת השימוש שאפשר לעשות בו. שכן תואר זה, בזיקתו אל האמנות והספרות עדיין הוא בגדר ביטוי חדש, עדיין אין הוא נושא על גבו, בדומה למושגים אחרים, משא כבד של הגדרות מפורשות, מדוקדקות ומחייבות עד גמירה. לפיכך הוא נצמד בנקל אל דברים רבים ושונים; וכשאתה מבקש, או מתבקש, לומר משהו על יצירה כלשהי, ואינך יודע מה בדיוק לומר, או שאינך רוצה לומר את אשר אתה יודע, אפשר לך לשלוף מכסך “מעניין” רב־תכליתי זה, ולצאת ידי חובת אמירה כלשהי על שיר או על סיפור כלשהו. כך, כמדומה, נהג איש הטלוויזיה ההוא כשדיבר באותה רקדנית, ששני מנעלים שונים יש ברגליה.

והנה, בשל תכונות אלה של כלליות בלתי מוגדרת, של משמעות גמישה ויפה לשעתה, אין כ“מעניין” משרת נאמן, המיטיב למלא אחד מצרכיה היותר דחופים של החברה בת ימינו – הצורך לציין במהירות רבה, ולאו דווקא בקפידה ובדיוק, טבעם של המוני המוצרים הנפלטים מדי יום ביומו אל שוק התרבות שלנו, אפשר אף לומר שזהו תפקידו השיווקי החשוב.

אלא שתיבה קטנה זו, “מעניין”, נראה שהיא ממלאה עוד תפקיד גדול אחד, בנוסף על היותה סַפּק טוב של אמצעי לשוני־תקשורתי יעיל ושימושי ודרוש מאוד לשיווקם של מוצרי אמנות וספרות. ובמילוי זה של תפקידה שוב היא מורה על כיווני הרוחות המנשבות בכמה וכמה מאתרי תרבותנו; שכן מסתבר שעל שם־תואר זה מוטל, בעצם, מעשה של שידוד־מערכות בתחומה של לשון; ובדומה להרבה מן השינויים המתחוללים בשדה זה גם הוא נראה כדבר של מה בכך, ואולם לאמיתו של דבר מתגלם בו משהו שאינו רחוק מלהיות ניסיון של שינוי ערכים.

הנה פלט עטי שני מושגי־יסוד אלה: “שינוי” ו“ערך” – כלומר תנועה של תמורה וקביעוּת של קיים ועומד, ושני אלה נגיעה יש להם באותו “מעניין” ובתפקיד עוקר־הרים שלו. שכן כאן הוא כמו מצווה להרחיק מן הלשון העוסקת באמנות ובביקורת מילה אחת, תואר אחד, מושג אחד, שעמד להן לאלה מיום היוולדן, ולא חדל מלבסס אותן ולשרת אותן ומלהעניק להן את תקפותן המחייבת כמעט עד עצם היום הזה – כוונתי, כמובן, למושג “יפה”, ותהא הגדרתו מה שתהא.

אכן יש להודות ולומר: היום, בשל סיבות שונות, לא נוח לה לתרבות שלנו להיות שרויה בכפיפה אחת עם היפה. בכך חש כבר פלובר ב־1852, כשכתב ללוּאיז קוֹלֶה: “היופי, אפשר שיהיה רגש מיותר לאדם.” ואכן היפה אינו מתיישב עוד עם כמה וכמה מגילוייה של רוח זמננו; המסר שלו נצטמק הרבה ביחסו אל מה שמתהווה והולך; אקטואליותו פגה; צדדים אחדים במשמעו אינם נחשבים עוד; וממילא הוא נמצא מעכב יותר משמסייע למהלך הדברים. מי יעז היום לומר דברים מעין אלה שאמר עמנואל לֶוינַס על ספרו של היידגר “ישות וזמן”, דהיינו שהוא “אחד הספרים היפים ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה”, יפה כמו “פיידרוֹס לאפלטון”, יפה כמו “ביקורת התבונה הטהורה” לקאנט, כמו “הפנומנולוגיה של הרוח” להגל. אלא שלֶוינס הרי עומד איתן מחוץ למהומה הפוסט־מודרניסטית של ימינו. ואילו מבקרים בני־זמננו סבורים שמן הראוי, אם לא להיפטר מן היפה לגמרי, הרי לפחות לדחוק אותו לקרן זווית ולתת במקומו מושג אחר – את ה“מעניין”, למשל, שהוא תואם יותר את צורכי הזמן.

כך עולה במפורש מדברים גלויים ופשוטים שהשמיע לא מכבר מרטין וייל, האוצר הראשי של מוזיאון ישראל: “מה שחשוב”, אמר, “זה לא לשאול אם זה [כלומר, יצירתו של אמן] אמנות אלא אם זה מעניין.” במילים אחרות, בבואך להתרשם ולברר טבעה של יצירה, אולי בשביל להחליט אם להציגה במוזיאון, אל תבקש את היפה שבה. היפה הוא, כפי שנהוג לומר, לא רלוונטי. צא ובקש את המעניין שבה, שהוא מבטא את רוחה. אפשר כמובן לדחות אמירה בוטה זו של וייל; אפשר לחלוק על לשון כוללנית, החלטית שנקט בה; אבל נדמה לי שאי־אפשר שלא להבחין באיזו מידה של אמת בדבריו, המכוונת אל מגמה אחת ראשה שבאמנות זמננו.

הנה, למשל, “פֶדְרָה” של רָסין, “הזמנה לנסיעה” של בודלֶר, או אותה דמות זהובה של וֶרמֶר – מה אנו אומרים על אלה? אומרים במישרין ובפשטות גמורה: “פדרה” של ראסין כולה יופי; פשוט אין תואר אחר שיהלום את שלֵמותה הגמורה. ודאי, אפשר להסתייג מן היופי הזה, לומר עליו שהוא קר מדי ומצומצם, שהוא שלם מדי, סדור מדי, יפה מדי, קלאסי מדי – כלומר רחוק מן המציאות כפי שאתה רואה אותה; אבל אי־אפשר שלא לראות ולשמוע את יפיה הגמור. אם פדרה כך, שירו של בודלֶר על אחת כמה וכמה. בשום פנים אי־אפשר להסתפק ולומר עליו מה שאומרת בתיה גור על שירה של מאיה בז’רנו – שמעניין הוא; שכן “הזמנה לנסיעה” הוא בראש וראשונה שיר שכולו יופי.

אבל אותה מונה ליזה משׂוּפמת של מרסל דושאן, שסנטרה עטור זקנקן־תיש־דק, האם אפשר לומר על יצירה זו שיפה היא כמו שיפה שירו של בודלֶר? הרי היא עצמה אינה מכוונת אל יופי ממין זה, אלא, בעצם, אל היפוכו הגמור. ואולי בשל כך תובעת היא לעצמה איזה תואר אחר, איזה ציון חדש שיציין את טבעה – משהו בדומה לתואר “מעניין”, שאולי הוא תואם יותר דיוקן זה של דושאן. “מעניין”, כך אומרים בוודאי רבים מן הצופים בו, והמבקרים שבהם ודאי מוסיפים ואומרים: “ניסוי מעניין, מהרס ומגלה כאחד; וברוח כל־כך קלילה מגלה במפתיע דברים חדשים, מעניינים מאוד, בפנים המוכרות האלה, המוכרות עד זרא.”

אכן אין ספק, מעמדו של היפה התערער הרבה בתחומי הספרות והאמנות של זמננו; אור ההילה שלו, זה שוַלטֶר בנימין דיבר בו, נתעמעם ואבדו תאריו הידועים. מושגים כגון “סמכות”, “אותנטיוּת”, “יצירתיוּת”, ייחודיוּת“, ערך נצחי”, מסתורין" וכדומה אינם עוד מטבע עובר לסוחר. האקלים התרבותי של ימינו הולך ומשתנה במהירות גדולה והאמנות והביקורת נתבעות לזנוח דפוסי ביטוי מקובלים מדורי דורות ולהמציא מושגים חדשים, שייטיבו לתאר את טבעה של העשייה האמנותית העכשווית; ואולי בלית בררה, ובשל העדרם של מונחים חדשים מגובשים די צורכם, הן נאחזות בתיבה קטנה זו “מעניין” ומרבות להשתמש בה.

ובכן, סילוקו של היפה מן האמנות ומלשון הביקורת – זהו תפקידו השני של התואר “מעניין”, ונראה שהוא ממלא אותו בשקידה ובהצלחה. אלא שבכך עדיין לא תם פועלו; מוטל עליו עוד תפקיד אחד, שיחסו אל קודמו כיחס השלם אל החלק, והוא עיקרו של העסק כולו. כך עולה כבר מדברי ולטר בנימין, שמצביעים הם על המגמה הראשית הנבלטת בתרבות ימינו, והיא כמו מתחייבת מאליה מירידת קרנו של היפה, או שמא להיפך, התערערותו של זה פועל יוצא היא מהתחזקותה שלה; מכל מקום כוונתה ברורה ומפורשת; אין שום מסתורין אופף אותה; הכל מכריזים עליה בקולי־קולות; מבוקשה – להיפטר לא מן היפה בלבד, אלא מכל מין של סולם ערכים; לפגוע ולבטל כל מה שמבקש להיות ערך קבוע ועומד לעצמו (כמו, למשל, האמיתי, הנכון האותנטי); לפסול ולקעקע כל סמכות מעריכה ושופטת, הבאה ברוב יומרתה לפסוק הלכה בענייני ספרות ואמנות; קיצורו של דבר – למגר עד היסוד את אותה תפישה אריסטוקרטית, השליטה בתחום האמנות, ולתת במקומה תפישה חדשה, שוויונית, דמוקרטית, פתוחה, נדיבת־לב והמונית ולא־בררנית; נכונה לקדש כדבר אמנות כל מה שיוצא מתחת ידי האמן, ולהימנע מלתת בו סימני דרגות ומעלות; סיפור של קומיקס ומחזה של ניל סיימון ו“פדרה” של רסין – כולם רצויים, ואין שום הבדל שבמהות יצירתית מבדיל ביניהם, רק שימוש יעיל בקוֹדים נהוגים קובע להם מעמדם.

והנה תואר זה “מעניין”, שאני מנסה להתחקות קצת אחר פועלו בשדה האמנות והביקורת, שוב הוא משתלב יפה במהלך התפתחות הדברים, דומה כאילו נגזר ונתפר במיוחד בשביל לשרתו ולסייע עמו. וכשהביקורת מתאמצת לפטור עצמה ממשפטי הערכה לא־רצויים, כלומר להסתלק ממה שנחשב עד עתה לעיקר שבמהותה, די לה להושיט יד וליטול מילה קטנה זו “מעניין”, ולהצמידה כתואר ליצירת האמן, ומיד תמצא עצמה אומרת משהו על־אודותיה, ולא מסכנת את עצמה באמירה יתרה של דבר הערכה מפורש מדי.

והרי דוגמה מאלפת מאוד. סטנלי פיש, חוקר ספרות אמריקאי נחשב, אמר בהקשר זה דברים גלויים כאותם דברים פשוטים וברורים, שהשמיע מרטין וייל בירושלים. וכך אמר פיש בבואו להבהיר את דרכו בביקורת: סגנונו, לדבריו, הוא “דבר של בִּדיון עליון (superior fiction), שעצם מעמדו כדבר בדיון פוטר אותו מן החובה להיות נכון, ואינו תובע ממנו אלא להיות מעניין בלבד”.

הווי אומר, כל דרך ביקורתו של החוקר הנכבד מכוּונת ביודעין לדבר אחד: למלט עצמה מחובת ההערכה, שיש להקפיד בה שתהא נכונה; לשם כך הוא עושה מעשה אקרובטי מתוחכם למדי; את ביקורתו הוא רואה כדבר בדיון, שאינו חייב לעמוד בתביעות יתרות. אינו חייב, למשל, להיות אמיתי או נכון ונאמן; די לו, בפירוש די לו, בהיותו מעניין בלבד.

עכשיו, כמדומה, מתברר יותר סוד כוחו של תואר צנוע זה, “מעניין”, יתרונו המובהק על פני היפה, עליונותו באה לו, בראש ובראשונה, בשל משהו מתכוּנת ה־parvenu שבו, בשל הזריזות שבנכונותו לסגל את עצמו לרוח העיתים; להיות דמוקרטי בהתנהגותו בעידן דמוקרטי בהלך־רוחו, שהוא, כדברי חוקר אחד, “עידן של פרוטסטנטיות ספרותית ואמנותית, שאין בו אפיפיור ואין בו כמוּרה” ואיש הישר בעיניו יעשה.

המעניין, דומה שעל־פי עצם טבעו מוכן ומזומן הוא לקבל ולאשר מעשי אמנות שונים ומשונים, אפילו קיטשיים ונפסדים, שהרי כולם עשויים להיות מעניינים בעיני מישהו מבחינה כלשהי. ואילו היפה ניצב כנגד המגמות השוויוניות של זמננו ועל גבו מונח סולם של ערכים ובידו קנה־מידה והוא בוחן ובודק ובורר ובוחר ודוחה ומקרב ונעשה יותר ויותר למעין persona non grata בתחום האמנות.

נראה אפוא ש“מעניין” זה חלק יש לו, אמנם קטן וצנוע, בתהליכי השינוי המתחוללים בתרבות ימינו; שכן מסייע הוא בפריצת הגדרות החוצצות בין מה שקרוי אמנות ראויה למה שקרוי אמנות קלוקלת, bad art, ובפועלו זה הוא נעשה גורם קטן אבל פעיל בקידומה של העשייה הדמוקרטית בתחומי הספרות והאמנות.

“הארץ”, 29.3.1991