ב’סימן קריאה' מס' 2 (מאי 1973) כתב דן צלקה: “הוויכוח המגוחך האם משפיעים חיי האמן על יצירתו, או להיפך, והאם הם רלוואנטיים להבנת יצירתו, מנע ממספר צעירים להתמסר לביוגרפיות. זהו ויכוח שאין לו שחר, כי לביוגרפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר, וכמובן קיימת השפעה מכל סוג וגוון – תלוי מי מפענח את חיי היוצר”.
למעשה, הוויכוח על חשיבותה של הביוגרפיה של היוצר בהבנת יצירתו, הוכרע זה מכבר. יעידו על כך מדפי הספרים בחנויות הספרים ברחבי העולם, העמוסים לעייפה בביוגרפיות. אדרבא, דומה שזהו הסוג הספרותי הנפוץ ביותר, הנקרא והנכתב ביותר היום.
חלפו מכבר אותם ימים, שבהם נשמעה ברבים ברצינות הדרישה, לסלק את היוצר מיצירתו, ולקרוא בה בלעדיו, והיא נשארה כתרגיל לסטודנטים בלבד, וכקוריוז. כמובן, הכרת הביוגרפיה אינה ערובה להבנת היצירה, ובוודאי אינה תחליף לה, אבל היא תנאי קודם והכרחי להבנתה, ובלעדיה תהיה ההבנה פגומה וחסרה.
אבל, מה שקורה בעולם הגדול בתחום הביוגרפיה של היוצר, טרם חדר לספרות העברית. אדרבא, אם יש תחום מוזנח במחקר ספרותנו, הריהו תחום הביוגרפיה. אמנם, לאחרונה, ניכרת התעוררות בהכרת חשיבות הנושא בתחומי אמנות אחרים, כגון, בתערוכה שהוצגה זה מקרוב, “דיוקן המנהיג באמנות הישראלית”, במשכן לאמנות בעין חרוד, יחד עם הקטלוג והמבוא שבתוכו.
ואם המדובר בהזנחת הז’אנר הביוגרפי בספרות ובקיפוחו, הרי בולט הדבר במיוחד בצילום סופרים. כאן אי־העשייה ממש משוועת.
“והיו עיניך רואות את מוריך” אמרו חז"ל. מוריך, במובן אנשי הרוח שבדור. הסופר, כפי שהוא בביתו, בחדר־עבודתו, בהילוכו במקומות האהובים עליו, וכמובן, כפי שהוא מעיד על עצמו: על ילדותו, בית הוריו, ההשפעות שהיו עליו. חשוב לראות אותו בדיבורו ובשתיקותיו, במבט עיניו, בלבושו. המשורר שומע את הניגון של שיריו באוזנו הפנימית, אבל לקורא חשוב לראות ולשמוע כיצד הוא מטעים את הריתמוס, חי את שיריו מחדש בקריאתו.
משום כך, יש לברך את המדור לספרות במועצה לתרבות ולאמנות על שנענה ליוזמתי משכבר, להפיק סרטים תיעודיים על משוררים וסופרים. שני סרטים תיעודיים הוקרנו בסוף החודש שעבר במוזיאון תל־אביב. אחד נעשה על סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ־אבידר בידי הבמאי דוד טור, והשני על המשורר ק.א. ברתיני, בבימויו של צבי סלפון, בעקבות התחקיר של אילן שיינפלד. הם מצטרפים לעוד שישה סרטים שצולמו בעבר: על ש. שלום, יצחק עוגן, ולוין קיפניס, אבות ישורון, יהושע בר־יוסף ושמשון מלצר.
נתאר לעצמנו שהיו בידינו היום סרטים תיעודיים של מנדלי, פרישמן, ברנר, ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, שלא לדבר על רבי יהודה הלוי, ושלמה אבן־גבירול. איזה מימד חשוב היה נוסף לנו כקוראי שירתם! לו היתה עירנות ציבורית לחשיבות התיעוד, ולו ניגשנו למלאכה בזמן, אפילו לפני כ־10–15 שנים, יכולנו היום לראות בסרטים את כל גדולי ספרותנו בדור הקודם: אלתרמן, לאה גולדברג, א.צ. גרינברג, חיים הזז, אביגדור המאירי, ש"י עגנון, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, אברהם שלונסקי.
החומר הוויזואלי שנשאר לנו מהם, מועט ומיקרי. חובתנו היא, להשאיר את התיעוד המתאים לדור הבא ולדורות הבאים. במיוחד צריך לבוא אצל אותם היוצרים הצנועים, אלה שיושבים בפינתם וכותבים, ואחת לכמה שנים שולחים “בקבוק על פני המים”, כשם שירו וספרו של ברתיני, ושמותיהם אינם ידועים ברובם לקהל הרחב, אבל השפעתם ניכרת.
מפעל הנצחה ותיעוד זה, כפי שאני רואה אותו, צריך להתבצע בשלושה שלבים: בשלב הראשון, תינתן זכות קדימה לסופרים הוותיקים, בבחינת ‘צילומי הצלה’. בשלב השני, נגיע לדורות יוצרים צעירים יותר; ובשלב השלישי, השאיפה תהיה לעשות סרטים תיעודיים על כל אחד מן היוצרים המשמעותיים הפועלים היום.
נכון, לא פשוט לצלם אדם זקן, שדיבורו איטי, לפעמים ידיו רועדות והוא אינו במיטבו. וזאת, במיוחד בחברה הסוגדת לצעירים וליפי־הנעורים. אבל לאחר הרתיעה הראשונה, מסתבר, שיש יופי גם בזיקנה, הקמטים אומרים בינה והדברים האיטיים הם דברי חכמה מאירי עיניים. יש ליוצרים אלה מה לומר – על חייהם, על בני־דורם, על יצירתם, על המקום שממנו באו, על ארץ־ישראל. ההיסטוריה של העם היהודי ושל תרבותו מקופלת בדבריהם.
לא פעם יש הרגשה של החמצה. מדוע לא באתם קודם, מדוע כה אחרתם לבוא? הלא רק שנים אחדות קודם, עוד היה אפשר יותר, לראות ולהשמיע – הם שואלים. והם צודקים.
אבל, במרבית הסרטים שכבר הוכנו, מתגלה שהיוצר נשאר צעיר נצחי, ומילותיו צעירות ועזות, ולנוכח המצלמה, הוא מישיר מבט, שוכח את גילו ואת מיחושיו, ורוחו צלולה ורעננה. יש הרגשה כאילו לרגע הזה התפלל שנים ארוכות, כל חייו. יש לו מה לומר לדורו, ולדורות הבאים, ואנו צריכים רק לראות ולהקשיב, ולחזור ולקרוא בשיריו ובסיפוריו. והפעם – אחרת.
חשון תשנ"ב
הערה ביבליוגרפית
*הרצאה במסגרת הפרויקט: תיעוד־סופרים, מטעם המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המדור לספרות, משרד החינוך והתרבות. עם הקרנת הסרטים, כ“ב בחשוון תשנ”ב (30.10.1991).
– ‘מעריב. השבוע’, ח' בכסלו תשנ"ב (15.11.1991).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.