א. שותפוּת ומחלוקת    🔗

יוסף אהרנוביץ ואליהו מונצ’יק־מרגלית היו מאנשי העלייה־השנייה; אישים רבי פעלים, שזכותם רבה בתולדות היישוב ובתנועת הפועלים. שניהם היו מראשוני מפלגת “הפועל הצעיר”, וממניחי היסודות למפעלים חשובים בארץ. דמותו של יוסף אהרנוביץ, איש המוסר הקפדני, היתה אהובה מאוד על הציבור, והאירה בחייו ובמותו לכל מי שהכירוֹ מקרוב, או הושפע מכתביו; אליהו מונצ’יק היה עסקן רב פעלים, יזם חרוץ, אבל כנראה איש קשה ביחסים עם אנשים שונים.

כבר מראשית עבודתם המשותפת בעריכת עיתון “הפועל הצעיר” (1907), נתגלעו חילוקי הדעות בין אהרנוביץ למונצ’יק, שהלכו והחריפו במשך השנים, וגרמו לכך, שהרגשתו של אהרנוביץ, לפחות, היתה, ששניהם לא יוכלו לעבוד ביחד.

מקץ שנים, עם פטירתו של יוסף אהרנוביץ, במכתב התפייסות־התנצלות למספרת דבורה בארון, אשתו של אהרנוביץ, העלה מונצ’יק את גירסתו ביחס לפרשיות העבר:

על חילוקי הדעות ביניהם שהלכו והחריפו עם השנים, בעקבות המפעלים ששניהם היו שותפים בעשייתם, כתב מונצ’יק גם בזכרונותיו, אם כי לא פירטם והזכירם ברמז בלבד. היו אלה, למשל, חילוקי דעות ביחס אל ההסתדרות הציונית לאחר הקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג בשנת 1908, כשאהרנוביץ חשב שיש להיפרד ממנה, ואילו מונצ’יק חשב את ההיפך. יוסף אהרנוביץ, במאמר משנת 1921, ללא הזכרת שמות ופרטים מסויימים, מפקפק באפשרות להבדיל בין “שיטת העבודה” לבין “האנשים”: “בעבודתנו־אנו מגוחך, פשוט, להבדיל בין השיטה ובין האיש”. יתכן שהוא רומז גם לחיכוכים בינו לבין חבריו בתחומי עשייה שונים, ומונצ’יק בתוכם.

ב. גלות במלחמת העולם הראשונה

מונצ’יק עזב את הארץ, לאחר שעשה בה חמש וחצי שנים, וחזר בשנת 1912 לביאליסטוק עיר מולדתו. בין השאר עסק שם בתעשיה ובביטוח. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה מונצ’יק פעיל ב“צעירי ציון” וב“החלוץ”, ובשנת 1920 שב לארץ.

יוסף אהרנוביץ הוגלה, בימי מלחמת־העולם הראשונה, עם משפחתוֹ, לאלכסנדריה שבמצרים, ושהה שם כארבע שנים. המשפחה חזרה לארץ לאחר הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי. אשתו של יוסף אהרנוביץ דבורה בארון היתה מהסופרות העבריות החשובות ביותר, שהשתתפה עם אהרנוביץ בעריכת “הפועל הצעיר”.

בכ“ט בחשון תרפ”א (30.11.1921) התקיימה בתל־אביב אסיפת היסוד של בנק הפועלים, רעיון שנולד בתקופת העלייה השנייה ומומש בעלייה השלישית, לאחר יסוד ההסתדרות הכללית (חנוכה תרפ"א – דצמבר 1920), ביוזמתם של אליהו מונצ’יק, ברל כצנלסון וד"ר ארתור רופין. בין חברי ההנהלה, שנבחרו לפי מפתח מפלגתי, היה גם יוסף אהרנוביץ, ואליהו מונצ’יק נבחר למזכיר ולגזבר גם יחד.

בכ“ג בטבת תרפ”ג (12.1.1923), התפרסמה מעל דפי “הפועל הצעיר” הודעת התפטרות של יוסף אהרנוביץ ורעיתו דבורה בארון מעריכת העתון:

 

ג. פיטורים למונצ’יק    🔗

עם פרישתו של יוסף אהרנוביץ מעריכת “הפועל הצעיר” (תרפ"ג־1923) הקדיש את כל מירצו לניהול בנק־הפועלים וראשית מעשהו בבנק היה פיטוריו של מונצ’יק. בפיטורים אלה נעזר אהרנוביץ בחבריו בוועד־הפועל של ההסתדרות, שתמכו בו, ונתנו לו את הגיבוי הרישמי.

יוסף אהרנוביץ, שבע־נסיון העבר, טען, שלא יוכל לעבוד יחד עם מונצ’יק בלי הפרעות, והצליח לשכנע בכך את חבריו בוועד־הפועל ובהנהלת הבנק, אבל גם מונצ’יק עצמו הגיע למסקנה זו שלא יוכל לעבוד יחד עם אהרנוביץ בבנק. ההנהלה נאלצה, אפוא, לבחור בין השניים, ובחרה ביוסף אהרנוביץ, ובפיטוריו של מונצ’יק מתפקידו הכפול כמזכיר וכגזבר.

מונצ’יק נפגע מאד. הוא, שהיה מאבות רעיון הבנק, איש־מקצוע, שהקדיש את כל כוחותיו לביצועו, והצליח על־אף כל הקשיים לראות פרי בעמלו, אותו מפטרים, ואילו אהרנוביץ חברו־ויריבו משכבר, הוא שיישאר. כמו בעבר (ייסוד העתון ‘הפועל הצעיר’) כך גם עתה, הרגיש, שהוא זה שזורע באמונה, ואילו אחרים הם הקוצרים. הוא ראה בזה עניין אישי ולא “ענין הסתדרותי” ורצה לנקום ביוסף אהרנוביץ את נקמתו הפרטית. הדרך שבחר היתה: להזמין את אהרנוביץ “למלחמת שניים באקדח ברוינינג, ולירות, עד שאחד מהם יפול – הנשאר בחיים יצטרך לפרנס את שתי המשפחות”. אהרנוביץ, שנמסרו לו הדברים, לא האמין למשמע אוזניו, ודחה אותם במשפט: “דיה לצרה בשעתה”. ואז קם מונצ’יק, והלך בעצמו לאהרנוביץ וקרא בפניו מכתב שבו הוא “דורש ממנו שיתפטר או שיצא אתו לדואל עד יום הראשון, ואם שתי אלה לא יעשה – יהיה מונצ’יק חפשי לעשות באהרנוביץ כטוב בעיניו”.

לכאורה, אי־אפשר היה להאמין לדברים אלה, על רקע ההיכרות עם האישים הלוקחים בהם חלק, והתקופה שבה מדובר, לולא היו רשומים במפורט, בלשון עניינית ויבשה באחד הפרוטוקולים מישיבת הוועד־הפועל של ההסתדרות מיום י' באייר תרפ"ג (26.4.1923), המצויה בארכיון הוועד־הפועל.

ד. הוועד־הפועל דן    🔗

על סדר היום של אותה ישיבה עמדו שני סעיפים: “א. איומו של אליהו מונצ’יק; ב. ‘יום הפרח’”. בישיבה השתתפו: יוסף אהרנוביץ, מיכאל אסף, ד. בלוך־בלומנפלד, דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי, דוד זכאי, שמואל יבנאלי, אליעזר קפלן, דוד רמז ויוסף שפרינצק.

את הישיבה פתח דוד בלוך־בלומנפלד, שהציג את השתלשלות הדברים המדהימים, בצורה יבשה וענינית:

“במועצת ההסתדרות האחרונה נבחרה ועדה בעניין תלונותיו של מונצ’יק. הוועדה עבדה ובאה לידי מסקנות ידועות. הן לא סיפקו את מונצ’יק. בערך לפני שבועיים ערך מכתב לאהרנוביץ, המזמין אותו למלחמת שניים – בברוינינג – ולירות עד שאחד מהם יפול – והנשאר בחיים יצטרך לפרנס את שתי המשפחות – את המכתב הראה לרוזנטל וביקש אותו להיות הסינדיקט (בא־כוח) מצדו – הח' רוזנטל מסר את תוכן שיחתו לאהרנוביץ ולחברי ‘הפועל הצעיר’. אהרנוביץ אמר, כי דיה צרה בשעתה – היום היה מונצ’יק אצל אהרנוביץ והקריא לו את המכתב – דורש ממנו שיתפטר או שיצא אתו לדואל עד יום הראשון, ואם שתי אלה לא יעשה – יהיה מונצ’יק רשאי לעשות באהרנוביץ כטוב בעיניו, הוא ישפוך עליו חומצת גופרית. בישיבת הבנק היום התפטר אהרנוביץ מעבודתו בבנק. הדירקטוריום החליט לא לשחרר אותו ומציע לוועד־הפועל להזמין את מונצ’יק ולאחוז באמצעים בעניין זה. הדבר רציני מאד. צריך להזהיר אותו שיחדל, ולהגיד לו, כי כל מה שיעשה הוא כנגד כל הציבור. צריך להודיע לו, כי אהרנוביץ התפטר, אבל הוועד־הפועל לא יחזור מהודעתו, ימסרו אותו למשפט”.

על דבריו אלה של דוד בלוך הגיב אהרנוביץ בפסימיות, וזו היתה הפעם היחידה שדיבר בישיבה ארוכה זו: “אין ערך מעשי להצעותיו של בלוך. מונצ’יק לא יחזור בו”.

דוד בן־גוריון ניסה להחזיר את העניין למישור הציבורי שלו: “אני מציע להזמין מיד את מונצ’יק ולהודיע שיש לו עסק אתנו – אהרנוביץ התפטר, אנו איננו מקבלים את התפטרותו. עכשיו יש איפוא למונצ’יק עסק עם הוועד־הפועל ועם הנהלת הבנק”.

הוחלט: להזמין מיד את מונצ’יק לישיבת הוועד הפועל ולהודיעו כי מעכשיו מלחמתו היא לא באהרנוביץ שהתפטר, אלא בכל חברי הוועד־הפועל.

 

ה. מצפים למונצ’יק    🔗

עוד באותו יום, לפנות ערב, כפי שרשום בפרוטוקול, נשלח מכתב הזמנה למונצ’יק “לבוא מיד לישיבת־הוועד־הפועל בדירת המרכז החקלאי (בנק הפועלים) לשם איזה בירורים”. כנראה, נשלח שליח עם מכתב הזמנה זה, שחזר והביא את תשובתו של מונצ’יק, שלא נרשמה בפרוטוקול, אולם מן התשובה של הוועד־הפועל, אפשר לשערה: “לצערי לא נוכל לקבל את הצעתך. חברי הוועד־הפועל נוסעים מכאן מחר ועליך לבוא עוד הערב, ולו גם בשעה מאוחרת עד 11”. לאחר שיגור התשובה, נשארו חברי הוועד־הפועל במקום, מחכים לתוצאות פנייתם הנוספת, ובינתיים, כפי שרשום בפרוטוקול, דנו ב“יום הפרח”, והחליטו מה שהחליטו. ומכיוון שהמשיכו לשבת ולחכות לבואו של מונצ’יק או לתשובתו, דנו גם בסעיפים נוספים שלא היו על סדר היום. דיון זה נקטע באמצע, כפי שמעיד הפרוטוקול, ונרשם: “אל. מונצ’יק בא – השעה 10”.

הפעם, דוד בן־גוריון הוא הפותח בדברים ומודיע: “יש לך עניין עם הוועד־הפועל של הסתדרות העובדים. וכל מה שאתה רוצה לעשות באהרנוביץ, עליך לעשות בחברי הוועד־הפועל כולו. בעל־הדבר שלך בעניין הבנק היא ההסתדרות”. והוא מוסיף: “תבעתי במועצות ההסתדרות שתיבחר ועדה לבירור תלונותיך. חשבתי כל הזמן, כי העניין הוא עניין ציבורי ועל שטח זה הגינותי בוועדה, אולם מהעסק האחרון מתברר, כי העניין הוא פרטי, נקמה אישית. זהו פרצדנט (תקדים) יחיד בתנועת הפועלים. אם ככה, נצטרך לשפוך גופרית אחד על השני כל יום. נצטרך להביט על מעשה זה כעל פשע קרימינאלי וברוח זו יהיה עלינו לפעול. נצטרך להגיב על זה ממש כמו שמגיבים על מעשי רוצחים”.

כאן מקבל מונצ’יק את רשות הדיבור, והתרגשותו ניכרת גם מניסוחם של דבריו. הוא אומר:

כאן מונה מונצ’יק את מהלכיו של אהרנוביץ כנגדו, ומזכיר את נשכחות העבר, כיצד נאלץ להתפטר גם מ“הפועל הצעיר” “מפני שלא יכולתי לסבול את יחסו של אהרנוביץ”. ומוסיף בהתרגשות:

מונצ’יק ממשיך מבלי שיתן לאיש להפסיקו:

 

ו. משפט חברים    🔗

לבסוף הוחלט להגיש את העניין למשפט חברים ומונצ’יק מסכים בתנאי שעד החלטת השופטים לא יעבוד אהרנוביץ בבנק. בן־גוריון מנסח את ההחלטה בעניין השעייתו של אהרנוביץ:

היות ואהרנוביץ הודיע שאינו יכול לעבוד בבנק עד שכל העניין יסודר, אין הוועד־הפועל רואה צורך לקבל החלטה בעניין התנאי של מונצ’יק.

באותה ישיבה נקבעים גם שמות שלושת השופטים: ט. קרישבסקי, ד"ר ולדשטין, מ. רוטברג.

עד כאן פרוטוקול הישיבה בנושא “האיום”. איני יודעת איך התנהל המשפט, אולם יש לשער, שפסק לזכותו של אהרנוביץ, שכן זמן קצר לאחר מכן, משמצא מונצ’יק את עצמו מחוץ לבנק הפועלים, ניגש לייסד את חברת־הביטוח “הסנה”.

בפרק זכרונותיו: “איך נולדה חברה ‘הסנה’” (‘מזכרונות איש העליה השניה’, נדפס בדפוס השומר־הצעיר, מרחביה, 1968, עמ' 217–222), עבר מונצ’יק בשתיקה רועמת על פרשת הדחתו מבנק־הפועלים, והסמיך את יציאתו ממוסד זה להקמתו של חברו:

 

ז. “הקומקום מקשקש”    🔗

פיטוריו של אליהוּ מונצ’יק מבנק הפועלים, “לא נתנו לו מנוח”, כפי שתיאר לימים ג. קרסל ברשימתו, בגליון פורים של ‘דבר’: “שני עתוני היתול ו’פרשה' אחת” (25.2.1983): “את זעמו שפך בעיתון היתולי – ‘הקומקום מקשקש’ שהוציא לפורים תרפ”ג (1923) [- - -]. מונצ’יק לא הסתפק בלעג ושחוק אלא אף שילב התקפות אישיות, שאין מקומן בעתון היתולי. “כל החוברת מוקדשת להתקפה חריפה על מפלגת ‘הפועל הצעיר’”. אבל ממרחק השנים קשה להבין כיום את כיוונם המדויק של מרבית החיצים ששולחו לאנשים, למפעלים ולמוסדות.

בתוך הרמזים הרבים ל“פרשה” הפזורים בעיתון זה, ההתקפה החריפה ביותר היא ב“מכתב קטן”, החתום: “בברכת עבודה י – ו… א – ה…” שבו הוא מאשים את בני הזוג, מבלי להזכיר את שמם בכך, שרכשו מגרש פרטי כדי לבנות עליו את ביתם, בעוד הם מטיפים “להלאמת־הקרקע”. כמו כן פורסמה “הודעה פרטית” שהיא פרודיה ארסית על הודעת ההתפטרות של יוסף אהרנוביץ ודבורה בארון מעריכת ‘הפועל הצעיר’.

הפרשה המשיכה להתגלגל, כפי שמתואר ברשימתו של ג. קרסל, והמשכה בעתון היתולי שני שהוציא מונצ’יק לפסח באותה שנה (תרפ"ג). עם פטירתו, בגיל 89, הקדיש לו ג. קרסל רשימת־זכרון קצרה ותמציתית, מבלי להזכיר פרשה זו (‘דבר’, 23.10.1970).

מעדותו של מיכאל אסף, אחרון משתתפי אותה ישיבה בועד־הפועל של ההסתדרות, במכתבו אלי (מיום 28.3.1993), בתשובה על שאלתי על אותה פרשה ועל המתחים בין שני אישים אלה, מצטיירת התמונה של איש הרוח (אהרנוביץ) במאבקו עם העסקן (מונצ’יק) כשהעדפה היא לראשון:

עדות זו של מיכאל אסף, על העדפתו את יוסף אהרנוביץ “איש־הרוח” על אליהו מונצ’יק “איש התככים” היא אופיינית. הנתונים החיצוניים היו לטובתו של מונצ’יק איש־המקצוע, כפי שהעיד עליו ארתור רופין:

 

ח. מכתב לאלמנה    🔗

כשבוע לאחר פטירתו של יוסף אהרנוביץ, בשנת 1937, שלח אליהו מונצ’יק מכתב נרגש לאשתו הסופרת דבורה בארון, ובו ביקש את סליחתה, אם כי לא את סליחתו של יוסף אהרנוביץ:

איני יודעת אם ואיך הגיבה דבורה בארון על ידו המושטת לסליחה של מונצ’יק. בחליפת המכתבים ובזכרונות שפורסמו, ואף בחומר הארכיוני שנשמר, לא נשאר דבר. אולם, עצם העובדה שמכתבו זה של מונצ’יק נשמר בארכיון של דבורה בארון, שבלי ספק עבר תהליך של ברירה, מעידה לפחות על שמץ של רצון, לְשַמֵר מחווה זו של היד המושטת לשלום.

אב תשמ"ג