¹

המשקף שופמן ביצירתו את פרצוף הדור? המצאו בה ביטוי חיי הציבור, היהודי או האנושי? אילו אבדה לנו, העברים, כל ספרות תקופתנו ושרדו רק כתבי שופמן לבד — האם יכולים היינו אז לשוות לנגדנו על־פיהם את דמות חיי הכלל ואת קלסתר פני הציבור בדור הזה? על שאלה זו מוכרחים לענות בשלילה, הנובעת מתוך בחינה חיובית אחרת, חשובה יותר. שופמן כלל אינו צייר של מידות החברה, אלא “רואה” של ממדי היחיד. לא בן־החברה מעניין אותו, בעצם הדבר, אלא האדם הערום אשר מתחת לבן־החברה. לא זו בלבד שהוא אינו מתכוון לצייר את חיי החברה ואת דמות הדור, אלא שהוא כופה את שפופרתו רק על אותו תחוּם שבנפש, אשר בו היחיד מתגדר ומתבצר מפני הכלל ותביעתו, והוא מטפל באותו חלק באדם, הקודם לחלק החברתי שבו ונבדל ממנו עד להתנכר לו לא־פעם. שופמן הריאליסטן אינו אלא משורר רודף פלאות, אלא שבדרך רדיפתו־רחיפתו השוקקת הוא רואה בלי משים קוי מציאות עיקריים, הסמויים מן העין, נוגע באצבע קלה בעצביהם ופונה מיד והולך הלאה, לבקש פלאות חדשים ולמצוא רק עצבּי מציאות נוספים. ומשום־כך ויתר שופמן על־כרחו על התיאור האוביקטיבי של בני הדור למען הציור־המַפתח, המגלה, לאור הבּרק הפנימי, את המומנטים הסוּביקטיביים, אשר רוחו, התאֵבה ליחוּד והנתונה לחישוּף שרשי־הדברים המכוסים, מלקטת מתוך חוש ברירה של אמן אנין־הדעת, אשר בחל בדרך־המלך ובחר בקפיצת־הדרך החנוּנה־נלוֹזה למען קפל בנקודת השריפה של הרגע את כל ההמשך השוקד של “בזה אחר זה” שבמציאוּת. כצייר הנפש נוטה שופמן למכור את הבכוֹרה שבסמכוּת העֵד השקוּלה והמתונה בעבור תופעת פלא אחת קטנה, גנוּבתי נפש שוקקת. הנה צייר שופמן את היהודי הצעיר, פליט המהפכה הרוסית של ראשית המאה העשרים, המבלה־עולם והנלכּד ברשת הקורים המדוּמה של עכביש השממון המוצץ את חיוּת הלב ואת כשרון החיים. אך האם את הטיפוסי שבו צייר, האם צייר אותו כטיפוס? לא, הוא צייר אותו על־מנת לכרוך בעיסה חסרת שאור זו, במצה תפלה ויבשה זו, חומר פליטים אשר מקלם בידם, את המרור החריף והסמלי של הרגשת חיים טרגית, נצורה וחסרת ישע, סוביקטיבית וקודמת לכל נסיון חיים. הבּדלוֹנים שלו — יותר משהנם ציור של טיפוס הריהם טיפוס של ציור. שופמן — אולי הוא לבדו בספרותנו — צייר את הזונה ואת הנערה שנוצרה להיות זונה. אך האם אותה צייר, על־מנת להראותה לנו כמו שהיא ולחשוף את הנפשי־אנושי המיוחד שלה כבת חורגת לחברה? האם ביקש למסור אח החיים הפנימיים, הזורמים מתחת לעורה הנגלה של הזונה, את יצר לבה האנושי, שמבחינת ההכרחיות שבו אינו כלל פחות ערך, וכל־שכן לא פחות ענין, מיצר לב האדם ההגון או האשה הצדקנית? לא, כי הוא לא ניגש אליה כלל בכוונה כזאת, אלא דיבר על־אודותיה בשעה שצייר את הגבר ההולך אל הזונה, או צייר אותה כמין שטח חלק ונחוש, אשר בו משתקף השכול והאלמון הנלוז של הגבר התועה בחיי־הכרך. כזהרורית של זרחן מופיעה ונעלמת בתוך חשרת הפרצופים המפויחים של עיר החרושת הניה, צלם חמדה בן־רגעו, מובס בלי רחמים ברגלי מפלצת המיניוּת הדרסנית. אך כלום רואים אנו דמות נפש חיה, על רגשותיה ועצביה, סתרי מאוייה וגנזי נפשיותה המיוחדת? האין הניה זו של שופמן רק רפלקסיה גרידא של מוח הגבר ראה עוני, הרוָק הרעב ומזֵה הגירוי בשבי הגשמיות המנוּגעת? לא, חישוף התופעה באור “אוביקטיבי” אינו כלל מענינו של שופמן. הוא אינו כותב בשביל להראות לציבור את פרצופו, למען יראה זה את עצמו; להפך מתוך התבדלו מן הציבור הוא מצייר לו להנאתו, כתר אחרי עיניו, את הקוים ואת הרגעים שבהם הוא מוצא כעין אישור ועדות מסייעת לבוז ולשנאה שהוא רוחש לציבור קלוקל ומגושם זה, שאינו זקוק כלל לא לרוחניותו העמקנית של היוצר ולא לנפשיותו הדקה. זה בשלו וזה בשלו, ואין ביניהם נגיעה אלא במידה שהאמן שם לרגע את אצבעו על איזה קו העוָיה או קמט מסותר של פרצוף הציבור. ולא מתוך אהבה אל הציבור הזה או מתוך רחמים עליו הוא עושה את זאת —שהרי בהושיטו את ידו לרמז הוא דומה עלינו לא־פעם כלועג ומלעיב או כדורך קשתו לשלוח חץ מוות — אלא מתוך אהבת הגנוז והשרוי בעלטה.

האדם הלילי    🔗

לבו של שופמן הולך אחרי הבלתי־נתפס, וביצירתו שופמן תר אחרי אבל היסוד הנפשי־נעלם, “הבלתי־מובן”, נושאה של יצירת שופמן, הריהו משמש גורם בחיי החברה רק במידה שהוא ממלא תפקיד בחיי בן־החברה שבתוך היחיד. ברם האדם החברתי מסולק אצל שופמן כמו שהשכל מסוּלק בזמן השינה. כי האדם החברתי הוא לחיי הנפש השופמניים מה שהשכל הוא לנפש בשעת חייה הליליים ובלתי־אמצעיים. עמידתו של שופמן פנים־מול־פנים עם החיים משולה משום כך לעמדתה של הנפש בשעת שינה מול החיים הקוסמיים, המגלים לה את אמִתם התהומית, הלילית ובלתי־הגיונית, את האמת של התוהו־ובוהו. הרגשת־החיים שלו היא אלמנטרית במובן זה שהיא פוסחת על כל אותה תוספת המבנה החיצונה של השכל הישר ושל החולין ההכרתיים־החברתיים, ותחת זה היא עטה ישר אל התמיד המסותר שבחיי אנוש, אל הקבע הנפשי שמחוץ לשטח ההכּרה המעשי. יצירתו נמצאת אפוא עוסקת בראש־וראשונה בדברים המשותפים לכל האנשים ולכל התקופות, כלומר, דוקא בקבע האנושי, אלא שזהו, כאמור, הקבע הלילי. ובזה שופמן הוא הסופר המודרני ביותר בספרות העברית, שעדיין לא ניתן בה כביטוי הישר והמעורטל הזה לפינות הנפש האפלות. בנידוֹן זה הלכה ספרותנו עד עתה דוקא אחרי הספרות הקלסית, שחשבה לה לחובה ללבוש אִצטלה של חסידות, כמין תלבושת חג, מדי צאתה אל הקהל לדבר על דברים שבצנעה. ואילו שופמן מדבר אלינו בלי כל התעטפות בתגא, כאחד מאתנו הוא מדבר ומספר על מה שיש בכל אחד מאתנו, ויש שנדמה גם — כמו שיכול לספר כל אחד מאתנו, אבל הוא מספר על דברים גנוזים, שמראים לנו לעתים קרובות כי אחרים ושונים הננו כאשר חשבנו וכי לא בכל ידענו את עצמנו: אולי הרגשנו, אך ידוע לא ידענו.

הארוטיקה היהודית    🔗

שופמן מגלה בפה קמוץ וזעום את אשר לבנו לא גילה לפינו — את זו איבת החיים, האורבת לנו בכל פינה, את זה הפחד מפני החיים, שאינו מוצא לו תגמול באדם השופמני אלא בהתמכרות הדמיון להוָיה הנקבית, משום שכאן, באשה, הגבר החלש, היהודי בן דורות שאין עמם גבורה ואין עמם סיפוק של נצחון, מוצא את מקום ההתנגדות הפחותה ביותר. כאן, למול פני האשה, קל לו יותר לגבר היהודי המשועבד ופגום האנושיות להיות מנצח — בעזרת הדמיון. דרך האשה אולי יוכל לחדור אל מעבר למחיצה הנצחית, “המחיצה הכמוסה, החוצצת בלי חמלה בינו ובין כל החוץ הגדול כמעט מיום צאתו לאויר העולם, ברחפה מסביב לו נעלמה ואי־נתפסת” (“מחיצה”, כרך א׳). אולי יותר שלא מדעת מאשר מדעת מצאה ביצירת שופמן ביטוי מחריד ומוקיע הארוֹטיקה היהודית הפגומה והכושלת, נעוַת הגלותיות וּמרדוּת הנידח. בלי משים נשתקף כאן כל רעבון המקופח, המעקם מתוך הפלגה את בבוּאת־האשה ההרמונית, שכל נפש גבר בריאה נושאת בקרבה כדמות ההשלמה הגואלת וכגמוּל כוחות ראוי לו לנחמתו ושוֹוה לו בערכו. הארוס של היהודי הגלותי היה, למעת נפול חומת הגטו, הצד האפל והמחפיר ביותר שבאפיו, כיון שלא ייתכן ארוס טהור ובריא בלי הרגשה של בן־חורין — ואילו היהודי הצעיר, בן ראשית האמנציפּציה, לא היה בן־חורין, כי־אם מתפרץ, והתפקרותו, המקלקלת את השורה ככל אפקט, קרובה היתה הרבה יותר להפקרות רוחנית מאשר לחירות נפשית. כל הזוָעה והעלבון שבארוטיקה זו של הבטלן היהודי המתפרץ, איש־רוח פגום ובלתי־אסתטי, הנכסף לתיקון הווייתו על־ידי חיי החומר — כיסופים שנהפכו לו לאיצה מבוהלת בלי כבוד עצמי — מצאו ביצירתו של שופמן, אמן האמת שאינו מכסה מאתנו שום צד של מראה עיניו, ביטוי מפעים של דרך־אגב, כבת־קול שהאויר מחזיר לבעל הקול.

נספח

ישורון קשת (יעקב קופליביץ): נולד במינסק־מאזובייצקי, ליד ורשה, בשנת 1893. עלה ב־1911. נפטר בירושלים ב־1977. משנת 1913 כתב שירים, מסות על ספרות עברית וכללית ומאמרים בעניני תרבות וציבור. מספרי מסותיו ומחקריו: ״הדרך הנעלמה״ (עלי יומן, 1939־1919), ״הגיונות״ (1941), ״בדורו של ביאליק״ (1943), ״בדור עולה״ (1950), ״משכיות״ (1954), ״שירת המקרא״ (1955), ״מ. י. ברדיצ׳בסקי — בן־גריון — חייו ופעלו״ (1958), "רוחות המערב — על סופרי אירופה״ (1960), ״הבדלות״ (1962), "קרן חזות — פרקי ביקורת לאומית״ (1966), ״מחרוזות — פרקי הגות״ (1967), "רשויות — מסות הערכה על סופרי ישראל״ (1968), ״אמדות — הערכות ביקרתיות״ (1969).