א    🔗

וַדאי שהמתבונן מרוּם־גבורותיו על עשייתו בשנות־נעוריו ואפילו בשנות־עמידתו, מתוך שהוא מודד את המרחק הרב של דרכו, הרצופה חיבוטי־הגות וליבוטי־נסיונות, אי אפשר לו שלא ינהג בדברי ראשיתו מנהג, שיש בו מנהג של חיבה וביטול; ושעל־כן לא נפלאתי, כי כשהזכרתי זה מקרוב, לפני מורנו וידידנו, שמואל ה. ברגמן, את ספרו Jawne und Jerusalem (מאמרים מאוספים, הוצאת יידישער פֶערלאג, ברלין, 1919) וגודל־רישומו בקרב חוגי הצעירים המרגישים, החל ב“בלאוּ וייס” וכלה ב“השומר הצעיר”, העלה על פניו חיוך שובב והסמיך לו הערה לוצצת, שהיה בה מאותו עירוב. אבל אנו, שנמנינו עם הצעירים ההם, והבטנו, עוד בימים ההם, אל המחבר כהבט תלמידים אל מורם, מלמטה למעלה, והיא הבטה שלא נשתנתה בעיקרה, שנתחזקה גם משום שראינו אותו דורש דבריו הלכה למעשה – עוד לפני צאת ספרו קיים את המצוה האחת שראה עצמו מצוּוה בה, לשוב ללשוננו שיבה של קרי וכתיב, ומאמרו שנדפס, כחמש שנים קודם, על דפי “השילוח” הוכיח; וכשנה ומחצה אחרי צאת ספרו קיים את המצוה האחרת, שראה עצמו מצוּוה בה, לשוב לארצנו, ועלייתו אליה, בשׂוֹא גלי העליה השלישית תוכיח; אנו, ככל שאנו נזכרים ימי קריאה ראשונה במאמריו, בין נתפרסמו במפורד בין נדפסו במקובץ, רואים אותם עד עתה כגרעין בגרעיני־המזרע, שהוטלו בקרקע עצמנו בשעת־הכרעה של היחיד והרבים, כפי שהיתה שעת המִפנה ההיא, במוצאי מלחמת־העולם הראשונה. ולא עוד, אלא אנו רואים את הגרעינים ההם יסוד־מוסד של זורעם, שאפילו היתה בהם יד התמורות והנסיונות לזרות ולהבר, עיקרם עיקרו.

ב    🔗

הלכך לא תמהתי בראותי, כי בבוא חבר הקוראטוריון של מוסד ביאליק לציין יום־הולדתו השמונים של מכובדנו ויקירנו, פירסם, בקונטרס נאה והדור, נוסח עברי של המסה “קידוש השם”, שכונסה בספר הנזכר ונדפסה תחילה בקובץ Vom Judentum, שיצא מטעם אגודת הסטודנטים “בר כוכבא” בפראג (1913). החוזר וקורא את המסה נמצא למד, כי השאלה הגדולה, ששואל החכם הוָתיק על מפתן־כוחו, ואף התשובה שבלבו ובפיו כאז כן עתה, אלא עתה נוצקה בה בתשובה מה שעשה הזמן ומה שעשה השׂכל, שׂכלוֹ המשכיל והמושכל של הוגה על דבר־אמת ועל דבר־אמונה, ומבקש ואף משיג אחדותם. מבחינה זו יכול המקביל את יגיעת־רוחו של מורנו, על דרך ההקבלה של ראשונותיו ואחרונותיו, לומר: סוף מעשה במחשבה תחילה; בלי שיהיה חושש לתלות מידת בורא בנברא, שהרי זה עיקר תלמודה של המסה ההיא, שנאמר בה: “אף האדם הוא, איפוא, מקיים את העולם כאלוהים; האלוהים ברא את העולם, אולם האדם מקיימו בהתאחדות עם האלוהי. הוא מוריד את האלוהי אל עולמו שלו. כל העושה מעשה מוסרי, כגון שופט־צדק ודיין־אמת, עושה את עצמו שותף להקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית”.

ג    🔗

במבוא לספרו הנזכר, שנכתב ב־16 בנובמבר 1918, נאמר: “בעוד ברוסיה הדמוקרטיה היהודית דוחקת לצד ההפרדה הגמורה של חיי־העדה היהודיים מן הדתיים; בעוד בארץ־ישראל נראה שמתהווית (או לפחות נדמה כך לפני המלחמה) תרבות עברית חילונית לחלוטין, נאבקים ומבקיעים אצלנו, מתוך אותה תנועה לאומית עצמה, כוחות דתיים, הרואים לכרחם כל חילוּן כמעבר לעלאי יותר”. לאמור, בימים הרחוקים ההם נראו לו לכותב שלושה מוקדים, והם מוקדי מקום, שעל מפת עמנו, והעמיד על השוני שביניהם. עתה, אחרי יובל שנים ומעלה, ששוב לא נתקיים משלושת המוקדים אלא מוקד חי אחד, מתברר כי בעיה, שהטרידה לכאורה את מוקדי־המרכז בלבד, שניתן בין שני המַגנטים, השפעתה של יהדות מזרח־אירופה והשפעתו של הישוב בארץ־ישראל, מטרידה את מוקד־המוקדים, את מדינת ישראל, שאינה יכולה שלא להידיין בשאלה המכרעת: עצמותנו מהי, יִחודנו מהו.

[ניסן תשכ"ד]