רקע
נורית גוברין
"הכאב הציוני" (י. ח. ברנר)
קריאת הכאב 1ב.jpg

יוסף חיים ברנר


אילו היה ברנר חי עמנו כיום, מה היה אומר על השאלות הבוערות העומדות על הפרק, ועל חיינו בכלל? זוהי שאלה מרתקת ומפתה תמיד, אבל תמיד אי־אפשר לענות עליה. היא מפתה להיאחז בדמותו של איש־רוח, לקבל ממנו הדרכה איך להתנהג ומה לעשות, במיוחד בתקופה שיש הרגשה, שאין מנהיג ושאין סמכות מוסרית־רוחנית, שאליה אפשר לפנות ולקבל עצה.

הדבר בלתי אפשרי גם משום שדבריו של איש־רוח, גדול ככל שיהיה, מעוגנים תמיד בזמן ובמקום שבהם נאמרו, וכל נסיון להעבירם מחוץ להקשרם ולנטעם באקלים רוחני שונה מבחינת הזמן והמקום, עושה להם עוול ואף מסלפם. דברים שהיו נכונים לזמן מסויים, אינם בהכרח נכונים לזמן אחר. והדוגמאות מהפוליטיקה של ימינו – יוכיחו.

זאת ועוד. ממרחק השנים, יכול כל אחד לבוא אל כתבי איש־הרוח המכובד עליו, להפוך בהם, ולמצוא בהם תימוכין לדעותיו. כך יכולים אנשים בעלי דעות שונות ואף מנוגדות, להיאחז בכתבי אותו איש־רוח, לנפנף בהם ולהוכיח בעזרתם עמדות שונות. לפי הכלל: כל אחד מוצא את מה שהוא מחפש.

ובכל זאת, הראיתי בספר “ברנר ‘אובד־עצות’ ומורה־דרך”, כיצד בחייו, ועוד יותר לאחר מותו הנורא, ממשיכים הדורות להתרפק עליו, לשקע את דמותו כדמות ביצירה הספרותית, ולצטט מדבריו בצורות שונות ובהזדמנויות שונות. כל דור משתמש בדמותו וביצירתו כאמצעי לעיצוב־מחדש של תמונת־עברו, לצורך ההווה שלו.

לכן, ניסוח השאלה צריך להיות, לא: מה היה ברנר אומר אילו היה חי, אלא: מה אפשר וצריך ללמוד מברנר בכל דור ודור מחדש וכיום, כל אחד לחוד וכציבור, כעם.

כשאני אומרת “מברנר” הכוונה בעת ובעונה אחת: מאישיותו ומיצירתו על תחומיה: סיפורים, מסות ומאמרים, מכתבים וזכרונות. שכן ההפרדה, לפחות במקרה זה, בין האיש ליצירתו אינה אפשרית, אם כי, כמובן, כשבאים לדון ביצירתו הספרותית ובמשנתו, הגישה צריכה להיות שונה.

מקצת מן התשובות על “מהות הברנריזם” נתתי בספרי, באמצעות הסקירה על גלגולי דמותו ביצירות ספרות. סקירה זו הומחשה גם באמצעות עשרות הציורים של ברנר שנעשו במרוצת הדורות, במיוחד מסוף שנות ה־70 ולאורך שנות ה־80. שם, לראשונה, זומנו בכפיפה אחת מרבית היצירות הספרותיות בז’אנרים השונים (שירה, פרוזה, מחזה) שבהם שוקעה דמותו של ברנר. בדרך זו נתגלה לראשונה עצם קיומה של התופעה במלוא היקפה ועצמתה, ואני מקווה, גם משמעותה בכל דור בתחום היצירה הבודדת, היוצר הבודד ובמסגרת התקופה כולה.

אני עצמי, העוסקת בברנר שנים הרבה, ומתמודדת עמו בכל פעם מחדש ומנקודת מוצא שונה, מוצאת את עצמי חוזרת וקוראת בו, ומגלה בו בכל פעם לא רק דברים חדשים או פנים חדשות לדברים מוכרים, אלא גם משמעויות רבות, המדברות אל לבי דיבור רענן ואקטואלי עד מאוד.

מכאן שאפשר וצריך ללמוד מברנר בכל דור מחדש, ובמיוחד היום. בעיקר צריך ללמוד, לדעתי, שאין תשובות מוכנות על שום בעיה, לא בתחום הפרט ולא בתחום הכלל, ואין נוסחאות קבועות מראש בתחום המוסר האישי והלאומי. האדם הניצב בפני בעיה, צריך לחזור ולהתמודד עמה מחדש, במלוא האחריות והנטל המוסרי המוטל עליו באשר הוא אדם.

סיפורי ברנר כגון “עצבים”, “המוצא”, “עוולה”, יש לראות בהם מעין “תרגילים במוסר” וקבלת אחריות, שבהם נדרש אדם לחזור ולהתמודד בעצמו עם הבעיה המוסרית שהוא ניצב בפניה, ולמצוא את הפתרון ההולם אותו, מבלי לקבל פתרונות מוכנים מהחוץ.

מקור הכותרת “הכאב הציוני” ב“קורספונדנציה”, כלומר במכתב תשובתו הגלוי של ברנר, לאחד מקוראי ‘המעורר’, שהתפרסם בכתב העת, בנובמבר 1906. בתשובה לטענתו של הכותב, שברנר כעורך, דחה את כתב־היד שלו, בדבר “חירות הדיבור”, היתווה ברנר את “הקווים האדומים” שלו בנושא מרכזי זה (עליו כתבתי בספרי ‘“מאורע ברנר” – המאבק על חופש הביטוי’). וכך כתב ברנר באותו מכתב תשובה:

הנה, אמנם, נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתייאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתייחסים בזרות או בקלות־ראש ל’אותו הדבר הנקרא ציונות'. ‘המעורר’, כידוע לך, אינו כלי מבטאו של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינו), אבל בהכרח הוא צריך להביא ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני; ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי ‘המעורר’, שופכים את לבותינו.

זוהי דוגמה אפיינית: “קווים אדומים” – כן; קביעה מפורשת: לא. הכדור עובר בחזרה אל האדם שעליו האחריות. עליו לקבוע האם הוא מרגיש את “הכאב הציוני” גם בדברי המתנגדים, אם לא. מהו קנה־המידה? על כך אין תשובה מוכנה מראש, אלא קריאה לבחינה אישית בכל פעם מחדש. חופש־ביטוי – כן; זכות־דיבור למתנגדים – כן; אבל לא הפקרות הביטוי.

במובן זה, אפשר לחזור ולהפוך בברנר ולשאול: מה הוא אומר? אבל אי אפשר לשאול: איך היה ברנר נוהג? דבר זה מוטל על האדם, המחליט בכל פעם מחדש.

ודוגמה נוספת, רגישה ואקטואלית אף יותר, בשאלה הערבית, זכותנו על ארץ־ישראל, סיכון חיי אדם וגבולות ההתישבות.

לאחר נפילת טרומפלדור וחבריו בתל־חי, בי“א באדר תר”ף (1920), התעורר ויכוח עז בשאלה הקשה והמרה, שאותה הביע אז“ר (הסופר והפובליציסט א.ז. רבינוביץ), שהיה דמות מכובדת ונערצה ביותר. כפי שציטט אותו ברנר, אז”ר “הביע את פקפוקו, אם יש בכלל לעמוד שם. ‘יקרה נפש אחת מישראל, יקרה מהכל, שלושים אלף פונטים לא ישוו בה, ואסור לסכן נפשות!’ וברנר מעיר: “לו, לישיש [אז”ר היה אז בן 66] היה האומץ להביע פחד ופיקפוק.”

כלומר, אומר ברנר, היה ברור מראש, “שעשרות הפועלים לא יוכלו להחזיק מעמד בפני אלפי הערבים שבסביבה”, והשאלה היתה: אם בתנאים כאלה, היה צורך להישאר במקום או לפנותו? תשובתו של אז"ר חיובית, שצריך היה לפַנוֹת, בשם קדושת חיי אדם, שהם “יקרים מכל” ותשובתו של ברנר, שצריך היה להישאר, נאמרה, על דרך השאלה הרטורית: “אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות – ולאן?” אבל הוא מוסיף:

ההכרה כי עוד לא פסה גבורת נושאים מישראל, שהקנתה לנו תל־חי מחדש, עלתה לנו באבדות, שאינן לפי כוחותינו בגבולות ‘דן ובאר־שבע’.

תשובתו האפיינית של ברנר, מחזירה את ההחלטה לשיקול דעת מחודש, בכל מקרה לגופו, ואינה נותנת תשובה פוליטית, ביצועיסטית. בראש ובראשונה הוא שואל על היחס והקשר בין “הקרבנות” לנשארים: “ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? [– – –] הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו?”

חייב להיות קשר מוסרי של ממש בין “המקריבים” ו“הקרבנות”, כלומר, מי שמחליט על הישארות בתנאי סכנה, חייב להיות ראוי להם, באופן האישי והמוסרי הפשוט והבסיסי ביותר; והחלטתו צריכה להתקבל רק בשעה שהוא יודע, שזוהי החלטה הכרחית. ובלשונו:

ועכשיו – מה הלאה? הן הרעה פתוחה מכל עבר. וכשתגיע אלינו מחר, מחרתיים, בצורה זו או אחרת, – הנדע, למיצער, כולנו, כי אין מנוס? התהי בנו הכרה זו, הכרת־ההכרח, להימצא על הגובה הדרוש? כשתבוא שעת־הנסיון הקשה [– – –] היעמוד כל אחד ואחד מאתנו – ושֵם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו – במקום אשר יעד לו גורלו?

האם זו תשובה אופרטיבית? – לא וכן. היא אינה אומרת מה לעשות במצב נתון מסויים. היא אומרת מה הם התנאים שבתוכם צריכים לקבל החלטות גורליות מסוג זה; היא אומרת מי הוא הראוי והיכול לקבל על עצמו לשלוח אחרים להקריב את עצמם; היא מחזירה את הכדור, קודם כל לאדם עצמו, עליו בראש ובראשונה לקבל אחריות אישית.

בהמשך ל“מיתוס ברנר”, שספרי מנסה לעמוד על פרטיו ולהאירם מנקודות מבט שונות, אפשר לומר, שבדברים אלה ניבא ברנר, למעשה, את מותו שלו, וכך אמנם הבינו את דבריו הדורות הבאים: “כשתבוא שעת־הנסיון הקשה [– – –] היעמוד כל אחד ואחד מאתנו [– – –] במקום אשר יעד לו גורלו?” ובסיום: “טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל־חי למראשותיו”.

ז' בניסן תשנ"ב


הערה ביבליוגרפית

– ‘מעריב. השבוע’, 10.4.1992.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52820 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!