פָּרָשַׁת שֹׁפְטִים היא פרשת השבוע החמישית בספר דברים. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק ט“ז, פסוק י”ח ומסתיימת בפרק כ"א, פסוק ט'.

בפרשה זו נידונים כמה וכמה דברים בעלי חשיבות ראשונה במעלה הנוגעים ביסודות החוק והמשפט, בדיני שופטים ועדים, בדינם של ענושים ובחובות המענישים, בהבנת מושג הצדק ובהבהרת החובה המוטלת על השופט ועל העד ביחס לאמת. עוד דנה הפרשה בדיני המלך, ומעמיקה לדון בזכויותיו הייחודיות של שבט לוי ובחובותיו הרבות, שבט הנזכר בפרשה זו בהקשר לחובותיו השיפוטיות לתועלת הציבור, לצד חובות ההוראה של השבט ביחס לציבור הרחב, וחובותיו וזכויותיו בעבודת הקודש במשכן או במקדש, השמורה לו בלבד. הפרשה עוסקת בחובות השופטים ביחס לצדק, ובמערך התנאים והמצוות הנוגעים למלכות, לנבואה ולמלחמה. תשומת לב רבה מוקדשת לחובת האחריות החברתית הקהילתית על הנודדים, הרעבים, הצמאים, הבודדים, החולים, הפגועים ונטולי המחסה. חלק מהנושאים החשובים הנידונים בפרשה נזכרים כאן לראשונה וחלקם נזכרו כבר קודם לכן בצורה זו או אחרת.

הפרשה פותחת במינוי שופטים ושוטרים האמורים לשפוט על פי החוק האלוהי, הוא החוק הכתוב בתורה, המציב גבולות וקובע סדרים ודינים ותוחם תחומים ואוסר איסורים ומציב נימוסים והליכות ותובע תביעות חומריות ומוסריות.

אין חברה אנושית שיכולה להתקיים בלי חוק, בלי דין, בלי מוסכמות המעוגנות בחוק ובלי איסורים המפורשים בדין, בלי ערכים מוסריים, בלי תרבות ובלי נימוס, בלי גדר והגדרה, נימוסים והליכות ובלי מערכת משפט שתכליתה עשיית צדק, השופטת לפי החוק, מערכת שיש בה שופטים ושוטרים.

שוטרים מלשון שטר – כותבי השטרות והתעודות, המתארים, הזוכרים, המעידים ומתעדים את מהלך המשפט על פי החוק הכתוב ופירושו בידי מערכת המשפט ורושמים את הכרעת הדין וגזר הדין בזיקה לעדויות העדים, לראיות ולהוכחות שהביאו.

בסיפור שיעבוד בני ישראל במצרים בספר שמות הוזכרו השוטרים ליד הנוגשים ועל כן במהלך העידן המודרני השוטרים כותבי השטרות המכהנים לצד השופטים והלוויים, הפכו לשוטרים מאיימים בהוראת policeman, אלה המוציאים לפועל הנחיות בדבר הפרת החוק ונגד מפרי החוק בשם שמירת החוק ושמירת שלום העיר, פוליס, ביוונית: πόλις, אולם במקורם המקראי בעם ישראל, השוטרים היו רק אלה המתעדים ומעידים, הזוכרים והכותבים את דבר מהלך המשפט, את העדויות וההוכחות, את הכרעת הדין והדיון הקודם לה, ואת הזיכוי או ההרשעה על פי החוק הכתוב והעדויות וההוכחות והראיות שהובאו לפני השופטים, והיו ככל הנראה רק מבני שבט לוי, ראשוני יודעי קרוא וכתוב, שכן משה בן עמרם בן קהת בן לוי הוא ראשון הכותבים מקרב בני אנוש, הנזכרים בחומש. “ויכתוב משה את כל דברי ה'” (שמות כד, ד ).

המילה היוונית Νόμος נוֹמוֹס, חוק, בעברית, היא המילה ממנה נגזר המושג העברי נימוס. המילה היוונית לעיר, פוליס, πόλις והמילה האנגלית המוכרת לנו polite מנומס, באות מאותו שורש ומאותו מקום. העירוני, הגר בפוליס, הוא אדם שמקבל על עצמו נימוסים והליכות, חוקים, דינים ומשפטים המקובלים בעירו, הקשורים במושג פוליטיקה, הנגזר מפוליס, וזה היודע היטב שאם יעבור על החוקים הכתובים והנימוסים המקובלים – אחרי שהוזהר – יישפט, ייענש, יכלא ואף יוצא להורג. בלשון העת העתיקה בתרבות העמים, הוולגוס, העם הנבער מדעת, בלטינית, היה זה המרוחק מהדעת ומהחוק, מהנימוס ומהעיר על נימוסיה חוקיה ומוסכמותיה, ועל כן הכינוי ווּלְגָּרִי לגבי התנהגות של אדם יכול להתפרש הן כעממי, רווח ונפוץ, הן כגס, בוטה, מחוספס וחסר נימוסים, זה המצפצף על החוק ומתעלם ממוסכמות אנושיות בסיסיות.

החוק תמיד קשור בסמכות ובמקור הסמכות ובמערכת המשפט השומרת וזוכרת את החוק הכתוב המהווה מקור סמכות ומפרשת אותו בתמורות העתים על פי בקיאותה וסמכותה. הסמכות תמיד קשורה במסמכים כתובים וחתומים ומסמכים קשורים בידיעת קרוא וכתוב. אלה שידעו לקרוא ולכתוב היו מכונים בר־סמכא, או בר־אוריין (אורייתא היא תורה) או מורה הוראה או ‘יורה יורה וידין ידין’.

במהלך רוב ההיסטוריה אנשים ונשים מעטים מאד ידעו לקרוא ולכתוב, כדברי ההיסטוריון החברתי האמריקאי, פרופ' רוברט דרנטון (נ. 1939): ׳עד המאה ה־19 רוב בני האדם היו אנאלפביתים׳. זה היה המצב ברוב התרבויות, מלבד בעם היהודי שהיה מראשיתו בדור המדבר עדה, עדת זיכרון המעידה עדות על עברה ומכאן ׳עדת בני ישראל׳, והמושגים עדות, אוהל העדות, לוחות העדות, משכן העדות, ארון העדות, אוהל מועד ומועדי ה׳. עדות הקשורה לעדה, למועד, לחוק, למצווה ולברית, היא תמיד עדות כתובה.

העם היהודי עוצב כעדה מעידה הבקיאה בעדות הכתובה על מוצאה ועברה וסיפור התהוותה, המטילה את חובת העדות על כל בניה ביחס ללוחות העדות, הם לוחות הברית, והספרים המספרים עליה ומפרטים את הקשרה הסיפורי ההיסטורי ואת החוקים והמצוות הנגזרים ממנה הכתובים בחומש. לשם כך נדרש מהעם שכל בניו הזכרים ילמדו ללמוד לקרוא מילדותם בספר מקודש, כדי להבין את מהות הברית הנצחית המושתתת על חוק מקודש ולהכיר את החוק הכתוב בחומש הכר היטב, ללמוד אותו ולשנן אותו, וכדי להכיר מקרוב את סיפורה הכתוב של עדת העדות וקהילת הזיכרון מקבלת החוק, המושתתת על מצוות ‘זכור ושמור’ שהם משתייכים אליה.

הכתיבה המקודשת נחשבה במקרא כמעשה אלוהים, הכותב הראשון שנודע לנו עליו מקרב אלה החיים מחוץ לעולמם של בני חלוף, ככתוב במפורש על ראשית הכתיבה: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. (שמות לב ט"ז). הכתיבה המקודשת הופקדה בראשיתה רק בידי בני שבט לוי, שנאמר לו ורק לו בספר ויקרא י יא: “וידבר ה' אל אהרון לאמור… אתה ובניך אתך… וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה”.” (ויקרא ט, ח–יא). בפרק לג בספר דברים בברכת משה בן שבט לוי לאחיו הכוהנים והלוויים, נאמר להם במפורש: ׳יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל׳.

בני שבט לוי הכותבים והקוראים, הזוכרים והמעידים, שומרי העדות והתעודות, מספרי הסיפור של עדת העדות וקהילת הזיכרון ושומרי חוקיה, האחראים על המשפט ועל ההוראה, סיפרו על הגיבור המיתולוגי של בני השבט המעידים, הקוראים והכותבים, הקשורים בהוראה ובהנחלת החוק, העדות והתעודה. הם סיפרו על האדם הראשון שלמד לקרוא ולכתוב מן המלאכים, שנקרא העד הגדול והסופר הגדול. שמו היה חנוך בן ירד, בן הדור השביעי בדורות האדם (בראשית ה כ“א–כ”ד) שעליו נאמר שהתהלך עם אלוהים ונלקח בידי האלוהים כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשב, להעיד, לזכור, לשפוט ולדון, כמפורט בספר חנוך הראשון, ספר חנוך השני וספר היובלים ובספרות ההיכלות והמרכבה, אשר בה הוא מכונה חנוך־מטטרון. חנוך, האדם היחיד בחומש שחרג מגבולות הזמן והמקום, המכונה בשם ‘שרא רבא דאסהדותא’, המלאך הגדול של העדות, הביא משמים לארץ לוחות, חוקים וספרים, וחי חיי נצח בגן עדן הוא הפרדס, במחיצת המלאכים עדי הזיכרון הנצחיים. דברי מלאך הפנים על תולדותיו של חנוך בן ירד הנאמרים למשה על הר סיני, בספר היובלים, מביעים זאת בקצרה: “הוא הראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר ומדע וחכמה… הוא החל לכתוב עדות ויעד לבני האדם בתולדות הארץ”. (היובלים ד, יז–יח והשוו שם, כד). בנוסח קורות חנוך במגילת ספר היובלים שנמצאה בקומראן נאמר: “ויכתוב בספר אותות השמים כחוק חודשיהמה למען ידעו בני אדם תקופות השנים כחוקות לכול חודשיהמה. ראשון הוא כתב תעודה ויעד בבני אדם בדורות הארץ שבועות היובלים”.¹

בני לוי, שהופקדו על העדות ועל התעודה, צוו בידי אחיהם משה בן עמרם בן קהת בן לוי, לשמור את לוחות העדות, הם תשתית החוק, התורה והתעודה, ולבאר את הכתוב על לוחות הברית, להורות את הכתוב בחומש לכלל ישראל וללמד את הכתוב בו לכל בני ישראל ממין זכר, הבינו היטב שכדי להורות טקסט כתוב ולקרוא בו, טקסט המהווה את העדות על מקור הסמכות ואת תשתית מערכת החוק והמשפט, המעוגנת בזיכרון המשותף של העם ובתשתית ההיסטוריה הסיפורית הכתובה של קהילת הזיכרון שלו, חייבים לדעת לקרוא ולכתוב.

רק בני לוי שומרי לוחות העדות ונוצרי לוחות הברית, צוו כאמור ללמוד וללמד כל ימיהם, ועל כן לא קיבלו נחלה בארץ המובטחת, כפי שיוזכר בפרשה להלן, כדי שיוכלו להקדיש את מירב זמנם ללימוד ולהקראה, לקריאה וכתיבה, אבל כל אדם “הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ”, כל אדם נקי כפיים ובר לבב שונא בצע ומתעב דבר שקר מכל שבטי ישראל, שלא שם לשקר נפשו ולמד לקרוא ולכתוב, וכל אדם המחונן בחכמה, בינה ודעת, עשוי לשמש שופט, אם בני שבטו מעידים עליו שהוא אדם ישר והוגן ונבון, אוהב אמת וצדק, חסר מורא ונטול משוא פנים, ובוחרים בו מתוקף ניסיונם עמו, כחכם ונבון, ישר והגון ודובר אמת בלבבו. יתרו חותן משה היה הראשון שניסח את הערכים הראויים לאנשים המכהנים כשופטים. “וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע”.(שמות י“ח כ”א)

בין אלה שידעו לקרוא ולכתוב בכל התרבויות שהקריאה והכתיבה נודעו בהן, רב היה מספר הגברים וזעום עד מאוד היה מספר הנשים, שכן הגברים שידעו לקרוא ולכתוב – כי הוקדש זמן ללימוד הקריאה מילדותם והוקדש כסף ציבורי להוראתם ונוצרו מוסדות לימוד רק עבורם – אסרו על נשים רכישת ידע זה, שכן חמדו את בלעדיות סמכות הדעת רק לעצמם. הם רצו לשמור לעצמם את היתרונות הכרוכים במונופול זה, החל בידע הוא כוח׳ עבור בהבנת הקשר בין סמכות למסמכים וכלה ב׳היודעים לקרוא ייטיבו כפליים לראות׳, ולא ששו לחלק יתרונות מובהקים אלה, הכרוכים בשמחת הדעת ובאהבת הקריאה, עם נשים ועבדים, שהיו אמורות ואמורים לשרת כל ימי חייהם את האדונים שלמדו לקרוא מילדותם, מימי ׳והוא ימשול בך׳, לבד במקרים בודדים יוצאים מהכלל.

יוסף בן מתתיהו, שהיה כהן מבית חשמונאי וקרוב לחוגי הפרושים, ניסח בבהירות בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה את בלעדיות סמכות הדעת השמורה לבני מין אחד בלבד:

“התורה אומרת כי האשה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון”. (נגד אפיון, ב, כד 201).

סמכות השלטון קשורה מאז ומתמיד בזכות לחוקק חוקים, לקרוא בחוקים, לבאר אותם בתמורות העתים ולכתוב חוקים חדשים. בדרך כלל רק גברים קוראים וכותבים חוקקו חוקים בשם אלוהים או בשם האלים, ולא דאגו לזכויות שוות למי שלא היה גבר עצמאי, ריבוני בעל רכוש (על כן זכות הצבעה, זכות בחירה והיבחרות, זכות לימוד, זכות כתיבת דינים וחוקים, כמו זכות דיון ושיפוט, זכות ענישה וערעור, זכות לשירות בקודש ולקרבה אל הקודש וזכות ירושה ובעלות על רכוש, וזכות הפעלת אלימות בשם החוק, היו שמורים לגברים בלבד בעם היהודי, כמו ברוב עמי העולם. בהצהרת זכויות האדם של ארה"ב ושל צרפת נשים לא נכללו בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח! וזה היה המצב ברוב מדינות העולם עד למאה העשרים!).

כדי לשמר מצב זה של בלעדיות סמכות הדעת ובלעדיות זכות החקיקה, השיפוט, הענישה, הערעור, הביקורת, ההתרסה, הלימוד, ההוראה, המדע והמחקר והבעלות על הירושה והרכוש, הם מנעו מנשים ועבדים, בחברות רבות, כל נגישות לקריאה וכתיבה, שראשיתה הייתה כרוכה בזיקה אל הקודש ואל הדעת, אל העדות ואל הזיכרון, אל החוק והמשפט, הקדושה, הפולחן וההוראה, השירות בבית הכנסת או בכנסייה או במסגד, ומנעו מהן ומהם כל גישה לכל מוסדות החקיקה, המשפט, ההנהגה וההוראה, שהיו שמורים עד לא מכבר, לגברים בלבד.

החוק, שנחקק בידי גברים בלבד, בשם האל או בשם האלים, יכול היה להיות מצומצם בהיקפו כגון החוק הכתוב בעשרת הדברות או רחב בהיקפו כמו חוקי חמורבי או החוק הקנוני או חוקי יוסטיניאנוס, אבל הוא תמיד היה חוק כתוב, המציב גבולות וקובע סדרים ודינים, ותוחם תחומים ואוסר איסורים ומציב נימוסים והליכות ותובע תביעות חומריות ומניח את היסודות החוקיים למערכת המשפט, סמכותה וסדריה.

למערכת החוק, הקובעת את הסדר האידיאלי הפטריארכלי שנקבע בידי גברים בלבד בשם האל או האלים, או בשם המלכים והשליטים בחסות האל והכנסייה, מצטרפת תמיד מערכת המשפט, המופקדת, בצביונה האידיאלי, בידי החכמים והישרים וההגונים בבני אנוש ממין זכר בלבד. מערכת המשפט היא המפשרת בין המצב הרצוי למצב המצוי, כי למרות העובדה שהחוקים נהירים וברורים ברובם בדרך כלל, ומתנסחים בבהירות בנוסח חד משמעי, החל על הכלל גם אם הוא פונה לגברים בלבד, לא תרצח, לא תחמוד, לא תנאף, לא תענה ברעך עד שקר, לא תגנוב וכיוצא באלה, או בנוסח עליך לשלם מס כזה ולעלות למקדש מעשר כזה או דמי פדיון ומס ארנונה כזה, תמיד, בכל חברה, תמיד יהיו מפרי חוק ופורעי חוק. תמיד היו ויהיו רוצחים, מועלים, גנבים, נואפים, שקרנים, חמדנים ועושי עוול, משתמטים מתשלום, גזלנים, שודדים, אנסים, פושעים ומושחתים, מטורפים אכזרים ואלימים העוברים על החוק בגלוי ובסתר, במזיד ובשוגג, למען כוח, כבוד, כסף, שליטה, ניצול, דיכוי, אכזריות ועריצות, התעמרות וגזל, אונס, כפייה ותשוקה.

אשר על כן בכל חברה מכל סוג, יש צורך במערכת המשפט לצד מערכת החוק ובמערכת ענישה המוציאה אל הפועל את גזר הדין של מערכת המשפט.

אני מבקשת לשוב ולהדגיש – עד למחצית השנייה של המאה העשרים כל מערכת החוק והמשפט, כל מערכת הענישה והערעור, בכל העולם כולו, כמו רוב מערכת הפולחן והקדושה, הקריאה והכתיבה, ההוראה והמדע, ההנהגה השליטה, הדעת והסמכות, המחקר והאקדמיה, היו מאוישות בידי גברים בלבד על פי מיטב אמות המידה של הסדר הפטריארכלי ההירארכי העריץ ששמר כל נגישות אל הקודש או אל הדעת, אל החוק והמשפט, אל הסמכות והמסמכים, אל המדע והמחקר, אל הארכיונים והגנזכים, אל הספרים, הספריות והמקדשים, הבנקים והנכסים, הירושות והכספים, לגברים בלבד.

קשה להפריז בגודל העוול שנעשה למחצית מאוכלוסיית העולם בידי מחציתה האחרת, וקשה להאמין שעדיין חיים בינינו אנשים הסבורים שהסדר הפטריארכלי־הירארכי העריץ, המפלה, המפריד והמקפח, הגוזל והמנשל, האלים, המשתיק, המרחיק והמדיר, הוא הסדר הראוי באיזשהו תחום.

*

מכאן ואילך תובא כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד. אוסיף הערות בכתב רגיל אחרי לשון המקרא.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.

השער היה מקום המשפט, כלומר שער העיר, המקום הפתוח בשווה בפני כלל יושבי העיר הנכנסים ויוצאים בו. עיקרון פומביות המשפט בנוכחות הציבור, ביחס למשפט הנעשה כולו בדיבור ברבים בנוכחות הציבור, נקבע בפסוק זה לצד הצבת עיקרון ביזור המשפט. בכל מקום שגרים בו אנשים בנחלת שבטי ישראל יהיה מקום למשפט הקשור בשער העיר, דהיינו במקום ציבורי ידוע וקבוע המוכר בידי כל הנכנס בשערי העיר ובידי כל היוצא ממנה. מגילת רות בחלקה האחרון שבה גואל בעז את רות מאלמנותה את נעמי מערירותה, ואת חלקת השדה של אלימלך ונעמי מהזנחתה ללא בעלים וללא יורשים, ואת העברתה ממי שאינו רוצה או יכול לגאול, ליבם או לחלוץ מטעמים שונים, למי שמוכן לפרוש כנפיו על האלמנה ועל חמותה ועל חלקתה ושמירת שם שבטה ומשפחתה, מיטיבה להדגים את מקום המשפט בשער העיר ואת חשיבות הפומביות בכל דיון הנערך במקום קבוע וידוע שנחתכים בו דברים המחוללים שינוי מעמד, בדיבור במסגרת החוק והמשפט, הזיכרון והעדות, המנהג והריטואל. לכל שבט היה מקום קבוע למשפט בשער העיר במועד קבוע. המשפט חייב להיות משפט צדק. לא משפט על פי קרבת המשפחה או על פי משוא פנים לשליט לעשיר או לנודע בשערים. חוק אחד ומשפט אחד חלים על הכלל וכולם זכאים לצדק במשפט שווה.

צדק הוא הפשרה המורכבת בין ארבעה גורמים: בין חוש ההוגנות והיושר שכל אדם חש בו מרגע שנעשה לו עוול; בין החוק הכתוב כפשוטו וכפירושו; בין התקדים המשפטי הכתוב לאורך הדורות; ובין הנסיבות הייחודיות המובאות למשפט לפני השופט, הדן בנושא ביחס לכל אלה, ביחס לערכי היסוד של המדינה והחברה וביחס לתמורות העתים ולנסיבות המשתנות.

שופט חייב להיות לא רק חכם, נבון ובקיא ביסודות החוק והמשפט אלא גם “הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ”. משפט הצדק הוא אחד מהתנאים המתנים את ירושת הארץ המובטחת. הפסוק הבא מפרש מה עוד מוטל כתנאי בל יעבור על כל שופט בכל ערכאה, וזה הבא אחריו מפרש את האידיאל המנחה:

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

יש עניין רב בהשוואה לתפישה מקבילה בעת העתיקה, על ייסוד מערכת המשפט בתרבות היוונית באלף הראשון לפני הספירה.

אביא כאן את דברי האלה החכמה, פאלאס אתנה, מייסדת החוק והמשפט, המחליפים את נקמת הדם ושרשרת מעשי הרצח, האלימות והנקמה, במחזה “נוטות החסד” מאת אייסכילוס, בן המאה החמישית לפני הספירה.

"אל־ נא תכניסי אל תחומי ארצי

תמריץ לרצח המשבש לב צעירים,

מטריף את דעתם מבלי שישתכרו.

*

אל־נא תטעי באזרחינו אלימות –

תתסיסי את ליבם כמו תרנגולים

לריב־אחים ולמלחמות מפלגות…

*

…בין הישרים בעיר אמצא

שופטים לרצח שיקפידו בשבועה

לדבוק בחוק הזה, אותו אקבע לעד.

*

אני אשוב כשאבחר את הטובים

בין אזרחי לדון בכך בהגינות

ולקיים את שבועתם בתום לבב.

*

עליכם לזמן עדים והוכחות

שעליהם תשתיתו את עמדותיכם.."

הטרגדיה “נוטות החסד” נכתבה בידי אייסכילוס במאה ה־5 לפנה"ס. זאת הטרגדיה השלישית מתוך טרילוגיית האורסטיאה, שאייסכילוס חיבר. במחזה זה, מגיעה לשיאה שרשרת דמים של נקמות או נקמת דם: אלות נקמה רצחניות (האריניות) רודפות אחרי אורסטס שרצח את אמו קְלִיטֶמְנֶסְטְרֶה, על שרצחה את אביו, אַגַמֶמְנוֹן, מלך מיקנֶה, ראש מלכי יוון, משום שרצח את בתם המשותפת – איפיגניה. איפיגניה, בדומה לבת יפתח, הייתה בתו הבתולה של המלך אַגַמֶמְנוֹן, שר הצבא שיצא לכבוש את טרויה, שאביה הקריב אותה לקורבן בְּאָוּלִיס, מקום חניית צי המלחמה, בלא ידיעת אמהּ, המלכה קְלִיטֶמְנֶסְטְרֶה, כמנחת־פיוס לאלה ארטמיס, שזעמה עליו משום שהרג צבי אייל קדוש ביערותיה, ועצרה את רוחות הים, שרק בסיוען ספינות־המפרש היו יכולות להפליג מְאָוּלִיס לטרויה. הניצחון בקרב היה חשוב למלך האכזר, תאב הניצחון והכבוד והגאווה הכרוכים בו, הרבה יותר מאשר חיי בתו.

שרשרת נקמת הדם וסיפור הדמים המחריד הזה מסתיימת במחזה בכוח תבונתה של האלה אתנה. בשעה שהיא מייסדת בית משפט אשר בו מתנהל משפט רצח, אשר מחליף את מסורת נקמת הדם.

באמצעות ההליך המשפטי המסודר, מונעת אתנה את האריניות, אלות הנקמה, מלרצוח את אורסטס, אבל גם מכירה בעוצמה ההכרחית של אלות הנקמה, ומזמינה אותן להיות חלק מהעיר, כאלות פריון – נוטות חסד.

האריניות, אלות הנקמה, זעמו על אתנה. פסק הדין נטל מהן את תפקידן ההיסטורי. אתנה מסבירה להן כי תפקידן לא נעלם אלא השתנה. הן לא יהיו רק נוקמות הפשע הפרטי, אלא יהפכו לשליחות הצדק האוניברסלי בשם החוק הקובע את גבולות האסור והמותר והמשפט התובע ראיות, הוכחות ועדויות לפני הכרעת הדין ומתן גזר הדין, בידי שופטים חסרי משוא פנים הנחשבים אנשי אמת וצדק, דעת, חכמה ותבונה, החפים מכל תאוות בצע ומשוא פנים. נדרשים הסברים רבים מפי האלה החכמה עד שהן משתכנעות. היא מזמינה אותן לעמוד לצידה באתונה והיא משנה את שמן מאלות הנקמה לנוטות החסד.

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

משה חוזר לנושא החוזר ונשנה לאורך כל ספר דברים: המאבק הבלתי פוסק בעולם האלילי מטיל האימה, המכשף ביופיו הנראה לעין ומפתה ומדיח את בני ישראל. אשרה היא האלה המרכזית של ארץ כנען, שהגיעה כנראה מצור וצידון, אשתו של אל אבי האלים, או אשתו של בעל, המכהנת כאלת האדמה, הצמיחה, העצים, הנישואין והפריון, זו שאחראית לתנובה ולשגשוג, לצמיחה לברכה ולפריון. ייצוגיה המוחשיים הם עץ, יונה ודג ועצים עתיקים יפים במיוחד, בעלי עלוות עד ירוקה הוקדשו לה, וכנגדם משה מתריע ומזהיר את העם. בממצא הארכיאולוגי הוצגה אשרה כבת זוגו של אלוהים בתודעת היהודים שנהו אחרי הפוליתיאיזם הסינקרטיסטי רב היופי, זה הנראה בעין, הרבה יותר מאשר שמרו אמונים לאלוהי המונותאיזם המופשט, אלוהי העדות והתעודה, החוק, הכתב והספר, האל הנשמע והבלתי נראה שלא היה לו ממד נראה ונגיש, מלבד זה המצוי בכתב.

*

לֹא תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא.

כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי

יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ.

הברית בין האל לעמו, הכוללת את כל הכתוב בספרי קהילת הזיכרון, בחומש, מברית השבת בבראשית, עבור בברית הקשת בענן, דרך ברית בין הבתרים וכלה בברית סיני שבה ניתנו לוחות הברית וברית קודש ופירוט החוק המקראי המתומצת בלוחות הברית – היא ברית נצחית הקושרת בין עברו של העם לעתידו. מפר ברית הוא כינוי חמור ביותר בדומה לזה העובר על הברית. במגילות מדבר יהודה שכולן כתבי קודש חוזר ונשנה כל הזמן הגבול הבלתי עביר בין העוברים בברית הנאמנים להנהגה הכוהנית, למפרי־הברית הנוהים אחרי הנהגה אחרת, בין שומרי הברית ובין אלה ההולכים בשרירות לבם. בפסוקים הבאים מתואר משפטם של מפרי הברית התובעת נאמנות מוחלטת לאלוהי ישראל, אלוהי הברית והחסד, החוק והמשפט, האל הגואל ומשחרר את עמו מבית עבדים, התובע בלעדיות גמורה בכל הנוגע לאהבת אלוהים ויראתו ואינו מתיר כל חיבה לאלים אחרים משום סוג. כאמור, המאבק בין האל הנשמע והמדבר והבלתי נראה, אלוהי העדות הכתובה, התעודה, הברית והצדק המופשט, החסר כל ייצוג מוחשי, העטור בשלל מושגים מופשטים חסרי ייצוג חזותי כגון דעת, אמת וצדק, חוק, עדות, תעודה, ברית, שלום, ברכה וחירות, לבין האלים הדוממים המרהיבים ביופיים המוחשי שאינם קשורים בטקסטים כתובים המהווים מקור לחוק ולמשפט, הוא מאבק נואש חוזר ונשנה לכל אורך ספר דברים.

וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי.

וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל.

יסוד חשוב ומכריע ביסודות המשפט הוא המתינות ושיקול הדעת התובעים איפוק בחריצת משפט עד שלא יתברר החטא כל צרכו על פי עדים המעידים עדות של אמת, על פי הוכחות וודאיות וראיות ברורות, ועד שלא תהיה חקירה ודרישה מרבית בעניינה של התועבה שהנאשם מובא עליה למשפט או הנאשמת נשפטת עליה. חקירה ודרישה תלויים תמיד בעדים המעידים עדות אמת בשבועה, היכולים להביא ראיות ברורות ונחרצות והוכחות החורגות מכלל ספק בכל הנוגע לאשמת הנאשמים.

וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ.

עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד.

גם כאן יסוד חשוב מיסודות המשפט. שני עדים הם המינימום האפשרי כדי להרשיע אדם על חטא שעונשו מוות. אולם עדים עלולים תמיד להיות חשודים שיש להם מניע נסתר, רווח מובטח או טובת הנאה, קרבת משפחה, ציפייה לירושה או הטיה אחרת שבשלה העידו על חטאו של החוטא עדות שקר. על כן כל עד חייב להישבע שהוא דובר אמת ויודע את עונשו של עד שקר, אבל על כך מוסיפה וקובעת התורה:

יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

מבחינה פסיכולוגית יש כאן צעד חשוב הבא לעצור עדי שקר ולחסום את הנטייה האנושית להעיד לרעת אדם, שהמעיד עדות שקר עשוי לצאת נשכר ממותו. רוב בני האדם המוכנים לשקר עבור טובת הנאה או עבור נקמה וחמדנות, לא יעשו זאת אם ידעו שהם יהיו אלה שיצטרכו להיות התליינים והמוציאים להורג של הנאשם שלא חטא והורשע רק על פי עדות שקר.

למרבה הצער הכנסייה שכחה חוק חשוב זה בשעה שניהלה אלפי משפטי מכשפות שבהם רוב המאשימים ורוב עדי השקר היו גברים שחמדו את רכושה של שכנה אלמנה שהואשמה שהיא מכשפה שכרתה ברית עם השטן, או חמדו את פרתה המניבה של המיילדת החכמה, או חשקו ברכושה של המרפאה העממית הבודדה שהייתה לה נחלה בירושה, והפכו אותה בכוחה של עדות שקר למי שהזדווגה עם השטן ופעלה בשמו. אלפי נשים בודדות נטולות חסות גברית, רווקות או אלמנות או עריריות, שלא היה להן בן זוג או אב, בן או אח שהיה יכול להגן עליהן מפני עלילת דיבה והאשמות שווא מופרכות, נאשמו על לא כל עוול בכפן שהן בעלות בריתו של השטן, בידי שכנים שחמדו את רכושן. כתבתי על נושא זה בהרחבה על יסוד תיעוד היסטורי מקיף ומחקר מעודכן בנושא ציד המכשפות, בספרי ‘סבתא לא ידעה קרוא וכתוב’ ושם אזכורי ספרות רחבה העוסקת בעדות שקר מטעמי חמדנות וגזל שהרשיעה אלפי נשים על לא כל עוול בכפן בחטא שעונשו מוות – “מכשפה לא תחייה” – שהוסוותה בצדקנות דתית של בני האל הדבקים במלאכי קודש, הנאבקים בבנות השטן הדבקות בשדים ובמלאכי חבלה.

*

מכאן עובר הדיון לעקרון משפטי רב חשיבות. האפשרות להישפט במקום שאיננו המקום שבו אירע החטא ונאשם החוטא, בשם ההכרה בדירוג הגישה למשפט על פי חומרת החטא העוון והפשע החורגים מגבולות המשפט המצוי במקום שבו אירע המעשה.

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ

וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.

הכהנים והלווים המשרתים במשכן או במקדש או השופט המכהן בשער העיר יכולים להצטרף לבית דין של שלושה, לשמוע עדויות, לשקול ראיות והוכחות, להכריע ולגזור גזר דין מחייב, החל בשווה על המאשימים ועל הנאשמים החייבים לעשות בדיוק כפי שהורתה להם הרשות השופטת הבקיאה בדין הכתוב ובחוק התורה ובקיאה בתקדים וברדיפת הצדק: וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי

הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד.

*

מכאן ואילך דיון בתורת המלך המבארת את כפיפות המלך לחוק התורה ולמשפט התורה:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

זה אחד האזכורים הראשונים בתורה, הנודעת כספר משה או כספר הספרים, של המילה ספר. זה גם האזכור הראשון המתייחס לספר שאדם כותב שאיננו ספר מעשה ידי אלוהים. קודמים לו רק הפסוקים “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ” (בראשית ה א); “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ” (שמות יז יד); "וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם־אַיִן

מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שמות לב, לב–לג); “עַל־כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה: אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת־הַנְּחָלִים אַרְנוֹן..” (במדבר כא יד).

כתיבת הספר בידי המלך מבטיחה שהמלך הנבחר יהיה מודע לפרטי החוק האלוהי שהוא כפוף אליהם ככל אדם אחר מישראל, חוק שאסור לו לסור ממנו ימין או שמאל ועליו להודות בכפיפותו אליו על אף העובדה שהוא זכה בשררה ומעמד וסמכות. סמכות המלך העברי אינה כוללת חקיקת חוקים או שינוי החוק הכתוב, כי החוק הכתוב המחייב את העם ואת המלך הוא החוק הכתוב בתורה שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.

וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.

לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

במגילות מדבר יהודה שכולן כתבי קודש ורובן נכתבו בידי הכוהנים בני צדוק יש שינוי מעניין מאוד בפסוק: וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ

וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

במגילת המקדש, ממגילות מדבר יהודה, מופיע הפסוק מספר דברים יז, יח על חובת המלך לכתוב ספר תורה, בנוסח שיש בו שינויים מאלפים, המדגישים את הזיקה בין ספר התורה לכוהנים, ומטעימים את כפיפות המלוכה לכהונה ביחס למקור החוק והתוקף:

“והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתבו לו את התורה הזאת על ספר מלפני הכוהנים. וזאת התורה אשר יעשה המלך על פי הכוהנים ביום אשר ימליכו אותו” (טור נו, שורות 20–21 – טור נז, שורות 1–2). דהיינו, בנוסח המגילה, לא המלך כותב את הספר אלא הכוהנים הם הכותבים. את התורה ולא את משנה התורה כבנוסח המסורה. כלומר מקור הסמכות בתורה הכתובה ובכהונה המוסרת את דברי התורה בספר כתוב.

כאן עובר הדיון לייחודם של בני שבט לוי המשרתים בקודש במשכן או במקדש שבועיים או שלושה שבועות בשנה, ומחויבים בהוראה, בכתיבה וקריאה, בהעתקת החוק, בהנחלתו ובעזרה בשיפוט בכתיבת הכרעת הדין ובחריצת הדין, במשך כל שאר שבועות השנה. כדי להבטיח את הפנאי הדרוש למטלות הרבות המוטלות עליהם כציווי משמים, הם לא זכו בנחלה כמקור פרנסה ככל שאר השבטים, וצוּו להתקיים ממה שהעם מביא למקדש וממה שהעם הצטווה להעניק להם.

לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.

וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.

בנוסח קודם של בחירת שבט לוי לייעודו הדתי, מצד אחד, ושל שלילת הזכות לנחול נחלה מבני לוי, כדי שיוכלו למלא את ייעודם ללא מחויבות לעבודה חקלאית, מצד שני, הנזכר בספר במדבר נאמר במפורש שהמעשרות מיועדים לפרנסת הלוויים שלא נחלו נחלה כשאר אחיהם:

וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת־מַעְשַׂר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. (במדבר יח, כג כד).

ספר דברים מפרט מה העם חייב לתת ללוויים נטולי הנחלה:

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ. כִּי בוֹ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים. וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהוָה. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת.

*

הדיון חוזר לאיסור החוזר ונשנה על עבודת אלילים

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

משה עובר לנושא רב חשיבות – המשך הנבואה הנשמעת מפי האל הנשמע והבלתי נראה, מעבר לנבואה הכתובה בשם האל ומפי האל, או להבטחת המשך הדיבור הישיר של אלוהים לעמו, הנשמע בפי נביאו. לצד הבטחת המשך הנבואה מבחין היטב משה בין נביא אמת לנביא שקר:

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ.

אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא.וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהוָה. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

מבחן התממשות ההבטחות האלוהיות במציאות המוחשית הוא מבחן האמת של נביא השקר. נביא אמת ניכר בהתממשות הנבואה האלוהית אשר בפיו, גם אם רק הוא לבדו שומע אותה ונושא את דבר ה' הנשמע לו לפני העם, ואילו נביא שקר הוא זה שאין דבריו מתממשים במציאות המוחשית המשותפת, בין אם טען שהוא דובר בשם האל בין אם לאו. הנשמע בשם האל בפי נביאו, חייב לעמוד במבחן המוחש בתחום הרבים.

כִּי יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם. שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ. וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם. וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי. פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ. וְאִם יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה. וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים. וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל. וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת. לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ.

לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָו‍ֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא, עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר. כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל.

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַש אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.

שלושה פסוקים אחרונים אלה מדברים על השלמת תהליך שהחל בתחום הקודש או בתחום החול אך לא נשלם על פי חוקי הזמן המקובלים – בנית בית וחנוכת הבית בתחום החולין, נטיעת כרם וחילולו על פי מצוות נטע רבעי המחזירה את הכרם מתחום הקודש לתחום החול בחלוף פרק הזמן שבו הענבים המבשילים בעת בציר הם בבחינת עורלה אסורה במאכל, עד להשלמת מצוות נטע רבעי, ואירוסי אישה בידי איש בתחום הקודש והקידושין הנשלמים בלקיחה או בנישואין. אדם המצוי באמצע התהליך שלא הגיע להשלמתו הצפויה, פטור מהגיוס שכן דעתו תהיה מוסחת כל עוד התהליך שהחל בו נמצא בעיצומו אך טרם הושלם.

וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם.

מכאן עובר הדיון למלחמת רשות:

כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם.

פסוק זה חשוב מאוד שכן הוא מורה בבירור שדרך השלום עדיפה תמיד על דרך המלחמה ומוטלת חובה על מנהיגי העם להציע שלום וכריתת ברית שלום כחלופה ראשונה בעלת אופי מדיני לפני כל מהלך צבאי מכל סוג.

וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב.

רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה.

רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

חוקי המלחמה המקראיים אינם מקובלים בימינו, שכן הם נכתבו בתקופה שהאימה מפני עבודת האלילים המפתה והמדיחה הנתפשת כתועבה וכהתרסה כנגד מכלול תפישת העולם המקראית המיוסדת על אמונת הייחוד, והמאבק בעמים עובדי האלילים המתנכרים לבשורת האל האחד, אלוהי הברית, האמת, החוק והצדק, התירו כל מעשה זוועה של השמדת עם.

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ.

* למצווה זו חשיבות רבה בהגנת העצים הנותנים פרי וטובים למאכל. מה חבל שמצווה חשובה זאת נשכחה כליל בקרב המתנחלים מקרב נוער הגבעות הכורתים עצי זית מניבים בעת מסיק בשדות שכניהם ומציתים שדות חיטה לפני קציר, מתוך מטרה נאלחת שעניינה להמאיס על הנפגעים את חייהם ולגרום להם לעזוב את אדמתם. מטרה מופרכת זאת מביישת את עמם של כורתי עצי הזית ושורפי שדות החיטה בעת קציר ומעלה את מפלס השנאה, הזעם והנקמה.

כנגד איסור כריתת עצי הפרי בכל עת, ניתן היתר להשחית עצי סרק בעת מצור ומלחמה.

הדיון עובר לפרשת עגלה ערופה המחנכת לאחריות הכלל והנהגתו ביחס לאחר הנשכח בצד הדרך. הפרשה עוסקת באחריות מלשון אחר, על גופת חלל שנמצא בשדה וקוראת לזקנים ולשופטים לקבל אחריות על השאלה המכרעת – האם דאגו לרווחת האחר הנע בדרך, האם נתנו דעתם למצוקתו של הרעב או חסר מקום הלינה, לרווחתו של הבודד שלא מצא בן לוויה ונדד לבדו בדרכים. כלומר הם אינם נאשמים בכך שהם עצמם הרגו אותו אלא בכך שאולי לא נתנו את דעתם על הסובלים ולא עשו את המוטל עליהם כדי למנוע מחסור, מצוקה, העדר מחסה, העדר מזון ומרפא, בדידות ורעב ואולי לא גילו אחריות על תקנת הדרכים ובטיחותן.

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

רש“י ביאר: “ידינו לא שפכה. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה”. הרמב”ם הוסיף: “וזקני העיר מעידים עליהם השם, שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך… ולא נהרג זה, מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו.” בכל קהילות ישראל בגולה במשך אלפי שנים פרשת עגלה ערופה וביאורי חכמים עליה, היוו את הבסיס להתקנת תקנות לטובת הציבור שהיו באחריות הגבאים והפרנסים והיו הבסיס להקמת חברות גמילות חסדים שהציעו מזון ושתייה לרעבים בשם ‘חברת גמילות חסדים’, והציעו מחסה לחולים ולנוודים בשם ‘חברת מרפא חולים’, או דאגו לחסרי בגדים בחברת ‘מלביש ערומים’, ומקום לימוד בחברותא בבית מדרש, לכל מי שחפץ בכך. פרופ' יעקב כ“ץ בספרו החשוב “מסורת ומשבר” ירושלים תשי”ח, הקדיש פרקים מאלפים לתפקיד החברתי של האגודות הוולונטריות של האחריות הקהילתית, שבה השתתפו נשים וגברים כאחד. הנשים עסקו בעזרה ליתומות ולכלות, לעניות ולאלמנות, ובסעד ומרפא לחולים ולמחלימים משני המינים והגברים עסקו בעזרה לנזקקים המקבילים מהמין הגברי ובניהול גביית הכספים למטרות אלה.

הרב אלחנן ניר שורר על הפסוק הפותח את פרשת עגלה ערופה בשירו

מדרש לא־נודע־מי:

"וּמַדּוּעַ לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ?

שֶׁהֲרֵי כָּל הַיָּמִים הָלַךְ בָּאֲדָמָה

וְהִתְחַנֵּן שֶׁיִּמְצָאוּהוּ,

קֹדֶם שֶׁהַלֹּא־נוֹדַע־מִי יִמְצָא אוֹתוֹ.

אֲבָל הַבְּרִיּוֹת לֹא שְׁמָעוּהוּ

וּכְשֶׁדָּפַק, אָמְרוּ לִילָדִים לִשְׁאֹל מִי זֶה

וְסִמְּנוּ בְּאֶצְבָּעָם לֹא לִפְתֹּחַ.

וַהֲלֹא נוֹדַע־נוֹדַע־מִי הוּא שֶׁהִכָּהוּ,

וְהִפִּילוֹ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה

וְכָל הַדָּמִים שֶׁבָּעוֹלָם שָׁתְקוּ"

הבחירה האלוהית בבני לוי הנזכרת בפסוק לעיל וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע, היא קו המאחד את ספר שמות ויקרא במדבר וספר דברים, וספר היובלים, שנמצא בין מגילות מדבר יהודה בנוסחו העברי המקורי [קודם לכן נודע מתרגומו ללשון געז] המספר מחדש את ספר בראשית ואת עשרים הפרקים הראשונים של ספר שמות, מספר בהרחבה על הבחירה האלוהית בלוי אבי השבט ובכל צאצאיו עד עולם. על בחירת לוי וצאצאיו בידי אלוהים ועל ספרייתו המקודשת מרחיב ספר צוואת תריסר השבטים שנמצא במקורו הארמי במגילות מדבר יהודה ובהרחבה מיוחדת בנושא זה דן ספר “צוואת לוי”. בספרי “מקדש ומרכבה, כוהנים ולוויים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה”, ירושלים מאגנס 2002, הרחבתי בנושא זה והבאתי את כל המקורות הנוגעים לנושא בחירת שבט לוי וקדושת אבי השבט בעל הספרייה המקודשת שנחל מאבות אבותיו חנוך, מלכיצדק, אברהם ויעקב..

אסיים את הדיון בפרשה זו הקשורה בתולדות המשפט בציטוט דברי ר' שמואל שמעלקה הורוויץ, רבה של ניקלשבורג וכל קהילות מוראביה, שמקל ותרמיל היו תלויים לו תמיד על הקיר בחדר הדיינים שלו, כדי לומר בבירור לכל המתדיינים בפניו: ‘דעו לכם תקיפים, בעלי דינים ובעלי זרוע קשים, שאין לפניי משוא פנים. לא אטה משפט, ולא אכיר פנים. יהיה מה שיהיה, ייקוב הדין את ההר. שמא אינכם מרוצים? הריני מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להתפטר מן הרבנות, לקחת את מקלי ותרמילי התלויים מולי וללכת באשר אלך, אף אם אצטרך חס וחלילה לחזר על הפתחים’.