פָּרָשַׁת כִּי תָבוֹא היא פרשת השבוע השביעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ“ו, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ט, פסוק ח'.

פרשת כי תבוא היא פרשה שאין רבים המתנדבים לקרוא בה בקול רם, כי היא כוללת משפטים קשים מאוד, אִיּוּמים, עונשים, מארות וקללות. אולם ראוי מאוד לקרוא בה בקול רם ולהבין את מהות תפישת העולם המקראית שאין בה מרחב ניטראלי, שכן היא ניצבת תמיד בלב המאבק המתמיד בין הברכה לקללה, בין החיים והמוות, בין הפריון והכיליון, בין השובע לחידלון, בין העבדות לחירות, בין השמחה לאבל, בין האסור למותר, בין המגונה למשובח, בין הטוב לרע ובין החסד למארה.

העולם המקראי נאבק מאבק מתמיד בין אל מופשט נצחי, סמוי מן העין ונודע בדיבור נשמע או בדיבור כתוב, אל בורא ומדבר, מצווה, מחוקק ונשמע, אלוהי החוק, הברית והחסד, השבועה, הזמן, ההיסטוריה והמוסר, אלוהי הספר, הלוח והכתב, לבין אלילי עץ ואבן דוממים, נראים לכל עין, בעלי חזות מוחשית מעוררת יראה ושגב, מרהיבים ביופיים ומצודדים בפארם, שובי לב ביפי מקדשיהם ומזבחותיהם, שאינם אלא תעתוע אלילי של הבל וריק, המעוגן כולו בעולם המוחש הנראה לעין ולא בעולם המופשט הנשמע לאוזן.

הפרשה מבארת באר היטב מה הוא הטוב בעיני אלוהים ואדם, ומה ראוי לברכה ולשבח, ומה הוא הרע בעיני אלוהים ואדם, וראוי לגנאי, או מה היא הברכה ומה היא הקללה, מה חייב אדם מישראל לזכור ולעשות דבר יום ביומו, כדי שיהיה ברוך ומבורך, פורה, משגשג, שבע, ורווה, שמח ומצליח בדרכיו לאורך ימים ושנים, כחלק מקהילת הזיכרון והברכה של העם היהודי, ומה אסור לו לעשות בשום פנים ואופן, פן יחדל מלחיות בארץ המובטחת, יעקר ויוגלה, ייענש ויופץ לארבע כנפות השמים כגולה ומשועבד, יהיה עקר וחדל אישים, נדכא רוח, דל ומיוסר, חולה ורעב, ארור, מגורש ומקולל.

יופיו, עמקו ועוצמתו של הטקסט המקראי טמונים בבהירות ההבחנה בין הנשמע לנראה ובין המופשט למוחש ובצלילות המוחלטת שבה מבחין הכתוב בין הטוב והרע, האסור והמותר, הנאה והראוי לשבח, לעומת הפסול והראוי לגנאי. ההבחנה החותכת בין הברוך לארור, בין המבורך למקולל, בין בן־חורין השמח לבין המשועבד האומלל, או בין דרך הישר והטוב שמתווה אלוהים בבהירות בכל נושא, בין המותר והאסור, הראוי והמגונה, ובין החייב בחיוב מוחלט וקשור בשבועה ובברית, לבין האסור, המגונה, הדחוי והפסול בפסילה מוחלטת, הקשור בשרירות לב ובסמיות עיניים, מנוסחת בצלילות נוקבת, חד־משמעית.

אין כאן שום לשון פיוס, גישור, הכלה, סובלנות, סליחה ופשרה, אין ריבוי דעות, פלורליזם או סובלנות רב־תרבותית, אין גם תחום אפור, אין נימוסים והליכות והתחשבות בנורמה הנוהגת, אין פוליטיקלי קורקט או פוליטיקת־זהויות ואין שום התחשבות במוסכמות רווחות, יש אך ורק סדר אלוהי אידיאלי בתבנית אחת ראויה, קבועה ונצחית הקשורה בתפישת העולם המקראית המופשטת המעוגנת בתפישת הזמן הנצחי המחזורי וההיסטוריה הדטרמיניסטית, ויש עולם ערכים ברור וחף מכל התנצלות. יש רק עמידה ברורה על ערכי יסוד המתחייבים מאמונה באל אחד, נשמע ומדבר וסמוי מן העין, אל בורא, גואל, מחוקק ומשגיח, אלוהי הנצח ומחזורי הזמן הנצחיים, אלוהי הברית הנצחית, אלוהי החוק, המצווה, הספר וההיסטוריה, אלוהי החירות והחסד, הברכה והשלום, אלוהי השביתה האנושית המחזורית המקודשת מדי שבעה ימים ומדי שבעת מועדי ה' ומדי שמיטה ויובל, אלוהי הוויתור המחזורי המקודש על הריבונות האנושית היוצרת במחזוריות שביעונית מקודשת ונצחית של שבתות ומועדים שמיטות ויובלים.

ההכרה המתבקשת מהאדם העובר בברית היא במחויבות מוחלטת לאלוהי הברכה והשפע המחזורי הנצחי של שבעת המינים, המבשילים כולם למועד קציר, בציר, מסיק, קטיף ארייה וגדיד בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, בזיקה לשבעת מועדי ה', החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, המובטחים לשומרי מחזור ההשבתה השביעוני הנצחי המקודש.

לצד תביעת החיוב הגורף של כל אשר אדם מישראל מצווה עליו, בזיקה למחזורי ההשבתה השביעוניים המקודשים, המתנים את ברכת שבעת המינים בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם חלים שבעת מועדי ה', כדי לזכות בברכה האלוהית, מנוסחת דחייה ופסילה גורפת של כל מה שמאיים על ערכים מחזוריים, נצחיים ומקודשים אלה וקשור בקללה, החל בעבודת אלוהים אחרים וכלה בלקיחת שוחד והטיית משפט.

לשון אחר, יש בפרשה זו הבחנה חדה כתער בין מה הוא הטוב, הנכון, ההוגן, הישר והראוי, דובר האמת ושומר הצדק, אוהב החירות, המושבע בברית ההשבתה השביעונית המחזורית, שומר הברית הנצחית והברכה הנצחית, שומר הזיכרון הכתוב, המקודש, העל־היסטורי והמבורך, ההולך בדרכי הדעת, האמת והצדק, הברכה והשלום, הנאמן למחזוריות השביעונית המשביתה המקודשת המבטיחה חסד, ברכה, שפע, שמחה וחירות, ומה הוא הרע הארור והמקולל, הקשור בעבודה זרה, בשכחת הזיכרון הכתוב, בבגידה בקהילת הזיכרון, בהתנערות מהנאמנות לברית הנצחית הנשמרת במחזוריות המקודשת המשביתה של השבתות, שבעת המועדים, ומחזורי השביעיות של השמיטות והיובלים, בפגיעה בזדון, במרמה, בעוול, בעוון ופשע, בסטייה ובנשייה, בחטא ורשע, בעריצות והתאכזרות, בשרירות לב ובחטא ההתמכרות לעולם הנראה ולחמדה של הדברים האסורים שאותם העין רואה וחומדת, המתואר בביטוי ‘תתורו אחרי עיניכם’, רע שהוא היפוכם של כל הערכים המקודשים.

*

בעולם המקראי אין מצפים מהאדם לגדול, להתבגר, למצוא את אחריותו המוסרית מתוך שכלו ותבונתו וניסיון חייו ולבחור על פי דעתו איך לחיות ואיך להתנהג, ואין נותנים שום אמון בהנחה שהאדם יבחר באופן טבעי בדרך הטוב, נהפוך הוא! ההנחה הוודאית היא שאין שום אפשרות בחירה הנתונה לאדם בכוחות עצמו, ועל כן אומרים לו במפורש, בתוקף סמכות אלוהית מקודשת שחייבים לציית לה וחוק נצחי מקודש, שכולם חייבים לשמור, חוק שאין לשאת ולתת עליו – את זה ואת זה אתה חייב לעשות לטובתך, לטובת משפחתך, ברכת נצחיותך והמשכיותך, ולטובת קהילתך ועמך שכולם אחוזים זה בזה.

עליך לציית כמאמין נאמן המאמין במצוות אלוהיו ובדברי משה בן עמרם נביאו, אתה חייב בהיותך בן ברית אסיר תודה, וחבר בקהילת זיכרון של עבדים שנהפכו בחסד האל הגואל לבני חורין, ובהיותך חלק מקהילה מקודשת ונבחרת שומרת הברית השביעונית המחזורית הנצחית, ואתה חייב חיוב נצחי בנאמנות נצחית לסדר האלוהי המקודש בשבועה ובברית, בחוק ובמצווה, המפורטים להלן בברית מואב, כחבר בברית וכחלק מקהילת זיכרון, ברית ושבועה שבין האל לעמו, מימי האבות ועד הכניסה לארץ.

זו קהילה מקודשת, נצחית ועל־זמנית, המיוסדת על ברית, על סיפור, על עדות, ועל זיכרון, על עולם הנברא בספר, מספר וסיפור, בלשון הקודש ובספר מקודש, קהילה המושתתת על שמיעה, זכירה, לימוד, קריאה וכתיבה, על נאמנות, חובה וציות, או קהילה של חובות של חייבים לבוראם גואלם ומשחררם, נותן החוק רב החסד, המכניס אותם לארץ המובטחת בחסדו, ומבטיח להם ברכה נצחית, חיי חירות ושלום, חיי חסד, ברכה ותקווה, אם רק יקפידו על ‘זכור ושמור’, ואם רק יחיו כנאמנים לתורתו ומשפטיו, כזוכרים את כל חוקיו ומועדיו וישמרו את בריתו ואת מצוותיו.

בקהילת הזיכרון והברית, העדות, הלוח, הדיבור הנשמע והספר הכתוב, שיש בה מְצַוֶּה וּמְצֻוִּים, שאין בה זכויות לפרט או אישור לבחירה עצמאית שונה, מוטלות על היחיד – ההופך בפרשה זו לעד זוכר ומשתתף בכל ההיסטוריה המקראית שראשיתה בארמי אובד אבי או בראשית הנדודים של אבות האומה ואחריתה בהבאת הביכורים למקום אשר בו יבחר אלוהים לשכן את שמו שם, בארץ המובטחת כשהנודדים יתיישבו במגורי הקבע בנחלותיהם המובטחות בגורל – רק חובות קונקרטיות ברורות ומבוררות, המיוסדות על הכרת תודה של המשוחרר למשחרר ושל המשועבד למושיעו מבית עבדים ולגואלו מעריצות אנושית, המבטיחות את שלומו של ה’יחד' המורכב מכל היחידים ואת שלומו של הכלל, ‘יחד שבטי ישראל’, את שגשוגו, רציפותו, שלומו, ברכתו ורווחתו של ציבור שומרי הברית המתיישב בארץ המובטחת.

כנגד החובות השונות המוטלות על הפרט, החייב בשמירת מצוות, למען טובת הכלל, הזכאי לחובת הפרטים, נאמר לאדם, את זה ואת זה אתה חייב לעשות (למשל מצוות הבאת ביכורים, הקשורה בזכירת תולדות העם ובשחזור ההיסטוריה של העם בפי כל אחד ממביאי הביכורים) ואת זה ואת זה אסור לך לעשות בשום אופן ובשום תנאי, (למשל להקל ראש בכבוד הוריך ולבזות את אביך ואמך, או לשים מכשול לפני עיור או לחטוא בגילוי עריות), משום שחטאים אלה יגרמו להפרת הברית, המעוגנת בשמירת שבועת מחזורי השביעיות המשביתות המקודשות של השבתות והמועדים, השמיטות והיובלים, ולעצירת הברכה, החיים והשלום, השגשוג והשפע, ויגרמו עד מהרה לקללה ולעונש, למארה ומגפה, לגירוש מהארץ ולשעבוד ולחזרה לעבדות במצרים, הן ליחיד הן ל’יחד'.

הכול קשור ביחסי גומלין, הן כל התלוי בברכה ובחסד משמים לארץ, לשומרים ולזוכרים את החוק והמצווה, השבועה והעדות, הזיכרון והברית, והן כל הקשור בקללה ובמארה למפרים ולשוכחים את הברית, ההולכים בשרירות לבם, ולמכחישים את החיוב שקיבלה על עצמה קהילת הזיכרון. גורלו של היחיד, שעליו מוטלות חובות, תלוי תמיד בגורלו של ה’יחד', שרק לו יש זכויות, ולהפך, יחד שבטי ישראל הנצחי, המבורך בזכויות שונות, החל בזכות השביתה והגאולה מכל שעבוד כלה בזכות השמיטה ובאחריות החסד על כל מי שנמנה עם מעמד נטולי הקרקע והרכוש: הגר היתום הלוי והאלמנה, יכול להתקיים רק אם כל היחידים יישארו נאמנים למצוות הברית ככתבה וכלשונה.

בפרשה זו נכרתת ברית מואב, אחרי ברית סיני, החוזרת ומונה את עיקרי החיובים ועיקרי האיסורים המוטלים על הגברים הזכרים הזוכרים, המתנים את הכניסה לארץ המובטחת, ארץ השבועה והברית, ארץ השובע והשפע והחיים, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שבעת המינים, המובטחת בשבועה ובברית לאבות ולצאצאיהם שומרי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים. הפרשה מרחיבה על חיי הברכה המובטחים בארץ המובטחת לאבות ולצאצאיהם שומרי הברית, בני הדור השביעי והשמיני לאברהם.

ראוי לציין שזכותו של העם על הארץ אינה זכות נתונה (“זכות אבות”) אלא זכות מותנית, הנקנית בנאמנות מוחלטת לברית. תפישת הברית המקראית היא תמיד תפישת הזכות המותנית, שתישלל מהעם, אם יחדל לחתור להקמתה של חברת מופת על פי חוקי התורה: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם… וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם” (ויקרא כ“ו, ג’–י”ב), “וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה… אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם… וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם” (שם, ט“ו–ל”ג). המחויבות לברית המקראית שראשיתה בגאולה מעבדות לחירות בדור מעמד סיני, היא הנתבעת ביחס לעבר הקשור בברית סיני וברית מואב וביחס לעתיד הנגזר מנאמנות ומחויבות זו. הברית שנכרתה בחסד אלוהים עם הנגאלים מבית עבדים במצרים ועם צאצאיהם, עלולה להפוך עם הפרת הברית לזעם אלוהים המביא על מפרי הברית את אימת החורבן והגלות, הפירוד והפיזור.

*

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואוסיף הערות וביאורים בכתב רגיל אחרי כוכבית

*

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

*

*הארץ היא מתנה לעם מאלוהים, היא ניתנת בתוקף השבועה שנשבע לאבות האומה בראשית הזיכרון הלאומי על משפחת אברהם וצאצאיו. האל הבורא, הגואל והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה והזיכרון, מנחיל את הארץ המובטחת בדור השביעי לאברהם, בימי משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק בן אברהם, ומוריש אותה לעמו. אדמת הארץ המובטחת המבורכת בחסד אלוהי, מניבה רק בחסד אלוהים לשומרי בריתו.

*

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

*

*מקבל המתנה מהשמיים, הזוכה בברכת השמים ובשבעת יבולי הארץ המבורכת בברכת שבעת המינים המוכנים כולם לקציר, בציר, מסיק, גדיד אריה וקטיף בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, מתבקש לזכור את שבועת הברית הניצבת בתשתית קהילת הזיכרון ולהביע את הכרת תודתו בהבאת ביכורים מפרי הארץ למקום שאלוהים יבחר לשכן את שמו שם. אולם המצווה איננה כוללת רק את הבאת הביכורים אלא תובעת את השתתפותו של מביא הביכורים בדקלום דרמטי של סיפורו של העם שראשיתו בארמי אובד אבי, המשכו בירידה מצרימה בעקבות הרעב, בשעבוד העם במצרים ובגאולה של העם כולו ביציאת מצרים שכללה הן את מעמד סיני, הן את הנדודים במדבר, הן את ההגעה לארץ המובטחת שבה הברכה והשפע יאפשרו את חידוש הברית בהבאת הביכורים בחג השבועות, במקום שבו יבחר ה' לשכן את שמו שם ובמקום שבו מביא הביכורים מספר לעצמו את התמצית ההיסטורית של קורותיו בין ברית בין הבתרים לברית סיני וברית הארץ המובטחת וברית הביכורים בחג הבריתות הוא חג השבועות:

*

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

*

* אזכור השבועה האלוהית והברית בין האל לאבות

*

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

*

הבאת הביכורים היא חידוש השבועה והברית שכל קהילת הזיכרון מושתתת עליה והיא נבראת מחדש כל פעם בספר מספר וסיפור המשוחזרים בקול רם בפי מביא הביכורים. ראשיתה באבות האומה שבאו מארם נהריים והמשכה בירידת יעקב ובניו למצרים והשתעבדותם שם. הביכורים המובאים בחג הביכורים, חג השובע, השבועה, הברכה והשפע, הוא חג השבועות, חג ברית הקשת בענן וברית סיני, חג מתן תורה וחג המלאכים, במסורת הכוהנית העתיקה במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, מבטאים את הכרת התודה האנושית על החסד האלוהי של חברי קהילת הזיכרון, שומרי הברית.

*

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

*

* סוף הסיפור שראשיתו בחג הפסח, הוא המעבר משעבוד לחירות, ממצרים דרך מדבר סיני, שם במעמד סיני בחג השבועות ניתנה התורה בהתגלות אלוהית, שקדמה לנדודים בדרך לארץ המובטחת, נדודים שסימלו את המעבר מעולם של אלילי שווא, פסל ומסכה, עולם של שקר, עריצות, אלימות, חברה מעמדית משעבדת, המושתתת על כפייה, כוח ושעבוד, לעולם של אל מופשט, אל של ספר, מספר וסיפור, ברית, זיכרון, עדות ושבועה, אל של חירות, אל גואל מבית עבדים, מחוקק עבור בני חורין, ומשגיח על תמורות ההיסטוריה במעבר משעבוד לחירות, מגלות לגאולה, מרעב לשובע, ומקללה לברכה.

*

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

*

הפסוקים הנזכרים לעיל בדבר הבאת ראשית פרי האדמה לפני אלוהים במועד קבוע, קשורים לפסוק הנאמר בספר דברים פרק טז:

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶת־פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים טז, טז).

*

ראוי לציין שרק הזכרים היהודים הם אלה המצווים על העלייה לרגל, כי הם זְכוּרְךָ – הם הזכרים הזוכרים והם לבדם הם אלה הנזכרים, הנראים, והנחשבים לפני האלוהים כנושאי הזיכרון הקהילתי וכמקבלי הברכה, עליה הם באים להודות בעלייה לרגל ובהֵראוּת לפני אלוהים תוך שחזור בריתו, ועל כן רק הם חייבים בדקלום מקרא הביכורים בפסוקים לעיל, המתחילים ב’ארמי אובד אבי'.

*

ההזדהות של כל אחד ממביאי הביכורים עם סיפור התשתית של קהילת הזיכרון הנאמר בעת הבאת הביכורים, ביכורי קציר חיטים, ההופך לסיפורו שלו ושל שבטו ושל אבות אבותיו, והחזרה של חברי קהילת הזיכרון, השבועה, הברכה והברית בדקלום בקול רם הנשמע ברבים, על הסיפור ההיסטורי המשותף של הולדת העם, סיפור הגאולה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה ומקללה לברכה, ועל סיפור הנדודים במדבר עד גבול הארץ המובטחת, שבה תתגשמנה כל הברכות וההבטחות לשומרי הברית, מחדד את הכרת התודה הקשורה בזיכרון ועדות, בשבועה ובברית בחג השבועות והבריתות ואת חובת העבד המשועבד למשחררו וגואלו, וחובת האדם בן החלוף הנברא בחסד אלוהים, לבוראו הנצחי המשפיע עליו ברכה נצחית, חיים, שפע וכל טוב, הקשורים כולם בארץ זבת חלב ודבש היא הארץ המובטחת בשבועה ובברית לאבות האומה.

כל שעל אדם מישראל לעשות הוא לזכור את הזיכרון הקהילתי ואת הסיפור המשותף על כינונו של העם הקשור בשבועות ובריתות, ולשמוח שמחה רבה בביכורי עמלו, המובאים למקדש בידי עולי הרגל אסירי התודה, בחג השבועות, במועד קבוע, באמצע החודש השלישי, הוא חג השבועות שבו חל מעמד סיני, לזכור את הזיכרון הקהילתי בנוסח הקצר המסופר לעיל, המפורט בחומשים הקודמים, לתמלל בקול רם את הסיפור ההיסטורי של העם המתאר את המעבר מקללה לברכה ומשעבוד לגאולה, מרעב ובצורת, לשפע ושגשוג וממחסור ליבולי ברכה, ולהתחלק במתנת הביכורים שצמחו בנחלתו כתוצאה מברכת אלוהים, עם אלה שאין להם נחלה, עם בני בלי בית חסרי האדמה והפרנסה, דוגמת הלוי והגר, היתום והאלמנה אשר בשעריך. התורה חוזרת ומבהירה שכל אחד משבעת המינים שמבשילים בארץ־ישראל בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, הם ברכת אלוהים לחברי קהילת הזיכרון המושבעים על שמירת השבועה והברית, השומרים את הברית שנכרתה בסיני ומחדשים אותה בחג השבועות והבריתות, ברכה המובטחת רק לשומרי מצוותיו השובתים במחזור שביעוני של השבתות, שבעת המועדים, בשבעת חודשי השנה הראשונים, שומרי השמיטות והיובלים, המוותרים על ריבונותם ובעלותם במחזורים שביעוניים גדלים והולכים – שבת, שבעת מועדי ה' שמיטה ויובל, כדי להתברך בברכת שבעת המינים. על כן יש להתחלק בברכת הקציר, הבציר, המסיק, הקטיף, הארייה והגדיד, התלויים כולם בברכת שמים, עם אלה שלא זכו לנחלה משלהם בארץ.

ראוי לשוב, לציין ולהזכיר כאן עובדה בעלת חשיבות מכרעת: הזיכרון הכתוב, החסד, הברית, הברכה והשבועה, העדות וקריאת מקרא ביכורים מנוסח כתוב, מתייחסים לגברים בני חורין בלבד ומוטלים על הזכרים בלבד שרק להם נאמר ‘ושיננתם לבניך’.

הם לבדם מכוננים את קהילת הזיכרון שהנשים אינן שותפות בה כמשתתפות פעילות. הגברים העמלים בשדה, העולים לרגל והמביאים את ביכורי יבולם, אחראיים על טובת הנשים כאימהות ורעיות, כאחיות ובנות, כנשים נשואות ואלמנות, שכן הן אינן נחשבות כישויות אוטונומיות ריבוניות, עצמאיות ואחראיות הרשאיות לגשת אל הקודש, לעלות לרגל, להודות, להתפלל ולברך. הן אינן נזכרות או נספרות בכל הנוגע לחובות הטקסיות או הליטורגיות או למצוות עשה שהזמן גרמן, הנגזרות מהזיכרון הכתוב של מצוות עשה כגון העלייה לרגל והבאת ביכורים, התלויות בזמן.

*

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר

וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת

וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי

לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת

שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.

*

כאמור הברית בין המברך בברכת השמים את הארץ, אותה הנחיל לעמו (וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶהוּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. דברים יא יד) ובין המבורך, הזוכה לאסוף לביתו ולאסמיו את שבעת המינים, הלא הם הדגן, התירוש והיצהר, הנודעים כחיטים ושעורים, יין הענבים, הוא התירוש, שמן הזיתים, הוא היצהר, דבלי התאנים, דבש התמרים ועסיס הרימונים, המבטיחים שיהיה שבע ולא ירעב, כי היבולים הצומחים במועד קבוע וידוע מראש בשבעת חודשי השנה הראשונים ומוכנים לקציר, לבציר, למסיק ולאסיף, מבטיחים שלא תהיה בצורת, והאדם השבע לא יצטרך לרדת שוב מצרימה ולהשתעבד בבית עבדים, מותנית בהבאת הביכורים, בעלייה לרגל, בחידוש הברית של קהילת הזיכרון של העם היהודי, בשחזור הסיפור ההיסטורי במקרא ביכורים, בעדות או באמירה טקסית בקול רם של הסיפור על הולדת העם (מקרא ביכורים) מהירידה למצרים (‘ארמי אובד אבי’) ועד הכניסה לארץ זבת חלב ודבש, בידי כל יחיד ויחיד מנושאי טנאי הביכורים למקדש, מאלה שהתברכו בברכת ארץ זבת חלב ודבש, ובנתינה נדיבה לכל מי שאין לו נחלה משלו. כלומר, הזוכים בברכת הארץ מידי שמים, הם רק אלה הזוכרים ושומרים את דברי הברית, ואלה החייבים באחריות קהילתית על כל משוללי הנחלה והפרנסה, ‘הגר, היתום האלמנה והלוי אשר בשעריך’. הצדק החברתי, שראשיתו בהשבתה קהילתית בשבעים יום מדי שנה של כל שבתות השנה וימי מועדיה, של כל העובדים בכל העבודות הנדרשות לפרנסה, המחייבת את כל העדה, מתפרש על האחריות הקהילתית לכל משוללי הקרקע למחיה ולאחריות קהילתית על שחרור העבדים והחובות בשנות השמיטה והיובל, במעגלי וויתור גדלים והולכים.

הזיכרון ההיסטורי של ייסוד העם וסיפור הולדתו ונדודיו הממושכים במעבר מעבדות לחירות, נכרך בסיפור האחריות הקהילתית של המבורכים בעלי הנחלה, על אלה שלא שפר גורלם ולא זכו לנחלה נושאת פרי ולשדה נותן יבול. העם שנולד במסע במדבר ויהפוך עם הכניסה לארץ לבעל נחלה, הוא מושא ההבטחה והברית, וכל יחיד בו ממין זכר, אחראי על אלה שאינם בעלי נחלות, אחראי על ההשבתה השביעונית המחזורית, הנצחית והמקודשת, הנערכת לטובת הכלל. הברית היא ברית מותנית: אם את שבתותי [52 במספר] ומועדי [18 יום בניכוי השבתות] תשמורו אתן גשמיכם בעתם ודיש ישיג לכם את הקציר ולא תדעו רעב ולא תרדו למצרים ותשתעבדו בבית עבדים, אך אם לא תזכרו ותשמרו את דברי הברית, ובראשם את ההשבתה השביעונית המחזורית המקודשת ואת האחריות החברתית על כל מי שאין לו נחלה, כי הוא גר תושב, אלמנה, יתום או לוי, רעה ומרה תהיה אחריתכם.

*

אחרי הבאת הביכורים, בחג הביכורים הוא חג הקציר וחג השבועות, הנחוג ממחרת השבת, ביום ראשון, באמצע החודש השלישי, ב־ט“ו בסיון, שבעה שבועות אחרי קציר השעורים, ביום ראשון ממחרת השבת אחרי סיום חג הפסח, ב־כ”ו בניסן, אל מקום ההתכנסות במקום הנבחר בידי האל שם משרתים הכוהנים והלוויים, והחזרה על השבועה והברית שבתשתית קהילת הזיכרון (ארמי אובד אבי) והחלוקה מטוב הארץ לנצרכים העלולים לסבול מרעב ומחסור, הניתנת מידי המבורכים בשפע שגשוג ויבול, נאמרת התפילה היפה שבה פונה מביא הביכורים, או הכוהן מקבל הביכורים, אל המברך בברכת השמים והארץ, ומזכיר את השבועה והברכה:

*

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם

וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל

וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ

כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

*

שבועה ושבוע שבתי, שובע ושבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים, באים כולם מאותו שורש הקושר מחזוריות שביעונית בשבועה ובברית נצחית, בשובע, שפע, שגשוג וברכה.

*מכאן ואילך, אחרי הקציר, השמחה (מלאו אסמינו בר), הכרת התודה, השבועה והברכה, הקשורים בביכורי שבעת המינים, שב הכתוב וחוזר על מה מצווים בני ישראל לעשות.

*

הַיּוֹם הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

*

המְצַוֶּה האלוהי הבוחר בעמו, מצפה מהמְצֻוֶּה החבר בעם סגולה הנבחר, לעשות את החוקים והמשפטים באהבה וברצון.

*

אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו

וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.

וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו.

וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת

וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

*

ייחוד האל בפי עמו ושמירת מצוותיו של האל, חוקיו, תורותיו ומשפטיו, באהבה ובנאמנות, ‘בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ’, מבטיחים לעם את נצחיות הבחירה האלוהית בו, שתהפוך אותו לעם סגולה מבורך, נעלה, קדוש ונבחר.

*

מכאן ואילך מצווה משה על הדברים הראשונים שאותם יש לעשות בעת חציית הירדן והכניסה לארץ.

*

וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.

וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ

לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲ‍שֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ.

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד.

*

*ענין זה נזכר קודם לכן בפרשת ראה, בספר דברים פרק יא, פסוקים כו–ל.

*

וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.

אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

*

העם שנוסד כקהילת זיכרון (מימי ‘זכור ושמור’ ועד ‘ארמי אובד אבי’) נקרא לכונן אתר זיכרון על הר עיבל עם חציית הירדן, הנבנה מאבנים גדולות מסוידות עליהן יש לכתוב את התורה, ולידו לבנות מזבח אבנים שעליו יש להעלות עולה.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו‍ֹתָו וְאֶת חֻקָּיו

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

*

*השבטים המברכים, הניצבים על הר גריזים, שמעון, לוי, יהודה ויששכר, הם צאצאי הבנים שנולדו ליעקב ולאה; יוסף ובנימין, הם הצאצאים שנולדו לבני יעקב ורחל.

וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻון דָּן וְנַפְתָּלִי.

*

* השבטים המקללים, הניצבים על הר עיבל, הם ראובן שקולל בידי אביו יעקב, גד ואשר, בני יעקב ושפחת לאה, זלפה; דן ונפתלי הם בני יעקב ושפחת לאה, בלהה; וזבולון הוא בנה האחרון של לאה ובן זוגה יעקב.

*

מכאן ואילך מכריזים הלוויים שנים עשר סוגי חטאים האסורים במארה וקללה כנגד תריסר שבטי ישראל:

הכהנים והלויים עמדו בגיא שבין הר גריזים להר עיבל, בשכם, והפכו פניהם כלפי הר גריזים כאשר אמרו את דברי הברכה למי שישמור את מצוות התורה, ולאחר מכן הפכו פניהם כלפי הר עיבל כאשר אמרו את דברי הקללה למי שיעבור על מצוות התורה. כל העם ענה ‘אמן’ שפירושו אמת ויציב או אמת ונכון, אמת לאשורה ואמת הקיימת תמיד, ובכך קיבל על עצמו את הדברים באמנה.

*

וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם.

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה

מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.

אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. *

אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם

וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

*

*המילה היחידה שאינה מוכרת היא מַקְלֶה מלשון נקלה, כלומר המקל ראש במצוות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ומזלזל בכבודם של אביו ואמו.

במגילות מדבר יהודה מצוי חיבור המתאר את שחזור טקס הברכה והקללה הנזכר בפרשת ראה [דברים יא, כו–ל) ובפרשת כי תבוא:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.

במגילת סרך היחד ממגילות קומראן מתואר טקס הברכה לצד טקס הקללה:

נוסח ברכת כוהנים המופנית ליחיד בסרך היחד:

'והכוהנים מברכים את כול אנשי גורל אל

ההולכים תמים בכל דרכיו ואומרים:

יברככה בכול טוב

וישמורכה מכול רע

ויאר לבכה בשכל חיים

ויחונכה בדעת עולמים

וישא פני חסדיו לכה לשלום עולמים'

"והלויים מקללים את כול אנשי גורל בליעל וענו ואמרו:

ארור אתה בכול מעשי רשע אשמתכה

יתנכה אל זעוה ביד כול נוקמי נקם

ויפקוד אחריכה כלה ביד כול משלמי גמולים.

ארור אתה לאין רחמים בחושך מעשיכה

וזעום אתה באפלת אש עולמים.

לוא יחונכה אל בקוראכה

ולוא יסלח לכפר עווניך

ישא פני אפו לנקמתכה

ולוא יהיה לכה שלום

בפי כול אוחזי אבות.

וכול העוברים בברית אומרים אחר המברכים והמקללים אמן ואמן"

[סרך היחד, 2, שורות 5–10, בתוך: יעקב ליכט, מגילת הסרכים, עמ' 68–70]

העיון באיסורים שהעובר עליהם מקולל בקללת ארור מלמד שעבודת אלילים ניצבת בראש רשימת האיסורים, שנייה לה היא זלזול בהורים והתייחסות נקלית ומבזה אליהם. שלישית היא הסגת גבול שהיא התנכלות לסדר שנקבע בגורל ומשבשת את ביטחון הקניין והסדר החברתי השבטי המוסכם. נישול וגזל הקשורים בהשתלטות אדם על נחלה לא לו, נתפש כעברה חמורה.

משגה עיור הוא אדם אכזר המתנכל בזדון לנכה ומונע את החסד האנושי ממי שגורלו המר לו.

מטה משפט הוא איש עוול, המסכל את האמון במערכת המשפט, המושתתת על צדק, אמת ושוויון, על הוגנות ושקיפות, ועל חוק כתוב החל בשווה על הכלל.

ארבעה איסורי עריות נזכרים של יחסי מין אסורים: יחסי מין עם קרובי משפחה נאסרו בשל קרבת דם או קרבת מגורים, מהחטאים הנפוצים ביותר בחברה האנושית בשל קרבה וזמינות, ומין עם בעלי חיים מסוג בהמה נאסר, בשל איסור ערוב מין באשר אינו מינו, שאינו כדרך הטבע, המוליד מפלצות שאין להם מזון מוכן בטבע, ועל כן הן מכלות את כל אשר סביבם. (סיפור המינוטאורוס בכרתים, שהיו חייבים להאכיל אותו בעלמות חן, או סיפור בני אלוהים ובנות האדם שנולדו להם נפילים מפלצתיים שמילאו את הארץ חמס, הסיפור אשר קדם לבוא המבול, הם סיפורים על התוצאות הקשות של מין אסור עם מי שאינו בן מינך)

*

שלושת האיסורים האחרונים עוסקים באיסור אלימות בסתר, כלומר אלימות מתוכננת בזדון ולא אלימות ספונטנית; באיסור לקיחת שוחד ובאיסור להכיל ולשאת באורך רוח את מי שאיננו מקיים את התורה הנאמרת בפסקה זו או את מי שעובר על חטאים אלה שככל הנראה האדם מועד להם יותר מכל.

*

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה.

בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.

בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.

יִתֵּן יְהוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.

יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו.

וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.

וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהַמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.

יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה.

וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.

*

* שש הברכות היסודיות, כנגד ששת השבטים המברכים, כוללות את שש הברכות המשמחות והמובנות על נקלה, המבטיחות שובע, שגשוג, פריון, המשכיות, ברכה וחדווה, שמורות לשומרים את חוקי האל ולהולכים בדרכי מצוותיו.

*

וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם.

*

*מכאן ואילך, אחרי שתוארו השפע והברכה, השובע והטובה, המובטחות לשומרי מצוותיו של האל ולשומרי בריתו, וחזר ונזכר איסור עבודת אלוהים אחרים שעליו נאבק מחבר ספר דברים ללא לאות, בתקופה שהיה זה הגדול שבכל האיומים, נמנים בפירוט מצמרר העונשים שיעלו בגורלם של מפרי הברית המותנית, של אלה המסרבים לשמוע בקול האל, ונזכרות הקללות, המארות והאסונות שיעלו בחלקם של העוברים בזדון על דבר האל, חוקיו ומצוותיו, וימררו אותם עד מוות.:

*

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.

אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה.

אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.

אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.

אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.

יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי.

יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ.

וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל.

יִתֵּן יְהוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ.

יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.

וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד.

יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא.

יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב.

וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ.

אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה [יִשְׁכָּבֶנָּה] בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ.

שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ.

בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ.

פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים.

וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ.

יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן.

וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהוָה שָׁמָּה.

זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה.

כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת.

זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ.

בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי.

כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל.

הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה.

הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב.

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ

כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.

וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל

וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ.

יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר

גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ.

גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן.

וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ

אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ.

וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ.

וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ.

הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר.

מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ.

הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ.

וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.

אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְהִפְלָא יְהוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים.

וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ.

גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ.

וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.

וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ.

וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה.

*

פסוקים מעוררי אימה אלה, פסוקי קללה ומארה, עונש, זעם ונקמה, המפרטים את אשר יעלה בגורלם של ההולכים בשרירות לבם ומסרבים לשמוע לדברי האל ולשמור את מצוותיו, להאמין באל אחד, בבריתו ושבועתו ובחוקיו, ולבחור באלוהים אחרים על פניו, הם מהנוראים והמזוויעים ביותר שמצויים בחומש.

המארות והקללות נחתמות באיום הקשה מכל – שינוי גלגל ההיסטוריה – במקום היציאה מעבדות לחירות ומעבודת אלילים בתחום המוחש, לאמונה באל מופשט, בורא גואל ומחוקק, מנחיל ומציל, מבטיח אלוהים שיוחזרו מחירות בארץ המובטחת, לעבדות במצרים וישובו לארץ האלילות והשעבוד, ויהיו לעבדים ולשפחות בארץ הנילוס.

*

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם.

וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ.

לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם.

וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

* * * *

כדי לנחם את הקוראים הנחרדים והמאזינים הנרעשים והמזועזעים מפסוקי המארות והקללות, העונשים והנקמות, נבחרו פסוקי הנחמה הנפלאים מספר ישעיהו, פרק ס', פסוקים א’–כ"ב כהפטרת ‘כי תבוא’:

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח.

כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים

וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ

בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה.

אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ

כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ.

שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה

כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ.

כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ

יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר.

מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם.

כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק

כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.

וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ.

וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים.

כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ.

כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא

בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו

לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד.

וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ

וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ

וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְהוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר

וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר.

וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי

וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב.

תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף

וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל

וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה.

לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ

וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה.

לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם

וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ

וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ.

לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף

כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ

נֵצֶר מטעו [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם

אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה.

*

בשבת פרשת כי תבוא, ראוי לקרוא את פתיחת “תמול שלשום” של ש"י עגנון המהדהדת את הברכות בפרשת כי תבוא:

זוכרים את יצחק קומר, גיבור “תמול שלשום” שסיפורו נפתח בעזיבת ביתו בגולה וביציאה למסע לארץ ישראל:

*

“כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה. מיום שעמד יצחק חברנו על דעתו לא עבר עליו יום שלא הגה בה. כנוה ברכה נראתה לו כל הארץ ויושביה כברוכי אלקים. מושבותיה חבויות בצלם של כרמים וזיתים וכל השדות מעוטפות בתבואה והאילנות מעוטרים בפירות והעמקים מעלים פרחים ועצי יער מתנופפים והרקיע כולו תכלת וכל הבתים מלאים רנה. כשהוא יום, חורשים וזורעים ונוטעים וקוצרים ובוצרים ומוסקים, חובטים חטים ודורכים גתות, ולעתותי ערב, כל אחד ואחד יושב לו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, כשאשתו ובניו ובנותיו ישובים עמו, שמחים על עבודתם וששים בישיבתם, ומעלים על לבם ימים שעברו בחוצה לארץ, כבני אדם שזוכרים בשעת שמחה ימים של צרה ונהנים כפליים מן הטובה. בעל דמיונות היה יצחק, ממקום שלבו חפץ היה מדמה לו דמיונותיו”.

*

שנזכה כולנו להתברך ממעין הברכות בפרשת כי תבוא.

פסיפס גלגל המזלות בחמת טבריה המזכיר לנו את ארבע עונות השנה הנצחיות

ואת תריסר המזלות ותריסר החודשים המקבילים בשמים ובארץ.

צילם נועם דהרי, ויקישיתוף