“צוואות נבגדות”, כך קורא מילן קוּנדֶרָה לספר הביקורת השלישי שלו, שיצא לא מכבר לאור בתרגום עברי, ועיסוקו ענייני ספרות ורומן ורוח הזמן של ימינו. שם זה טעון משמעות, וכבר יש בו בלבד כדי להעיד על מגמת פניו והלך־רוחו של הכתוב. שכן שני המושגים האלה, צוואה ובגידה, כבר אתה שומע בהם איזו נעימה שאינה עולה בקנה אחד עם הקולות הנשמעים בימינו בכיכרות ובשווקים ובמעוזי האקדמיה ובמרכזי האמנות למיניהם. כי התיבה צוואה משמעה מעשה שעושה אדם בעל נכסים כלשהם, נכסים בני־קיימא של חומר או של רוח, שהוא מחשיב אותם ומבקש להורישם למי שיבוא אחריו. ואילו רוח הימים של זמננו הלוא כל מאמציה ומאבקיה מכוונים נגד מושג זה של נכסי תרבות בני־קיימא. הוא הדין בתיבה בגידה. בגידה של ממש מעשה אפשרי היא רק במקום שיש בו נכסים, כלומר דברים חשובים, קיימים ועומדים, וראויים שאדם ייתן דעתו עליהם ויבקש לשומרם, וכל מי שנוטש אותם או בועט בהם או מסלף את עיקרם חשוב כבוגד במלוא מובן המילה.

כך בתפישת עולמו של קונדרה. ואילו בעולם התרבות של ימינו קשה מאוד, בעצם כמעט אי־אפשר לבגוד במשהו בגידה של ממש; הואיל ולא נותר עוד דבר שאפשר לבגוד בו. יש אפילו סבורים שזו צרתו של הדור. אבל קונדרה בפירוש אינו משייך את עצמו לעולם זה, שאין בו נכסים בני־קיימא ואי־אפשר שיהיה בו מעשה בגידה ראוי לשמו. בלא היסוס ובלא יראה ובקול חזק ובוטח הוא מכריז על התפקיד שהוא מבקש למלא, תפקיד רם־מעלה של יורש. והז’סטה הגדולה הזאת, האומרת כולה אדנות ושררה, נראית בימינו זרה כל־כך ואנכרוניסטית ומגוחכת מעט ברוב ביטחונה. כך בימי השסע והבקע של מישל פוּקוֹ ושלטון הדֶקוֹנסטרוקטיביזם עומד לו אדם ועושה מעשה נועז מאין כמוהו: מתייצב ומודיע בראש חוצות: אני יורש ויש לי נכסים ונחלה יש לי וגם מסורת גדולה, וכל רצוני לשמור על הפיקדון שהופקד בידי.

ובשביל למלא תפקיד זה שנטל לעצמו, עומד קונדרה ועורך בספרו רשימה של נכסים שראוי לצוותם לבאים אחריו, ונראה לי שבכך עיקר חשיבותו של הספר. לאו דווקא בדעות ובבחינות ובהערכות הספרותיות שמעלה המחבר, אלא ברשימת הנכסים שהוא נותן בספרו; שקובעת היא את מיקומו בשדה הספרות והתרבות של ימינו וזורעת אור מבחוץ ומבליטה בהבלט ברור את כברת הדרך שעשו הזמנים בימינו והמקום שהגיעו אליו.

מה היא אפוא ירושתו של קונדרה, מה הם נכסיו? להיכן נוטים הדברים בעולמו? אפשר לומר: מה שיש לו בנחלתו אי־אפשר שתהא סתירה יותר גדולה בינו לבין מה שיש בתפישת העולם של ימינו (במידה שיש תפישה אחת כזאת), שכן עולמו של קונדרה הוא ביסודו עולם של מהויות ושל הבדלים ברורים; עולם של גבולות ותחומים ודברים קיימים ומקיימים את זהותם העצמית, עם שהם לובשים ופושטים צורה והולכים ומשתנים.

והנה בתוך עולם אֶסֶנסיאליסטי זה יש ישות אחת שהיא בבחינת נכס ראשון במעלה בהשקפתו: אירופה, או יותר נכון לומר הרוח האירופית; “שאלת אירופה”, אומר ז’אק דֶרידָה ביתר זהירות, שאלת אירופה “שתמיד היא בבחינת אקטואליה”, “אפילו כשאין יודעים בדיוק מהו הדבר הקרוי בשם זה”. אלא שקונדרה יודע; שהרי רואה הוא את עצמו אירופאי לכל דבר; בהיותו מהגר בפאריס נתראה אפילו יותר אירופאי מן האירופאים, מעיר יוסף ברודסקי בנימה של ביקורת קלה; קונדרה מכל מקום יודע אירופאי מה הוא ומה היא אירופאיוּת, מה היא בייחודה ומה היא בכללותה. לא ברור לו רק מה עשוי להיות גורלה בימים טרופים כימינו.

ואולם תפישתו שלו איתנה וברורה. העולם התרבותי נתפש לו בשניוּת אלמנטרית: מערב מזה ומזרח מזה; אירופה מזה וכל השאר מזה; שניות זו, אומר ברודסקי, פשטנית מדי וגם סלפנית. הנה, למשל, מקרה דוסטוייבסקי – להיכן משייכים אותו? איך מסווגים אותו? קונדרה ממקם אותו בלא היסוס במזרח. הוא אינו מחבב אותו הוא אפילו סולד מפניו. אבל, רועם קולו הרוגז של ברודסקי, דוסטוייבסקי אינו ניתן לסיווג פשטני כזה! הדיכוטומיה הזו סכימטית ומעוותת משמעם של דברים. שכן אי־אפשר לומר, כמו שאומר קונדרה, דוסטוייבסקי מזה ודידֶרוֹ מזה, פשוט אי־אפשר.

אבל קונדרה לשיטתו: יש רוח אירופית והיא מתממשת בייחודה בכל מדינה ממדינות אירופה; ובנוסף לכך יש גם איזו רוח כלל־אירופית, איזו “תודעה אירופאית משותפת”, זהה עם עצמה ועומדת בעינה. הייתכן? היה מקשה בוודאי דֶרידָה; האם אפשר לראות כך את אירופה, כאילו היא “איזו פרסונה שבָּרִי לנו שאנו מכירים אותה!” האם אפשר לדבר כך בזהות בלי להבחין באחרוּת הטבועה בה? לדבר כך היום לאחר כל מה שנאמר ונכתב!

אבל קונדרה הלוא במכוון ובמפורש בוחר לעצמו את תפישתו כנגד התפישה האחרת, וזו, כמובן, זכותו. הולך הוא אפוא בדרכו ומבחין בתוכה של הישות האירופית ביסוד מהותי אחד, המאשש ומקיים את זהותה: האינדיבידוּאליזם. קונדרה אמנם נותן באירופאיות עוד סימני־היכר מפורטים: רוח וולטֶרית חתרנית, מסורת ואמונה באוטופיה האוונגלית; אלא שעיקר עיקרה בעיניו האינדיבידואליזם. יש אינדיבידוּאוּם, יש אני קיים ועומד בעולמו והרבה משא הוא מעמיס על כתפיו.

גם קביעה אונטולוגית זו באשר לאני ולאינדיבידואליזם אין כמוה יוצאת דופן באקלים הרוחני של ימינו; כי היום מצייצות הציפורים מראשי הגגות צוויץ־צוויץ אחד: הסובייקט מת! הסובייקט הזהה עם עצמו אינו קיים עוד! יש רק שדה, יש רק צומת אשר דרכו עוברים ובו מתכתשים כוחות ודחפים ורגשים; יש רק מסך, שעל פניו עולות בנבדל ובזו אחר זו תמונות מתמונות שונות. והקיצונים והמחמירים אומרים: להד"ם; מעולם לא היה בנמצא מושג של סובייקט קיים לעצמו; כל העניין כולו אינו אלא המצאה בורגנית; מיתוס ומעשה מיסטיפיקציה שרקחה הבורגנות הקפיטליסטית ושתלה אותו בלב האנשים לצורכי ענייניה ולתועלתה.

אבל קונדרה לא זו בלבד שאינו מקבל דעות אלה אלא רואה הוא בהן מעשה בגידה ברוחה של אירופה. ובפשטות נועזת הוא עומד ושואל: “מהו האינדיבידואום? היכן שוכנת זהותו? מה מגדיר אותו?” מעשיו? חייו הפנימיים? הרגשותיו הכמוסות? או שמא, כמו אצל דוסטוייבסקי, השקפת עולמו, האידיאולוגיה שלו? תשובה מניחה את דעתו הוא מוצא אצל תומאס מאן, שכמוהו הוא רואה את האדם כיציר של עברו הרחוק, של דעות עתיקות־ימים, של ארכיטיפים שהיו למיתוסים ועברו בירושה מדור לדור, והם שמנחים מרחוק את האדם בדרכו, מבלי לפגוע באותנטיות האישית שלו (איך? כיצד? קונדרה אינו מפרש). מכל מקום, מכאן באה ההמשכיות בחייו של האדם וגם החיקוי שהוא חייב בו: “האינדיבידואום אינו יכול שלא לחקות את שכבר היה,” קובע קונדרה קביעה מפליגה, המאששת ביסודיות את מושגי הירושה והצוואה שבמרכז ספרו.

כזאת היא השקפתו הכללית: אבל מבחינה יותר אישית ואינטימית, אפשר לומר אפילו ביוגרפית, נוטה קונדרה לראות בשכל הצלול ובספק המתלווה אליו את עיקרו של האינדיבידואליזם; ואילו הרגשים לעולם חשודים בעיניו, שעל נקלה עשויים הם להוליך אל הכיכרות ואל הקולקטיביות ואל סטאלין ומשטרו, משטר אימים זה שאותו פגש ברחובותיה של פראג. מכאן, מן הזעזוע שבפגישה זו, באה הזדהותו הגמורה עם אירופה והרציונליות והספק שלה; מכאן רתיעתו מן המזרח, שדוסטוייבסקי היה בעיניו נציגו המובהק. ובשל כך יצא עליו רוגזו של ברודסקי – על שלא ראה בקוצר ראייתו השטוחה, כי “לא על גדות הוולגה פרחו הרעיונות על־אודות המדינה המיטיבה עם אזרחיה”; הסאלונים הפאריסאיים הם שדנו והשתעשעו בהם; ורוסו, הלוא שתי פנים שונות טבועות במשנתו. לפיכך מזהיר ואומר ברודסקי, “כשרואים טנק רוסי ברחוב, צריך להרהר גם בדידֶרוֹ”; כי דידרו זה שקונדרה כל־כך אוהבו, גם הוא גורם בעולמו של דוסטוייבסקי, צד חשוב בדיאלוג הגדול המתנהל בנפש גיבוריו. מכל מקום, דרך חשיבה פשטנית זו בנוסח דוסטוייבסקי/דידרו אינה מסייעת בבירור משמעה של תרבות אירופה.

אלא שקונדרה איתן בדעתו והולך ומונה את נכסיו: אירופה, אינדיבידואליזם, רציונליות, ספקנות ומה עוד? הרומן. דווקא הרומן ולא השירה; כי השירה עשויה להיסחף בלהט רגשים, עשויה להתנודד כשיכורה, להלך כסומאה, להשתלהב ולהיענות למה שקרוי עולם טוטליטרי; קונדרה ראה זאת במו עיניו; לפיכך הוא אומר, לא מיאקובסקי אלא פרוזה בשֵלה של רומן. ספרו הוא שיר־הלל לפרוזה, למעלותיה המצוינות ולכוחה הצלול. רואה הוא בה אפילו פן אחד מפניה של המציאות, זה הפן היום־יומי והממשי; רואה הוא אפילו את ייעודו של הרומן בגילוי “המסתורין שבפרוזה”, על כן חשיבותו עצומה בעיניו.

ואכן אין דבר יותר אופייני לאינדיבידואליזם של אירופה מאמנות הפרוזה של הרומן כי הרומן הוא אירופה; אירופה היא “חברה של רומן” ובניה “בנים של רומן”.

מונח זה, “רומן אירופי”, אינו רוצה לומר רומן שנכתב בידי אירופאים, אלא רומן שהוא חלק של ההיסטוריה האירופית, זו שראשיתה בזמנים החדשים, כלומר במה שקרוי העידן המודרני. ודאי, יש עוד מיני רומנים, רומן סיני ויפאני ורומן של יוון העתיקה; אבל אלה אינם קשורים בשום קשר עם תולדות העשייה הרומנסקית הגדולה, הפותחת בראבּלֶה ובסֶרוונטֶס. לא כן הרומן האנגלי, הצרפתי וההונגרי – זה אינו יכול לברוא לעצמו היסטוריה אוטונומית משלו, ואי־אפשר לו שלא להיות חלק מן ההיסטוריה הכללית של אירופה.

היסטוריה זו דינמית ברוחה, רבת תמורות וחידושים, מגלה עולם ומלואו ותוהה על משמעו; היא זו שמעניקה לרומן שלה כוח של תנופה רבה ורוח של סקרנות אין־קץ ותאוות־דעת ויכולת של התחדשות מתמדת בכל תחומי עשייתו. מכאן ייחודו האירופי המודרני של רומן זה. אחד ויחיד הוא במינו ואין דומה לו בשום תרבות אחרת. אלא שקיומו בתור שכזה מותנה בהישארותו בתחומי תולדותיו האירופיים, וכל חריגה מגבולות אלה מעשה בגידה היא בעיני קונדרה, בגידה באירופה וברוחה. לפיכך, במצב הדברים כפי שהינו בימינו, סלמאן רושדי נראה לו נציגה הנאמן של אירופה, ואילו מישל בּיטוֹר ודאי נחשב היה בוגד בעיניו.

בין כך ובין כך הגדרה שמגדיר קונדרה את הרומן אין בה לא חידוש ולא עניין מיוחד; עיקרו, הוא אומר בפשטות, “תפישת העולם הריאלי”; לעיתים הוא נזקק לפנטסטי, בשביל להיטיב לתפוש את המציאות. כך עשה קפקא והלכו אחריו גרסייה מארקס וקרלוֹס פוּאֶנטֶס וסלמאן רושדי. הרומן, מוסיף ואומר קונדרה, אינו בא לחקות מציאות ולא לשקף או לבטא אותה, אלא לגלות סודה. כאמור, מיני רעיונות שאין בהם חידוש.

אולם דברים אחדים שמשמיע קונדרה על הרומן כובשים ומרנינים; אלה דברים ישנים־נושנים, אנכרוניסטיים, וכמעט נלעגים, ובכל זאת שובים את הלב. עניינים שהיו פעם מובנים מאליהם והיום הם כמו יוצאים ממחסן גרוטאות עזוב ונשכח. מושגים כמו חוכמה, שאר־רוח (esprit), יופי – מיני דברים שכאלה מטיל קונדרה אל עולם התרבות של ימינו. אכן דברים מביכים מאוד. מי מעז היום להזדקק למושגים מטושטשים, לא־מדעיים מעין אלה? מי מעז היום לראות בחוכמה יסוד חשוב במטווה הרומן? מי מהין לומר ששנינות הרוח מרבה ערכו? קביעה מעין זו, יזעק הפוסט־מודרניזם, אדנותית מדי, אימפריאליסטית, מעדיפה תכונה אחת על פני האחרות, דבר שהוא אסור לחלוטין.

בימינו אין אומרים עוד “ספרות יפה” אלא “פעילות טקסטואלית ספרותית”, ומושגים כמו “אנטי־אסתטי” ו“מעֵבר לאסתטי” כבר היו מקובלים בדיון האמנותי – והרי זה סימן ברור לזמנים שהם משתנים והולכים.

קונדרה, מכל מקום, רואה בסימן זה את מעשה הבגידה הגדולה שבוגדת אירופה בעצמה וברוחה ובתולדות ימיה. “האם אירופה עודה אירופה, האם עודה חֶברה של רומן?” הוא שואל בדאגה. “כלום אינה הולכת ונכנסת אל תקופה אחרת, שעדיין אינה קרויה בשם, ושלדידה אין עוד לאמנויות חשיבות רבה? ובתקופה חדשה זו שלאחר הזמנים המודרניים, כלום לא חי הרומן חיים של נידון למיתה?”

דֶרידה ודאי היה עומד ומנענע בראשו ואומר: הנה סוף־סוף באה שעתו של זה לגלות את האחרוּת השתולה בתוכה של אירופה, זו הקרויה l’autre cap (הראש האחר) בפי הפילוסוף. ומישל בִּיטוֹר ודאי היה בא ומשמיע כאן דברים שאמר למראיין אחד: “מזמן לא פירסמתי ספרים הקרויים רומן. אני כותב ספרים פוסט־רומנסקיים, כלומר ספרים שלא עברו דרך הרומן.” אף־על־פי־כן ביטור אינו חושש, כמו קונדרה, שהרומן נידון למיתה: “יש עוד המון דברים לעשות עם הרומן,” הוא אומר בבטחה. ואם לשפוט לפי עברו של הרומן ולפי מספר המיתות שעמד בהן, נראה שאכן הצדק עמו.

“הארץ”, 14.4.1995