הממשלה הבריטית סיבכה את עצמה, הלוך וסבך בלי הפסק במשך כל השנה וחצי מעת שעלתה לשלטון. גרם לה מזלה הרע והיא מסרה את עצמה כליל – בענין ארץ־ישראל – לידי הסוכנים הבריטיים שבמזרח, הריאקציוניים וקצרי־הראות, אשר שנאתם ליהודים סינוורה את עיניהם מראות ראייה היסטורית ומציאותית את מלחמתו הנואשת של העם היהודי על הצלתו וגאולתו בארצו ואת כוח־האיתנים אשר אתו במלחמה הזאת. המניסטרים הבריטיים נפתו אז להאמין, כי באפס־יד יינתן להם לבגוד בעם היהודי ובהתחייבויותיהם הם כלפיו, בעוד שכלפי הערבים טוב להם לנהוג במדיניות של פיוס, אותה מדיניות אשר פשטה את הרגל באופן כה טראגי במקום אשר נהגו בה לפני כ־8 שנים. והנה אוכזבו מרה. וכיום, אם יש מי שאשם בסבך הגדול שבו נמצאת סבוכה שאלת ארץ־ישראל – הרי זה, קודם כל, ראשי הממשלה בעצמם וסוכניהם המזרחיים, אשר הוליכו אותם שולל וגררו את ארץ־ישראל מאסון לאסון עד היום הזה.
אכן, באֶווין מתקצף היום: “מפלגת הפועלים סבורה, כי אי־אפשר לכפות בלי סוף, בעזרת הצבא הבריטי, את ההגבלות שהוטלו על־ידי הספר הלבן”. והוא רוגז על העמדה הקיצונית של המנהיגים הערביים היום. אשר מעולם לא העיזו לבטאה בצורה גלויה וצינית כל כך. אולם מי אם לא הוא עצמו גרם במישרים למצב זה והביא את הערבים לידי עמידה כזאת, לידי תוקף כזה בהתנגדותם למפעל היהודים בארץ־ישראל.
בסוף אפריל 1946 היה כל העולם היהודי – ובמידה ידועה גם העולם הלא־יהודי – עומד לפני ועדת־החקירה האנגלית־אמריקנית, ומשתאה לדעת מה מסקנותיה לגבי ארץ־ישראל והיהודים. ובא היום, כשנתפרסמו המסקנות פה אחד, ואבן כבדה נגולה מעל הלב: אם כי לא קיבלנו ולא יכולנו לקבל את כל מסקנות הועדה, הרי קיבלנו כמה ממסקנותיה: הכנסת מאה אלף יהודים וביטול הגבלות הקרקע. כל דעת־הקהל העולמית היתה נכונה לאחר כל מה שראתה ושמעה והסיקה ועדת־החקירה באירופה ובארץ־ישראל, לקראת המסקנות־למעשה האלה של עליית יהודים וביטול גזירת הקרקע, והגשמתן ללא־דיחוי לא רק היתה מרעיפה על עולמנו שעת־רצון גדולה ומוציאה לפעולות מעשה אנושי ומוסרי רב, אלא גם לא היתה נתקלת בקשיים גדולים, באשר גם העולם הערבי היה במידה רבה מוכן לכך באותה שעה. למעלה מכל ספק, כי אלמלי כך פעלו בווין ואטלי, לפי שורת הכבוד וההגיון והצדק גם יחד, כי אז היו עולים על הדרך הנכונה, והיו חוסכים מארץ־ישראל ומעצמם את כל הסבך הגדול, עם כל הנלווה לו, שאליו הגיעו כיום הזה.
אך הנה בא השטן והפך את הקערה על פיה. שוב גברה השפעת המסיתים מן המזרח – ושעת־הרצון נגוזה, ובא הקושמר הקשה. בעצם ידיהם גוללו בווין ואטלי את האסון על ראש הארץ הזו מאז ובמשך כל החדשים הרבים האלו. ומאז – כל מה שנעשה ונפעל על־ידי הממשלה הבריטית כאן אך הוסיף ועודד את ההתנגדות הערבית והוכיח, כי יש שכר רב לכל המתנשאים מקרב שכנינו. אך הודות לכך יכול היום מיניסטר־החוץ העיראקי הנאצי לאיים ב“התפוצצות ברחבי המזרח התיכון”. נראה, שמאז ועד היום למד גם בווין משהו: כי דיוויזיות נוספות נצרכו לא למען העלאת יהודים לארץ אלא למען עכב עליית יהודים ולמען המשטר של גירוש מעפילים ודיכוי היהודים בארץ.
דרך־העיועים של ממשלת הפועלים בארץ־ישראל פשטה את הרגל. שום רדיפות ומצבים צבאיים לא ירפאו את המכה שהיא בעצמה גרמה לה. עכשיו אומרת ממשלה זו שוב להשהות את הפתרון על ידי תמרון חדש. עלינו להתקין את עצמנו יפה לקראת המערכה הבינלאומית, המעותדת לנו.
כ“ט שבט תש”ז
בל נחריש! 🔗
בימי המצב הצבאי קרו מקרי רצח מתועבים ביותר, שלא בשעת “פעולות”, על־ידי לובשי מדים בריטיים.
כך בכל גל של פעולות־עונשין צבאיות בישוב; כפרפרת למהלומה הכללית הניתכת על ראש הכלל ברוב תכניותיה ותכונתה על ידי צבא הוד מלכותו – נעשים מעשי־רצח “פרטיים” ביהודים ודם יהודים הולכים לתומם נשפך בידי חיילים חורשי רעה.
הצד השוה בכל המקרים האלה – חיפוי מצד השלטונות הצבאיים על מעשי הרצח וניקוי הרוצחים מעונש. כך היה ברצח עמרם רוזנברג בתל־אביב, כך ביריית האשה ובנה על־ידי חייל בריטי בחיפה וכך גם במקרים האחרונים של הריגת בחורה בתל־אביב והריגת ילדה ובחורה בירושלים. ומזעזעת ביותר פרשת הריגת אסתר טובי בירושלים.
לעיני רבים, ברחוב ראשי, התגעשו שני חיילים אנגלים, אשר לא שקטו מזעפּם עד שביצעו את זממם, בקפחם בצורה מתועבת חיי בחורה צעירה חפה מכל פּשע (חוץ מן הפשע שהיא יהודיה). רצח אכזרי וזדוני זה לוּ קרה באנגליה או בכל ארץ אחרת, היה בלי ספק מעורר תגובת זוועה בדעת הצבור והיה מביא לידי הענשת מבצעי הפשע כראוי להם. לא כן במקרה ירושלים. איש בדעת הקהל הלא־יהודית כאן ובאנגליה לא יתעורר על כך, ותגובת השלטונות עם תפיסת הרוצח היא – חיפוי.
מלבד אשר המעשה מכתים את הצבא ומגביר בלב הצבור את ההכרה של היות דם יהודים הפקר בעיני הצבא, הרי מבחינת המלחמה בטרור – אשר לשמה כביכול רוכזו חיילות רבים בארץ ואך למענה כל שלשלת “שלבי הפעולה” מאז ה־29 ביוני ואילך – פרשה כזאת אך מוסיפה שמן משחה על גלגלי הטירור ומשרתת מגמה הפוכה מזו של השקטת הארץ וביעור הטירור מתוכה. פרשה שכזאת, כאשר עוברים ימים ואין ידיעה על הענשת הרוצחים אשר במדים בריטיים, מסעירה ומרתיחה כל לב בישוב.
בל נעבור לסדר היום על מעשי הרצח האלה. על מוסדותינו האחראיים לפעול בכל היכולת שבידם, כדי שהפושעים האלה יבואו על גמולם, ולא יהיה דם יהודים הפקר.
ובזה תהיה תרומה חשובה למלחמה בטירור בארץ.
ה' ניסן תש"ז
בימים אלה 🔗
בימים האלה רשמה ההיסטוריה הישראלית דף חדש, ספוג דמע ודם, בספר המרטירולוגיה של העם היהודי.
בפקודת ממשלת אנגליה האדירה ומתוך הכנות ותכסיסי מלחמה – ערכו צבאות ממשלת הוד מלכותו, מצוידים ומזוינים בציוד מלחמתי חדיש, התקפה על הישוב העברי, אפשר לומר – על העם העברי.
אפשר להגיד: פרט לטבח הנאצי בעם היהודי – לא היתה בדורנו, המלומד בפרעות ביהודים ובעינוי יהודים, התקפה על קיבוץ יהודי, אשר כה זיעזעה עד היסוד את כל העם, אשר כה הדהימה והסעירה, כהתקפה זו של כוחות הצבא האנגלי על הישוב היהודי בארץ־ישראל. כי היתה זו התקפה על המעוז האחרון והיחידי של העם הנרדף והמושמד בארצות גלותו, התנקשות באחרית תקוותו של הנדכה בעמים, פגיעה בלב מפעל ההצלה והפדות, ההולך ומוקם במאמצי לא־אנוש וברוב עמל וקרבנות זה עשרות שנים. כי על כן גדלה החרדה לצפור־הנפש של הקיום והתקומה של עם ישראל, ותכפו הפגנות ומחאות בכל קצווי תבל שם יהודים נחיתים.
ובימים האלה גם קיבלה מכה עצומה האמונה מורשת דורות ואשר עלתה כפורחת ביחוד בדורנו, כי לא כעמים אחרים – שונאי יהודים ומדכאיהם – העם האנגלי, כי העם הזה, עם התנ"ך, עם אוליפנט ובלפור ולויד ג’ורג' וּווינגייט וּוודג’בוד – “אחר” הוא ביחסו ובהרגשתו כלפי העם היהודי, בתפיסתו את חטא העולם כנגדו ואת החובה לתיקון העוול. הימים האלה גילו לנו אולי בפעם הראשונה באופן האכזרי ביותר שאין האנגלים שונים בזה מאחרים, שגם הם מסוגלים לפרוע ולפגוע, באופן מתוכנן ומחושב מראש, בזה העם שזה עתה נתנסה במרחץ־דמים איום ואשר המונים משרידיו עדיין נענים ונמקים באפס חיים ואפס תקוה במקומות רבים בעולם; שגם הם יכולים לכוון את כוחם העז, נגד עם קטן וחלש, המתאַזר בשארית כוחותיו להיאחז בכבר ארץ אבותיו ולהתאושש משפל מצבו תוך חיי יצירה ושלום. הוּראינו לדעת הפעם, כי אין כל חדש תחת שמינו, כי גם הממשלה האנגלית, המלומדת במדיניות של פיוס כלפי שודדי עולם ומנופפי חרבות, מוכנה להראות את כל תקיפותה כלפי העם היהודי המתחדש בציון, אשר העיז להתנגד להתעללות הממושכת בשרידי טבח היטלר, אשר כל העולם יודע, והממשלה האנגלית יודעת לא פחות, ואישרה זאת ועדת־החקירה שהיא שלחה, כי אחת דרכם לחיים והצלה – לארץ־ישראל.
סח חבר תל־יוסף: הרבה שנים אני בארץ, הכרתי לדעת את האנגלים כאן, גם קראתי הרבה עליהם, – אפס, רק ביום השבת ההוא, 29 ביוני, הכרתי אותם לאמיתם. כמו שהם. הם הסתערו עלינו, היכו, התעללו, שדדו, בעטו, בחמת זעם. וראיתי כיצד התלחשו קצינים וחיילים בבוא מכונית המשא מתל־עמל – בטרם הסתער עליה טאנק במכונת־יריה והפיל חללים את שני האנשים שישבו בה. ועוד… משראיתי כל זה – ידעתי שרק עתה הכרתי את בני העם האנגלי.
באותם ישובי העבודה, בהם נהגנו מידה כה גדולה של הכנסת אורחים (בלי, כמובן, שהחזקנו על זה טובה לעצמנו) ברבבות חיילים מצבא הוד מלכותו בזמן המלחמה, במקומות שכה הרבינו לאָרח אותם, לקבלם בסבר פנים יפות, להאכילם ולהשקותם ממיטב תוצרתנו ולהנעים להם את שבתם אתנו – באותם מקומות פרצו חיילים אנגלים אל שערינו כפרוץ אל אדמת אויב, סחבו אנשים, נשים וילדים חפים מכל פשע אל תוך מכלאות־תיל, רמסו, השחיתו, השפילו, אף הובילו אותנו כשבויי חרב.
וידענו: רק ביהודים יכולים לנהוג כך – וגם הם, האנגלים, וגם הם, שליחי הממשלה הסוציאליסטית.
וראינו: עיקר כוונתם – לדכא, לשבור, להשפיל. כל תעלוליהם בישובי הפועלים, במוסדות העליונים של העם העברי, במוסדות ההסתדרות, היו מכוּונים בעיקר לכך. עצם בחירת יום השבת למעשה ההסתערות על הישוב היהודי וסטירת הלחי לרב היהודי הזקן והמכובד מראשי העם ומוסדו העליון1 וכפיית חילול השבת על אותו רב ועל רבים אחרים – פגעה בכל העם היהודי, ללא הבדל דעה ומפלגה.
אכן, יש להודות: בדבר אחד הצליחו מאוד – לפגוע, להכאיב, להשפיל. הכוח האימפריאלי החזק והמזוין, אשר הלם בישוב השלום והעבודה, המועט במספרו והחלש בכוחו, פצע עמוקות את כל הישוב; חמתו אשר נשפכה על ישובי־הפאר של הפועלים ועל המוסדות העליונים של העם היהודי והסתדרות העובדים – פגעה בלבם של כל ישראל לכל תפוצותיהם. יום עובר אחר יום, זה קרוב לשלושה שבועות, – והכאב תוסס באין הפוגות, וחברינו באלפיהם, מטובי יוצרי הפלא של המפעל המשקי־חברתי־סוציאליסטי שאין דומה לו, עצורים במחנות הסגר בחסותה של הממשלה הסוציאליסטית של בריטניה הגדולה, וראשי העם בציון יושבים כלואים, – והמהלומה בוערת בעצמותינו ללא הרפות.
אולם החטיאו המטרה באמרם לדכא, לשבור, להטיל אימה. נהפוך הוא: אין כיסורים הגדולים האלה שהנחיתו עלינו לחישול הרוח, לתגבורת הכוח הנפשי והרגשת־הצדק העמוקה, לחיזוק העקשנות היהודית לגאולה ולקוממיות, לחישול הרצון העשוי לבלי־חת, לאיחוד כל כוחות העם למלחמת חייו. ואם גם יוסיפו לרדוף ולהכות – אותנו לא יפחידו. הדור הזה בישראל, אשר ראה בעיניו טבח ששה מיליון מאחיו בני עמו, לעיני כל העולם האדיש והקשוח לדם ישראל הניגר כמים, אשר סגר לפניהם כל שערי הצלה, ואף את שערי ביתו הלאומי – הדור הזה לא יוכל בשום פנים ואופן להתעלם מגורל ישראל ומעמדו ועתידו, לא יוכל לשוב לסדר יומו הרגיל, ואף רדיפות, מכות ומאסרים, לא יזיזוהו מדרכו. הדור הזה בישראל נשבע: חייו אינם חיים עד אם יחלץ את העם ממעמדו הנוכחי, וישים קץ למצב זה שבו יהיה נתוּן לשבט או לחסד בידי אחרים, וישים קץ למצוקות היהודים במחנות ובמקומות אשר עד היום שופכים דמם ורודפים אותם, ויגיע למעמד של חיי בטחון וכבוד ועצמאות, ככל העמים אשר על פני האדמה.
י“ח תמוז תש”ז
שני ישובים חדשים 🔗
שוב זכינו ליום גדול, בו נוספו על מפת הישוב היהודי בארץ שתי נקודות חדשות: שדה עקיבא והעוגן. שתי חוליות נוספות הן בשרשרת המפוארת של ישובי ישראל בארצו, פרי מאמצי עם נודד וגולה לגאולה ולתקומה. זאת היא תוספת כוח ודם חדש לעורקי העם היהודי המתעורר לתחיה בארצו. כי רבו הצרות, וגברו הקשיים, וקמו מכשילים מחוץ ומבפנים, וגדלה מידת המאמצים ומסירות־הנפש והאמונה הנדרשת מאת העומדים במערכה אל מול ימים באים – ובא מפעל ההתישבות של יום השנים־עשר באלול תש"ז וחיזק כל ידים ורומם את הרוחות, ואימץ את הבטחון ולהט המעשה ועוז העמידה לקראת הבאות.
הרי זו גם בשורה לישוב ולעם נס ודגל לעולם: לאחר כל שעבר על העם היהודי, ולנוכח האכזריות וההתעללות בשרידי יהדות אירופה שבמחנות ומדיניות הדיכוי של השלטון הבריטי בארץ – עוד לא דללו מעינות החיים והיצירה והגבורה של חלוץ העם היהודי במולדתו. עוד כוחו אתו להוסיף לעמוד במערכה ולגלות רוב כוח ויכולת בהמשכת הבנין המפואר של היהודים בארץ הזאת, על אף הקשיים העצומים אשר משטר “הספר הלבן” וכל הגזירות החדשות־לבקרים שמים על דרכו. הרי זו גם בשורה לבאות: כה נוסיף ונבנה.
לנוכח כיבוש שטחים חדשים לעצמאות היהודית בארץ, לגאולת שטחי־שממה והפראתם לקראת קליטת עולים חדשים מאחינו, לנוכח המעשה הרב של התישבות ובנין והחיאת נשמות הארץ ושילוב כוח תחיתה בכושר יצירתם של בניה השבים אליה – מה עלובה פעולתם של הפורשים המגלים כוחם במעשה הרס ושפיכות־דמים. מה גדולים האסון והסכנה למפעל תקומתנו בדרכם זו. ממעמקי האומה המפרפרת ביסוריה, והמתאזרת לגאולה ולקוממיות בוקעת הקריאה: לא זו הדרך! גאותנו וכוחנו, בעתיד כבעבר: בהתישבות, בהעפלה ובהגנה! אך באלה נעמוד, בהן גבורתנו. גם כלפי חוץ, כאשר כלפי פנים, ערך המעשה החיובי שלנו גדול ורב.
ומשמעות מיוחדת למעשה ההתישבות בעמק־חפר ובדרום בימים אלה, חותכי גורל, עם גמר הדין־וחשבון של ועדת־החקירה ולפני מושב המליאה של האומות המאוחדות.
תש"ז
מעניני הימים 🔗
לא עברו שעות מרובות לאחר חטיפת שני השוטרים האנגליים ביום 9 ביוני ברמת־גן – והממשלה הזדרזה ופירסמה הודעה רשמית על מעשה־זוועה אשר לא גרר אחריו מיד נקיטת אמצעים מצד הממשלה אך מהטעם “שידוע לה כי הישוב נקרא לעזור בגילוי מקום מעצרם של השוטרים”. אפשר לשער (על פי נסיון העבר) אילו אמצעים היתה נוקטת הממשלה, אילו לא נודע לה על תגובת הישוב מיד, או אילו היו עוברים ימים מבלי שהחוטפים ישוחררו. כן אפשר לשער (גם כן מפי הנסיון) איזה רעש גדול היה קם אז בעתונות האנגלית.
נגיד בכנות: אבן כבדה נגולה מעל לב הישוב, כאשר נודע על שחרור שני החטופים סמוך למעשה חטיפתם. רגש של זוועה מילא את הצבור נוכח מעשה־הטירוף החדש של הפורשים, ולאו־דוקא בשל מעללי התגמול הצפויים לישוב מהממשלה, אלא בשל הסלידה הטבעית של הצבור היהודי ממעשים ברבריים כאלה. סערת־הזעם והנכונות לפעולה, שהתעוררו בישוב סייעו לא מעט לחיסול מהיר של המעשה הלזה.
אולם, נשאל אנחנו וישאל כל הישוב: למה שתקה הממשלה, ושתקה דעת הקהל באנגליה, למעשה הזוועה אשר נעשה על ידי לובשי מדים בריטיים בנער יהודי לפני שבועות רבים בירושלים? באמצע הרחוב, לעיני עוברים־ושבים חטפו שוטרים את הנער אלכסנדר רובוביץ – ועקבותיו לא נודעו. והממשלה לא נזדעזעה לרגל מעשה זוועה זה, ולא מיהרה לפרסם הודעה רשמית. ואיפה נעלם קולם של העתונות האנגלית? האם חטיפת יהודי היא פחות זוועה ופשע מאשר חטיפת אנגלי? או האם הזוועה פוחתת כאשר היא נעשית בידי לובשי מדים בריטיים?
עתה עם התגלות פרשת פאראן ותעלומת “בריחתו” פעמיים ועובדת רצח הנער בידי כנופיית חוטפיו, וכל שערורית הכנופיה הרצחנית־הטרוריסטית בשורות כוחות הבטחון הבריטיים בארץ – נראה באור מחריד את המשטר המדיני המגדל פרי באושים כאלה: רצח אסתר טובי, עובד מזרחי, ולבסוף – חטיפת אלכסנדר רובוביץ והריגתו בתוככי ירושלים.
בל ננוח ובל נשקוט. נפעל בכל יכלתנו שכנופית הרוצחים תבוא על ענשה. ובל ננוח ובל נשקוט עד אם יחלוף המשטר המדיני שעל קרקעו צומחים גידולי־רוש אלה.
המזימה של פיצוץ בית־הדר, ומות הגבורה של זאב ורבר2 ממוקשי הפורשים אגב סיכול המזימה – משמעות גדולה להם בחיי הישוב ומהם תוצאות רציניות לעתיד. למדנו לדעת: אין דבר העומד בפני הבנים הסוררים האלה, אשר פרשו מגוף עמם והטילו את עצמם למעשי טירוף ושפיכת־דמים, שמהם סכנות איומות לכולנו. ואף על פי שהישוב וכל הכוחות האחראים בעם מתקוממים נגד הפרישה בכלל ונגד מעשיהם של הפורשים – ממשיכים הללו בדרכם כאילו לא קרה דבר, כאילו אינם משחקים בשלומו ובקיומו של מפעלנו. נראה, כי מנוי וגמור אתם לכפות עלינו את רצונם, רצון של מיעוט המתנשא לאנוס את הישוב כולו לדרכו, ולהכריחנו בכוח הטירור להרכיבם אלופים לראשנו.
הלוית הרבבות מכל השכבות והחוגים אחר מיטתו של זאב ורבר ביטאה לא רק אבל וצער למותו בלא עת של החלוץ הנאמן, אשר במותו מנע שואה גדולה, אלא גם ביטאה הזדהות עם הארגון הלאומי האחראי להגנה ובטחון, והתנגדות לפרישה ולמעשי הפורשים.
כאילו כדי להמחיש ביותר את כל האימה שבמעשי הפורשים – באו מעשי הרצח הנתעבים במוצאי שבת, אור ליום 29 ביוני, בתל־אביב ובחיפה. בחוצות העיר, השוקקים המוני מטיילים, ירו בחורים יהודים מן המארב בחיילים הולכים לתומם – והכתימו את העיר העברית בשפיכת דמי אורחים הולכים לבטח בתוך הקהל היהודי. ובהדר הכרמל, בבית קפה יהודי, ירו יהודים דרך החלון בקצינים אנגלים יושבים לבטח בין יהודים, וגם כאן הכתימו את הישוב היהודי בשפיכת דמי נקיים. אפילו מעשה הזוועה של חטיפת אלכסנדר רובוביץ והריגתו בידי לובשי מדים בריטיים וחיפוי הממשלה על כנופיית הרוצחים האנגלים שביצעו מעשה זוועה זה – אינם יכולים להצדיק במשהו נקמת דם בסתם אנשים, אך ורק מפני שהם אנגלים. מעשים כאלה רק נותנים נשק בידי אויבינו, ומעשי הפורשים משתלבים במעשי שונאינו בנפש.
עוד עכשיו, בשעה ה־12, יש לפנות בקריאה אל הצעירים אשר בשורות אצ“ל ולח”י:
שובו, שובו לכם, אתם המותעים והמודחים, צרפו את כוחכם ואת רצונכם אל כוחו ורצונו של העם המאורגן העומד על נפשו. לא תהיה תפארתכם על דרך הפרישה וטרור הדמים. בזאת רק תחתרו תחת קיומו ועתידו של עמכם. כל פרישת מיעוט מכלל המחנה הלוחם לעם – רק כשלון וסכנה בה לעניינו של העם. מעולם לא הנחילה פרישת מיעוט מכלל־הציבור שום דבר זולת אסון.
כ“ז תמוז תש”ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.