את השם בתנ"ך נותן אלוהים; את השם לילד הנולד בוחרים ההורים ואת השם הספרותי הבדוי מעניק הסופר לעצמו. לפי המסורת היו ליתרו שבעה שמות, במציאות הספרותית יש הבוחרים להם שמות רבים עוד יותר.

מי הסתתר מאחורי השמות: אוריאלי, י. אבלס, יוסף מולכו, מוסטאפא זאהיב? – האם ידעתם שהוא אורי צבי גרינברג? האם ידעתם שמאחורי החתימות: מרים טשרניחובסקי, יעקב תם, בן־גוטמן הסתתר שאול טשרניחובסקי? הקוראים שקראו את שירו־תרגומו של טשרניחובסקי שהיה חתום בשם אחותו, שמחו עד מאד על שסוף סוף קמה אשה משוררת לספרות העברית.

חבר, יוסף חבר, ח.ב. צלאל, בן־שלמה – הם אחדים מכינוייו של יוסף חיים ברנר.

הכינויים: א. קמאי, אביתר, אוהב ספר, אחד התלמידים, אחיקם, אלף, ב. לקטור, בימבום, בעל־שומע, בעלי בתים חרדים בלתי מפלגתיים, דאדל, דלאי, דל“ת, חצי נוקדן, טס, ל.ו., לוט, מאזין, המעריך, עין, פלוני, צדדי, קורא, רושם, שואל, תושבי הגוש, – הם רק חלק, לפי סדר א”ב מכינוייו הספרותיים של דב סדן.

הסיבות שאנשים בוחרים לחתום בשמות־בדויים, בפסיבדונימים, הן רבות ומורכבות. היקף התופעה הוא עצום ושרשיה ארוכים ורחוקים. בדרך כלל יש לפסבדונימים הגיון משלהם שלא קשה לפענחו, גם באותם שמות שהם, לכאורה, אבסורדים לגמרי.

בין הסיבות המרכזיות שאפשר למנות:

א. הכותב אכן מעוניין באמת ובתמים, שלא יֵדעו שהוא האיש העומד מאחורי הדברים שכתב ופירסם וזאת מסיבות שונות: פולמוסיות, אידיאולוגיות, אישיות.

כך, למשל, כשכעס אהרן דוד גורדון ונפגע מסיפור שבו ראה את עצמו כאחד מגיבוריו, כתב מאמר זועם שחתם עליו: “נוגע בדבר”. וכך, למשל, כשכתב יוסף צבי רמון, המשורר הדתי, סיפור, שבו הוא מבקר קשות את השחיתות של מוסדות היישוב הישן כאיש מבפנים, חתם עליו בכינוי: יוסף הנודד. וכך חתמו שלום עליכם ורבניצקי, על סדרת מאמרי הביקורת העוקצניים שלהם בכותרת: “קבורת סופרים” בכינוי: אלדד (שלום עליכם) ומידד (רבניצקי). וכיום מסתתרת הסופרת החרדית מאחורי השם: חנה בת־שחר.

ב. הכותב מעוניין להפריד בין סוגי כתיבה שונים שלו. הוא אינו רוצה, למשל, שיֵדעו שהיד שכתבה ביקורת, היא היד שכתבה שירה; או היד שעסקה בז’אנרים רציניים, היא אותה היד שעסקה גם בספרות “קלה”. לסוגי הכתיבה השונים ממציא הכותב שמות־עט המתיחדים לכל סוג בנפרד. כך, למשל, חתם המבקר עזריאל אוכמני, על שיריו, בשם: רן עדי; יעקב רבינוביץ חתם על מאמרי הביקורת שלו בשם: רף־רף; משה סמילנסקי חתם על סִדרת סיפוריו מחיי הערבים בכינוי: חוג’ה מוסה; וחיים הזז חתם על סיפוריו התימניים בשם: זכריה אוזלי, דבר שהביא את קוראיו, במיוחד התימנים, לחשוב שהכותב הוא משלהם, ולא העלו על דעתם שהכותב הוא אשכנזי. ש. אלונים הוא שמו הבדוי של המשורר שלמה טנאי, החתוּם על רשימות הביקורת שלו. אבנר כרמלי, און שריג, איתן דרור ויגאל גולן – הם שמותיו של שרגא גפני – סופר הילדים הפורה, שחתם על כל אחת מסידרות ספריו בשם אחר.

ג. הכותב מרבה לכתוב בכתב־עת מסויים, ואינו רוצה שהדבר יהיה גלוי לעין מייד, ולכן הוא בוחר בשמות־עט, כדי להעמיד פנים כאילו משתתפים בו אנשים רבים. כך, למשל, חתם יעקב פיכמן, בכתב־העת ‘מעברות’, שערך, בשמות: פ.י.; פלאי; הסופר שמחה בן־ציון (אביו של הצייר נחום גוטמן) בכתבי־העת שערך כגון: ‘העומר’ חתם בשמות: “מבני הזמזומים”; “חיים סופר סתם”, גם כדי להתאים את השם לתוכן דבריו, וב’שי של ספרות' – בשמות: ש. אבג; ג. אבישי; ר' אלטר קונדס.

אביגדור המאירי ואצ"ג הוציאו, כל אחד בנפרד, את כתבי־העת ‘המחר’ ו’לב חדש' והיו כמעט המשתתפים היחידים בהם. על מאמריהם חתמו בכינויים שונים ומשונים.

ד. שם־העט שאדם בוחר לחתום בו ולהסתתר מאחוריו, מאפשר לו גם להעביר מסר שהוא מעוניין בו, על מעמדו ותפקידו בחברה. כאלה הם שמות־עט צנועים כגון: אחד־העם; פלוני; פועל; מאן דהוא. שמות אידיאולוגיים, כגון: איש־עברי (יוסף קלוזנר); אשה נביאה (דבורה בארון); שמחה בן־ציון (שמחה גוטמן); חרותי (משה סמילנסקי) בת־חדווה (אנדה עמיר־פינקרפלד).

ה. שמות־עט רבים יש להם תפקיד הומוריסטי, כחלק מתוכנו של הדבר הכתוב. כך, למשל, ידוע במיוחד כינויו של שלום רבינוביץ: שלום עליכם. אבגד האדרעי הוא אלתר־אשר אברהם אבא דרויאנוב; חושי הארכי הוא יחיאל יוסף ליבונטין; ק. מרניני, ק. לבבתיני, ר' קלונימוס וסמנבלוף – הם חלק משמותיו של קדיש יהודה סילמן רב השמות וההמצאות.

שמות היתוליים שכיחים במיוחד בכתבי־העת ההומוריסטיים, בעיקר אלה שהופיעו בפורים. נמצאים בהם כינויים רבים שקשה ואולי בלתי אפשרי היום לפענחם ולדעת מי מסתתר מאחוריהם. דוגמאות: חיים שורר, שהיה עוֹרך “דבר”, חתם: עסק ביש; אריה דיסנצ’יק חתם: המן; ורפאל קלצ’קין חתם: קין.

ו. יש סופרים שהם או עורכיהם אינם מרוצים משמם, מסיבות שונות: השם “מצלצל” לא טוב; פירושו מגוחך; יש עוד סופרים בשם זה; מעוניינים בשם עברי ועוד סיבות שונות ומשונות. כך, למשל, הציע העורך שמחה בן־ציון לסופר הצעיר שזה מקרוב עלה לארץ, שמואל יוסף צ’צ’קס, לחתום בשם “עגנון” על סיפורו הראשון בארץ, “עגונות”.

ז. יש מי שחותם בשם־עט כדי שלא תהיינה דעות קדומות ביחס ליצירתו הידועה מקודם בשמו האמיתי, כגון ראובן קריץ, הוא ריקי קלר.

ח. החלפת השמות הלועזיים לשמות עבריים היא תופעה שכיחה ומיוחדת בספרות העברית. בהזדמנות זו, יכול הסופר לבחור בשם כלבבו, עם או בלי השארת עקבות לשמו הקודם: אליעזר פרלמן או אליעזר בן־יהודה; נתן ביסטריצקי הוא נתן ביסטריצקי־אגמון; אוריאל הלפרין הוא יונתן רטוש; יהודה פויפר הוא יהודה עמיחי; עמוס קלוזנר הוא עמוס עוז; יחיאל פרלמוטר הוא אבות ישורון ומשה תהילימזייגר הוא דן בן־אמוץ. באחרונה, עדיין כמקרה חריג, החזיר הסופר יצחק אורפז, את שמו הקודם “הגלותי” אוורבוך, וצירף אותו לשמו העברי. ואולי יש בכך רמז שהתופעה של עיברות השמות מבלי להשאיר זכר לשם הקודם – נעצרה.

ט. הסופר בוחר להיקרא על שם אחד מגיבוריו, המייצג אותו: מנדלי מוכר ספרים הוא שלום יעקב אברמוביץ; אובד־עצות הוא י.ח. ברנר. יש שהסופר נקרא על שם ספרו: בעל “היד החזקה” הוא הרמב“ם; השל”ה – על שם ספרו: “שני לוחות הברית” הוא ר' ישעיהו הלוי בן אברהם איש הורוויץ; בעל ‘השחר’ הוא פרץ סמולנסקין.

י. בפולמוסים ספרותיים ואחרים מרבים להשתמש בשם־עט שאדם נותן לעצמו או שהוא מכנה בו את יריביו, כחלק מאמצעי הפולמוס הקבועים. הצ“ב הוא אלכסנדר צדרבוים עורך ‘המליץ’ בפי יל”ג בעל־דבבו; מיכה יוסף ברדיצ’בסקי חתם על מאמרי הפולמוס שלו בכינוי: ירובעל.

סופרים מסויימים נוטים יותר מאחרים להשתמש בשמות־בדויים, ויש כאלה שהשתמשו בעשרות שמות־עט בחייהם, עד שלבסוף הם עצמם שכחו איך חתמו, מתי ועל מה, ואת חלקם אי אפשר עוד לפענח.

זו הסיבה שכמה ביבליוגרפים ניסו לעשות סדר בשפע זה של שמות־בדויים, ביניהם שאול חיות, שהוציא בשנת 1933 בווינה את ספרו: ‘אוצר בדויי השם’, שהוא מפתח השמות הבדויים (פסיבדונימים) של המחברים בספרות ישראל מתקופת הגאונים ועד העת החדשה. אבל אין הוא אלא טיפה בים השמות־הבדויים, ומאז לא עודכן.

בין הסופרים שהירבו בשמות־עט, יש להזכיר את דב סדן, שמספר שמותיו המפוענחים מגיע ל־45. את קדיש יהודה סילמן, שהשתמש ביותר מ־50 כינויים ספרותיים שונים, ומקץ שנים ראה בריבוי זה את אחת הסיבות לכך שנשכח עוד בחייו, כי הקוראים לא ידעו לזהות את המסתתר מאחוריהם. אברהם שלונסקי, אף הוא הירבה בשמות־בדויים. ביניהם: אבן טוב; א. אלחנני; א.ס.; א. סורר; א. בן־משק; א. זעירא; א. טעיא; א. ספרא; א. עט; העט; לקוטאי; ש. ספרא; א.ש.; אשל; א. בן־טוביה; א. חפזי; קורא; קריין ועוד.

הדרכים לבחירת שם־העט הן רבות וההמצאות מגוונות עד מאד. השמות נעים משמירת קשר חזק עם השם המקורי והכוונה לפענוחו הקל, ועד לניתוק כל קשר עמו, ולבחירת שם כמעט שרירותי.

יש שמות בדויים חד־פעמיים ויש שמות בדויים קבועים, כל כך קבועים עד שהם נהפכים לשמו הרישמי של הכותב: שלום־עליכם, אחד־העם, ש"י עגנון, ש. בן־ציון, ר. בנימין, ז.י. אנכי, בוקי בן יגלי, בר־טוביה, וכן סידרת השמות שבהם האות הראשונה של שם המשפחה מקדימה את השם הפרטי: ע. הלל, ש. שלום, ש. שפרה, ס. יזהר, ט. כרמי.

שמירת הקשר נעשית באמצעות: השם הפרטי; האותיות הראשונות של השם הפרטי ושם המשפחה; ומשחק באותיות אלה, כגון: רמח“ל ויל”ג וז“ס הוא זאב סמילנסקי אביו של ס. יזהר. מתוחכמים קצת יותר הם ראשי התיבות היוצרים מילה עברית בעלת משמעות: אש”ל – הוא אברהם שלונסקי; קלס – הוא ק.ל. סילמן; חבר – הוא יוסף חיים ברנר; נ“ס הוא נחום סוקולוב; טמ”ן – מרדכי טמקין; נפ“ש – נחמה פיינשטיין־פוחצ’בסקי; זק”ן הוא זאב קפלן; מ. אגף – הוא משה אונגרפלד; חגי הוא חיים גורי.

דרך שכיחה נוספת היא, השמטת אותיות מתוך השם והשארת האות הראשונה והאחרונה של השם, היוצרת מילה עברית קצרה. כגון: מנחם בראון הוא מנחם בן; נתן זיטלבך הוא נתן זך.

שימוש בשם האב, כגון: בן־טוביה, הוא אביו של שלונסקי; בן־אש הוא כינויו של סילמן על שם שתי האותיות הראשונות של שם אביו אברהם שמעון; או: אשנב – כמשחק אותיות על בן־אש.

שימוש בשם אחד מבני המשפחה: אבי־שולמית הוא סילמן; אבינועם הוא ראובן גרוסמן, להנצחת בנו נועם שנפל במלחמת השחרור; נכד שלמה – הוא סבו של ק.ל. סילמן; סבא של יריב – הוא כינוי שבחר לו דוד בן־גוריון.

מישחק מילים על הפרשנות של השם:

אם כל חי היא חוה שפירא; אר"ז הוא צדרבוים; “גל אבן נוקר” הוא תרגום השם שטיינברג; פרייער (או פרייאר) הוא בר־דרורא אבל גם ליברמן; שוורץ הוא אוכמני; האחים הסופרים רוזנשטיין הם: אבן־שושן; ואשכולי היה לפנים ויינטרויב.

שמות־עט רבים משקפים את עמדת־התצפית של הכותב ויש בהם תערובת של ענווה וגאווה כאחד: משקיף; קורא; ידעיה התמהוני; מביט; ספרא; זעירא; בת־קול – כינוייו השונים של שלונסקי; סמבטיון; יהודי פשוט; אחד הקנאים, אחד מבני החבורה; ארעי; סגי־נהור; צדדי; רב צעיר; ספוג; מקשיב; קנאי, תייר, תלוש; אוהב־ילדים הוא י.ל. פרץ. בעל־מחשבות הוא ישראל אלישיב; ובעל־דמיון הוא נחום שטיף.

שמות לא־מעטים מקשרים את הכותב עם מקום הולדתו או מקום מושבו ומבטאים בדרך־כלל גאווה מקומית. שמות אלה היו שכיחים במיוחד עם ראשית ההתישבות בארץ־ישראל: פתח־תקוואי; דגני; ירושלמי; הירושלמי; צפוני; טברי; גלילי. גם שם במחתרת – נעשה לאחד משמות־העט: אבנר, הוא יצחק בן־צבי הוא שמשלביץ.

קיים קשר חזר בין אופי השם שאדם בוחר בו לבין אישיותו. הבחירה מגלה את המאוויים הסמויים, את הדימוי העצמי ואת התפקיד שאדם רוצה למלא או מעריך שעליו למלא.

יש תואַם בין השמות הבדויים לבין רוח התקופה. שמות בדויים מסויימים אופייניים ושכיחים בתקופה מסויימת ונעלמים בתקופה אחרת. השם שאדם בוחר לעצמו, לא פחות מן השמות שהורים בוחרים לילדיהם, מצביע על זהותו ועל המשמעות שהוא רואה בה. יש בשם תמצית משמעותית, צלילית ופואטית של המסר שהוא מעוניין להעביר לקוראיו.

ככלל אין עקרונות הבחירה של שם־עט בדוי שונים מעקרונות הבחירה של שמות שבוחרים הורים לילדיהם, או עקרונות עיברות השמות, שהם חלק מן המסכת התרבותית הכוללת. בולטת הזדהותם של יוצרים עם הגיבורים התנ"כיים וההיסטוריים שעל־שמם נקראו: יהודה בורלא; רחל בלובשטיין; שאול טשרניחובסקי.

ענף מיוחד בתוך מכלול זה משמשים שמות הגיבורים הספרותיים, והמודעות שלהם לשמם, שהיא חלק מבניית המשמעות של היצירה. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר בתחום זה הוא סיפורו של אהרן מגד “יד ושם”.

בתקופות שבהן האידיאולוגיה חזקה, במיוחד בשנים שעד הקמת המדינה, ביטאו השמות אידיאולוגיה והלך־נפש, תוך הדגשת הזהות המעמדית־פועלית; הלאומית־חילונית; חיזוק הקשר עם התנ"ך וההסתייגות מן “הגלותיות”. כך, למשל, רבו בעיתונות חתימות שהן ואריאציות על המילה פועל: פועל מקומי; פועל פשוט; פועל צעיר; פועל גלילי; פועל יפואי; פועל בן־שמני (כלומר מבן־שמן), צירוף של גאוות המקום והמקצוע; וכן חתימות כגון: אחדותי; ותיק; שתפני.

בימינו, שמות־עט הם עדיין תופעה שכיחה, אם כי בעוצמה קטנה יותר וגם עקרונותיה ברורים פחות. מה שברור הוא שהשמות האידאולוגיים כמעט שנעלמו, ואת מקומם תפסו ואריאציות על משחק האותיות של השם האמיתי; וכן יצירת שם הקושר אותו עם הנושא שמדובר בו. כך, למשל, בחרו כמה סופרים לפרסם את ספריהם תחת שם בעל גוון ערבי מובהק, אולי בעקבות התקדים של משה סמילנסקי, הוא חוג’ה מוסה: על הספר “ערבי טוב” חתום: יוסף שרארה, הוא יורם קניוק; ג’ורג' מתיא איברהים הוא ישראל אלירז. מחברי ספר בלשים וריגול לא מעטים חתמו בשם־עט. כך, מאחורי שלושת סיפורי הריגול על “המוסד”, בספר ‘החוליה’ שנחתמו בשם: טל יערי, עומדת שולמית הראבן.

הדוגמאות שהובאו ברשימה זו הן, ללא הגזמה, על קצה המזלג. התופעה על מלוא היקפה ועצמתה, סיבותיה הפסיכולוגיות, האידיאולוגיות והספרותיות עדיין מחכה למחקר מקיף ויסודי.

סיון תשנ"ב.

ביבליוגרפיה

נורית גוברין. “‘עצב ציוני אמיתי’ – ק”ל סילמן", ‘דבש מסלע’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1989, עמ' 190–191.

משה זבלוצקי. ‘אוצר הפסבדונימים’, ברדיטשב, תרס"ב.

שאול חיות. ‘אוצר בדויי השם’, וינה תרצ"ג.

ד“ר י. רבקאי (רובין). “בראי־הפסיבדונימים (קצת כרקטרולוגיה ספרותית)”, ‘מקרוב ומרחוק’ (מסות פסיכולוגיות), הוצ' אגוד האקדמאים ‘עמית’, תשי”א, עמ' 101–107.

הערה ביבליוגרפית

*שיחת רדיו, פורים תשנ"ב (21.3.1992). [על התופעה של שמות עט].

– ‘ידיעות אחרונות’, גליון חג השבועות, ד' בסיוון תשנ"ב (5.6.1992).