לא קל היה לר' נחמן לעזוב את בית העלמין שבאומאן, בו טמונים הרוגי ת“ח ות”ט. הרי הוא בשר מבשרם ודם מדמם ואת ביתו כרבי חי, הציב סמוך לגדר בית העלמין, כדי שיבין היטב את הפסוק: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר” וכדי שיבין היטב את הפרק הטראגי בתולדות ישראל: בוגדאן כמילניצקי.
אבל ר' נחמן החליט לעמוד בדיבורו כשהבטיח לתלמידו מ. קאפקא לבוא לפראג ולפגוש אותו על יד ה“אלט־ניי” (על תנאי) שול. אולי יזכה גם בפגישה זו לראות את המהר"ל, אשר פוקד מידי פעם את יציר כפיו הגולם, המונח ללא שם המפורש על “בוידעם” של בית הכנסת.
הוא נטל עמו את שלושים ושמונה שנות חייו הקצרות ויצא לדרך. עיניו שוטטו למרחבי הדרכים, חיפש עקבות של חיים יהודים אולם בכל מקום: חורבות. השנה היא 1985. ארבעים שנה ולמעלה מזה אחרי השואה. עצוב היה ר' נחמן. עצוב. לא הבין את סוד אימת השתיקה של הדרכים. ניגון יהודי לא שמע. רק אנחות מסביב. נזכר בקורותיו של שיר אשר קרא ב“עיר המזל” לאליעזר ווייזל. רי יצחק אייזי’ק, הרועה הנודע מקלאב, טייל באחד הימים אחר הצהרים ביער, והנה קלטו אזניו מלים ומנגינה של שיר אשר אין קץ ליפיו ולעצבותו. הולך היה אחרי הקול עד שגילה את בעליו. היה זה הונגארי צעיר שרעה את עדרו. “מכור לי את השיר”, אמר לו הרבי. “אני מציע לך עשרים כתר. מקבל אתה?” העלם הסתכל ברבי ולא הבין דבר… “ובכן מקבל אתה את עשרים הכתרים? שלושים? חמישים?” העלם הושיט ידו והרבי נתן בה חמישים כתר. ברגע זה נתרחש דבר מפתיע: השיר עזב את ההונגארי ונקלט על ידי הרבי. האחד שכח אותו ואילו השני למד אותו. וכל זה כהרף עין. לאחר מכן הסביר הרבי לתלמידיו כי שיר אהבה זה, שחיברו דוד המלך, תעה בעולם דורי־דורות וציפה לגאולתו".
כמה ניגונים אילמים, שחיברם העם, תועים כאן על פני הדרכים.
ר' נחמן ראה מרחוק את פראג. כוחותיו בתוקף ניגון שהזדמר בו, לא עזבו אותו. הוא התקרב ל“על תנאי” שול. ליבו דפק בחזקה. אולי זה היום שהמהר“ל פוקד את יצור כפיו. אבל לא את המהר”ל הוא ביקש לראות, כי אם את תלמידו מ. קאפקא.
השעה היתה שעת שקיעה. גזעי עצים בשלג עמדו דמומים ועל יד עץ אחד שעון מ. קאפקא. חיוור. כאלו עטוף בערפל, יותר ספק מוודאי, פשט ידו לקראת אורחו הגדול. רגע עמדו דמומים. משפטים ראשונים מגומגמים ור' נחמן פתח:
ר' נחמן: באתי לראות אותך, כי על כן יודע אני ששני יהודים פליכס וולטש והוגו ברגמאן סיפרו לך כמה מסיפורי. עוד נשוחח על סיפורי וסיפוריך. יודע אתה, כי אני הוא ר' נחמן בעל המעשיות. אל נפסיד זמן ואפתח במעשיה (המודרניים קוראים לזה סיפור). שמע מ. קאפקא, מעשיה, סליחה – סיפור שקראתי אצל אחד ממעריצי הגדולים סופר עברי א. שטיינמאן: בסיפור “עולה רגל בדרכו קדימה” מסופר מעשה באחד רופף באמונתו, שבדרכו לשער השמים תעה למשעול צדדי, המכונה “שביל הרפאים” ונרדם שם. באו שלושה ליסטים ואלה הם בשמותיהם: מורך לב, אשמה ואי־אמון. שדדו ממנו את ארנקו. נס נתרחש לנרדם, שנשמע לפתע רעש גלגלים של מרכבת האלוף רב החסד בטחון־טוב, והבריונים ברחו על נפשם בטרם שהצליחו להרגו. כשהקיץ קטן האמנה התחיל לחפש את ארנקו למראשותיו ולא מצאו. קם והלך לדרכו בפיק ברכיים ועיניו זולגות דמעות, כי ליבו היה עליו דווי על צרור כספו האבוד. מקוצר רוח ומרוב צערו על אבידתו נשתכח ממנו, כי מלבד צרור כספו שנלקח ממנו נשתמר בכיסו פתק קטן, שנרשמה עליו באותיות זהב אשרה לשאר השמים…
השתתק ר' נחמן. חיכה לתגובה. אבל הוסיף מיד: סמוך ובטוח כי האשרה שלך לשער השמים לא אבדה ותוכל לחזור, כי פראג זו של היום אינה עירך ואתה לא תרצה להישאר בה.
מ. קאפקא לא היה מוכן לפתיחה כזו. אילו הכיר את המעשיה הזו בימי חייו, גיבור הסיפור, אף הוא היה תועה אצלו בדרכים. כי אין אדם שאינו תועה. זה חוק חייו של האדם: תועה. תועה ומחפש חלון הפונה לרחוב. תועה ועיניו נישאות לקהל עוברים ושבים. תועה ושואל: לאן? לאן אני הולך? תועה ומחפש תמיד את השער בו יוכל לעבור. אם הוא שער־חוק הוא מבקש כי יותן ליכנס לתוך החוק. כן, נזכר מ. קאפקא: סיפור כתבתי “המשפט”. וזכור לי כי כתבתי שלפני החוק עומד שומר פתח ושומר פתח אינו נותן להיכנס. זכור לו כי השומר נתן לו הדום, הושיבו ליד הפתח ורשות כניסה לא ניתן לו. אין זאת כי בכל מקום דרושה אשרה. אין כניסה בלי אשרה. לא רק לשער השמים. אין זאת, כי רק אם פוקד אותך חלום אינך נזקק לאשרה. רק החלום מעביר אותך ללא תעודת זהות, ללא אשרה, דרך כל הקוצים והדרדרים, אבל גם הוא החלום אינו מביא אותך למחוז חפצך.
לפתע מפסיק מ. קאקפא את מחשבות גבורו התועה ופונה לר' נחמן.
מ. קאפקא: אתה עזבת את בית העלמין שלך באומאן ובאת אלי לפראג. זכור לי כי בימי חיי כתבתי דברים על חלום. יוסף ק' חלם חלום. היה יום נאה וק' חפץ ללכת לטייל. לא הספיק לפסוע די פסיעות וכבר נמצא עומד בבית העלמין. אתה רואה, ר' נחמן, גם אני בחלומי, גם גבורי נמצאים עומדים בבית העלמין. אף גיבורי תלה עינו בבית העלמין בתל קבר שמשך אותו בחבלי קסם. כן יש תלי קברים כאלה, אליהם אתה נכסף. לא זכור לי כבר את מעשה האמן בבית העלמין אשר העלה בעפרונו אותיות של זהב על גבי מצבת האבן: לא זכור לי כבר איזה שיבוש גס נעשה על ידי האמן, זכור לי רק כי החולם הקיץ כשראה בחלומו כיצד נצטייר שמו למעלה על פני האבן מקושט בעיטורים אדירים… הנה ר' נחמן; נסתרים החלומות כשם שניסתרים רבים מהמשלים שלי. כשם שניסתרות רבות מהמעשיות שלך. אינני יודע כיצד מסתדרים הפרשנים עם חלומותי, עם משלי, עם כל הניסתר שבי. סוחטים את סיפורי, כשם שסוחטים את המעשיות שלך, וכל סיפור שלי וכל מעשיה שלך מאבדים את החיות.כל מכתב שלי לאהובתי וכל רישום ביומן, אפילו על ידי ידידי הקרוב ביותר מכס ברוד הולך ונסחט מחיותו וזה על חשבון הבשר שבמכתב, ברישום. הסיפורים שלי והמעשיות שלך הפכו להיות כלי משחק בידי הארכיאולוגים־הפרשנים. אני מעדיף להשאיר את הניסתר במשלי ובמעשיותיך.
ר' נחמן: קרובי משפחה אנחנו. הייתי בחיי אדם עצוב. העצב שכן בתוכי, עם זאת קראתי ליהודים: אל עצבות. אל מרה שחורה. על כל פרוכת של חסידי היתה רקומה המשאלה שלי: גוואלד, יהודים, אל תתייאשו. האמינו בישועות כי יבואו. האמינו במעשים הגדולים בתבל כי יתחוללו. מעשים כבירים עומדים מאחורי כתלנו. המלווה הגדול שלך מכס ברוד כינס את כתביך, גם לי היה מלווה גדול, ר' נתן אשר רשם את דברי ביידיש וכינס את כתבי. (אגב, אתה וודאי שמעת על לשון יידיש. קטעים ביומנך מעידים כי למדת יידיש, כי היו לך קשרים עם התיאטרון היידי, כי לקחת דברים על החסידות שלידתה וקיומה ביידיש). כן, המלווה הגדול שלי, ר' נתן. אין זאת, מ. קאפקא (סלח לי, כי אינני מוצא תאר בשבילך), כי כל יוצר צריך מלווה. במשך כל שנות חיי בעולם האמת קראתי הרבה דברים על מלווים: על מכס ברוד – המלווה שלך, על אקרמן של גיטה, על האמא של סלובצקי, על דינזון של פרץ, אולם נראה לי, כי הגדול מכולם היה ר' נתן שלי. שאל את המשורר היידי י. גלאטשטיין ואף הוא יגיד לך. כל מה שאני השארתי בעולם הזה נרשם על ידי נתן. לשון לימודים היה לו. ביקשתי ממנו פעם כי ייסוב בחוצות ובשווקים ויקרא בקול: יש לנו אל גדול בשמים. כך תדבר אל האנשים והוא רשם את הדברים. ביקשתי בצוואתי כי החסיד, אחר יבקר את קברי יאיר את הדרך בלפידי אש. בהבדלות דולקות. לא רק בחיים צריך ללכת בדרכי האור, אלא גם בדרך לקבר. וצריך לשיר: ליהודים היתה אורה ושמחה…
הפסיק מ.קאפקא את ר' נחמן: סלח נא לי, כי אני נכנס לתוך דבריך היפים, האם יכולים היום היהודים שלי בפראג, של פרץ בוארשה, שלך בברדיצ’ב לשיר: ליהודים היתה אורה ושמחה…
התעצב ר' נחמן. שתק… הסתכל על מקלו. על תרמילו. ראה: גם הם בוכים. מי יפרש את הסתומות שלי ושל קאפקא. האם בתוך הדברים של שנינו לא זעקה כבר הדמעה היהודית. האם חיי בסמוך לבית העלמין של הרוגי כמילניצקי לא היו בחזקת התראה… האם מבטי אשר היה משוטט ממרפסת ביתי על קברים של הרוגי ת“ח ות”ט לא היה מבט של התראה? האם סיפורך קאפקא “הגלגול”, כי הנה מקיץ אדם מתוך חלומות טרופים ורואה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענק, לא היה בחזקת התראה? מי יבוא ויפרש את סתומת האדם, או העם אשר הופך להיות בין לילה לשרץ ענקי. האם זו לא היתה התראה. אגב, מ. קאפקא, סלח לי נמסר לי כי את הסיפור שלי על האדם ההופך להיות תרנגול ספרו לך חבריך רוברט וולטש והוגו ברגמן ואתה, לדידי לא טיפלת בשרץ שלך כפי שהיית צריך לטפל. אבל אני הרי אינני מבקר ספרותי רק אעיר, כי אכן קרובי משפחה אנחנו ולא צריך לחפש את השפעתי עליך, השפעת מעשיותי, בזכוכית מגדלת. הרי תודה, כי צדקתי. עם זאת: אתה בסיפורך, אני במעשייה שלי שייכים לגזע של בעלי שיעור קומה. ידוע לך, כי עניו לא הייתי, כי ר' נתן רשם פעם מפי, כי הלפיד שלי ידלק עם בוא המשיח..
ביקש מ. קאפקא רשות להפסיק את שטף דיבורו של מורו הגדול ר' נחמן.
מ. קאפקא: אינני יודע, ר' נחמן, אם שנינו אני בסיפורי, אתה במעשיותיך שמענו, הרגשנו, ניחשנו מה עומד להתרחש בעולם. שני יהודים עומדים בפראג ומשוחחים. אנחנו שנינו צריכים ללבוש מחדש את התכריכים ולבוא לטרבלינקה, אולי נמצא את הקבצן השביעי שלך שיספר את סיפורו לפנינו. אולי נספר להם את סיפורך על המעין הנובע מן האבן המצוייה בראש ההר, בסוף העולם. נספר להם על לב העולם שנדם באותם הימים המרים, לב עולם שחיותו פסקה כשלא ראה את המעיין. נספר להם על זימרת לב העולם כשהוא נפגש עם המעיין ונספר להם על האיש בעולם אשר ליקט את ניצוצות האור של הלבבות וניסה לארוג מהם את הזעקה הגדולה, הוא־הוא שמואל זיגלבוים אשר בשירו של איציק מאנגר ביקש רחמים מלב העולם, “נאר אפשר דערפאר וואס זי טענה’ט אויף יידיש / פארשטייען נישט די מושלים פון דער וועלט” (אולי משום שטענה ביידיש, אין מבינים מושלי העולם). זכורים לך וודאי הדברים של י.ל. פרץ באחד ממחזותיו: “עס קען נישט זיין קיין הפקר וועלט–/ איז דא א וועלט מוז זיין ווער / וואס פירט די / וועלט. / מוז זיין אן אויג וואס קוקט אויף אונדז! אין אונדז אין אונדז שלאגט א הארץ / די וועלט מוז האבן אויך א הארץ / א בארמהארציק הארץ” (אי אפשר שיהיה העולם הפקר – אם יש עולם, ודאי שיש גם מי שנוהג את העולם! ודאי שיש גם עין, המשגיחה עלינו. בתוכנו לב פועם, והועלם ודאי גם לו יש לב! לב יודע רחמים).
מ. קאפקא השתתק. ר' נחמן ניצל את שתיקתו של קאפקא ושאל:
ר' נחמן: מניין לך מקורות יהודיים? היכן למדת אותם?
מ. קאפקא: אחרי מותי, כשהגעתי לעולם האמת ביקשתי לדעת אם יש ספריה יהודית. מלאך אחד הביא אותי לספריה ובה רבבות כרכים. את ידי שלחתי לכמה סופרים ומהם למדתי את אשר סיפרתי לך היום.
ר נחמן: ובישראל היית?
מ. קאפקא: כמעט ולא הגעתי לבית־אלפא. יתכן ואילו הייתי מגיע לבית אלפא, חיי היו אחרים.
ר' נחמן: אני הייתי שם. שם – בארץ ישראל. חיפשתי את המשיח. לא מצאתי אותו. חזרתי. ייתכן ואילו הייתי נשאר וממשיך לחפש, הייתי מוצא אותו בבית אלפא. אולי היינו שנינו זורעים שדות. לפתע ירד ערפל כבד על פראג. הגולם לא זז. המהר"ל לא הופיע. הגיעה שעת הפרידה. שני היהודים הגדולים ידעו מאין באו ולאן הם צריכים לחזור. ידעו, כי דרושה אשרה והאשרה היתה בידיהם. ניתק הדיבור משניהם. המבטים נפגשו. שניהם הרגישו בעליל, כי השיחה לא תמה. כי הם שארי בשר. כי הרבה זמן ינהרו המונים לקבריהם. כי רבים ילכו אתם. כי שניהם חיים. שני יהודים בעלי מכאובים נגעו נגיעה קלה בחייהם. ביצירתם. הפלא לא נתרחש ולא האריכו את מועד פגישתם. פראג אינה יודעת רחמים ובברדיצ’ב ובאומאן אין יהודים שיבקשו רחמים. קורטוב עצבות ליווה את הפרידה. הערפל אט־אט נמוג. קולות קראו מהקברים: לחזור. אם גם ביקשו לא לפרסם את הפגישה – הריני מפרסם אותה, כי על כן הקול אשר הכריז: לחזור, הוא גם הכריז: לפרסם את הפגישה. ר' נתן לא יכעס עלי. מכס ברוד לא יכעס עלי. חסידי ברסלב לא יבואו אלי בטענות. לא פעם אני שרוי במחיצתם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.