א

התואר הנאות לו ביותר, תואר של אחרון, כמה בחינות לו ועיקרן משולש – בחינת־גידולו, בחינת־דרכו, בחינת־אָפיוֹ. סביבת־גידולו עיירה אחת ואחרת במערבה של גליציה – לאמור, בהוָיה שרוּבה ככוּלה שרויה בחלל־אוירה של חסידות של שושלות רבּייה, ששליטתם שליטת־ממש, וההשכלה כוסחת בה, ברוב מעקשים, את שביליה הצרים ובקצות האגפים אוכלת, להכעיס ולתיאבון, רוח־הטמיעה. בתוך הוָיה זו ומתוכה גדל נער, משה אהרן ויזנפלד שמו, והוא בריא־אברים ופתוּח־חושים, מעוֹרה בחיי־סביביו ויודע פינותם במפולש – כמה חומר־התבוננוּת ניתן לו לבחוּר העֵר והשנון, שהתנודד בין בארנוֹב הקטנה ובין דז’יקוּב הגדולה ממנה והקטנה כשלעצמה גם היא, וביחוד כשבא להתפרנס על כתיבת־פיתקאות בחצר־לא־חצר של הרבי מזֶ’לין, ובמסתרים קרא ספרי־מליצה ומתוֹכם הגניב את וא“ו־ההיפוך לתוך הפיתקאות. הרי הרבי עצמו על כינויו – דער קוויטשער; על דמותו – מועט ורזה; על מנהגו – סיגופים והרקות. והרי חסידיו – אוכלוסיה של מרודים ונדכאים פשוטי־עם, מפּנים לגבול; ויֶקים תמים מעבר לגבול. וַדאי שניצחה וא”ו־ההיפוך – היא שהוליכה לטבורם של הגלילות ההם, טארנוֹב, המצודה של אחרית־ההשכלה וראשית־הציונות – הרי פה היה מושב ר' מרדכי דויד בראנדשטטר וסיעתו, פה מרכז “אהבת ציון” וחבורתה. והוא, בן־בארנוֹב, שהביא מכתלי הקלויז בקיאוּת וחריפוּת, שנינוּת ובדיחות־דעת, היה פה אחרון האַוטודידאקטים הגדולים – כמותו כלייבוש רפאל’ס, הוא ליאוֹן קלנר, שסופו מומחה בלשון אנגליה וספרוּתה ויושב בקתדרה להוראה; כמותו כבן־ציון רפּפּוֹרט, שסופו בן־בית בפילוסופיה ומקרה עליותיה בלשוננו.

השם ויזנפלד נתקצר כדי ויזן, אבל וא“ו־ההיפוך נתרחבה כדי תבניתה השלמה של חוקת הלשון – חידתה קסמה לו כל ימיו, והוא נשא את פשרהּ אל בין המוני שומעי־לקחוֹ, החל באברכים מתמַשׂכלים בכתלי בית הוריהם או חותניהם, דרך סטודנטים בכתלי־סמינרים בוינה, בתל־אביב, במשמר־העמק; וכלה בסופרים וחוקרים שישבו כתלמידים לפניו. מסד־ידיעתו בלשוננו היה קודם־כל אוצר המקרא – דומה גולגָלתוֹ הכּבירה עשויה ריבואות תאים מיוחדים לכך, באופן שכל פסוק, כל תיבה, כל אות שבתנ”ך, נקבע לו מדור משלו, מבוצר ומרוּוח כאחד. השליטה הריבונית בספר־הספרים לא הניחתו כהרף־עין – לא בלבד בעמדו מאוּשש, רחב־כתפיִם ורהוט־דיבור, בפני כיתת־תלמידיו, התמיה באַדנותו זו, שקיפלה תחתיה רוב גילויים, שנעלמו מיוֹדעים ומעיינים, אלא גם בשנות־חייו האחרונות, שנות חולי ויסורים, כשמחצית גופו משותקת ומחזור־דמו מצומצם ואור־עיניו שוב אינו משמשוֹ כדי קריאה, הפליא בצלילות־דעתו ובהירות־הגיונו ובשמירה על אוצרו, אוצר־התנ"ך, על פסוקיו, תיבותיו, אותיותיו, שהיו בו עד אחריתו כמונחים בקופסה. והרי המסד הזה נישאו מעליו רוב טפחות – ראשונים ואחרונים ואחרונים שבאחרונים. כי גם אלה נכבשו לו, היא אולי תעודת עֵרותו וחיוּתו – המעלעל בקובץ, שהוא טרח בעריכתו, “לוח שעשועים”, וקורא בו, וביחוד שירוֹ, רואה אותו כתקוּע באחריתה של ההשכלה שספיחיה, כדמות ילידי טארנוב, מרדכי ופישל וייסמן־חיות ודומיהם, שוטטו במליצותיהם ולא חשו ברוחות החדשות המנשבות מעבָרים. מי שניתן לו לשנים לשמוע מפי עורך הקובץ הזה, הערות דקות מן הדקות על סגנונם ולשונותיהם של ביאליק או עגנון, הבין כוחו של האיש לעקור עצמו מתחום ישן ולנטוע עצמו בתחום חדש. והאומר בו עקירה ונטיעה, חייב לזכור, כי המדובר אינו בצמח קל ודק הנודד מעציצו אחד לעציצו אחר, אלא באילן כבד וחסום ששרשיו עבוּתים וגזעוֹ אדיר ונופו משופע אילך ואילך.

ב

אפשר שמעברו משלפי־סתיו ללבלובי־אביב בארשת לשוננו, שירתה והגותה, לא היה מעבר כפשוטו – רוב סימנים מעידים, כי יד שתי לשונותיו האחרות, לשון־הורתו – יידיש ולשון־לימודו – גרמנית, באמצע. מדידת־הסתר שבין יכלתה של לשוננו בשלהי ההשכלה ובין גמישותה של לשון־הורתו ובין חטיביותה של לשון־לימודו, היתה כסרסורת־המעבר ומסייעתה. שתי לשונות אלה היו לו כנכס השלם – לשון־הורתו כנכס המוטבע, לשון־לימודו כנכס הנקנה. מה היה כוחו בלשון האחת – צא וראה בספרו ילקוט חמודות של דברי בדיחה ואניקדוטה, הכתוב בלשון חיה ושוטפת, מיזוג לשונם של הדיוטות ולשונם של תלמידי־חכמים, באופן שההיוליוּת מתעלית למדרגת אמנות. מה היה כוחו בלשון אחרת – זכר, כי בשבתו בברן היתה פרנסתו על הוראת גרמנית לתלמידי־אוניברסיטה הזקוקים לכך, ועם תלמידיו נמנו אישים כמו משה גליקסון, שהחזיק לו טובה על כך, והוא גם שהעלה אותו לארצנו. וראה גם ראה, כשם שניפלה מבני־גילו, אחרוני־המשכילים, במה שפסע את הפסיעה המכרעת, שלא ידעו לפסוע הם, היא הפסיעה לתוך דורו ועולמו של ביאליק, כך ניפלה מהם בשתי בחינות אחרות.

בחינה אחת – כמותו כבני־גילו עקר את עצמו מתוך סביבת אדיקוּת שנראתה לו באיבּונה וסביבת חסידות שנראתה לו בניווּנה, מתוך שדבק בספרות השכלה ומשכילים – לאמור, כמותם החמיץ, אך לא כמותם התפקר. עם כל לעגו ולגלוגו להוָיה של אמונות ודעות, הליכות ומנהגות שהניח ולא שב אליהם, לא היה כאותם, שלעסו כל ימיהם את קליפת התפקרותם, והחליפו אמונה בציניות, אלא נשמר בו גרעין, בחינת עיקר שנפטר מכל טפלה וטפלה, ונעשה יסוד אמונה, שראהו כיסוד שמחויב בו בן הדור. והדגש הוא גם בתיבה: מחויב, גם בתיבות: בן הדור. בינתו במחשבתם של דורות האחרונים, הביאתו לידי הכרה, כי כל מסגרתה צריכה שבירה. המחשבה נראתה לו כמעגל התלוי במרכזו, שאם מרכזו אינו אלוהים, כערוּבת צדקוֹ של היקום, אלא תחליפוֹ, ויהא גם נעלה ביותר, כמו גאולת עם או גאולת חברה וכדומה, סופו של המעגל ערעור, או בלשונו: הליכה מוכרחת לג’ונגל. הכלל הגדול הזה והפרטים המשתלשלים הימנו תורה הם ולימוד היא צריכה – קצתה ניתנה בכתב, ורוּבה נודע בעל־פה, ביחוד עם נסיונו לעשות לה נפשות, וחברי המִסדר, שהיה קצר־ימים אך לא קצר־רישום “בני אמונה”, ראוי שיתעוררו ויספרו בה, איש־איש כראיתו, ברבים.

בחינה אחרת – כמותו כבני־גילו גדל בצלה של תרבות גרמנית, אבל לא נפתה כמותם לראות ממשות אחרונה באור אשליה ראשונה. הללו ראו פה את האורות בלבד, כביכול גשר מתוח בין זקן־המידות של נתן החכם ללסינג ובין זקן־הלחיים של פראנץ יוסף קיסר, ובשלהם אפילו שפמו של וילהלם קיסר נתחבב עליהם. ואילו הוא מכלל המעטים, שעמדו בעוד מועד על עצמת הסכנה של גרמניה, רוחה וחינוכה. דומה, כי בכלל בני־גליציה, שהשתעשעו ביותר באותה אשליה, היתה אך רביעיה שניחנה בעין צופיה למרחוק: בנימין גריל, יוסף זליגר, צבי פרץ חיוֹת ואחרון־אחרון משה אהרן ויזן. בניגוד לחינוכם הכירו הללו את האמת לאמִתה והתרו מפני רוחה וחינוכה של גרמניה השולטנית כמתרים מפני אויב־האדם. וַדאי בחינה אחרונה, הכרת הפורענות הצפויה, כרוכה בבחינה ראשונה – יסוד־האמונה, וביחוד אמורים הדברים באחרון שברביעיה.

ג

כמי שבנה את עצמו מתוך תגבורת־היסוד, שהוא מצעה וביטויה של אישיות, יסוד הרצון, נתן ביטוי לשלושת מעגלי גידולו ופעילותו באופן שיִחד ספר לכל לשון ולשון המיוחדת לכל מעגל ומעגל. ספרוֹ, הנועד להשרשתה של לשוננו על דרך הכרת חוקיה “תורת הלשון”, שדרכו כדרך הלכה נהירה ומרוכזת, כתב בלשון העברית; ספרוֹ על הפולקלור “חכמה און חריפות”, שדרכו כדרך שיחה רווּחה ובדוּחה, כתב בלשון יידיש; ספרו על המחשבה "דער איינציגע אונד זיין געוויססען, כלומר: היחיד ומצפונו, שדרכו דרך הסברה הגותית ותמציתית, כתב בלשון הגרמנית. אָפיוֹ הוא שלא הניח לו להתכחש לדרך גידולו בשלושת המעגלים והוא הביע ביחוד־לשון יִחודי־מעגל. אולם חובתנו אנו ליטול את שלושת הספרים האלה, שהם אך חלק מועט משפעת רוחו שלא נעזרה ביותר בשפת־הקולמוס, וליתנם בלשוננו כעמודי בית אחד.

[י“ב אדר תשי”ג]

א

וַדאי שהמתבונן מרוּם־גבורותיו על עשייתו בשנות־נעוריו ואפילו בשנות־עמידתו, מתוך שהוא מודד את המרחק הרב של דרכו, הרצופה חיבוטי־הגות וליבוטי־נסיונות, אי אפשר לו שלא ינהג בדברי ראשיתו מנהג, שיש בו מנהג של חיבה וביטול; ושעל־כן לא נפלאתי, כי כשהזכרתי זה מקרוב, לפני מורנו וידידנו, שמואל ה. ברגמן, את ספרו Jawne und Jerusalem (מאמרים מאוספים, הוצאת יידישער פֶערלאג, ברלין, 1919) וגודל־רישומו בקרב חוגי הצעירים המרגישים, החל ב“בלאוּ וייס” וכלה ב“השומר הצעיר”, העלה על פניו חיוך שובב והסמיך לו הערה לוצצת, שהיה בה מאותו עירוב. אבל אנו, שנמנינו עם הצעירים ההם, והבטנו, עוד בימים ההם, אל המחבר כהבט תלמידים אל מורם, מלמטה למעלה, והיא הבטה שלא נשתנתה בעיקרה, שנתחזקה גם משום שראינו אותו דורש דבריו הלכה למעשה – עוד לפני צאת ספרו קיים את המצוה האחת שראה עצמו מצוּוה בה, לשוב ללשוננו שיבה של קרי וכתיב, ומאמרו שנדפס, כחמש שנים קודם, על דפי “השילוח” הוכיח; וכשנה ומחצה אחרי צאת ספרו קיים את המצוה האחרת, שראה עצמו מצוּוה בה, לשוב לארצנו, ועלייתו אליה, בשׂוֹא גלי העליה השלישית תוכיח; אנו, ככל שאנו נזכרים ימי קריאה ראשונה במאמריו, בין נתפרסמו במפורד בין נדפסו במקובץ, רואים אותם עד עתה כגרעין בגרעיני־המזרע, שהוטלו בקרקע עצמנו בשעת־הכרעה של היחיד והרבים, כפי שהיתה שעת המִפנה ההיא, במוצאי מלחמת־העולם הראשונה. ולא עוד, אלא אנו רואים את הגרעינים ההם יסוד־מוסד של זורעם, שאפילו היתה בהם יד התמורות והנסיונות לזרות ולהבר, עיקרם עיקרו.

ב

הלכך לא תמהתי בראותי, כי בבוא חבר הקוראטוריון של מוסד ביאליק לציין יום־הולדתו השמונים של מכובדנו ויקירנו, פירסם, בקונטרס נאה והדור, נוסח עברי של המסה “קידוש השם”, שכונסה בספר הנזכר ונדפסה תחילה בקובץ Vom Judentum, שיצא מטעם אגודת הסטודנטים “בר כוכבא” בפראג (1913). החוזר וקורא את המסה נמצא למד, כי השאלה הגדולה, ששואל החכם הוָתיק על מפתן־כוחו, ואף התשובה שבלבו ובפיו כאז כן עתה, אלא עתה נוצקה בה בתשובה מה שעשה הזמן ומה שעשה השׂכל, שׂכלוֹ המשכיל והמושכל של הוגה על דבר־אמת ועל דבר־אמונה, ומבקש ואף משיג אחדותם. מבחינה זו יכול המקביל את יגיעת־רוחו של מורנו, על דרך ההקבלה של ראשונותיו ואחרונותיו, לומר: סוף מעשה במחשבה תחילה; בלי שיהיה חושש לתלות מידת בורא בנברא, שהרי זה עיקר תלמודה של המסה ההיא, שנאמר בה: “אף האדם הוא, איפוא, מקיים את העולם כאלוהים; האלוהים ברא את העולם, אולם האדם מקיימו בהתאחדות עם האלוהי. הוא מוריד את האלוהי אל עולמו שלו. כל העושה מעשה מוסרי, כגון שופט־צדק ודיין־אמת, עושה את עצמו שותף להקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית”.

ג

במבוא לספרו הנזכר, שנכתב ב־16 בנובמבר 1918, נאמר: “בעוד ברוסיה הדמוקרטיה היהודית דוחקת לצד ההפרדה הגמורה של חיי־העדה היהודיים מן הדתיים; בעוד בארץ־ישראל נראה שמתהווית (או לפחות נדמה כך לפני המלחמה) תרבות עברית חילונית לחלוטין, נאבקים ומבקיעים אצלנו, מתוך אותה תנועה לאומית עצמה, כוחות דתיים, הרואים לכרחם כל חילוּן כמעבר לעלאי יותר”. לאמור, בימים הרחוקים ההם נראו לו לכותב שלושה מוקדים, והם מוקדי מקום, שעל מפת עמנו, והעמיד על השוני שביניהם. עתה, אחרי יובל שנים ומעלה, ששוב לא נתקיים משלושת המוקדים אלא מוקד חי אחד, מתברר כי בעיה, שהטרידה לכאורה את מוקדי־המרכז בלבד, שניתן בין שני המַגנטים, השפעתה של יהדות מזרח־אירופה והשפעתו של הישוב בארץ־ישראל, מטרידה את מוקד־המוקדים, את מדינת ישראל, שאינה יכולה שלא להידיין בשאלה המכרעת: עצמותנו מהי, יִחודנו מהו.

[ניסן תשכ"ד]

א

אמר המחבר: הוַעד לחינוך יהודי למבוגרים “בני־ברית” שבארצות־הברית ערך בימים אלה התכנסות־של־חג לכבודו של גרשם שלום; עם מתן ציון מיוחד לו על שום זכויותיו בחקר המורשה היהודית. אמרתי, איפוא, לרגל המאורע, לפרסם בכתב וברשות־רבים גדולה יותר, דברים שנאמרו בעל־פה וברשות־מעטים קטנה יותר – הלא הם הדברים שאמרתי, לפני כשנתיִם, בשעת סעודת־הערב השנתית של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בליל ה' דחנוכה, לכבוד נשיאה, במלאות לו שבעים וחמש שנה.

וַדאי ניתן להוסיף על דברי, וביותר שנוספו לנו דברי־מחקר של גרשם שלום, שכונסו במגילת־ספר, אך אסתפק בהערה, כי כשם שראיתי בסעיפים הראשונים שבביבליוגרפיה של כתביו כעין מפתח, כן אני מוסיף לראות בסעיפים האחרונים, לעת־עתה, שנצטרפו בינתיִם, וביִחוד באלה, שבהם פירש דברים על כמה מדעותיו (“מולד”, “שדמות”) חיזוק לסברתי, שאנסה, לעת־מצוא, להרחיב עליה את הביאור.

ב

חברי, הטובים ממני, עשוני שליח לברך – אם מותר לדמוֹת יצור ליוצרו – את חכם־הרזים, רבּנוּ גרשם, גולה המאורות, שנתעלמו מחפץ־דעתם ומיכולת־דעתם של בעלי חכמת־ישראל, על יוסדיהם וממשיכיהם; והיא ברכה היאה לו, בהתיצבו במחצית דרכו שבין שׂיבה לגבורות, הלא הוא מנין השנים, שבו עמד אבי־האומה, ככתוב: ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ונדרשה יציאתו כיציאה מחרונו של עולם. והקשוּ, על מה נתאחרה יציאתו כל־כך; ותירץ מורי ורבי, אחרון המקובלים בעיר־מולדתי, ר' משהלי ראטינר עליו השלום: קושיה של תוהו היא, וכי כל אותן השנים היה, חלילה, שרוי בחרונו של עולם; הרי כבר בקטנותו שיבר פסילי אביו בארץ והקיש על מציאותו של אבינו בשמים. אלא אמור: ואברם בן חמש שנים בצאתו יציאה ראשונה מחרונו של עולם; ושבעים שנה יצא, יציאה אחרונה, ובא אל הארץ אשר אראך, שהיא ראִיה מקפת וכוללת.

משל אבי־האומה יפה לכל צאצאיו, ומשאדרוש אותו עתה במי ששנותיו כשנות יציאתו האחרונה מחרן, אומַר, כי הוא משול למי שמצא אספקלריה שנתעכרה מחמת זלזולם, ואפילו מחמת סמיוּתם של חכמי דורות אחרונים והיה הוא ממַָרקה מירוק אחרי מירוק ומצחצח צחצוח אחר צחצוח, עד שיצאה מאחרית עכרירוּתה ונעשתה אספקלריה מאירה – ואף הוא סוד יציאה מחרונו של עולם וסוד כניסה לאשר אראך – והריהו משמש באספקלריה מאירה, כן ישמש בה עד גבורות ועד בשגם ועד כי יבוא שילה, אמן.

ג

כדי להבין, מה היה פעלוֹ של בעל האספקלריה, המאירה לנו עתה במלוא אורה, דיינו שאנו מחזירים את עצמנו אל לפני דור וחצי דור, כשאנו, צעירי־הדור החלים ומרגישים, נתפסנו, בכל רמ“ח ושס”ה, לתקומת עמנו וביקשנו לבוא בסודה של דעת עצמנו מתוך דעת עמנו וקניניו; והנה מצאנו משענת לנו בחכמת־ישראל, והסתייענו בה בכל שהיתה עשויה לסייענו במחקריה. אולם, כשם שנמצאו לנו, מכוחה, תחומים שהיו כחלונים שקופים, כך נמצאו לנו, מאפס כוחה, תחומים שהיו כחלונים אטומים, וראש להם תחום תורת הח“ן ואגפיו. וַדאי כבר רחקנו מימי־ההשכלה, שהתחומים האלה היו לה בחזקת נוח היה להם שלא נבראו משנבראו, ומשנבראו כבנות נעוַת המרדות היו לה; וכבר קרבנו לתפיסה שונה ואחרת. אך גם לאחר שלקטנו מה שנמצא לנו, אם בלשוננו אם בלעז, היתה זו איפת־רזון, שיותר משהשׂביעתנו הרעיבתנו, וביותר שתאבוננו נמצאו לו מגרים וגירויים – הרי שטופים היינו בקריאת הפובליסטיקה ההגותית וקירובה, או קירוב־קירובה, וקראנו ויכוחיהם של רב צעיר וש”א הורודצקי ופולמסאותיו של ש"י הורוויץ, וביותר נרשם בנו דיבורו של מרטין בובר בענין unterirdisches Judentum [=יהדות שמתחת לקרקע], אבל אירע לנו מה שאירעני לשנים, פה בשכונת זכרון־משה, שעברתי בה וחבילת ספרי־קבלה בידי, עיכבני כורך זקן וביקש לראות את הספרים, ומשראה טיבם שאל: דו פארשטייסט קבלה? [= אתה מבין קבלה?], ובלי לחכות לתשובתי, השיב: זאלסט אזוי עסן [= שכך תאכל]; נאנחתי, לאמור: כ’וואלט גערן געגעסן, נאר מיט וואס עסט מען דאס? [= נוח אני לאכול, אך אכילתו כיצד?].

אכן, כך היה מעמד הדברים בימי־נעורינו ההם: אם לנגלה – עמדה לנו חכמת־ישראל, שיכולנו ללמוד, מעט או הרבה גופם של דברים; אבל אם לנסתר – לא עמדה לנו כל־עיקר בכך, באין מי שילך לפנינו, פנסוֹ בידו והוא מאיר את הנסתר, ומסייענו לראות את הנסתר מאיר מתוך עצמו. ובדידי הוה עובדא: כמה שמחתי בראותי, בימים ההם, מודעה נדפסת וחוזרת ונדפסת, והיא מכריזה, כי נוסדה הוצאת־ספרים בברלין, “עיינות” שמה, והיא קרובה להוציא ספר, שענינוֹ תולדות הקבלה, ומחברוֹ זלמן רובשוב, וככל שהייתי בא לבובה, הייתי ממהר למִפלש, שבו היתה קבועה חנות־הספרים של מר נפתלי זיגל, לשאול בקוצר־רוח, אם אותו ספר כבר הגיע, והוא היה כמלעיג על פחזוּתי, עד כי בראותו אותי, היה קורא מעל סִפוֹ לעומתי: אהה, איחרו־איחרו פעמי תולדות הקבלה.

ד

אף אפשר, שצרכם של בני־דורי למילוי חסרונו של חיבור כזה, אם כולל אם מפורט, נתחדד לי משום רגישותי לעצם תלמודה של קבלה לגופה, שנעדר ממגילת חינוכי וסביביו, שלא נשתיירו בה, בעיר־מולדתי, אלא קצת שיבּלים בודדות, וואס האבן געזוּפט זוהר [= שהיו גומעין זוהר], וכסמל היה מראה חכמי־קלויז שרחשה, לפני דורי־דורות, לומדי תורת־הנגלה בקפוטות של סַמוּט שחור ולומדי תורת־הנסתר בקפוטות של בד לבן, שלבושים אלה ולבושים אלה היו לפנים תלויים בביאה, ובימינו לא שׂרדו אלא קצת קפוטות שחורות מהוּהות ושחוקות מיושן; וכסמל־מִשנה היה זכרון גדולי משכילי־העיר, שעדרו באשר עדרו, ועד החסידות ויידיש הגיעו, כדוגמת ר' יעקב שמואל ביק; אבל מי שעדר גם בחקר הקבלה, כדוגמת החכם המסכן ר' אֶליָקים המילזהגי, ספרו גנוז עד עתה, שאילו נתפרסם בשעתו והיתה התמורה בהבנת תורת הח"ן תמורה.

ה

לכאורה העובדה האחת, כי גואלה של הבת הנידחת במזלה של חכמת־ישראל יהא בן־אשכנז, היא בחינת מי מילל מי פילל; ואף העובדה האחרת, כי יהא זה בן־אשכנז בשעת מִפנה והכרעה של טובי בניה, במזלה של הציונות, היא בחינת מי מילל מי פילל. שהרי מלבד אותם הניסוחים על הפנים האחרות, הסמויות, של היהדות, שלא יצאו מכלל ערפילי גישוש ומישוש, לא היה מי שיבשר בשורה של ממש על כך. אך אם לעיין, כך דרכה של תשובה לאמִתה – באשר ראשית חטא או קלקול, שם אחרית תיקון ותקנה; ומבחינה זו אין העובדה הראשונה פליאה. ואם להוסיף ולעיין, כך דרכה של שיבה לאמִתה – בחיר השבים ללשון העם ולארצו, הוא שנועד וסוגל ליטול עליו בנין, אדיר ושלם, בחקר תורת־המסתורין לכל דורותיה, ולבנותו ביגיע רוחו ממַסדוֹ עד טפחיו, על פרטותיו וכללותיו, ולפרשו פרש היטב, עד שאותה הפרשה, שהיתה כסתומה ביותר, נעשתה כפרשה הנגלית ביותר, שפירושי כל פרקיה מרועה אחד ניתנו, והלכך כבר הרגלנו את עצמנו לראות, כי אף מבחינה זו אין העובדה האחרונה פליאה.

עם זאת, עוד יידרש חקר הגון, כדי להבין לאותה חידה־לא־חידה; והמבקש כבר עתה לעמוד על קצה־פשרהּ, יקביל את התכנית, ששירטט האיש לפני חמישים שנה חסר שתים במכתבו לביאליק, ובין הביבליוגרפיה של חיבוריו, שנדפסה לפני חמש שנים, כדי להשתאות על עוצם כוחו של אומר ועושה: ומעשהו בשלמוּת גמורה.

ו

איך הגיע לענין זה ויכול לו – כבר שמענו מפיו תשובה, שהיא אמנם משעשעת אך אינה מַסברת, לא כל־שכן ממַצה, וביותר לאור אמירתו של ב. כצנלסון, ממפליאי סגולתו של החתן דנן: רב יתר משאנו בוחרים את תעודתנו, תעודתנו בוחרת בנו. אבל גם אם דרכו של הנהר נגזר מתגבושת המִבנה של ההרים והגיאיות לאורך מהלכו, בין מוצאוֹ מסתר־מעייניו לבין מובאוֹ במִפתח־ימוֹ – הרי טיבו של הנהר עצמו, על רחבוֹ ועומקו וצלילותו, מכריע. ואולי לא אשגה, במה שאני תולה חשיבות בסעיפי הביבליוגרפיה הראשונים־ראשונים, ורואָם יתד לתלות בה קצת הסבר דרך, בחינה תחילה המעידה על המשך, ואף שאין לה לאותה תחילה זיקה למחקריו וטבורם, היא־היא בחזקת מפתח, ואל־נא תתפלאו, אם תראוני נעזר בו, כמי שבודק צבת ראשונה.

ז

ומשהזכרתי את ב. כצנלסון, אזכיר אף שיחה שהיתה בינינו ועיקרה השערה של ספרי גרשם שלום בחיי ישראל לעתיד־לבוא, מתוך הנחה משותפת, שכך דרכה של חכמת־ישראל שסופה תורת־ישראל, אלא הבדל־ניסוח היה בינינו, שהוא אמר: אולי אף באמונת ישראל; ואני אמרתי: ביִחוד באמונת ישראל, שהיא הנותנת. אמר: על־כל־פנים, לו ידעתי היכן יעמדו ספריו בדורות הבאים ואמרתי לך, מה יהיו פני אמונת ישראל, עניתי: הם יעמדו באשר עמדו ועומדים ספרי ישראל, מאז ומעולם, וביותר אלה, המתפשטים מזמנם ומתפשטים על הזמנים.

ח

כמובן, ככל השערה, הנשוכה בדיאליקטיקה על סבכיה, אף זו תלויה ועומדת על חודו של תיקו. עם זאת אסיים בזימונם של שני כתובים; הכתוב האחד: אֶדַדם עד בית אלוהים; תיבת עד עם הכולל שבעים וחמש; הכתוב האחר: בבית האלוהים נהלך ברגש; ואין ברגש אלא ראשי־תיבות: בספרי ר' גרשם שלום.

[כ“ט כסלו תשל”ג]

בבואי לנסות בדבר־הערכה על דמותו של נתן רוטנשטרייך, אטול רשות לעצמי לפתוח דברי־שבכתב, כדרך שפתחתי את דברי־שבעל־פה בעצרת־יובלו, שכינסה קהל מסולת של יקירי־הבירה, לקיים בחינת נכבדות ידוּבר לך, ירושלים. ופתחתים בדבר־התנצלות על שצירפתי את עצמי לזימון, שבו קדמתני עדוּת כפולה – העדוּת האחת היתה של תלמיד־חבר, הוא חברנו משולם טוכנר, והיא עדוּת שאינה בידי, שלא ישבתי עם המדובר בספסל־לימודים; העדוּת האחרת היתה של מורה־חבר, הוא רבּנו שמואל ה. ברגמן, ואף היא עדוּת שאינה בידי, שלא עמדתי לפני המדובר על קתדרת־הוראה; וממילא אין בי לא מסמיכותו של ראשון ולא מסמכותו של אחרון. אבל גילגלתי על עצמי שלוש זכויות, שעמדו לי לאותו צירוף וצידוקו. הזכות הראשונה היא מועטת – מעשה אירע לפני שנים הרבה, שישבתי בבית־דפוס שבתל־אביב וראיתי שם שני עורכים שוקדים על הגהת לקסיקון והם קרובים לסיום, שכבר נסדרה להם אות רי“ש, והבחנתי שלא נכללו בה שמו וענינוֹ של נתן רוטנשטרייך, בין משום שלא יצא עדיין טבעו בין משום שהמטבע שלו לא נראה עדיין מסוים, ראו אותי תמֵה על השמיטה, אמרו לי: אומר ועושה. כתבתי, בשתים־שלוש דלתות, ערכוֹ ואמרתי: ולא לכבודו עשיתי אלא לכבודכם, שאם תחסרו שמו לא ייגרע ממנו כלום, שלא בלבד כדרך־המשל אלא בעיקר כדרך־הטבע הוא, שגור־אריות סופו לביא, אבל ייגרע מכם, שלימים יקשו לכם: וכיצד לא ראיתם את הלביא בגור־האריות. הזכות שלאחריה היא גדולה במקצת מקודמתה – כשיצא בכור־ספריו “בעיית העצם בפילוסופיה מקאנט ועד הגל” (תרצ"ט), אמרתי אכתוב בו, אלא שחששתי שיאמרו לי: מה לך אצל פילוסופיה אֶקזאקטית, כלך לך אצל אגדה. אבל כשיצא ספרו שני “על השיטה, מחקר במִבנה המחשבה” תש”ב), אזרתי עוז וכתבתי בו; ואם בקיאותי הביבליוגרפית אינה מגומגמת, היתה זו ההצגה הראשונה של מחשבתו ודרכה ברשות־רבים גדולה יותר, ואף שהתחכמתי והייתי כהולך אצל אגדה, שניסיתי להיאחז בסברה של יש אומרים, כי הפילוסופיה גם היא ניתנת בה החלוקה המצויה בספרות יפה – שיש בה מיני אֶפוֹס ומיני דרמה ואפילו מיני ליריקה, יצאתי איך־שהוא בשלום. לא אעלים, כי עתה ממרחק הימים, אני תמה על עזותי אז לעסוק במאטריה זו; אבל יהי ערך עיסוקי כאשר יהיה, ראשוניותי אינה עלולה שתיגזל ממני, וממילא תקשט דף הגון בביוגרפיה שלי. זכות אחרונה – ספרו שלישי “המחשבה היהודית בעת החדשה” על שני כרכיו (תש“ה, תש”י), והפתוח לשני הצדדים הגדולים, שעליהם הוא נותן את מחשבתו,הוא בחינת ההגות כגיבוש הרוח וכגילום המציאות, והנבדקים וחוזרים ונבדקים בספריו שלאחריו, בין בבוא הצדדים האלה בנפרד ובין בבואם במשולב, הוא כממילא ספר־פתיחה, והוא־הוא שהייתי לו שושבין ושמש בימי עבודתי ב“עם עובד”. הרי הזכות המשולשת שיש בה משהו מסנדקאות, והיא גם עילה גם עלול של גיאות משולשת, וביותר שיודע אני בי שידעתי, כי הספרים הנחשבים האלה הם לו למחַברם אך ראשית־חכמה.

ב

ואם ישאל השואל: ידיעה זו מהיכן באה לי, לא אומַר, כי נבואה היתה בי, שהרי אמירה מסוכנת היא לאחר שידענו, למי ניתנה הנבואה לאחר שנסתתמה; אבל אומַר, כי עֵרוּת היתה בי, שתחילתה סקרנות וסופה התעניינות, והיא המריצתני לעמוד על אָפיוֹ וטיבו של האיש, שהרי עיקרו של היצור הוא ביוצרו ועיקרו של הפועל הוא בפועלו, וכדי לקרב משל־של־מעלה לנמשל־של־מטה נאמר: העיקר היא האישיות, שאמר בה המשורר, שהיא הגדולה שבמיני האושר של ילדי־האדמה. ובבקשי לעמוד על גרעינו, היו לי כמסעד דברי־השׂיח המרובים, כדרך שמעלה אותם רקמת ידידות ארוכה, שחוטיה ככל שהם משתזרים והולכים הם נוקבים והולכים, ומתוך דברי־השיח בלטו והלכו שבעת החינות של אברך כדרושם: אב בחכמה ורך בשנים, המפליא לא בלבד בעומק־בינתו אלא גם ברוחב־מצעה, באופן שהחשש שהיה בי ובזולתי עם בכור ספריו ואחיו האוחז בעקבו, לאמור: שיעשה את ההגות בתכלית ההפשט שבה בענין הממלא אותו כל־כולו וללא שיור, או כלשון השגרה: מקצוע שבעליו מתמַצה בו כולו, נתפזר עם ספרו שלישי. ועתה, כמובן, כשמונחים לפנינו שארי ספריו לסדרם – “יסודות הפילוסופיה של מַרקס”, “על התמורה”, “בין עבר להוֹוה”, “אַמַת־מידה”, “היהדות וזכויות היהודים”, “הרוח והאדם”, “עצמה ודמותה” – ואנו נפלאים על ריבוי הנידון בגיווּן וברוחב, על אחדוּת הדיון ברמה ובעומק, וביחוד על סגולת הדיין, איך ומתי עשה כל אלה, ודאי שהחשש נתגלה כחשש של תוהו. אבל מי שהתבונן בו מקרוב, ידע זאת, אם לא בראשית גילויו, הרי בסמוך לה, שכן דיה מערכת־שיח קטנה עמו, כדי להעמיד על התנגשות היסודות שבו – מוצא של סערת נפש, שכוחה של בינה פעילה עושה את מבואו כיבוש־רוח. שעל־כן, מתוך שניתן לי להתבונן בו כמעט מתחילת גילויו ברשות־הרבים, לא נפלאתי, בראותי אותו בשלושת גלגוליו, שנראו בחינת זה־לאחר־זה ובאמת הם זה־בתוך־זה, או בלשון קצר: שלושה שהם אחד.

ג

ראשונה היה ההוגה ובבידולו נגלה, אמנם, בשני ספריו הראשונים, אולם עד־מהרה בא הפדגוג – המיית־הרגש הנכסית, הממלטת את עצמה בפעימת ההגות הנגלית, היתה בחינת פה מפיק מחשבה ושילובי־מחשבה; והרי פי הוגה ופדגוג אין לו קיום אלא במציאותה של אוזן, אָזנם של תלמידים מקשיבים. המפעל, שעמד בצעירותו בראשו, הסמינַר למדריכי הנוער, טעון הערכה לגופו, שהיה מכלל המוסדות המעטים ומכמה בחינות אף היחיד, שהרים במחושב ובמתוכנן את מעלת ההשכלה בקרב שכבת־מדריכים גדולה, שנמשכה לה, עם פעולתו, שכבת־תלמידים גדולה ממנה פי כמה וכמה. אבל עתה הדברים אמורים בתפקידו של האיש במפעל וסביביו – בכמה תבונה הנחה והדריך את מערכת־הלימודים; בכמה בגרות פקח על תכניתה לכללה ולפרטיה; בכמה חן ונועם השמיע את לקחוֹ, הלא הוא שיעורו, שיצא לו מוניטוֹן, ושבו אתה רואה אותו, המצויד בבקיאות שלמה, כמתכתש ראשונה בחמרוֹ, כיוצרו על אבני־חשיבתו. תכונות שיעורו, שעשו את הקתדרה שלו שם־דבר, חזקו והסעיפו, אבל גרעינן כבר היה מקופל בלקחיו ההם; ולא עוד, אלא כבר בהם עלו ריגשת־נעורים ובינת־זקנים בקנה אחד. ועד שאנו פונים כה וכה וליד ההוגה והפדגוג ומתוכם נגלה הקברניט, והוא נגלה ימים הרבה קודם שנתגלה להם לעתונאים הבטוחים, שהם חלוצים לאינפורמציה ואינם אלא נחשליה. כי לוּ לדעתם שמענו, הרי הפרשה הנודעת הוציאתו משלוָתם של גופי־ההגיונות לריתחתם של גופי־המעשים, כאילו ספריו שקדמו לה לפרשה אינם יודעים התנצחות־קבע של כאותה שלוה וכאותה ריתחה, ויתר על־כן, אפילו העמידה הלוחמת, הבאה להתריע ולחזור ולהתריע על קלקלה ולהתדות על עיווּל, כשאין חובת ההתרעה וההתראה נרתעת לא מרחש איומים וזלזול ולא מחלחול פיתויים ומחמאה, כבר ביצבצו זרעוניה בשנות־נעוריו. מי שידע כיצד הוכיח את שלמה קפלנסקי, אבירה של המחשבה הסוציאליסטית והדמוקרטית שלנו, על ששכח את עצמו ונגרף לאבק חנופה בפגישה עם קציני הצבא האדום בקיבוץ “השומר הצעיר”; או מי שידע את מכתבו לזלמן רובשוב, הוא שזר, על המנהג שנהגו בו בחיים וייצמן בקונגרס שלאחר המלחמה. מנהג שלא היה בו אמנם מן הכיעור הגלוי של ההדחה, המרגשת אותנו עתה, אך היה בו לא מעט מן הדומה לה – חש לא בלבד בתכנם של דברי האברך, אלא גם במִקצבם, את הקברניט העתיד לבוא, הנשען אל בינתו ומוסרו ועושה כמצוָתם, וכמצוָתם בלבד.

ד

וכאן אתי המקום, לומר, שחוששני מפני עצמי שאגער בעצמי, אם לשון: הלכה חמורך, אם לשון: נסתחפה שדך; שכן דרכי והרגלי בניסויי הערכתם של אישים, שלא לראותם אלא בצמיחתם מתוך קרקע־גידולם, אבל, למזלי, פטור אני מאותה גערה, כי מאז הכרתי את מורנו וידידנו, התחקיתי על שרשו ומחצבתו; ואם למַצות את הדין, הרי קדמה התחקותי להיכרותנו. כי בין כל מיני־הסטטיסטיקה המוזרים לכאורה, שחובבותי הטתה אותי אליהם, כגון מה היה על נכדיהם של צדיקי־החסידים, שלא ירשו כסאות זקניהם, ומה היה על נכדיהם של סופרי־המשכילים, שהלכו באשר הלכו, וביותר בדרך באיה לא ישובו, נמצאת סטטיסטיקה צעירה יותר: מה היה על בניהם של מנהיגי הציונים וראשיהם. ראשיתה של אותה שאלה נשאלה לי בעודי בגולה: שבתי וראיתי בסביבי גידולי, כי רוב הנערים והנערות, שנמשכו לה לציונות הממשית – כלומר, לציונות החלוצית – באו אליה מתוך מתיחות שבינם לבין בית־הוריהם; והמתיחות הזאת, שנתקפלו בה גם מיני מריבות קודמות שלא הספיק בצקן, היתה להם כתסס של שׂאור, אם גדוש הרבה, בשעה שהוריהם היו, לכל המועט, יריבי הציונות, אם קלוש מעט, בשעה שהוריהם היו, לכל המרובה, מי שהיו ב“אהבת ציון”. ובראותי כל אלה הקשיתי, מה היה על בניהם של מנהיגי־הציונים שאינם מניחים פתח מתיחות כזאת. המשכה של אותה שאלה נשאל לי בארצנו, והוא בשתים־שלוש שיחות עם ב. כצנלסון, שהתעניינותו זאת היתה מתוך מושכל שהיה אדוק בו: בן אינו מקרה; ולא הניח אדיקותו בו, גם אם ידע יפה־יפה קושיתו של יחזקאל הנביא על בוסר וקהיון שינַיִם. להיכן הגיעתו אותה מידה, למדתי משני מעשים שהיו – פעם אחת הפלגתי בשבחו של פלוני הבן, אמר: על־פי אביו לא ייתכן; פעם אחרת הפלגתי בשבחו של אלמוני האב, אמר: על־פי בנו לא ייתכן. דומה, כי אם יימצא שיוכל לבחון במערכת הקאריֶרות, שנקבעו על־פיו, בין של מי שהם נחמה לדור בין של מי שהם בכיה לדור, ימצא לא אחת רישומו של המושכל הזה. ניתן להפליא את דקדוקי הידיעה שלו בפרסונַליה, אבל לענייננו עתה חשוב המשל שמשל, והעשוי להעמידנו על דרכו להרחיב תחום־האינפורמציה שלו. והמשל בא לאַשש את המושכל הנזכר, לאמור: הנה זאב, בנו של יחיאל צ’לנוב, וגבריאל, בנו של ליאון מוצקין עליהם השלום, ולהנאתך אוסיף: נתן, בנו של פישל רוטנשטרייך, שיאריך ימים. שאלתי: להנאתי ולא להנאתך? אמר: גם להנאתי, אלא לשם כך סַפר לי על מוצאו. ידעתי אורך־רוחו באלה והגשתים, כמאמר הבריות, על־גבי קעריות ואסתפק עתה בתמצוּתם: תיארתי את עיר המולדת והגידול, היא עיר סאמבור, אבל הוספתי, כי בית־גידולו היה, אמנם, נטוע ועומד בעיר ההיא, אבל אוירת ביתו היתה אוירת הוריו, שהיתה כשרויה ועומדת בעיר אחרת, היא עיר מולדתם וגידולם, קוֹלוֹמיאה, העממית ביותר שבכל קהילות גליציה, שלא נעדר ממנה יסוד ביסודות החיוניים שבעם – היא־היא שקראה את ר' הלל ל“ש, מתלמידי החתם סופר ומקנאי דרכו, לישב על כסא רבנותה, והוא וחתנוֹ ר' עקיבא יוסף שלזינגר, שהיה סמוך על שולחנו שם, אבות ישוב החרדים הקיצונים בירושלים; והיא־היא שבחרה על אפם של השליטים מחוץ ומשמשיהם המשתלטים מבית, את הרב יוסף שמואל בלוך לפרלמנט בוינה והבחירה והתנועה סביבה כהפגנת־עם גדולה; והיא־היא שסייעה לו לר' הירש לייב גוטליב, שרודפיו אילצוהו להפסיק עתונו במארמארוש סיגט לחדשו ולהוציאו, גם בעברית גם ביידיש, ולהיות שופר להשכלה עממית ולחיבת־ציון, והיא־היא ששלחה את ד”ר שלמה רוזנהק לקונגרס בבאזל, ולאחריו נעשתה כמרכז הציונות ההרצליאנית, החלוק על המרכז בלבוב; היא־היא שנודעה בשביתה ראשונה של פועלים יראים, הם טוֹוי־הטליתות, שהיתה מפורסמת בחרשתה; היא־היא שביצבצה בה, בגלילות ההם, ראשית גישוש של ציונות דתית – ר' יהושע פדנהכט ו“יזרעאל” שלו ור' יצחק ובּר בימי ציונותו (כשם שנעשתה בה לימים אחרית גיבוש של יריבתה – הרב ר' יוסילי לאַו והמשורר ד"ר בנציון פסלר); והיא־היא שהיתה כקרש־קפיצה לועידת־הלשון הצ’רנוביצאית. שרטוטים קלושים ששירטטתי יכולתי לחזקם בכוח ספר, שיצא בשנה ההיא, הוא ספרו של שלמה ביקל “א שטאָט מיט יידן”, כלומר: עיר ויהודים, פאנוראמה מופלאה של רחשה והוָיתה. בימינו ניתן להוסיף עליהם תוספאותיהם של תושב־העיר מאיר הניש וגידולה אברהם יעקב בראוֶר, שכתב גם דברי־זכרונות מאירים ומחכימים על אפרים פישל רוטנשטרייך, גידולו ודרכו, ואף ספרו של ר' חנוך שכטר “בין שתי ערים”, וכלל דבריהם ופרטיהם עשויים להעמיד לפנינו עיר ואֵם, שקלסתרה המובהק ניכר לא בלבד בבניה, שלידתם וגידולם בה, אלא גם בנכדיהם, שהורתם וטיפוחם הרחק ממנה.

ה

נמצא גידולו של האיש בבית כפול־יניקה – סדנו בסאמבור ושרשו בקוֹלוֹמיאה. ולא עוד הכפל סופו משולש – שכן דומה, כי אפילו בשבת משפחתו בירושלים, אביו ואמו עמו ורעייתו בת־עירו עמו, הרי בקיפולי הכלים ובקמטי־הספרים נצרר ריחה של הקהילה האחת והאחרת. ולפי שאף אני אדוק במושכל ההוא, האומר כי מחצבת־גידול אינה מקרה בגורל צאצאה ואָפיוֹ, הריני מתפתה לראות בתשתיתו של צמד קהילות, שגילגלו בהוָיה יהודית שרשית, כמעט היולית, כמין יסוד שביקש לקיים את עצמו בחינת סתירה־ממנה־ובה – גם להישמר בחיוּתה וגם לגלגלה להוָיה של עילוי, כדרך שגילגלהּ האָב, בתנועה ציונית דמוקרטית בעקרונותיה, ליברלית בהנחותיה ועממית בטבעה, וכדרך שגילגלהּ הבן כמסד המתסיס את תודעת עצמו בספירה של מחשבה החושבת את עצמה עד תומה. ומשהסתכנתי בביאור זה, אוסיף ואסתכן בשכמותו, ואפילו בגדול ממנו: כשהייתי משוטט בערי גליציה, היה עיקר־עניני בגיוסם של צעירים להכשרה ולעליה, אבל ביקשתי אף לדעת מה עליהם ותולדתם, וביותר התעניינתי ברישומי־תולדה, שריטטו בהדי דברים וזכרונם. כשהלכתי לסאמבור, פעם אחת כמלווה של עדה פישמן, היא מיימון, בסיוריה, ופעם אחרת כדי לעמוד על פשר הסכסוך בין שני איצ’יו (האחד איצ’יו וולקר, הוא חירותי, שהגן על אָפיוֹ החלוצי של קן “השומר הצעיר”, וסופו ממיסדי “החלוץ הצעיר” ועתה בקיבוץ מרחביה, האחר איצ’יו שטייגר שטען לאָפיוֹ הסטודנטי של הקן ההוא, וסופו מראשי הנוער הציוני הכללי ומראשוני עוליו, ומשנקטף באִבּוֹ נקרא על שמו תל־יצחק). לא בגדתי, חלילה, במנהגי להתחקות על רישומי דורות קודמים, כגון שביקשתי לידע מה חי בזכרונו של הדור החי ממסורתו של ר' יצחק חריף, ואפילו השתעשעתי בתקוה כי איוָדע מה שלא נודע לי עדנה, על שום־מה אבי זקן־זקני, המגיד מזלוזיץ, קורא אותו לשון מחותני; כשם שביקשתי לידע, מה נשמר מפי גוטהילף כוהן, ששימש פה כמה שנים בכהונתו, והוא בנו של הרב אברהם כוהן, שקנאים פגעו בו ובבני־ביתו ומתו כולם ואך ההוא ניצל במומו מום־עולם. לא אומר כי יצאתי, בענינים אלה ודומיהם, ברכוש רב, ואיפכא מסתברא, אך כלל הלימוד שנצמח לי היה, כי העיר הזאת נתקיימה בה מימרתו של מקוליי: אשרי מי שאין לו היסטוריה, שכן הקהילה הזאת, וביותר אם נקבילה לאחרות, כמעט שאין לה היסטוריה. אם להצטמצם על שתים התנועות הגדולות בדורות אחרונים, הרי ישב בה, אמנם, ר' משה, אחד מחמשת האחים הגדולים, והוא האות השניה שבגימטריה שלהם: במסלה נעלה; אבל טיפוסי לה היה לא הוא אלא הצדיק העממי הצנוע, ר' אורילי, שהיה לו ריב עם גבאיו על שאינם מקיימים חפצוֹ, שכל קופת הכנסותיו תהא קודש לארץ־הקודש; אולם ההשכלה לא ידעה פה אלא את ר' אהרן הירש זופניק, שהניח עיר־מולדתו והלך לדרוהוביטש הסמוכה ונעשה מו"ל והוציא ספרים הרבה וערך “דראָהאָביטשער צייטונג” וניתן לצרף לו את המורה בריש פומראנץ (נראה כי הוא־הוא המופיע באנאגראם רימון־פרץ בסיפור המפתח של א. צ. טלר “עט רעל”), ונמצאת העיר כגליון חלק החייב לנו פרעון, ועינינו הרואות כי היא פרעה פרעונה ובעין יפה.

ו

אבל משדיברתי על חוב, הרי היה גדול ממנו – גליציה העמידה, אמנם, את רנ"ק, שהוא ולא תושב עיר־מולדתו גם הוא, היה באמת הצופה לבית ישראל, אבל קשה לומר כי רישומו בה היה גדול, וקרוב שאפילו הקרובים לו, שליוו אותו לשם שיחות־לחש בטיוליו אל גבעת ההאראי בז’ולקיב לא ירדו לסוף דעתו, ואחריו חדל מאותה מדינה אורח כפילוסופיה, גם אם ידעתי, בני עיר־מולדתי גם הם, יהודה ברש ופביוס מיזיש, וגם אם שמעתי מפי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ גדולות ונצורות על איש לבוב, שלא יצא מאָלמוֹ והיה בו כדי הפרכתו של קאנט – הוא הירש באדט שידעתיו מורה־דת פרוש לקרן־זוית; כשם ששמעתי מפי ר' בנימין גדולות ונצורות על איש זבורוב, שכבש הגותו בינו לבין עצמו והיה בו כדי תחרות לשפינוזה – והוא ר' אהרן זופניק תנינא, שלא ידעתי בו עד־מה; ואין צריך לומר שלא שכחתי לא את בן שציריץ, דויד ניימארק, שנתן לנו חופן מהגותו שלו ומלוֹא חפנַיִם מתולדות הגותם של אחרים, ולא את בן בארנוב, ר' משה אהרן ויזן, שהלך בדרך, הפרוז לרוב סכנות, הוא דרך האפוריזם, וגם אותו כילכל, עם כל היותו חכם עברי מובהק, בלשון לעז; ולא אוטודידאקט מופלא כמותו, הוא בן טארנוב, ר' בנציון רפפורט, שעיוורונו ויסוריו לא הפסיקו חוט־מחשבתו, ובדרכו לבית־הטבח, שקלגסי היטלר הוליכוהו לרצחו, זרק את כתביו, פרי־הגותו, בבקשה להצילם וניצלו; ואחרון־אחרון בן סטרי, צבי דיזנדרוק, שהיה בו ממיזוגו של עילוי ואשף, וכוחו עמו להחזיר עטרה ליָשנה, אך קללת־נכר היתה בעוכריו ויצא מן העולם, ואפילו מחצית תאוָתו אינה בידו, וממילא מחצית תקוָתנו אינה בידנו. הלכך בא בן סאמבור, הוא מורנו וידידנו חתן היובל, ומתוך שפרע את חובו לעצמו, הוא העצם החושב, שמחשבתו ומיצויה הם לו גזירה ובחירה כאחת, פרע כממילא את חוב מחצבתו להגות על תכנה האנושי ולבושה העברי, וכל בני־מחצבתו אשר קדמוה שפתותיהם רוחשות בקבר.

כבר עמדו מוריו, חבריו ותלמידיו ודיברו בשבח רובי תורותיו, שניתנו בכתב ובעל־פה, ושלא יתקנאו בו מלאכי־השרת דין להזכיר טענה גדולה. הכוונה היא ללשונו, שלא נמצאה בקו־הירשה של מעמד־הלשון, כדרך שהנחילה אותו השלישיה של ביאליק, מנדלי ואחד־העם, היא־היא הירשה, שטובים ושלמים טרחו לעשותה כנה לרקמת המחשבה; הרי יעקב קלאצקין, והרי שני הצבאים, אחד־אחד על־פי דרכו, צבי דיזנדרוק וצבי ווֹיסלבסקי. לכאורה ניתן לבאר את הטענה בגופה של עובדה, שדור של חובשי בית־המדרש אינו דומה לדור של שאינם חובשיו, והראשונים מטבעות־הלשון נחלתם קלה להם, שהיא נתונה להם כממילא, והאחרונים – שאני, ואפילו איפכא. אבל אם לגופה של עובדה, הרי קשה לומר, כי יצחק שנהר הוא מגידולי בית־המדרש במובן המקובל, קל וחומר משה שמיר; נמצא שהקנין הוא באפשר, ולא עוד, אלא אם נכחיש אפשרות זו, הרינו מחויבים בהנחה, כי קנין ירושת הלשון לא יבוא אלא בצינורות בני־זמנם ובטל זמן בטלה אפשרות הקנין, והרי פירושו של דבר גזירת־מיתה על נכסי מסורתה של לשון. אולם אם ביאור זה רפה, הרי ביאור אחר עז ממנו – מה שאירע לספרותנו בכללה, ביחוד במזל השירה והסיפור, לפני דור, אירע לה לספרות ההגוּת, ביחוד במזל הפילוסופיה שאיחרה לבוא, בדורנו – דהיינו, כשם שספרותנו בכללה צריכה היתה לפני דור פירוק הנוסח, כפי שמצאנו בשופמן, גנסין, ברקוביץ ואחרים, כדי להגיע, לאחר הפירוק, לנוסח מחודש, כפי שמצינו בעגנון והזז, המבליע בקרבו את שביטאה תקופת פירוקו, אף ספרות־ההגות כך. כי דרכו של הנוסח במטבע ודרכו של המטבע שאמירתו יתירה על צורך־המבע וגבולו או חסרה ממנו, ואם הפרוזה הסיפורית נצרכה, לשם גיווּני ההבעה הדקים והמדוקדקים, לכלים שמעֵבר לנוסח ומחוצה לו, הפרוזה ההגותית לא כל־שכן. ודאי כי מעשה־הפירוק הוא נסיגה מכיבושו של אחד־העם בלשון ההגות ודרכיה, אך הנסוגים מקיימים בו בחינת הלוַאי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהרי הוא שהכריז: סלסלו את המחשבה ותרומם את הלשון. השאלה אימתי עשוי לחזור ולהתלכד נוסח מחודש של הפרוזה ההגותית, כדרך שחזר והתלכד נוסח בפרוזה הסיפורית היא שאלה, ופתרונה אינו רחוק, ודומה כי ניתן להבחין בו גם בכתביו של ידידנו, ביחוד אלה ההולכים אחרי הפה, שדרכו להקדים את העט. הוא פתח ותלמידיו ימשיכו ותלמידי־תלמידיו ישלימו, ועיניו ועינינו רואות ושמחות.

הזכרתי וחזרתי והזכרתי את הזיקה שבין הפרוזה הסיפורית ובין הפרוזה ההגותית ולא בלבד משום שנאחזתי, כאמור, בסברה של יש אומרים, כי הפילוסופיה גם היא ניתנת בה החלוקה המצויה בספרות יפה, ולא בלבד משום שהם כשני תחומים, שגשר המסה, שטובי סופרינו טיפחוה, מבקש להימתח מעליהם, והניסויים עתים צולחים ועתים כושלים, אלא משום שהאיש, אשר חפצנו ביקרוֹ, הוא בן־בית בשני התחומים, וכהערצתו את המחשבה ואלופיה כך אהבתו את היופי ואמניו, כדבר הלדרלין בשירו של סוקראטס ואלקיביאדס:

מְנָת חֲכָמִים הִיא

הַרְכֵּן רֹאשׁ לְנוֹי.

ז

ובבואי לסיים דברי על חתן היובל, על גילויו המשולש – ההוגה, הפדגוג, הקברניט – על מהותם האחת, אסיים בדברי רעייתי, שאמרה לאחר ששמעה דבריו, דברי זכרון וּוידוי, במסיבה לכבוד פרס ישראל שזכה בו: הרוחות סביבינו רוגשים, וטוב לדעת, כי נמצא כמותו בקרבנו.

[פסח שני תשכ"ד]

VII