א
התואר הנאות לו ביותר, תואר של אחרון, כמה בחינות לו ועיקרן משולש – בחינת־גידולו, בחינת־דרכו, בחינת־אָפיוֹ. סביבת־גידולו עיירה אחת ואחרת במערבה של גליציה – לאמור, בהוָיה שרוּבה ככוּלה שרויה בחלל־אוירה של חסידות של שושלות רבּייה, ששליטתם שליטת־ממש, וההשכלה כוסחת בה, ברוב מעקשים, את שביליה הצרים ובקצות האגפים אוכלת, להכעיס ולתיאבון, רוח־הטמיעה. בתוך הוָיה זו ומתוכה גדל נער, משה אהרן ויזנפלד שמו, והוא בריא־אברים ופתוּח־חושים, מעוֹרה בחיי־סביביו ויודע פינותם במפולש – כמה חומר־התבוננוּת ניתן לו לבחוּר העֵר והשנון, שהתנודד בין בארנוֹב הקטנה ובין דז’יקוּב הגדולה ממנה והקטנה כשלעצמה גם היא, וביחוד כשבא להתפרנס על כתיבת־פיתקאות בחצר־לא־חצר של הרבי מזֶ’לין, ובמסתרים קרא ספרי־מליצה ומתוֹכם הגניב את וא“ו־ההיפוך לתוך הפיתקאות. הרי הרבי עצמו על כינויו – דער קוויטשער; על דמותו – מועט ורזה; על מנהגו – סיגופים והרקות. והרי חסידיו – אוכלוסיה של מרודים ונדכאים פשוטי־עם, מפּנים לגבול; ויֶקים תמים מעבר לגבול. וַדאי שניצחה וא”ו־ההיפוך – היא שהוליכה לטבורם של הגלילות ההם, טארנוֹב, המצודה של אחרית־ההשכלה וראשית־הציונות – הרי פה היה מושב ר' מרדכי דויד בראנדשטטר וסיעתו, פה מרכז “אהבת ציון” וחבורתה. והוא, בן־בארנוֹב, שהביא מכתלי הקלויז בקיאוּת וחריפוּת, שנינוּת ובדיחות־דעת, היה פה אחרון האַוטודידאקטים הגדולים – כמותו כלייבוש רפאל’ס, הוא ליאוֹן קלנר, שסופו מומחה בלשון אנגליה וספרוּתה ויושב בקתדרה להוראה; כמותו כבן־ציון רפּפּוֹרט, שסופו בן־בית בפילוסופיה ומקרה עליותיה בלשוננו.
השם ויזנפלד נתקצר כדי ויזן, אבל וא“ו־ההיפוך נתרחבה כדי תבניתה השלמה של חוקת הלשון – חידתה קסמה לו כל ימיו, והוא נשא את פשרהּ אל בין המוני שומעי־לקחוֹ, החל באברכים מתמַשׂכלים בכתלי בית הוריהם או חותניהם, דרך סטודנטים בכתלי־סמינרים בוינה, בתל־אביב, במשמר־העמק; וכלה בסופרים וחוקרים שישבו כתלמידים לפניו. מסד־ידיעתו בלשוננו היה קודם־כל אוצר המקרא – דומה גולגָלתוֹ הכּבירה עשויה ריבואות תאים מיוחדים לכך, באופן שכל פסוק, כל תיבה, כל אות שבתנ”ך, נקבע לו מדור משלו, מבוצר ומרוּוח כאחד. השליטה הריבונית בספר־הספרים לא הניחתו כהרף־עין – לא בלבד בעמדו מאוּשש, רחב־כתפיִם ורהוט־דיבור, בפני כיתת־תלמידיו, התמיה באַדנותו זו, שקיפלה תחתיה רוב גילויים, שנעלמו מיוֹדעים ומעיינים, אלא גם בשנות־חייו האחרונות, שנות חולי ויסורים, כשמחצית גופו משותקת ומחזור־דמו מצומצם ואור־עיניו שוב אינו משמשוֹ כדי קריאה, הפליא בצלילות־דעתו ובהירות־הגיונו ובשמירה על אוצרו, אוצר־התנ"ך, על פסוקיו, תיבותיו, אותיותיו, שהיו בו עד אחריתו כמונחים בקופסה. והרי המסד הזה נישאו מעליו רוב טפחות – ראשונים ואחרונים ואחרונים שבאחרונים. כי גם אלה נכבשו לו, היא אולי תעודת עֵרותו וחיוּתו – המעלעל בקובץ, שהוא טרח בעריכתו, “לוח שעשועים”, וקורא בו, וביחוד שירוֹ, רואה אותו כתקוּע באחריתה של ההשכלה שספיחיה, כדמות ילידי טארנוב, מרדכי ופישל וייסמן־חיות ודומיהם, שוטטו במליצותיהם ולא חשו ברוחות החדשות המנשבות מעבָרים. מי שניתן לו לשנים לשמוע מפי עורך הקובץ הזה, הערות דקות מן הדקות על סגנונם ולשונותיהם של ביאליק או עגנון, הבין כוחו של האיש לעקור עצמו מתחום ישן ולנטוע עצמו בתחום חדש. והאומר בו עקירה ונטיעה, חייב לזכור, כי המדובר אינו בצמח קל ודק הנודד מעציצו אחד לעציצו אחר, אלא באילן כבד וחסום ששרשיו עבוּתים וגזעוֹ אדיר ונופו משופע אילך ואילך.
ב
אפשר שמעברו משלפי־סתיו ללבלובי־אביב בארשת לשוננו, שירתה והגותה, לא היה מעבר כפשוטו – רוב סימנים מעידים, כי יד שתי לשונותיו האחרות, לשון־הורתו – יידיש ולשון־לימודו – גרמנית, באמצע. מדידת־הסתר שבין יכלתה של לשוננו בשלהי ההשכלה ובין גמישותה של לשון־הורתו ובין חטיביותה של לשון־לימודו, היתה כסרסורת־המעבר ומסייעתה. שתי לשונות אלה היו לו כנכס השלם – לשון־הורתו כנכס המוטבע, לשון־לימודו כנכס הנקנה. מה היה כוחו בלשון האחת – צא וראה בספרו ילקוט חמודות של דברי בדיחה ואניקדוטה, הכתוב בלשון חיה ושוטפת, מיזוג לשונם של הדיוטות ולשונם של תלמידי־חכמים, באופן שההיוליוּת מתעלית למדרגת אמנות. מה היה כוחו בלשון אחרת – זכר, כי בשבתו בברן היתה פרנסתו על הוראת גרמנית לתלמידי־אוניברסיטה הזקוקים לכך, ועם תלמידיו נמנו אישים כמו משה גליקסון, שהחזיק לו טובה על כך, והוא גם שהעלה אותו לארצנו. וראה גם ראה, כשם שניפלה מבני־גילו, אחרוני־המשכילים, במה שפסע את הפסיעה המכרעת, שלא ידעו לפסוע הם, היא הפסיעה לתוך דורו ועולמו של ביאליק, כך ניפלה מהם בשתי בחינות אחרות.
בחינה אחת – כמותו כבני־גילו עקר את עצמו מתוך סביבת אדיקוּת שנראתה לו באיבּונה וסביבת חסידות שנראתה לו בניווּנה, מתוך שדבק בספרות השכלה ומשכילים – לאמור, כמותם החמיץ, אך לא כמותם התפקר. עם כל לעגו ולגלוגו להוָיה של אמונות ודעות, הליכות ומנהגות שהניח ולא שב אליהם, לא היה כאותם, שלעסו כל ימיהם את קליפת התפקרותם, והחליפו אמונה בציניות, אלא נשמר בו גרעין, בחינת עיקר שנפטר מכל טפלה וטפלה, ונעשה יסוד אמונה, שראהו כיסוד שמחויב בו בן הדור. והדגש הוא גם בתיבה: מחויב, גם בתיבות: בן הדור. בינתו במחשבתם של דורות האחרונים, הביאתו לידי הכרה, כי כל מסגרתה צריכה שבירה. המחשבה נראתה לו כמעגל התלוי במרכזו, שאם מרכזו אינו אלוהים, כערוּבת צדקוֹ של היקום, אלא תחליפוֹ, ויהא גם נעלה ביותר, כמו גאולת עם או גאולת חברה וכדומה, סופו של המעגל ערעור, או בלשונו: הליכה מוכרחת לג’ונגל. הכלל הגדול הזה והפרטים המשתלשלים הימנו תורה הם ולימוד היא צריכה – קצתה ניתנה בכתב, ורוּבה נודע בעל־פה, ביחוד עם נסיונו לעשות לה נפשות, וחברי המִסדר, שהיה קצר־ימים אך לא קצר־רישום “בני אמונה”, ראוי שיתעוררו ויספרו בה, איש־איש כראיתו, ברבים.
בחינה אחרת – כמותו כבני־גילו גדל בצלה של תרבות גרמנית, אבל לא נפתה כמותם לראות ממשות אחרונה באור אשליה ראשונה. הללו ראו פה את האורות בלבד, כביכול גשר מתוח בין זקן־המידות של נתן החכם ללסינג ובין זקן־הלחיים של פראנץ יוסף קיסר, ובשלהם אפילו שפמו של וילהלם קיסר נתחבב עליהם. ואילו הוא מכלל המעטים, שעמדו בעוד מועד על עצמת הסכנה של גרמניה, רוחה וחינוכה. דומה, כי בכלל בני־גליציה, שהשתעשעו ביותר באותה אשליה, היתה אך רביעיה שניחנה בעין צופיה למרחוק: בנימין גריל, יוסף זליגר, צבי פרץ חיוֹת ואחרון־אחרון משה אהרן ויזן. בניגוד לחינוכם הכירו הללו את האמת לאמִתה והתרו מפני רוחה וחינוכה של גרמניה השולטנית כמתרים מפני אויב־האדם. וַדאי בחינה אחרונה, הכרת הפורענות הצפויה, כרוכה בבחינה ראשונה – יסוד־האמונה, וביחוד אמורים הדברים באחרון שברביעיה.
ג
כמי שבנה את עצמו מתוך תגבורת־היסוד, שהוא מצעה וביטויה של אישיות, יסוד הרצון, נתן ביטוי לשלושת מעגלי גידולו ופעילותו באופן שיִחד ספר לכל לשון ולשון המיוחדת לכל מעגל ומעגל. ספרוֹ, הנועד להשרשתה של לשוננו על דרך הכרת חוקיה “תורת הלשון”, שדרכו כדרך הלכה נהירה ומרוכזת, כתב בלשון העברית; ספרוֹ על הפולקלור “חכמה און חריפות”, שדרכו כדרך שיחה רווּחה ובדוּחה, כתב בלשון יידיש; ספרו על המחשבה "דער איינציגע אונד זיין געוויססען, כלומר: היחיד ומצפונו, שדרכו דרך הסברה הגותית ותמציתית, כתב בלשון הגרמנית. אָפיוֹ הוא שלא הניח לו להתכחש לדרך גידולו בשלושת המעגלים והוא הביע ביחוד־לשון יִחודי־מעגל. אולם חובתנו אנו ליטול את שלושת הספרים האלה, שהם אך חלק מועט משפעת רוחו שלא נעזרה ביותר בשפת־הקולמוס, וליתנם בלשוננו כעמודי בית אחד.
[י“ב אדר תשי”ג]
א
וַדאי שהמתבונן מרוּם־גבורותיו על עשייתו בשנות־נעוריו ואפילו בשנות־עמידתו, מתוך שהוא מודד את המרחק הרב של דרכו, הרצופה חיבוטי־הגות וליבוטי־נסיונות, אי אפשר לו שלא ינהג בדברי ראשיתו מנהג, שיש בו מנהג של חיבה וביטול; ושעל־כן לא נפלאתי, כי כשהזכרתי זה מקרוב, לפני מורנו וידידנו, שמואל ה. ברגמן, את ספרו Jawne und Jerusalem (מאמרים מאוספים, הוצאת יידישער פֶערלאג, ברלין, 1919) וגודל־רישומו בקרב חוגי הצעירים המרגישים, החל ב“בלאוּ וייס” וכלה ב“השומר הצעיר”, העלה על פניו חיוך שובב והסמיך לו הערה לוצצת, שהיה בה מאותו עירוב. אבל אנו, שנמנינו עם הצעירים ההם, והבטנו, עוד בימים ההם, אל המחבר כהבט תלמידים אל מורם, מלמטה למעלה, והיא הבטה שלא נשתנתה בעיקרה, שנתחזקה גם משום שראינו אותו דורש דבריו הלכה למעשה – עוד לפני צאת ספרו קיים את המצוה האחת שראה עצמו מצוּוה בה, לשוב ללשוננו שיבה של קרי וכתיב, ומאמרו שנדפס, כחמש שנים קודם, על דפי “השילוח” הוכיח; וכשנה ומחצה אחרי צאת ספרו קיים את המצוה האחרת, שראה עצמו מצוּוה בה, לשוב לארצנו, ועלייתו אליה, בשׂוֹא גלי העליה השלישית תוכיח; אנו, ככל שאנו נזכרים ימי קריאה ראשונה במאמריו, בין נתפרסמו במפורד בין נדפסו במקובץ, רואים אותם עד עתה כגרעין בגרעיני־המזרע, שהוטלו בקרקע עצמנו בשעת־הכרעה של היחיד והרבים, כפי שהיתה שעת המִפנה ההיא, במוצאי מלחמת־העולם הראשונה. ולא עוד, אלא אנו רואים את הגרעינים ההם יסוד־מוסד של זורעם, שאפילו היתה בהם יד התמורות והנסיונות לזרות ולהבר, עיקרם עיקרו.
ב
הלכך לא תמהתי בראותי, כי בבוא חבר הקוראטוריון של מוסד ביאליק לציין יום־הולדתו השמונים של מכובדנו ויקירנו, פירסם, בקונטרס נאה והדור, נוסח עברי של המסה “קידוש השם”, שכונסה בספר הנזכר ונדפסה תחילה בקובץ Vom Judentum, שיצא מטעם אגודת הסטודנטים “בר כוכבא” בפראג (1913). החוזר וקורא את המסה נמצא למד, כי השאלה הגדולה, ששואל החכם הוָתיק על מפתן־כוחו, ואף התשובה שבלבו ובפיו כאז כן עתה, אלא עתה נוצקה בה בתשובה מה שעשה הזמן ומה שעשה השׂכל, שׂכלוֹ המשכיל והמושכל של הוגה על דבר־אמת ועל דבר־אמונה, ומבקש ואף משיג אחדותם. מבחינה זו יכול המקביל את יגיעת־רוחו של מורנו, על דרך ההקבלה של ראשונותיו ואחרונותיו, לומר: סוף מעשה במחשבה תחילה; בלי שיהיה חושש לתלות מידת בורא בנברא, שהרי זה עיקר תלמודה של המסה ההיא, שנאמר בה: “אף האדם הוא, איפוא, מקיים את העולם כאלוהים; האלוהים ברא את העולם, אולם האדם מקיימו בהתאחדות עם האלוהי. הוא מוריד את האלוהי אל עולמו שלו. כל העושה מעשה מוסרי, כגון שופט־צדק ודיין־אמת, עושה את עצמו שותף להקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית”.
ג
במבוא לספרו הנזכר, שנכתב ב־16 בנובמבר 1918, נאמר: “בעוד ברוסיה הדמוקרטיה היהודית דוחקת לצד ההפרדה הגמורה של חיי־העדה היהודיים מן הדתיים; בעוד בארץ־ישראל נראה שמתהווית (או לפחות נדמה כך לפני המלחמה) תרבות עברית חילונית לחלוטין, נאבקים ומבקיעים אצלנו, מתוך אותה תנועה לאומית עצמה, כוחות דתיים, הרואים לכרחם כל חילוּן כמעבר לעלאי יותר”. לאמור, בימים הרחוקים ההם נראו לו לכותב שלושה מוקדים, והם מוקדי מקום, שעל מפת עמנו, והעמיד על השוני שביניהם. עתה, אחרי יובל שנים ומעלה, ששוב לא נתקיים משלושת המוקדים אלא מוקד חי אחד, מתברר כי בעיה, שהטרידה לכאורה את מוקדי־המרכז בלבד, שניתן בין שני המַגנטים, השפעתה של יהדות מזרח־אירופה והשפעתו של הישוב בארץ־ישראל, מטרידה את מוקד־המוקדים, את מדינת ישראל, שאינה יכולה שלא להידיין בשאלה המכרעת: עצמותנו מהי, יִחודנו מהו.
[ניסן תשכ"ד]
א
אמר המחבר: הוַעד לחינוך יהודי למבוגרים “בני־ברית” שבארצות־הברית ערך בימים אלה התכנסות־של־חג לכבודו של גרשם שלום; עם מתן ציון מיוחד לו על שום זכויותיו בחקר המורשה היהודית. אמרתי, איפוא, לרגל המאורע, לפרסם בכתב וברשות־רבים גדולה יותר, דברים שנאמרו בעל־פה וברשות־מעטים קטנה יותר – הלא הם הדברים שאמרתי, לפני כשנתיִם, בשעת סעודת־הערב השנתית של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בליל ה' דחנוכה, לכבוד נשיאה, במלאות לו שבעים וחמש שנה.
וַדאי ניתן להוסיף על דברי, וביותר שנוספו לנו דברי־מחקר של גרשם שלום, שכונסו במגילת־ספר, אך אסתפק בהערה, כי כשם שראיתי בסעיפים הראשונים שבביבליוגרפיה של כתביו כעין מפתח, כן אני מוסיף לראות בסעיפים האחרונים, לעת־עתה, שנצטרפו בינתיִם, וביִחוד באלה, שבהם פירש דברים על כמה מדעותיו (“מולד”, “שדמות”) חיזוק לסברתי, שאנסה, לעת־מצוא, להרחיב עליה את הביאור.
ב
חברי, הטובים ממני, עשוני שליח לברך – אם מותר לדמוֹת יצור ליוצרו – את חכם־הרזים, רבּנוּ גרשם, גולה המאורות, שנתעלמו מחפץ־דעתם ומיכולת־דעתם של בעלי חכמת־ישראל, על יוסדיהם וממשיכיהם; והיא ברכה היאה לו, בהתיצבו במחצית דרכו שבין שׂיבה לגבורות, הלא הוא מנין השנים, שבו עמד אבי־האומה, ככתוב: ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ונדרשה יציאתו כיציאה מחרונו של עולם. והקשוּ, על מה נתאחרה יציאתו כל־כך; ותירץ מורי ורבי, אחרון המקובלים בעיר־מולדתי, ר' משהלי ראטינר עליו השלום: קושיה של תוהו היא, וכי כל אותן השנים היה, חלילה, שרוי בחרונו של עולם; הרי כבר בקטנותו שיבר פסילי אביו בארץ והקיש על מציאותו של אבינו בשמים. אלא אמור: ואברם בן חמש שנים בצאתו יציאה ראשונה מחרונו של עולם; ושבעים שנה יצא, יציאה אחרונה, ובא אל הארץ אשר אראך, שהיא ראִיה מקפת וכוללת.
משל אבי־האומה יפה לכל צאצאיו, ומשאדרוש אותו עתה במי ששנותיו כשנות יציאתו האחרונה מחרן, אומַר, כי הוא משול למי שמצא אספקלריה שנתעכרה מחמת זלזולם, ואפילו מחמת סמיוּתם של חכמי דורות אחרונים והיה הוא ממַָרקה מירוק אחרי מירוק ומצחצח צחצוח אחר צחצוח, עד שיצאה מאחרית עכרירוּתה ונעשתה אספקלריה מאירה – ואף הוא סוד יציאה מחרונו של עולם וסוד כניסה לאשר אראך – והריהו משמש באספקלריה מאירה, כן ישמש בה עד גבורות ועד בשגם ועד כי יבוא שילה, אמן.
ג
כדי להבין, מה היה פעלוֹ של בעל האספקלריה, המאירה לנו עתה במלוא אורה, דיינו שאנו מחזירים את עצמנו אל לפני דור וחצי דור, כשאנו, צעירי־הדור החלים ומרגישים, נתפסנו, בכל רמ“ח ושס”ה, לתקומת עמנו וביקשנו לבוא בסודה של דעת עצמנו מתוך דעת עמנו וקניניו; והנה מצאנו משענת לנו בחכמת־ישראל, והסתייענו בה בכל שהיתה עשויה לסייענו במחקריה. אולם, כשם שנמצאו לנו, מכוחה, תחומים שהיו כחלונים שקופים, כך נמצאו לנו, מאפס כוחה, תחומים שהיו כחלונים אטומים, וראש להם תחום תורת הח“ן ואגפיו. וַדאי כבר רחקנו מימי־ההשכלה, שהתחומים האלה היו לה בחזקת נוח היה להם שלא נבראו משנבראו, ומשנבראו כבנות נעוַת המרדות היו לה; וכבר קרבנו לתפיסה שונה ואחרת. אך גם לאחר שלקטנו מה שנמצא לנו, אם בלשוננו אם בלעז, היתה זו איפת־רזון, שיותר משהשׂביעתנו הרעיבתנו, וביותר שתאבוננו נמצאו לו מגרים וגירויים – הרי שטופים היינו בקריאת הפובליסטיקה ההגותית וקירובה, או קירוב־קירובה, וקראנו ויכוחיהם של רב צעיר וש”א הורודצקי ופולמסאותיו של ש"י הורוויץ, וביותר נרשם בנו דיבורו של מרטין בובר בענין unterirdisches Judentum [=יהדות שמתחת לקרקע], אבל אירע לנו מה שאירעני לשנים, פה בשכונת זכרון־משה, שעברתי בה וחבילת ספרי־קבלה בידי, עיכבני כורך זקן וביקש לראות את הספרים, ומשראה טיבם שאל: דו פארשטייסט קבלה? [= אתה מבין קבלה?], ובלי לחכות לתשובתי, השיב: זאלסט אזוי עסן [= שכך תאכל]; נאנחתי, לאמור: כ’וואלט גערן געגעסן, נאר מיט וואס עסט מען דאס? [= נוח אני לאכול, אך אכילתו כיצד?].
אכן, כך היה מעמד הדברים בימי־נעורינו ההם: אם לנגלה – עמדה לנו חכמת־ישראל, שיכולנו ללמוד, מעט או הרבה גופם של דברים; אבל אם לנסתר – לא עמדה לנו כל־עיקר בכך, באין מי שילך לפנינו, פנסוֹ בידו והוא מאיר את הנסתר, ומסייענו לראות את הנסתר מאיר מתוך עצמו. ובדידי הוה עובדא: כמה שמחתי בראותי, בימים ההם, מודעה נדפסת וחוזרת ונדפסת, והיא מכריזה, כי נוסדה הוצאת־ספרים בברלין, “עיינות” שמה, והיא קרובה להוציא ספר, שענינוֹ תולדות הקבלה, ומחברוֹ זלמן רובשוב, וככל שהייתי בא לבובה, הייתי ממהר למִפלש, שבו היתה קבועה חנות־הספרים של מר נפתלי זיגל, לשאול בקוצר־רוח, אם אותו ספר כבר הגיע, והוא היה כמלעיג על פחזוּתי, עד כי בראותו אותי, היה קורא מעל סִפוֹ לעומתי: אהה, איחרו־איחרו פעמי תולדות הקבלה.
ד
אף אפשר, שצרכם של בני־דורי למילוי חסרונו של חיבור כזה, אם כולל אם מפורט, נתחדד לי משום רגישותי לעצם תלמודה של קבלה לגופה, שנעדר ממגילת חינוכי וסביביו, שלא נשתיירו בה, בעיר־מולדתי, אלא קצת שיבּלים בודדות, וואס האבן געזוּפט זוהר [= שהיו גומעין זוהר], וכסמל היה מראה חכמי־קלויז שרחשה, לפני דורי־דורות, לומדי תורת־הנגלה בקפוטות של סַמוּט שחור ולומדי תורת־הנסתר בקפוטות של בד לבן, שלבושים אלה ולבושים אלה היו לפנים תלויים בביאה, ובימינו לא שׂרדו אלא קצת קפוטות שחורות מהוּהות ושחוקות מיושן; וכסמל־מִשנה היה זכרון גדולי משכילי־העיר, שעדרו באשר עדרו, ועד החסידות ויידיש הגיעו, כדוגמת ר' יעקב שמואל ביק; אבל מי שעדר גם בחקר הקבלה, כדוגמת החכם המסכן ר' אֶליָקים המילזהגי, ספרו גנוז עד עתה, שאילו נתפרסם בשעתו והיתה התמורה בהבנת תורת הח"ן תמורה.
ה
לכאורה העובדה האחת, כי גואלה של הבת הנידחת במזלה של חכמת־ישראל יהא בן־אשכנז, היא בחינת מי מילל מי פילל; ואף העובדה האחרת, כי יהא זה בן־אשכנז בשעת מִפנה והכרעה של טובי בניה, במזלה של הציונות, היא בחינת מי מילל מי פילל. שהרי מלבד אותם הניסוחים על הפנים האחרות, הסמויות, של היהדות, שלא יצאו מכלל ערפילי גישוש ומישוש, לא היה מי שיבשר בשורה של ממש על כך. אך אם לעיין, כך דרכה של תשובה לאמִתה – באשר ראשית חטא או קלקול, שם אחרית תיקון ותקנה; ומבחינה זו אין העובדה הראשונה פליאה. ואם להוסיף ולעיין, כך דרכה של שיבה לאמִתה – בחיר השבים ללשון העם ולארצו, הוא שנועד וסוגל ליטול עליו בנין, אדיר ושלם, בחקר תורת־המסתורין לכל דורותיה, ולבנותו ביגיע רוחו ממַסדוֹ עד טפחיו, על פרטותיו וכללותיו, ולפרשו פרש היטב, עד שאותה הפרשה, שהיתה כסתומה ביותר, נעשתה כפרשה הנגלית ביותר, שפירושי כל פרקיה מרועה אחד ניתנו, והלכך כבר הרגלנו את עצמנו לראות, כי אף מבחינה זו אין העובדה האחרונה פליאה.
עם זאת, עוד יידרש חקר הגון, כדי להבין לאותה חידה־לא־חידה; והמבקש כבר עתה לעמוד על קצה־פשרהּ, יקביל את התכנית, ששירטט האיש לפני חמישים שנה חסר שתים במכתבו לביאליק, ובין הביבליוגרפיה של חיבוריו, שנדפסה לפני חמש שנים, כדי להשתאות על עוצם כוחו של אומר ועושה: ומעשהו בשלמוּת גמורה.
ו
איך הגיע לענין זה ויכול לו – כבר שמענו מפיו תשובה, שהיא אמנם משעשעת אך אינה מַסברת, לא כל־שכן ממַצה, וביותר לאור אמירתו של ב. כצנלסון, ממפליאי סגולתו של החתן דנן: רב יתר משאנו בוחרים את תעודתנו, תעודתנו בוחרת בנו. אבל גם אם דרכו של הנהר נגזר מתגבושת המִבנה של ההרים והגיאיות לאורך מהלכו, בין מוצאוֹ מסתר־מעייניו לבין מובאוֹ במִפתח־ימוֹ – הרי טיבו של הנהר עצמו, על רחבוֹ ועומקו וצלילותו, מכריע. ואולי לא אשגה, במה שאני תולה חשיבות בסעיפי הביבליוגרפיה הראשונים־ראשונים, ורואָם יתד לתלות בה קצת הסבר דרך, בחינה תחילה המעידה על המשך, ואף שאין לה לאותה תחילה זיקה למחקריו וטבורם, היא־היא בחזקת מפתח, ואל־נא תתפלאו, אם תראוני נעזר בו, כמי שבודק צבת ראשונה.
ז
ומשהזכרתי את ב. כצנלסון, אזכיר אף שיחה שהיתה בינינו ועיקרה השערה של ספרי גרשם שלום בחיי ישראל לעתיד־לבוא, מתוך הנחה משותפת, שכך דרכה של חכמת־ישראל שסופה תורת־ישראל, אלא הבדל־ניסוח היה בינינו, שהוא אמר: אולי אף באמונת ישראל; ואני אמרתי: ביִחוד באמונת ישראל, שהיא הנותנת. אמר: על־כל־פנים, לו ידעתי היכן יעמדו ספריו בדורות הבאים ואמרתי לך, מה יהיו פני אמונת ישראל, עניתי: הם יעמדו באשר עמדו ועומדים ספרי ישראל, מאז ומעולם, וביותר אלה, המתפשטים מזמנם ומתפשטים על הזמנים.
ח
כמובן, ככל השערה, הנשוכה בדיאליקטיקה על סבכיה, אף זו תלויה ועומדת על חודו של תיקו. עם זאת אסיים בזימונם של שני כתובים; הכתוב האחד: אֶדַדם עד בית אלוהים; תיבת עד עם הכולל שבעים וחמש; הכתוב האחר: בבית האלוהים נהלך ברגש; ואין ברגש אלא ראשי־תיבות: בספרי ר' גרשם שלום.
[כ“ט כסלו תשל”ג]
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.