עם נפילת טרומפלדור וחבריו (אדר תר"ף) ספד לו י.ח. ברנר במילים: “אשרי מי שמת ותל־חי למראשותיו”. כשנה לאחר מכן (ניסן תרפ"א) נספד ברנר עצמו במילים אלה. וכעת בשינוי קל – הולמות מילים אלה את יצחק רבין ז"ל. לנגד עינינו נהפך רצח רבין למיתוס ומתגבש לזכרון־עם קולקטיבי, באותו אופן עצמו, ששבעים וחמש שנה קודם לכן, נהפך רצח ברנר למיתוס־עם, ומאז הוא ממשיך וצובר עוצמה. ואולי אין זה מקרה, אלא אחד מאותם זימונים בלתי־אפשריים שמזמנת ההיסטוריה, לפיו אותיות שמו של רבין זהות כמעט לאותיות שמו של ברנר.

הבדל תהומי קיים, כמובן, בין מות ברנר שנרצח בידי בני־עוולה ערבים, לבין מותו של יצחק רבין שנקטל בידי בן־עוולה יהודי; והבדל גדול קיים בין היישוב הקטן והדל בארץ־ישראל של ראשית שנות העשרים ואמצעיתן, לבין למעלה מחמשת המיליונים שבמדינת ישראל כיום בסוף המאה העשרים. אף על פי כן מצויים קווי דמיון רבים, מדהימים ומפתיעים בין שני מעשי הרצח ופרטיהם, בין שני האישים ובעיקר בתגובות עליהם. כשם ששמותיו של יוסף חיים ברנר, שמות ספריו ודמויותיו הספרותיות, נעשו חומרי־גלם של השירים הרבים שנכתבו עליו: “יוסף חיים אתה שומע / הוסף חיים / הלא אינך שומע” (אלישע פורת, 1975), כך נעשה שמו של יצחק רבין ז"ל, נושא שיריהם של משוררים ושל משוררים לעת־מצוא. במיוחד שמו הפרטי על כפל משמעויותיו – הצחוק מצד אחד, והעקדה מצד שני (למשל, יוסי גמזו ‘עקדת יצחק’; ‘משא’, י“ז בחשוון תשנ”ו – 10.11.1995).

הנרות שמדליקים לזכרו בכיכרות וליד ביתו, הם לא רק נרות נשמה, אלא מסמלים גם את “עמוד האש” כפי שספדה לו נכדתו, נועה בן־ארצי, אבל הם מרומזים גם באות הראשונה והאחרונה של שם משפחתו (בדרך של היפוך אנאגראמי): רבין – נר.

רבים הם תיאורי הדם ונרדפיו בשירים על ברנר, יחד עם הדממה והדומיה: “וצועק הדם / לנשמת העם” (דוד שמעונוביץ, 1921); “הוגר דמו לארץ” (אהרן צייטלין, 1934); וכך בשירים על רבין: “בדם ליבו”, “השיר שלא נדם” (דודו ברק, ‘מעריב’); “הדם זרם בעורקים” (נתן זך, ‘ידיעות אחרונות’); “אך מה אדמו טיפות הדם” (וולט ויטמן, עברית: יונתן בן־נחום, ‘דבר שני’).

ברנר נרצח כשצרור כתב־היד שלו ספון בתוך כיס מעילו הפנימי, כדי להגן עליו מפני הפורעים־הרוצחים ונתגלה כשהוא ספוג בדמו, בידי חבריו, שהגיעו אל גופתו לאחר מותו. היו אלה דפי סיפורו “ההתחלה” מהווי חייהם של תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה: “ובכיס מעילו הפנימי על חזהו / צרור כתבים אחרונים” (אורי שוהם, 1983); ואילו איתן הבר הציג ברבים את הדף המקופל בדייקנות לארבעה, של “שיר השלום” שנמצא בכיס מעילו הפנימי של רבין מגואל בדמו.

דברים שנאמרו על ברנר הולמים להפליא את מה שאומרים וכותבים ומראים על יצחק רבין: איש־האמת הנלחם על האמת שלו ללא מורא; איש־המעלה שאיננו פוחד מן המוות הצפוי; איננו בורח ואיננו מציל את נפשו; מעדיף את עליונות המוסר והמשך המאבק למען צדקת הדרך על שמירת החיים.

“הוא מת אדם מאושר” כתבה דליה רביקוביץ (‘ידיעות אחרונות’), ועל ברנר נכתב ונאמר, שמצא את מותו בשעה ששב מגדוד העבודה, “בשפע של רשמים וחיים פנימיים מחודשים” וניכרו בו “סימנים רבים של תכונה לעבודה ספרותית גדולה” (שמעון קושניר).

וכן ההרגשה של האנשים לאחר הרצח שהיה כאן מחדל חמור, שלא נעשה הכל כדי להציל (שמעון קושניר); הרגשת האשמה הקולקטיבית של כל הנוגעים בדבר שלא עשו כל מה שניתן למענו, וכי מעתה רובצת עליהם אשמה כבדה לדורות שאפשר לכפרה רק אם יקדישו מאותו יום ואילך את חייהם לטיפוח מורשתו ולהמשך דרכו, ויהיו ראויים לו. “סליחה” ביקש אפרים סידון (‘מעריב’) על ש“כשהם גידפו וקיללו אותך, אנחנו שרנו”.

הרצון של האנשים בנקמה. על רצח ברנר: “על הקברים – / בשאוג הלב לנקמה” (יעקב חורגין, 1921); האבל הגדול שאין לו נחמה, הסירוב להאמין ולהבין: “מַתָּ – – מַתָּ – – / ולא אבינה” (דוד שמעונוביץ, 1921); וההחלטה המפורשת להמשיך ביתר שאת בדרכו של איש־המעלה שמת: “כפליים עמול / כפליים יצור” (דוד שמעונוביץ, 1921). על רצח רבין: “ארץ אל תכסי דמו” (חיים גורי, ‘דבר שני’); “זה לא יכול להיות” (אהוד מנור, ‘ידיעות אחרונות’).

מורשתו של האיש שנרצח משמשת צוואה לבני־דורו והם נשבעים על קברו להמשיך. באחת הרשימות האחרונות כתב ברנר על הצורך להושיט יד לנער הערבי “יתום עובד! אח צעיר!”, בנסיון להבנה הדדית ולמציאת שפה משותפת. אבל הרוצחים באו מקרב אלה שביקש להבינם: “קראת לבן־ישמעאל אחי / ולבסוף נרצחת מרצון להיות שותף לנרצחים” (ק.א. ברתיני, 1986) ודומה שאין צורך להקביל לכך את חתירתו של רבין לשלום ש“נפל בקרב על השלום”, (חמי שלו, ‘מעריב’); “השלום יהיה מצבתו” (יהודית הנדל, ‘ידיעות אחרונות’); “מה שנשאר לנו זו הצעקה” (יהונתן גפן, ‘מעריב’). “צעקה” זו מאחדת את “זכות הצעקה” של ברנר ואת צעקתם של בני דורו של רבין, ש“משהו מת בהם” יחד עמו.

בשני המקרים, משותפת ההרגשה של הנשארים שזהו מוות שיש בו משום אבדן אב, אב גדול ויקר, מגונן ונוסך בטחון, ותחושת יתמות של הנשארים ללא תמיכה. על ברנר: “דוממים ואבלים. למחרת יום־עברות / ניצבנו כיתומים בשדה־הקרבות” (א.ז. בן ישי, 1921). על רבין: “נותרנו יתומים” (יעקב ארז, ‘מעריב’); “שלשום בלילה ירו באבא שלנו” (יעל גבירץ, ‘ידיעות אחרונות’). חוזרים גם התיאורים של אבדן מנהיג, מורה־דרך, סמכות קולקטיבית: “הוא היה אנחנו” (יהונתן גפן, ‘מעריב’); “שלום לקברניט” (‘דבר שני’).

רצח ברנר תואר בכתב בפרטי פרטים על כל מה שהתרחש במשך אותם יומיים, שעה אחר שעה, כתחקיר מדוקדק של כל מה שאפשר היה לשחזר באותם ימים; ואין צורך להשוות זאת לתחקיר הויזואלי והמילולי כאחד של רצח רבין, שנייה אחר שנייה. וכך גם תהלוכת הלוויה והקבורה, שבאמצעי הצילום של אז תועדה והונצחה לדורות, כאשר צעד מסע הלווייה הארוך בחולות תל־אביב, לעבר בית הקברות “החדש” של תל־אביב הצעירה, ברחוב טרומפלדור.

סידורי האבל – אבל־עַם – על חללי הפרעות ובתוכם על ברנר וחבריו, נקבעו על ידי הנהגת היישוב, פורסמו ברבים, ותועלו באופן כזה, שיהפכו את האסון לכוח, ויגלו את כוח העמידה של היישוב העברי כלפי חוץ, אבל לא פחות כלפי פנים. ודומה שאין צורך להוסיף, על המאמצים להגיע לאחדות העם ולשמירה על הדמוקרטיה.

תולדות חייו של ברנר נתפסו כסמל לתולדות חייו של העם היהודי רב הנדודים והסבל: “לאורך הפתלתול מן העמק העכור עד שכול וכשלון” (ק.א. ברתיני, 1936); ותולדות חייו של רבין מקבילות להיסטוריה של ארץ־ישראל ומדינת ישראל ומשולבות בתוכה: “סיפורו של לוחם” (יעל גבירץ וענת מידן, ‘ידיעות אחרונות’); “תמה תקופת הצבר” (דוד גרוסמן, ‘מעריב’).

העם מוצא את הדרך לבטא את הצער, האבל, הכאב והתדהמה על המוות באמצעות המילה הכתובה: בשיר, בפרוזה ובהבעת רגשות מסוגים שונים. שירים לעת־מצוא לצידם של שירי משוררים מובהקים, ללא־מרחק, באורח מיידי. אז: מרדכי טמקין, יעקב כהן, יהודה קרני ורבים אחרים. והיום: מאיה בז’רנו, נתן זך, דודו ברק, אהוד מנור, אפרים סידון. שירים אחרים אומצו והותאמו למאורע כאז (טשרניחובסקי) כן עתה (אביב גפן: “אני הולך לבכות לך, תהיה חזק למעלה”; שירוֹ של וולט ויטמן, בתרגומו של יונתן בן־נחום).

יוצרים רבים מאוד התבטאו ברשימות זיכרון אישיות. אז: מ.י. ברדיצ’בסקי, מנחם פוזננסקי, הלל צייטלין, יעקב רבינוביץ, ג. שופמן. והיום: חיים באר, ארז ביטון, חיים גורי, דוד גרוסמן, יהודית הנדל, מאיר ויזלטיר, ס. יזהר, אריה סיון, יהודה עמיחי, נעמי פרנקל, דליה רביקוביץ.

מילותיו האחרונות של רבין: “כואב לי, אבל לא נורא” (נחמה דואק, ‘ידיעות אחרונות’) לקוחות ממיתוס אחר, מיתוס טרומפלדור. אבל כדרכו של המיתוס, הוא כורך יחד פרטים מתוך הזיכרון הקולקטיבי המשותף, ויוצק אותם יחד למיתוס חדש, המחברו אליו וממשיכו, כחוליה נוספת בשלשלת הדורות שעליה מתחנך הדור.

י“ז בחשוון תשנ”ו (10.11.1995)

הערה: החומר על ברנר לקוח מתוך ספרי: ‘ברנר “אובד־עצות” ומורה־דרך’ (1991) ו’צריבה – שירת התמיד לברנר' (1995) שניהם בהוצאה לאור של משרד הבטחון. החומר על רבין ז"ל מבוסס על ‘ידיעות אחרונות’, ‘מעריב’ ו’דבר ראשון' מן הימים 5–6.11.1996.

הערה ביבליוגרפית

– ‘דבר ראשון. משא’, י“ז בחשוון תשנ”ו (10.11.1995), עמ' 17, בעריכת עמוס לויתן [השוואה בין רצח ברנר לרצח רבין].