ביום א' טבת קרה ליד בית־נבאללה, בדרך לבן־שמן, מעשה־זוועה איום, מהזוועות הגדולות ביותר שנעשו בשלושת השבועות האחרונים בארץ בחסותו של השלטון הבריטי: מחנה הלגיון הערבי, שהשלטון הבריטי אחראי עליו ומפקד עליו, ערך טבח אכזרי בשיירה יהודית שקטה וחפה מכל עוון, לאחר שניצלה מכנופיית־פורעים שהתקיפה אותה בדרכה קודם לכן. השערוריה הזאת, שלגיון צבאי סדיר יעשה טבח בתושבים שקטים – אשר מאין אחריות השלטון לדרכים נאלצו להתלכד לשיירה – חרג אפילו מהוי־הדמים של הימים האלה וזועק יותר מדי באזני העולם, על הפשע של החזקת צבא ערבי בקרבת ישובים עברים בעת הזאת, למרות אזהרת המוסדות היהודיים, ושל הפקרת הארץ להשתוללות דמים, שהכשירה את מעשה־הזוועה הזה, – עד שהבריגדיר האחראי על מחנה הלגיון הערבי הזה אץ להודיע, יחד עם הודעה הרשמית על המאורע, כי כבר פתח בחקירה על מה שקרה.

כמובן, הבדיה על זריקת רימון למחנה הלגיון, אשר המודיע הממשלתי בארץ הזכיר אותה “כטענה” וראדיו לונדון, הרחוק ממקום המעשה, מיהר להפיצה כעובדה, – המודיעים בעצמם יודעים כי איש לא יאמין לסיפור־כזבים זה.

לא מעטים היו שחשבו: לא יתכן שהשלטונות יעברו בשתיקה על המעשה הזה ולא יעשו את אשר היה עושה כל שלטון אחראי – לגלות את האחראים לרצח המתועב הזה ולהביא אותם על ענשם. ולפחות – יעבירו את המחנה הזה, של הלגיון הערבי, המועד לרצח יהודים, ממקומו בקרבת ישוב יהודי. אך, כנראה, מה שלא יתכן בכל שלטון שוקד על סדר וחוק – יתכן ויתכן בשלטון הארץ הזאת. חזקה, כנראה, המצוה של “תוהו ובוהו”, עד כדי רמיסת כל חובה אלמנטרית של שלטון, האחראי על חיי אזרחיו ועל שלום הארץ.

והנה, הבדייה על זריקת רימון מצד יהודים נעשתה כבר רשמית. מעתה גם פשע מתועב זה שבוצע בידי נושאי מדים צבאיים שברשות השלטון מתכסה במשאון, כאשר כוסו במשאון מקרים לא מעטים בעבר.

רק מהימים האחרונים: לפני שבועיים נורה בגבו ונרצח צעיר יהודי, גדליה אררה הי"ד, מידי שוטר בריטי, שלא בשעת התנגשות או מהומה. הקצין הממונה עליו הבטיח מיד לראש עירית תל־אביב, שפנה אליו, לערוך חקירה על מעשה־הרצח הזדוני הזה. מה גורל “החקירה” הזו? ומה גורל “החקירה” על פשע בית־נבאללה?

האומנם לא יבוא זמן שהאחראים על כך יצטרכו לענות על שאלות אלו?

הכרוניקה של הימים האלה מספרת:

“15 בדצמבר. אנשי הישובים בנגב, שבאו לבאר־שבע לקבל מבית־החולים את שלוש הגויות של חבריהם אשר נרצחו בשבת, הותקפו במטר יריות כשנכנסו העירה. הם חשו למצוא מקלט במשטרה, אולם השוטרים סרבו לפתוח את השער. עד שהתערבו השוטרים הבריטים. רק אז הורשו להכנס לחצר המשטרה”.

ולמחרת סופר:

“פלשתין” מודיע, כי המפקד הכללי של המשטרה ביקר בבאר־שבע, הודה למשטרה הערבית על שירותה וביקש להמשיך עד לפינוי".

העובדה, שהמפקד יכול להרים על נס שירותה של פלוגת משטרה אשר כזאת, אשר באופן גלוי וללא כל חשש סגרה שער בפני מעטים נרדפים הצפויים ליהרג בידי רודפיהם המרובים המבקשים את נפשם – מדברת בעדה.

היש לתמוה על זאת בימים האלה?

והיש לתמוה על כך, שמפקדת המשטרה מסרבת בעקשנות להרשות למשטרת הישובים היהודים להשתמש במכוניות משוריינות ומכריחה אותם לנסוע דוקא במכוניות הרגילות, כשהם גלויים לכדורי רוצחים בדרכים!

היש לתמוה על כך, שהשלטון אינו נותן לסלול את כביש־הבטחון, המחבר את תל־אביב ישר עם כביש ירושלים, ומכריח בזה שהתחבורה תימשך גם להבא דרך כפר הרוצחים אבו־כביר, מקום שם נפלו הרבה עשרות יהודים ב־1921, 1929, 1936 ובשבועות האחרונים?

היש לתמוה על כך שהשלטונות אינם מרשים לראש הועדה העירונית בירושלים לעשות סידורי בטחון לבאי בית העיריה, לאחר שכבר נהרגו ונפצעו יהודים מהמזדקקים לעיריה בסביבה פרועה זו?

היש לתמוה על כך, שכוחות הבטחון, אשר לא גילו עדיין את כוחם בהשתקת פורעים מרצחים בדרכים בשכונות־ספר יהודיות, עוסקים כל הזמן ברדיפת אנשי ההגנה ובחיפושי נשק ומאסר המגינים, בעצם עמידת התגוננותם?

והיש לתמוה על עוד חזיונות רבים יום־יום, אשר סיכומם הכולל הוא – התנהגות עוינת וחורשת רעה כלפי היהודים מצד אלה, אשר בידם חיי אזרחי הארץ ושלומם ושהכריזו קבל עולם על אחריותם הם בלבד לבטחון הארץ עד סוף המנדט? היש לתמוה על כך, שכל תעלולי השלטון בשלושת השבועות האלה משמשים עידוד לכוחות ההרס, הזוממים להביא אסון על הארץ הזאת, על יהודים וערבים כאחד?

אולי יבוא יום והאחראים על הנהלת הארץ יצטרכו להסביר את כל התמיהות האלה וגם – לתת את הדין על מעלליהם בימים האלה.

י' טבת תש"ח.

 

השלטון הכושל    🔗

זה למעלה מחודש ימים נשפך דם רב בארץ, של יהודים ושל ערבים, בלי הפוגה. כל הארץ נתונה להשתוללות דמים, להפקרות, למעשי־זוועה, להרס ושוד – כרצון המופתי וכנופייתו ובחסותם של השלטונות הבריטיים.

עבר כבר חודש ימים ומעלה לשלטון ההפקרות והרצח בדרכים ובשלוש ערי הארץ – והשלטון הבריטי, אשר הכריז כי הוא אחראי לבטחון, ואין לאחר חלק בו, ואינו נותן לועדת־הביצוע של או“מ כי תבוא לארץ, והוא רודף את ההגנה היהודית ומפריע להתגוננות היהודית, – השלטון הזה אינו מראה כל רצון להחריד את קני הפורעים, להפריע להם, לעשות משהו לריסונם. ימים ולילות עומדות כנופיות ערביות ויורים והורגים אנשים ונשים וילדים – והכוחות הבריטיים, שהם רבים בארץ, הם “נייטראליים” לכל זאת, מניחים לפורעים לעשות את מלאכתם בגלוי וללא חשש. ימים ולילות ירו בלי הפסק בואדי רושמיה וּואדי סאליב, שבחיפה, בג’בליה ותל־עריש שליד תל־אביב, בעיר העתיקה שבירושלים – ולא הופרעו ח”ו מכוחות הבטחון. ולא שמענו כי היו מאסרים מבין המתקיפים, או כי הופרעו אחד מקני המרצחים, השולחים מות זה שבועות שלמים, כאשר נרדפו והופרעו ונאסרו רבים מהמתגוננים היהודים. ואם הושמה לאל עד כה מזימת הרוצחים ונמנע מרחץ־דמים גדול ומוחזק הבטחון במידה מרובה בישובי היהודים – הרי זה אך ורק הודות להגנה היהודית האמיצה והאחראית, והבטחון היה יכול להיות הרבה יותר מושלם אילולא הפרעת כוחות־“הבטחון” האנגלים.

עברו כבר חמישה שבועות להתפרעות־דמים חמורה – ואין שלטון בארץ. גם אחרי ההודעה החגיגית של דובר הממשלה, כי ישמרו על הבטחון בכל מחיר – נמשכת ההפקרות בדרכים, בחוצות עיר, נמשך שוד רכבות ללא כל הפרעה. זה מאותות שלטון רקוב ופושט רגל. הוא בעצמו – אין בו רצון ויכולת לשמור על הבטחון, ואלה שבחייהם הדבר ושרוצים ויכולים לשמור על הבטחון – להם אינו נותן. וכל קיומו וכל גבורתו – מתגלים רק בגזילת נשק ההגנה, במאסר ובהתעללות במגינים. שלטון התוהו־ובוהו.

הקזת דם יהודים וערבים והרס החיים בארץ. זה, כנראה, רצונם של אלה אשר ארגנו והפעילו את כנופיות־הרצח והאחראים לפעולתן הבלתי מופרעת.

אם מי מאנשי התככים וזוממי המזימות הטמאות ומפיחי הרציחות ותומכיהן ומבצעיהן חושבים, כי במעשי־תועבה אלה וכיצא בהם ימיתו את תקוות העם היהודי ויעשו לאל את מאמץ העם היהודי ואת החלטת האומות המאוחדות להקים מדינה יהודית בחלק של ארץ־ישראל – הרי הם טועים טעות גמורה, ולשוא כל תעלוליהם, כי לא יעלה חפצם בידם.

העם היהודי הרואה את גורל נידחיו שנתיים וחצי אחרי המלחמה, הנמקים במחנותיהם ובדרכי נוּדם, ללא תקוה ותוחלת בשום מקום בעולם זולתי בארץ אבותיו, הרואה את מעמדם השפל והמסוכן של ישובי היהודים בארצות המזרח – הוא לא יחת מפני שום מאמץ וקרבן, כדי לבנות את ביתו ולהקים את מדינתו ולקרוא פדות לכל בניו שואפי פדות בארצם. והישוב היהודי, אשר ראה את ביתו הלאומי סגור בפני פליטי חרב הנאצים, והממונים על הבית הלאומי מגרשים באכזריות מחופי הארץ אנשים, נשים וטף שניצלו והגיעו הלום – הוא יודע, כי אין לבטוח עוד בחסד לאומים, ושוא כל הבטחות והתחייבויות, ורק מדינה עצמאית יהודית היא הפתרון היחיד לחיי העם יהודי וחיסול אסון גלותו. כי על כן עמוד יעמוד הישוב היהודי בלי חת להגן על חייו ועל מפעל גאולתו של העם היהודי – המדינה היהודית על סף התכוננותה. והוא ישקיע את כל כוחו ויכלתו – והם אינם קטנים – בהדיפת האויב ובסיכול מזימתו.

אכן, אויבים שתו עלינו מעברים. והמעצמה, אשר נתנה את הצהרת הבית הלאומי ליהודים והתחייבה לעזור להקמתו – עומדת כצר לנו. בימים גדולים ומלאי־סכנה אלו, על סף הגשמת המדינה היהודית, אנו נתונים כבמלכודת בתוך שכנים מוסתים ופורעים, העושים מעשיהם בחסות שלטון עוין, אשר סגר עלינו, מבלי לתת לנו להגן על עצמנו ומבלי להניח לכוחות, אשר צריכים ויכולים לעזור לנו לעבור את תקופת־המעבר המסוכנת ולהכשיר את הקרקע למדינה היהודית, לבוא לארץ.

לאחר שכל נסיון להשפיע על השלטון האנגלי שימלא את חובתו האלמנטרית בקיום הבטחון עלה בתוהו – אין דרך אלא לפנות אל מועצת הבטחון של האו"ם. יש לפקוח את עיני אלה, האחראים על החלטת המדינה היהודית, על הנעשה בארץ ועל הצפוי לה תחת השלטון הבריטי, ולדרוש את עזרתם הדחופה בהשלטת הבטחון ובהכשרת המדינה היהודית.

בל ננוח ובל נשקוט. נפרוץ את המלכודת, ששם לפנינו השלטון הבריטי הכושל והמכשיל בארץ.

כ“ז טבת, תש”ח.

 

ההתקפה בצפון    🔗

לא כהפתעה באה ההתקפה על ישובי־הספר. חדשים לפני זה התריעו על כך ואיימו נציגי סוריה באו"ם ודבריה בליגה הערבית. לא חדלו מאיים ומהכריז בגלוי על הכנת מלחמה “להצלת פלשתינה”, על גיוס לוחמים וכסף, על תמרונים בגבולות, על מחנות אימונים, על משלוח עזרה באנשים, בכסף ובציוד לכנופיות בארץ־ישראל. וככל שגברו ההכרזות וההסתה ומשלוח העזרה מהתם – כן גברו פעולות הכנופיות בארץ: בדרכים, בחוצות הערים, בשכונות הספר; ההפקרות והשתולללות־הדמים פרשו צלן על כל הארץ, וכל הישוב היהודי הוצג כמטרה לחצי־המות, השלוחים אליהם מידי הכנופיות הערביות, ולא פעם בחסותם של הבריטים, – הכל כפי התכנית ולפי הפיקוד של הועד הערבי העליון.

השלטון הבריטי, היודע ורואה כל זה, הכריז קבל כל העולם, כי הוא – ורק הוא – אחראי לסדר ולבטחון בארץ. ובאשר מהרגע הראשון נגלה חוסר יכלתו ורצונו וחוסר כוננותו להשתלט על המצב ולהשליט חוק ובטחון – הפנה השלטון את עיקר פעילותו לרדיפת ההגנה היהודית ולגזילת נשק־ההגנה המעט בעוד הפורעים בדרכים ובקצות הערים עושים מעשיהם כמעט ללא הפרעה, ולעתים אף בעידוד ובעזרה פעילה מצד כוחות הבטחון. והנה זכינו בימים האחרונים לצעד נוסף ומכריע: מעמד חוקי ל“ארגון־ההגנה” הערבי והכרה בחוקיות המחסומים ששמים אנשי־כנופיות ערבים בפתחי ירושלים ובראש דרכים, בעוד שההגנה היהודית נרדפת ומוחרמת ע"י השלטון עד היום הזה.

כל שהתרחש בארץ מאז 30 בנובמבר ועד היום שימש עידוד גדול – אפשר גם לאמור: הזמנה – לקראת המאורע שנתרחש ביום 9 בינואר, כאשר 600 איש מזויינים – לפי הודעת הממשלה – עברו את גבול סוריה והתנפלו על שני ישובים יהודיים על אדמת א"י. הצבא הבריטי החונה בגבול השתמש בתותחים ובעזרת מטוסים להדיפת התקפה מחוצפת זו מעבר לגבול הארץ הזרה, ואף הוטל על ציר בריטניה בדמשק למחות בפני ממשלת הארץ ההיא.

עתה מתגלה לעיני העולם, ובראש וראשונה לישוב היהודי בארץ, התמונה שמישהו רוצה לראות כאן ביום לאחר פינוי הצבא הבריטי. במדינות השכנות, על הגבול, צבא ערבי מאומן ומזויין ומצוייד בכל צרכי מלחמה, כמובן – באופן ליגלי, שהרי מדינות עצמאיות הן וחברות בארגון האומות; ואילו בצד הארצישראלי של הגבול – חלל ריק, ללא כוח־שכנגד, אשר יוכל לעמוד בפני הלגיונות המתפרצים, באשר שלטון־המנדט עשה כל שביכולתו כדי שלא יקום בארץ כוח כזה. על כך התעקשה אנגליה לבלי לתת לועדת הביצוע של האו"מ לבוא בעוד זמן לארץ, כדי שהיא תוכל להכין, מבחינת הבטחון ומבחינת הנהלת הארץ על כל שירותיה, את הארץ לקראת פינוי הצבא והאדמיניסטרציה הבריטיים. כך מונע השלטון הבריטי בכוח את הדבר האלמנטרי שאינו סובל דיחוי אף יום אחד: הקמת מיליציה יהודית, מאומנת ומצויידת, אשר תוכל לבוא במקום הצבא הבריטי בהגנת החלק היהודי של הארץ ושמירת הבטחון והסדר בו, לאחר שהצבא הבריטי יעזוב את הארץ.

המאורע בגבול הצפון חושף את כל המצב. מה שהתרחש שם משמש אזהרה לישוב היהודי, אזהרה חמורה לארגון האו“ם, אשר יהיה עם הפינוי האחראי לשלום הארץ וגורלה ולביצוע החלטת האו”ם.

יש להוקיע את כל הפרשה לעיני האומות המאוחדות ולדרוש ממוסדות האו"ם לפעול מיד בארץ, כדי להשתלט על החוק והבטחון וכדי להכינה כדרוש לקראת התחסלות המנדט ופינוי הארץ והעברת הסמכות לידי הרשות שתבוא במקום הרשות הבריטית. צו דחוף של השעה: בוא ועדת הביצוע לארץ, ארגון מיליציה יהודית ליגלית וציודה בנשק ובאמצעים לקראת יום יבוא.

שבט תש"ח

 

תופר המזימה!    🔗

דובר מיניסטריון החוץ בלונדון חזר והודיע ב־21 בינואר, כי עד חיסול המנדט ב־1 במאי יטיל השלטון הבריטי פיקוח חמור על גבולות הארץ לשם מניעת הברחת נשק. הודעה זו – כוחה יפה מאוד לגבי היהודים, ואילו לערבים מוסיף לזרום נשק דרך הגבולות היבשתיים הפתוחים מצפון, ממזרח ומדרום באין מפריע.

הנה חזקה שוב הדרישה, עם רצח הנהג היהודי ליד חברת הנפט העיראקית ע"י הלגיון הערבי, להוציא את הלגיון הזר הזה, אשר ידיו מלאו דם יהודים, מתחומי הישוב היהודי – והממשלה מתעקשת ואוטמת את אזנה ומניחה לחיילי הלגיון להוסיף ולהתנקש בחיי יהודים (עדיין זכורה, ולא במהרה תישכח, ההפרה המבישה של הודעת הבריגדיר בזמנה לחקור את דבר הרצח 14 היהודים ע"י הלגיון הערבי בבית־נבאללה; חקירה רצינית לא נעשתה והרוצחים לא באו על ענשם).

זה שבועות רבים מתפרסמת שכונת שיך ג’יראח בירושלים בהתקפותיה הבלתי־פוסקות על השכונות היהודיות שמעון הצדיק ובית־ישראל ועל התחבורה להר־הצופים, ורבים הקרבנות היהודיים שנפלו מיריות פורעי שיך־ג’יראח, – אך הנה באו כוחות־בטחון בריטיים וערכו חיפושים והחרימו נשק ואסרו 21 איש, לא משיך־ג’יראח השולחת כדורי מות בלי הפוגות, אלא מהשכונות היהודיות הנתקפות והעומדים זה ימים רבים תחת מטר כדורי הפורעים.

והנה הפקודה החמורה לנוטרים היהודים לבל יעיזו להשתמש במכונות משוריינות מחוץ לתחום המושבה שבה היא רשומה – ובכך הכריחה את פלוגת הנוטרים, שנסעה ביום ה' שעבר להבטיח לפני השיירה את דרך תל־אביב–ירושלים, לנסוע בטנדר פתוח, גלויים לכדורי המרצחים, וליהרג ליד יאַזור באכזריות רבה. אלה הם רק דוגמאות מעטות מני רבות.

אנחנו, הרואים את מעשה הממשלה מאז פרוץ המאורעות, המסייעים בגלוי להתקפה הערבית ולמזימה של הכשלת מפעל היהודים והחלטת האומות המאוחדות, הנעשים ללא כל מעצור וללא כל בושה, – אין דבר אשר יפתיענו עוד בגילוי הרשעות וכוונת הדיכוי והחבלה כלפי היהודים. אותנו גם לא יפתיעו דברי דובר הממשלה בבית הלורדים, כי “חברי הועד הערבי העליון בירושלים עשו מאמצים גדולים לבלום את המהומות הערביות ולשתף פעולה עם הממשלה לתכלית זו”, ש“המהומות בירושלים נגרמו בעיקרם ע”י ארגוני הטרוריסטים היהודים", וכי “אין לדבר על התקפה כללית של ערבים על יהודים” (עיין: המרכז המסחרי היהודי, שיך ג’ראח, בית־צפפה, ליפתא, העיר העתיקה, קטמון – בירושלים בלבד). לאלה שהלכו בדרך המרמה והבגידה והפרת האמונים – אין מעצור בדרך הנלוזה, העקובה מדם רב והמוליכה לשואה וחורבן, אם לא תיעצר יד המשחית.

אך הנה באו ההודעות האחרונות של נציג בריטניה באו“ם וגילו שוב – לאחר מניעת ועדת־הביצוע מבוא לארץ – את כוונת הממשלה הבריטית לחבל בהחלטות האומות המאוחדות ולהכשיל במעשה את פעולות ההכנה להקמת המדינה היהודית. הוא הודיע, כי אין בדעת הממשלה הבריטית להעמיד מראשית פברואר נמל חפשי להגברת העליה היהודית, כהמלצת או”ם, ואין בדעתה להגדיל את העליה מעל למכסה של 1500 בחודש, באשר יש לחשוש להרחבת הקרבות ולהחמרת מצב הבטחון בארץ. לא נדבר על הצביעות שבהנחה, כי מעליית־יהודים מוגברת צפויה סכנה לבטחון הארץ, בעוד שמפלישת מאות ואלפים ערבים בגבולות הצפוניים של הארץ בכוונת הצטרפות לכנופיות, אין נשקפת כל סכנה. אבל יש כאן סימנים של ביטול תאריך ראשון מלוח־הזמנים של החלטת עצרת האומות המאוחדות על ארץ־ישראל, בהנמקה שקופה המעידה על החתירה הגלויה נגד החלטת או"ם.

אין הממשלה הבריטית מניחה לועדת־הביצוע לבוא לארץ, בטענה הצבועה, כי אין לסבול התערבות בשלטון הארץ כל זמן שהיא השולטת והאחראית כאן; בעוד שהכוונה האמיתית היא, כי לא יהיה בארץ בזמן הזה הגוף הבינלאומי האחראי, אשר יכול לראות את כל התעלולים של ממשלת הארץ ואת מצב התוהו־ובוהו ההולך ומבשיל לקראת יום הפינוי, ביחד עם המאמצים לחבל בכוח־ההגנה היהודי ולמנוע הקמת פורמציה ליגלית מוכשרת ומאומנת, שתהא מסוגלת לקבל לידה את השמירה על החוק והבטחון ושתוכל לעמוד בפני לגיונות הכנופיות המתארגנות ומתאמנות בגלוי בארצות השכנות לשם פלישה לארץ עם צאת הבריטים מכאן.

הכרחי שיתגלה ללא כל דיחוי הכוח במוסדות האומות המאוחדות, ועדת־הביצוע ומועצת הבטחון, לעמוד בפרץ ולהפר את מזימות ההכשלה מצד הממשלה האנגלית והממשלות הערביות. צו השעה הוא לאפשר הקמת כוח־מגן יהודי ליגלי והקמת כוח מזויין בינלאומי לביצוע החלטת עצרת האומות המאוחדות. ועלינו לגייס את השפעתנו המדינית להשגת הדברים במהרה.

ט“ז שבט תש”ח

 

למאורעות הימים    🔗

כל העולם יודע: הערבים, בהסתת מסיתים, הכריזו מלחמה על היהודים בארץ־ישראל, בעקבות החלטת האומות המאוחדות למדינה יהודית. על כך התריעו והכריזו הנציגים הערבים, אשר ישבו כבוד במושב האומות המאוחדות, ובכך איימו אנשי הועד הערבי העליון, – ואת זאת הם מקיימים עכשיו בארץ, בהתאמצם ללבות את אש הדמים בפומבי ולעיני כל. ואמנם, כנופיות של פורעים ערבים פתחו בהתקפת רצח על יהודים. בבצעם מעשי זוועה בדרכים ובחוצות ובשכונות־ספר – מעשים מסמרים באכזריותם ואימתם. כמובן, היהודים לא עמדו בחיבוק ידים והם השיבו מלחמה, אך כל מה שהיהודים עשו – להגנה ולהתגוננות בפני מסע־הדמים עשו. בעוד המרצחים הערבים לפניהם, וכוחות “הבטחון” הבריטיים המפריעים להגנה ומשתפים פעולה עם המתקיפים, מאחריהם.

כל זה ברור לעיני העולם כולו.

אולם עכשיו ראה העולם: הראשון אשר נידון בעונש קשה בידי הצדק הבריטי – הוא לא אחד מאנשי הכנופיות אשר שפכו דם רב של אנשים, נשים וילדים חפים מכל פשע, לא איש מאבו־כביר ומאזור סלמה ומליפתה ומואַדי־רושמיה ומשיך־ג’יראח, שמשם אין פוסקות יריות והתקפות בעוברי דרכים ונשים תולות כבסים וילדים הולכים לבית־הספר ואנשים עוברים לתומם או עמלים בעבודתם השקטה – נדון ונענש איש מאנשי ההגנה, אשר נתפס במקום של השתולללות מתקיפים ערבים ובזמן שהרוגים ופצועים יהודים נפלו מידי המרצחים, וסכנה עצומה ריחפה על האוכלוסיה היהודית בשכונות הספר האלה. במקום זה ובשעה זו נתפס איש־המגן היהודי בחטא: הוא השתתף בהגנת אחיו היהודים, אשר אנשי־הבטחון הבריטיים לא יכלו ולא רצו להגן עליהם. כמובן, הוא גם “ירה על המשטרה”. בדיוק כמו שנרצחי בית־נבאַללה זרקו רימונים למחנה הלגיון הערבי, ונטבחי עדן ירו אל הצבא הערבי־האנגלי שם, וקרבנות רביבים, שנרצחו לעיני המשטרה האנגלית־ערבית בעסלוג', בשעה שבאו לבקש הגנה ומחסה – ירו במשטרה, וכמו כל סיפורי הבדים המוכנים מאז ומתמיד באמתחתם של כל מעלילי־עולם על היהודים, בשעות של התעוררות חית־האדם והתרת דם יהודים.

אכן, יומיים לפני משפט־צדק זה על איש־ההגנה היהודי, אשר גם התביעה לא האשימה אותו בהריגה או פציעה – ראה העולם מחזה אחר:

מאות ערבים משתוללים הפכו במשך שעה וחצי את בתי־הזיקוק בחיפה לבית־מטבחיים לעשרות פועלים יהודים שנמצאו שם, בתוצאת הסתה ומעשה פרובוקציה מן החוץ. במשך שעה וחצי דקרו והלמו ומחצו בקרדומות ובגרזנים ומותתו באכזריות של חיות־טרף אנשי שלום ועבודה בעבודתם, שנמצאו כבמלכודת בין הערבים הרוצחים מזה והמנהלים האנגלים ונוטריהם הערבים – שלא עשו כלום להצלתם – מזה. ולבסוף, כשהופיעו כוחות הבטחון הבריטיים, נאספו הרוצחים הערבים, בעוד הגרזנים והכשילים נוטפי־הדם בידיהם, והוסעו לבתיהם בליווי משמר, לבל יאונה להם כל רע. איש מהם לא נאסר ואיש מהם לא הובא במשפט.

בפני מחזה איום ומחריד זה של פיטור מחנה־רוצחים לבתיהם בשלום, בעוד בגדיהם וידיהם מגואלים בדם קרבנותיהם – יחוורו במידה רבה כל שאר מאורעות יום־יום, אשר סיכומם הכולל הוא: התפוררות השלטון הקיים בארץ מול השוד והרצח והשתוללות־הדמים של הערבים – ויד רמה, זדונית, מכשילה, חורשת רעה כלפי היהודים העומדים על נפשם. נוכח תהום זאת של ירידה ותועבה – מה כי נוסיף להתפלץ יום יום מכאב וזעם לגילוי שלטון הבגידה וההפקרות בארץ?

רק מכרוניקה של הימים האחרונים:

חיפושי נשק ומאסרים בשכונת חבצלת שליד רחובות, שמעולם לא נזכר שמה בקשר להתקפת יריות על מישהו – ואין נוגעים, למשל, בשיך ג’יראח שבירושלים, שמשם יורים ורוצחים יהודים עוברי דרך יום־יום.

פירוק נשקם, הפסקת שירותם והעמדתם למשפט של 10 נוטרים יהודים בדרכם לעין זיתים, אשר יום קודם לכן היתה מטרה להתקפת כנופיה ערבית ובה נהרגו ונפצעו יהודים, – וחלוקת נשק לכפרים הערבים בגליל “להגנתם”;

הסתערות־זעף של 2000 חיילים ושוטרים ביבשה ובאנית־מלחמה בים נהריה, למען צוד מעפילים יהודים שהצליחו לפרוץ את חומת הבלוקאדה הבריטית ולעלות לחוף הארץ – והפקרת גבולות הצפון לכניסת כנופיות והברחת נשק לארץ יום־יום באין כל מפריע;

חיפושי נשק־הגנה אצל יהודים, אף בעצם היותם מותקפים ונהרגים (כמו במכונית של הנס בייט הי"ד(¹ – ויד רכה כלפי שוד נשק במחסני צבא ועריקת נוטרים ערבים על נשקם יום־יום;

שצף־קצף על אנשי ההגנה (“הם פושעים גמורים” – “חבר מרצחים” – דברי התובע במשפט דוד כגן) – ולימוד זכות על מסע־ההתקפה הגדול, בהשתתפות שני ראשי־עיריות ערבים, על כפר־יעבץ בפי קצין־המחוז, כי רק מתוך פחד בפני התנפלות יהודים עשו זאת.

וכמה התחמץ לב השלטון הזה לפיצוץ המלון בקטמון – לאחר שלא מצא להגיד מלה אחת על כל המאורעות שעשו ערבים וחיילי הלגיון ביהודים במשך 5 שבועות ויותר.

ועוד ועוד. יקצר המצע מהשתרע. יום־יום ושעה־שעה. אך עולה על כל זוועות אלה – הזוועה של שילוח טבחי אדם, אחרי שעה וחצי של ריטוש ראשים וגופות של יהודים, בשלום לבתיהם. ולעומתה – מאסר 5 שנים לאיש־ההגנה היהודי.

אכן, התקדמנו הרבה בדור זה של היטלר. אם באוגוסט 1929 יכולנו לשמוע מפי הנציב העליון צ’נסלור למחרת פרוץ המאורעות – שנמשכו ימים מספר בלבד – דברי גינוי קשים כלפי הערבים המתקיפים (ואם כי שינה אחר כך את טעמו) – לא זכינו לכך בימי מאורעות אלה, העולים בזדונם ובאכזריותם על אלה שבעבר, לשמוע איזו פניה רצינית מצד הממשלה אל התוקפים הערבים, ותחת זאת כרך הנציב העליון בכרוזו לפני שבועות מספר את הערבים והיהודים, את התוקפים והנתקפים, כאחד.

ואם בשנת 1929 אפשר היה כי פורעים ערבים יובאו למשפט וגם יישפטו דין מות ויוצאו להורג, לאחר שהוכחה אשמתם – כמה נראה הדבר רחוק ולא־מציאותי בימינו אלה, בעולם זה שלאחר תבוסת היטלר, לאור כל מה שראו עינינו בששת שבועות אלה, וביום ג', 30 בדצמבר 1947, בפרט.

התפרעות מוסרית זו ומערכת־דמים זו על הנרדף והמעונה שבעמים על סף גאולתו בארצו, בגידה זו שאין דומה לה בעם־ידיד, בהכרזות והתחייבויות שניתנו לו, – אין להניח כי כל זה יישאר ללא תגמול בהיסטוריה.

אנו אמונה, כי האחראים לשפיכת הדמים ולתהום השואָה שאליה מתגלגלת עתה הארץ – עתידים לתת את הדין.

כ“ה שבט תש”ח.