א    🔗

התואר הנאות לו ביותר, תואר של אחרון, כמה בחינות לו ועיקרן משולש – בחינת־גידולו, בחינת־דרכו, בחינת־אָפיוֹ. סביבת־גידולו עיירה אחת ואחרת במערבה של גליציה – לאמור, בהוָיה שרוּבה ככוּלה שרויה בחלל־אוירה של חסידות של שושלות רבּייה, ששליטתם שליטת־ממש, וההשכלה כוסחת בה, ברוב מעקשים, את שביליה הצרים ובקצות האגפים אוכלת, להכעיס ולתיאבון, רוח־הטמיעה. בתוך הוָיה זו ומתוכה גדל נער, משה אהרן ויזנפלד שמו, והוא בריא־אברים ופתוּח־חושים, מעוֹרה בחיי־סביביו ויודע פינותם במפולש – כמה חומר־התבוננוּת ניתן לו לבחוּר העֵר והשנון, שהתנודד בין בארנוֹב הקטנה ובין דז’יקוּב הגדולה ממנה והקטנה כשלעצמה גם היא, וביחוד כשבא להתפרנס על כתיבת־פיתקאות בחצר־לא־חצר של הרבי מזֶ’לין, ובמסתרים קרא ספרי־מליצה ומתוֹכם הגניב את וא“ו־ההיפוך לתוך הפיתקאות. הרי הרבי עצמו על כינויו – דער קוויטשער; על דמותו – מועט ורזה; על מנהגו – סיגופים והרקות. והרי חסידיו – אוכלוסיה של מרודים ונדכאים פשוטי־עם, מפּנים לגבול; ויֶקים תמים מעבר לגבול. וַדאי שניצחה וא”ו־ההיפוך – היא שהוליכה לטבורם של הגלילות ההם, טארנוֹב, המצודה של אחרית־ההשכלה וראשית־הציונות – הרי פה היה מושב ר' מרדכי דויד בראנדשטטר וסיעתו, פה מרכז “אהבת ציון” וחבורתה. והוא, בן־בארנוֹב, שהביא מכתלי הקלויז בקיאוּת וחריפוּת, שנינוּת ובדיחות־דעת, היה פה אחרון האַוטודידאקטים הגדולים – כמותו כלייבוש רפאל’ס, הוא ליאוֹן קלנר, שסופו מומחה בלשון אנגליה וספרוּתה ויושב בקתדרה להוראה; כמותו כבן־ציון רפּפּוֹרט, שסופו בן־בית בפילוסופיה ומקרה עליותיה בלשוננו.

השם ויזנפלד נתקצר כדי ויזן, אבל וא“ו־ההיפוך נתרחבה כדי תבניתה השלמה של חוקת הלשון – חידתה קסמה לו כל ימיו, והוא נשא את פשרהּ אל בין המוני שומעי־לקחוֹ, החל באברכים מתמַשׂכלים בכתלי בית הוריהם או חותניהם, דרך סטודנטים בכתלי־סמינרים בוינה, בתל־אביב, במשמר־העמק; וכלה בסופרים וחוקרים שישבו כתלמידים לפניו. מסד־ידיעתו בלשוננו היה קודם־כל אוצר המקרא – דומה גולגָלתוֹ הכּבירה עשויה ריבואות תאים מיוחדים לכך, באופן שכל פסוק, כל תיבה, כל אות שבתנ”ך, נקבע לו מדור משלו, מבוצר ומרוּוח כאחד. השליטה הריבונית בספר־הספרים לא הניחתו כהרף־עין – לא בלבד בעמדו מאוּשש, רחב־כתפיִם ורהוט־דיבור, בפני כיתת־תלמידיו, התמיה באַדנותו זו, שקיפלה תחתיה רוב גילויים, שנעלמו מיוֹדעים ומעיינים, אלא גם בשנות־חייו האחרונות, שנות חולי ויסורים, כשמחצית גופו משותקת ומחזור־דמו מצומצם ואור־עיניו שוב אינו משמשוֹ כדי קריאה, הפליא בצלילות־דעתו ובהירות־הגיונו ובשמירה על אוצרו, אוצר־התנ"ך, על פסוקיו, תיבותיו, אותיותיו, שהיו בו עד אחריתו כמונחים בקופסה. והרי המסד הזה נישאו מעליו רוב טפחות – ראשונים ואחרונים ואחרונים שבאחרונים. כי גם אלה נכבשו לו, היא אולי תעודת עֵרותו וחיוּתו – המעלעל בקובץ, שהוא טרח בעריכתו, “לוח שעשועים”, וקורא בו, וביחוד שירוֹ, רואה אותו כתקוּע באחריתה של ההשכלה שספיחיה, כדמות ילידי טארנוב, מרדכי ופישל וייסמן־חיות ודומיהם, שוטטו במליצותיהם ולא חשו ברוחות החדשות המנשבות מעבָרים. מי שניתן לו לשנים לשמוע מפי עורך הקובץ הזה, הערות דקות מן הדקות על סגנונם ולשונותיהם של ביאליק או עגנון, הבין כוחו של האיש לעקור עצמו מתחום ישן ולנטוע עצמו בתחום חדש. והאומר בו עקירה ונטיעה, חייב לזכור, כי המדובר אינו בצמח קל ודק הנודד מעציצו אחד לעציצו אחר, אלא באילן כבד וחסום ששרשיו עבוּתים וגזעוֹ אדיר ונופו משופע אילך ואילך.

ב    🔗

אפשר שמעברו משלפי־סתיו ללבלובי־אביב בארשת לשוננו, שירתה והגותה, לא היה מעבר כפשוטו – רוב סימנים מעידים, כי יד שתי לשונותיו האחרות, לשון־הורתו – יידיש ולשון־לימודו – גרמנית, באמצע. מדידת־הסתר שבין יכלתה של לשוננו בשלהי ההשכלה ובין גמישותה של לשון־הורתו ובין חטיביותה של לשון־לימודו, היתה כסרסורת־המעבר ומסייעתה. שתי לשונות אלה היו לו כנכס השלם – לשון־הורתו כנכס המוטבע, לשון־לימודו כנכס הנקנה. מה היה כוחו בלשון האחת – צא וראה בספרו ילקוט חמודות של דברי בדיחה ואניקדוטה, הכתוב בלשון חיה ושוטפת, מיזוג לשונם של הדיוטות ולשונם של תלמידי־חכמים, באופן שההיוליוּת מתעלית למדרגת אמנות. מה היה כוחו בלשון אחרת – זכר, כי בשבתו בברן היתה פרנסתו על הוראת גרמנית לתלמידי־אוניברסיטה הזקוקים לכך, ועם תלמידיו נמנו אישים כמו משה גליקסון, שהחזיק לו טובה על כך, והוא גם שהעלה אותו לארצנו. וראה גם ראה, כשם שניפלה מבני־גילו, אחרוני־המשכילים, במה שפסע את הפסיעה המכרעת, שלא ידעו לפסוע הם, היא הפסיעה לתוך דורו ועולמו של ביאליק, כך ניפלה מהם בשתי בחינות אחרות.

בחינה אחת – כמותו כבני־גילו עקר את עצמו מתוך סביבת אדיקוּת שנראתה לו באיבּונה וסביבת חסידות שנראתה לו בניווּנה, מתוך שדבק בספרות השכלה ומשכילים – לאמור, כמותם החמיץ, אך לא כמותם התפקר. עם כל לעגו ולגלוגו להוָיה של אמונות ודעות, הליכות ומנהגות שהניח ולא שב אליהם, לא היה כאותם, שלעסו כל ימיהם את קליפת התפקרותם, והחליפו אמונה בציניות, אלא נשמר בו גרעין, בחינת עיקר שנפטר מכל טפלה וטפלה, ונעשה יסוד אמונה, שראהו כיסוד שמחויב בו בן הדור. והדגש הוא גם בתיבה: מחויב, גם בתיבות: בן הדור. בינתו במחשבתם של דורות האחרונים, הביאתו לידי הכרה, כי כל מסגרתה צריכה שבירה. המחשבה נראתה לו כמעגל התלוי במרכזו, שאם מרכזו אינו אלוהים, כערוּבת צדקוֹ של היקום, אלא תחליפוֹ, ויהא גם נעלה ביותר, כמו גאולת עם או גאולת חברה וכדומה, סופו של המעגל ערעור, או בלשונו: הליכה מוכרחת לג’ונגל. הכלל הגדול הזה והפרטים המשתלשלים הימנו תורה הם ולימוד היא צריכה – קצתה ניתנה בכתב, ורוּבה נודע בעל־פה, ביחוד עם נסיונו לעשות לה נפשות, וחברי המִסדר, שהיה קצר־ימים אך לא קצר־רישום “בני אמונה”, ראוי שיתעוררו ויספרו בה, איש־איש כראיתו, ברבים.

בחינה אחרת – כמותו כבני־גילו גדל בצלה של תרבות גרמנית, אבל לא נפתה כמותם לראות ממשות אחרונה באור אשליה ראשונה. הללו ראו פה את האורות בלבד, כביכול גשר מתוח בין זקן־המידות של נתן החכם ללסינג ובין זקן־הלחיים של פראנץ יוסף קיסר, ובשלהם אפילו שפמו של וילהלם קיסר נתחבב עליהם. ואילו הוא מכלל המעטים, שעמדו בעוד מועד על עצמת הסכנה של גרמניה, רוחה וחינוכה. דומה, כי בכלל בני־גליציה, שהשתעשעו ביותר באותה אשליה, היתה אך רביעיה שניחנה בעין צופיה למרחוק: בנימין גריל, יוסף זליגר, צבי פרץ חיוֹת ואחרון־אחרון משה אהרן ויזן. בניגוד לחינוכם הכירו הללו את האמת לאמִתה והתרו מפני רוחה וחינוכה של גרמניה השולטנית כמתרים מפני אויב־האדם. וַדאי בחינה אחרונה, הכרת הפורענות הצפויה, כרוכה בבחינה ראשונה – יסוד־האמונה, וביחוד אמורים הדברים באחרון שברביעיה.

ג    🔗

כמי שבנה את עצמו מתוך תגבורת־היסוד, שהוא מצעה וביטויה של אישיות, יסוד הרצון, נתן ביטוי לשלושת מעגלי גידולו ופעילותו באופן שיִחד ספר לכל לשון ולשון המיוחדת לכל מעגל ומעגל. ספרוֹ, הנועד להשרשתה של לשוננו על דרך הכרת חוקיה “תורת הלשון”, שדרכו כדרך הלכה נהירה ומרוכזת, כתב בלשון העברית; ספרוֹ על הפולקלור “חכמה און חריפות”, שדרכו כדרך שיחה רווּחה ובדוּחה, כתב בלשון יידיש; ספרו על המחשבה "דער איינציגע אונד זיין געוויססען, כלומר: היחיד ומצפונו, שדרכו דרך הסברה הגותית ותמציתית, כתב בלשון הגרמנית. אָפיוֹ הוא שלא הניח לו להתכחש לדרך גידולו בשלושת המעגלים והוא הביע ביחוד־לשון יִחודי־מעגל. אולם חובתנו אנו ליטול את שלושת הספרים האלה, שהם אך חלק מועט משפעת רוחו שלא נעזרה ביותר בשפת־הקולמוס, וליתנם בלשוננו כעמודי בית אחד.

[י“ב אדר תשי”ג]