¹

א. מסגרת עולמו    🔗

אף־על־פי שבקראנו כל סיפור וסיפור של ג. שופמן במפורד נדמה לנו, שעיקר יצירתו בצורתה, באותו צמצום חגיגי וקיצור, שיש בו משהו מרשמיות אדישה, שקולה ורצינית של דין־וחשבון מעשי אשר לדיין פוסק במשפטו, הרי בקראנו את כתביו בבת־אחת, בזה אחר זה, על ארבעת כרכיהם. מתברר לנו כי עיקר יצירתו הוא תכנה; אלא שהתוכן של ג. שופמן, שאנו מציינים כעיקר לו, אינו במובנו המקובל והרגיל: אין זה התוכן שמגדירים אותו כ“מלבב ומרתק” בהנאה של פבּוּלה משעשעת או במתיחות של פבולה מזעזעת (= מושכת) מסביב ל“גיבור” או “גיבורים”; אין זה תוכן של עולמות פרטיים־מובדלים, אין הוא נותן דמות של ארץ אחת, לא דיוקן של עם אחד מסוים, אין הוא צר צורה מונוגרפית־סיפורית לדור או למשפחה; את ההגדרה הנראית לי נכונה ביותר למהותו של תוכן זה נתן ג. שופמן בעצמו בשמו של סיפור אחד גדול: “אדם בארץ”. תוכן זה על פרטיו הרבים והשונים (השונים גם בחזרותיהם) מבליט לבסוף אישיות, יוצר אשר אופי לו, אופי מוצק ומיוחד, עקשני במיוחדותו; קווֹ הראשון של אופי זה היא ראייתו המרוכזת ומרכזת, ראיה האומרת כולה: “יצר לב האדם רע מנעוריו”. נדמה לי, לגבי ג. שופמן, אין כל טוב בעולם, שיהא עלול לשחד ולרכך את ראיית הרע שלו, הרע בכל גילוייו. לגילויים שממילא הוסיף הוא גילויים רבים משלו, גילויים ממשיים ברעתם בתוך אפיו של האדם, גילויים שעל־פי ראשונותם וחריפותם האנקדוטלית, ששופמן משווה להם, נראים הם לפעמים כהמצאות של קטיגור חכם ושנון, ואף־על־פי־כן לא יולידו בך אפילו צל של ספק באמִתותם ושרשיותם. לא ג. שופמן הוא האמן שיבנה סיפור על דמיון שוא, על ענין שאין בו מציאות בטוחה, שהוא בבואה נאמנה לכלל האדם; כי מה צורך לו בדמיונות אם המציאות הנראית לו עשירה מהם? ² הפחד, דוקא פחד האדם מפני האדם, הוא יסוד ראשון, ולאחר מערכת לא־קטנה של יסודות אחרים ושונים — גם יסוד אחרון בעולמו של ג. שופמן. בסיפוריו הראשונים עדיין אין זה פחד, אלא “פחדנות מטושטשת” — אדם שאינו בביתו, אדם “בבית זר”, רואה את עצמו “כנתון בתוך המון כלי זכוכית יקרים תלויים בשׂערה”. פחד זה — עצם מציאותו (והאדם אשם בגרימתו) מעלה את כעסו ושנאתו, אבל הוא גם משכהו ומושכו למקום הימצאו, אל סמטאותיו האפלות ביותר: לקסרקטין, לבתי־חרושת, לבתי חולים, לבתי־כלא, בתי־זונות ועוד. יסוד הרע והכיעור, שאדם משתמש בו כדי להרע לחברו — ודאי יודע שופמן, כי לא מן האדם בלבד הוא, אלא שבאפיו הוא שלא לראות את המקור האחר, אשר אין לשנותו ולהיטיבו; משום שאדם הוא, אדם בארץ, אין מענינו ש“יתַמו חטאים”, אלא חוטאים (ודוקא בסמוך לכך רואה אני צורך להדגיש, כי יכלתו האמנותית של ג. שופמן אינה נותנת מקום להנחה של טנדנציוזיוּת ביצירתו, אף־על־פי שהטנדנציה שבדיעבד חיה ומתעלה בה). יסוד הרע והכיעור במציאותו המופשטת־אלמונית בעולם אינו גורם לפחד" אולי גם לא לצער; הפחד נגרם רק בשעה שיסוד זה נעשה כלי־זינו של אדם בחייו וביחסיו עם זולתו, ובעיקר בשעה שהוא נהפך למִין רכוש יקר לבעליו, לאוצר שאדם שומר עליו מתוך ריכוז כל מעיָניו, משכללו ומטפחו ואפילו מתוך הנאה מסותרת, אינטימית לעצמו. כאן אין כבר אפשרות של יחס סולח מתוך הבנה — כאן יש לפחד, לפחד מאוד.

הרע והכיעור במהותם הסטטית (זו שבידי שמים) הם חדפעמיים וחדגוניים, גדולים־כבירים, אבל גושיים־גלמיים ולא מסוכנים; לא כן הם במהותם הדינמית (זו שבידי אדם). כאן הם רבי־פנים, רבי כוח פועל והורס, חיָתיים־אפוקליפטיים; כאן יש להם סגולה של צמיחה מתמדת, לא צמיחה של מין אחד, אלא צמיחה שבהרכבה עצמית, הבאה מאליה, הרכבה מפתיעה והולכת: כיעור על כיעור ורע על רע, מטמורפוזה שבמטמורפוזה. את האהבה לרע והכיעור אצל האדם ראה ג. שופמן; מפני העובדה שהאדם הוא קרקע פורה ומפרה רע וכיעור נבהל הוא. השנאה לאדם הרע, לחוטא דוקא, היא יסוד שני אצל ג. שופמן; ובשנאתו זו נבחן האמן שבו (כי הוא איש בעל אופי מיוחד ועקשני): אין זו שנאה על־תנאי, כי אין בה אף שמץ של אמונה (אולי גם לא רצון, שממילא תמים הוא ושטחי) לביעור הרע ועקירת הכיעור מן העולם; הוא מראה רק באצבע על האדם העושה רע וכיעור; כי אותו, את היחיד בכל פעם, שונא הוא שנאה שביסוד ממש. רשעיו של שופמן הם במעמד שלם שהוא שונאו, אלא שאין זה מעמד חברתי־כלכלי; ואם־כי אין יפים מסיפוריו של ג. שופמן כספרות מעמדית־מהפכנית — אין בהם בכל־זאת ולא כלום מן הצד השני שבמטבע זו: אין בהם כל רמז לעולם שישתנה לטובה. והיא הבחינה: נפש סיפוריו של ג. שופמן היא האמנות, ולא הטנדנציה, לא במחשבה תחילה ולא בדיעבד. כי אכן שנאה זו שנאה צרופה היא, שאין עמה סיגים של כוונות להיבנות ממנה — דבר זה מוכיחה נעימת ההומור שביצירתו. הומור זה, שהוא יסוד הכרחי לכל אמנות באשר היא חיה — כוחו לרוב פגום מאוד מפני שגירותו והכרחיותו והוא ממית גם בעלי כשרון אמתי; ורק במתן צבע ופנים מיוחדים להומור זה יציל האמן את מעשה כשרונו. ההומור של שופמן הוא הומור ש“אינו נראה” כמעט שאיננו מרוב ישותו; הוא כבוש ומסותר (לא מסתתר) ברצינותו, העשויה קיפולים דקים מאוד למטרה זאת, קיפולים שאינם פוגמים במאום את חלקת הרצינות ושטיחותה ההכרחית. הומור זה אין אתה שומע ואין אתה רואה אותו, אלא נזכר בו, לאחר זמן ולאחר מקום. בכל כתביו של שופמן אין כמעט סיפור אחד אידילי עד סופו, אלא שהטרגיות מסופרת אצלו פעמים רבות מאוד בנעימה של אידיליה —הוא־הוא ההומור בריחו בלבד, אותו ריח דק, שאין אתה שומעו אלא ממרחק רב, לאחר התפשטותו, ובנדיפתו ודקותו הוא עומד שעה ארוכה מאוד. גם כוחו הסרקסטי אינו בא לידי ביטוי בסממניו המיוחדים לו, אלא בסממני הרצאה רהוטה, בלי כל עוִיות כמעט. משום כן יש סיפורים רבים, שאתה קוראם בכרוניקה בעיתון או כמאמר פופולרי רציני, כמו הסיפור “שירי הברודיים” או “בקצוי הכרך” (“בחורף שקועה הסמטה בחצי תרדמה. הגם שהביקור בכל אחד מבתים נמוכים ורעועים אלו עולה בזול כל־כך, בכל־זאת מעטים ה׳אורחים׳ מאוד”). י״ז שורות יש בסיפור “גיבור”, שכתיבתן היא ככתיבה כרוניקלית־מעשית, והן אוצרות בתוכן כמות של סרקזם והומור, העלולה, על־ידי מהילה יפה, לפאר תריסר סיפורים רבי־ענין. יש שנדמה לך, כי לפי שופמן, אין כל יופי וכוח טוב בעולם, כי כל פעם שהוא מספר על אהבה ועל יופי אין זה אלא כדי להגדיל רע ולהאדיר כיעור. אהבה יש ב“נקמה של תיבת־זמרה”, ב“אהבה”, ב“גלידה״ —אבל בכל פעם אין היא אלא קפיץ מובהק לבגידה באהבה, להתעללות בה. אם יש אוהב אמת הרי הוא אוהב אשת איש דוקא, ורק עד שבעלה אוהב ומקנא אותה. משחדל זה לאהוב ולקנא, חדל גם חברו לאהוב; כי מה טעם לאהבת אמת? כל אלה מחיי העיר הם. ובכפר? את הכפר, את האדמה, את חיי הטבע אוהב שופמן אהבת אמת, אהבה בריאה, ואף־על־פי־כן לא יתן שופמן גם כאן לשחד את עצמו את ראיית הרע שלו במעט הטוב שיש בכפר. אכן, בהסתכלו מקרוב, בהיותו עם החיים האלה ובתוכם גילה ומצא את הרע והכיעור גם באנשי הכפר, שכגודל טבעיותם וכריבוי בריאותם כן גדולים ורבים וטבעיים כוחות הרע והכיעור שבהם. בית־מטבחים ממש! ומתגנב החשד ללבבך: שמא הנאה היא ששופמן נהנה ממציאותו של הרע דוקא? כי על־כן הוא מתמיד כל־כך בראיית הרע ואין הוא מוקיעו, אלא מספרו כספר אנקדוטה כמעט, שעיקרה הנאה לעצמו והנאה לשומעיה. כל זה עד שקראת סיפור אחד, שהוא יחיד כמעט באור שבו, מוחלט וגדול. אכן, החלטיות זו וגודל זה של האור, שגילה שופמן פעם אחת. ואולי דוקא משום שרק פעם אחת על־כן הוא אוצר בו כל־כך הרבה — הוא המגלה אותו קו יסודי ויקר בו, שמצאו בדוד פרישמן: “נפש ענוגה ורבת אהבה הסתתרה מתחת לשנאתו ועקצנותו, שמילאו את קסתו”. המכוון הוא לסיפורו הגדול "אדם בארץ". רע, רע ורע מסביב, עֵשׂו״ים והמנ״ים מלוא כל העולם, כיעור על־גבי כיעור ומעל כולם שוב כיעור — תהום איומה, מזעזעת. גיא־בן־הינום, עולם של זאבים, תַן הוא האיש לאחיו. וכל זה כל־כך סמיך ודחוס, עד אין אויר לנשימה! ולפתע, לבסוף, כמו במקרה — “הילד פקח את עיניו וחייך כלפי הקשת בענן, הקשת השלמה, מאופק עד אופק”, ובחיוך ילדים מקרי ורגעי זה גילה ג. שופמן בדרך יוצא מן הכלל, בהפתעה שכאילו מתנגדת לכל אפיו שניתן לנו ביצירתו רבת־הענפים, את כל עולמו הגדול: “הכוחות העיורים, שכנראה, אינם עיורים כל־כך, השיגו סוף־סוף את שלהם: אדם יפה בארץ היפה”. השלמוּת של ראיה אחת אצל היוצר (ראיה־תכונה, שאינה משקרת לבעליה, שכן גם הוא אינו מתכחש לה) היא המכשירה גם לראיה שלמה אחרת, שאין הוא מנצל אותה, כי אין היא בת תכונתו, אלא בשעה גדולה אחת, שבה היא עומדת לו מתוך רגש הודיה ליחס אצילים אליה. ועל־כן לא הִרבה ג. שופמן לחזור לנקודת אורו אשר הראה ב”אדם בארץ", אלא המשיך בנאמנותו לכוחותיו הבטוחים ומצויים עמו תמיד. מבחינת הרצון לעמוד על אופי יצירתו של ג. שופמן אין טוב מן הקריאה הרצופה בכל כתביו, סיפור אחרי סיפור, המצטרפים לבנין רב־אגפים וגדל קומה ומבליטים את הקשר המהודק ביניהם, המוכיחים הוכחה נאה, כי יצירות בודדות אלה אינן מקריות, לא מעשה “מצב־רוח”, השונה בכל פעם, אלא גלים זורמים של נהר רחב־ידים ובעל אפיקים מחותכים, ההולך אל ימו הגדול. אלא שקריאה זאת מכבידה את אוירך, אויר כשל אֶדגַר פּוֹ וש. בּוֹדלֶר. גם ברציפות הנושאים ממקור אחד, רציפות מעניינת והולכת, אף־על־פי שהרוח בהם אחת היא, גם באויר כבד והולך הרי ג. שופמן הוא הנובליסטן השלם ביותר בספרותנו. פחד לפחד, כיעור לכיעור, רעה לרעה — יצר המלחמה, יצרי מין (המסולפים דוקא), יצרי ניצול, התליָנות, שחיטת עופות ובהמות, רצח, שנאת חינם, שנאת עם לעם, רמאות, ערמה, התעללות — כמה גבוה (כמה נמוך) הסולם, כמה מחניק האויר. קראו־נא את שמחת הצופים במעשה התליה, הקשיבו לשיחות על כך, אשר ריר של הנאה נוזל מהן; אכן, נמצא אחד ששמע כל אלה במורת־רוח, באי־רצון, הלא הוא האדון לאנג, ה…תליָן הידוע; אך משום שהמעשה נעשה… לא לפי חוקי המקצוע (“האמן הזקן”). זוהי מסגרת עולמו של ג. שופמן, ששיבץ בה אבני בנין ואבני־חן של יצירתו. שעל משקל כוחה ומידת יפיה של כל אחת מהן לסוגיה כדאי להאריך כמיוחד.

ב. בין הגויים    🔗

נדמה לי, שאין סופר עברי שני, שהרבה כמוהו לספר על ה“גויים”; הכוונה ל“גויים” בסיפוריו. שלא קשרם בכל קשר שהוא עם יהודים. אלא פשוט, — מספר עליהם כספר על אדם, שהוא “גוי” רק משום הוא “גוי”. ולא לרעתו הוא כתב עליהם משום שבאמת ובתמים אינו מבדיל בין אדם לאדם. משום שיש גרעין של אנרכיזם רוחני בעולמו. דוקא משום שלמותו גם בנקודה זאת ראה ג. שופמן בראיה של חושים בריאים את השנאה העיורת של ה“גויים” ליהודים ואת כיעורה והוא מספרה בהבלטה רבה ובעקשנות. הוא יודע יפה את לב הרע. את כוח פריונו והידבקותו מאדם לאדם. ועל־כן חזה עוד לפני שנים רבות את חזון הנאציות המנצחת. בסיפורים רבים ומצוינים מספר הוא על רעלה. על גסותה ושפלותה. ולא כסַפר סיפור טנדנציוזי ו״אקטואלי״ — כיין המשומר, כיין עתיק־ימים מפעפעת הנאציות אצלו, שכן לא חדש הוא יין רעל זה. לא מקרי ולא חולף — שופמן שמע את קילוחו ממרחקי זמנים, הוא שמעו מדמם ומעשיהם של חיילים, ״מהפכנים״, מאסירים, עירוניים, וכפריים; המלחמה הולידתו — כי רע גורר רע, ורע גדול והולך נוהג בהם. וכשם שסיפוריו של ג. שופמן יפים לטיפוח המהפכנות באדם, כן יפים הם גם לטיפוח הלאומיות העברית. כמו שם כן גם פה הרי זו ספרות שהטנדנציה בה היא בדיעבד. ושוב הבחנה מובהקת. שהעיקר ביצירתו הוא עיקר שבאמן, ולא שבטנדנציה, יוכיחו אותם הסיפורים, שבהם נדבקה שנאת היהודי וכיעורה גם ב…יהודים (“על המשמר” ועוד). ואת הרע ואת הכיעור הזה, כיעור שבכיעור, כיעור ההתכחשות, כמה הוא שונא, בכמה רצועות הוא מלקה אותו ושב ומלקה, כשם שהוא מלקה באכזריות משנה כל חלש הנוגש את החלש הימנו; בעקרבים של סַטירה והומור שנונים מאוד הוא מלקם. עד כדי הערצת החולשה שאינה מתגוננת מגיעים דבריו, כי יפה היא, כנראה, מן הכיעור שבהתגוננות בערמה וגניבת־דעת.

ג. שופמן. המספר את השנאה בכל גילוייה. לא יכול היה שלא לספר על שנאת היהודים או להתעלם גם משנאתו הוא, כי אם יהדותו של ג. שופמן אינה יהדות הרוצה נקמה כשם שאינה רוצה בהכנעה לשנאה אליה, הריהי יהדות ששונאה — שונאה ובוחלת — את השונא (האין ג. שופמן רואה שגם בשנאה יש לפעמים מן הגניוס של הטוב? או זהו יוצא מן הכלל מאושר?). כל מספר חשוב יש לו, בודאי, דעה משלו על הכתיבה ודרכיה, ונראה לי, שאין דעה זו באה בחשבונו של המעריך הערכה כללית את המספר כמספר דוקא. לא על־פיה, אם היא מתנגדת לו, יעריך המעריך את יצירותיו של זה. דעתו של ג. שופמן על דרכי כתיבה, על סופרים ומשוררים, שהוא מפרש בשמם, עברים ולועזים, ועל מלאכת הסיפור והשיר בכלל יש לה, בלי ספק, משקל בשעת פולמוס מיוחד, ולא לעצם מהותו כאמן הנובלה העברית; אני אומר אמן דוקא משום שאיני גורס משורר, כגרסת ג. שופמן (ברשימתו “אל תאמר ׳אמן׳ אלא ׳משורר׳!”). המשורר הוא, לטעמי, חומר היולי יקר, ואין בו משום חשיבות של יצירה, אלא בשעה שהוא אמן, שאינו בנמצא ממילא אלא במקום שיש כבר משורר.

עולמו של ג. שופמן עולם של משורר הוא, הסיפורים שלו הם סיפורים של אמן, השולט בחומר שלו שליטה מחושבת ומכוונת. עולם זה אצל אדם, גם אם משורר הוא, הוא עולם של “חומר עכור”, של תוהו־ובוהו, שרוח אלוהים רק מרחפת עליו, אבל אינה חיה בו, כי התוהו־ובוהו חד־פעמי, נצחי ומת. עולם זה בסיפוריו של ג. שופמן יש בו הכוח של תוהו־ובוהו, אבל כוח זה לא היה דיו לבורא העולם ואינו די גם לאמן. משום כן יש בסיפוריו של שופמן — משורר ״החומר העכור״ — צלילות של בנין, של הטלת משמעת וקביעת חישוקים לעולמו. שאם לא כן, היכן היא העוית הטבעית לכל פחד? מדוע אין הכיעור בסיפורים אלה שותת וזב ומעלה ריח רע? למה אין הרע בהם מדבר גבוהה ומלהג בסכלות? אכן, שופמן העבירם בכוּר של חיטוא אמנותי, שׂמם בסד של צמצום מלוטש, שהוא, לפי אפיו — אבל גם לפי הכרתו האמנותית — צו עיקרי לנובלה. מסיפור לסיפור גדל והלך כוח הצמצום שלו. מתיחות (על־פי סוד מיתוח מיתרים לכלי־זמר) שיווה לנובלות שלו, ואין ספק שמפני כן גדול כל־כך הזמר בסיפורי זועה ואפילה אלה; ומפני כן אין די גם בנגינה שהערה בהם משורשם, אלא יש מקום לפירושי נגינה רבים, לאינטרפרטציה של אמנים־מבצעים ולקוראים־שומעים. ג. שופמן הוא יוצר הנובלה הראשון בספרותנו, ואף־על־פי־כן העלה אותה מיד לדרגה פיוטית־אמנותית, שאינה נופלת מדרגת הנובלות הטובות בספרויות אחרות. השפעתן של נובלות מלוטשות אלה, שכל עודף כאילו נוקע מהן, היתה גדולה מאוד על סופרינו ומשוררינו, ממנו למדו לחרוש חרישה עמוקה וחסכנית ולזרוע זרע של קיימא בשדות חדשים ושונים משדותיו. אבל בשדה הנובלה הטובה, המשוכללת, בת התוכן השלם לעצמו, אם־כי הוא מגופו של עולם גדול, שנובלה אחת ואפילו רומן צרים מהכילו, בעלת סגנון שתכונתו קבועה ומובהקה לאחד מפורש, ולא לחברו — בשדה נובלה זאת ג. שופמן הוא כמעט יחיד גם היום.