א.    🔗

בכל הכיבושים הגדולים אשר השיגה ההסתדרות בכל שנות פעולותיה – לא עלה בידה עד היום לכבוש שדה אחד, הלא הוא – לב הפועל בהמוניו. לא נכבש לב הפועל ללמוד את הסתדרותו, להכירה מקרוב ולדבוק בה, בשנות שפל כבשנות גיאות. והיום, אף היום – עומדת מחלקת ההסברה שבועד הפועל של ההסתדרות – על אף פעולותיה המגוּונות בקרב צבור הפועלים, המכוונת להביא את דבר ההסתדרות ורוחה אל כל פינה ופינה שבמחנה העבודה הרחב – נבוכה ותוהה לבעיה הגדולה והחמורה הזאת.

ודאי: רבות הן הסיבות שגרמו לכך: פעולת חנוך והסברה בלתי מספיקה בקרב הצבור, חוסר קשר ישיר בין מנהיגי ההסתדרות ועסקניה לבין המוני הפועלים, אי התאַמת הכלים ההסתדרותיים לפעולת ההסברה בצבור עד כה (מחלקת ההסברה בועד הפועל הוקמה רק לפני כשמונה חדשים), חוסר אנשים מתאימים לכך בתוך עסקני האגודות המקצועיות, אנאַלפאַביתיות עברית אצל רבים. אך יש רגלים לדבר שזה עוד לא הכל, ולא עוד אלא שמשהו עיקרי הוחסר מן הספר; יש יסוד לחשוב שאף הפעולה האינטנסיבית המרוכזת שהחלה בה מחלקת ההסברה שליד הועה“פ, אף בהגיעה לשיא יכלתה, לא תוכל – היא בלבד – להביא את ההפיכה הנדרשת בשטח זה בהסתדרות ולשנות את המשהו החסר מהיסוד. ומהו? – היטיב לקלוע דבר זה אחד החברים באחת הפגישות: “יש דיספרופורציה עמוקה בין המתהווה בהתישבות העובדת ובין זה שבמקומות העבודה בעיר” וש”יש לטפח את הקשר בין מקומות העבודה להתישבות העובדת", והיטיב מאד אותו חבר מאגודת פועלי העץ בתל־אביב, אשר במסיבה שנערכה בגבע לכבוד המבקרים מאותה אגודה – אמר: “כאן שורש ההסתדרות”. ואכן, השורש הזה הוא שחסר בתוך המחנה הגדול של פועלי העיר, ובלעדיו שוא עמלו העמלים להכניס רוח אחרת ולהבריא מיסודו את המצב החברתי, התרבותי והסתדרותי של פועלי העיר.

ב.    🔗

הזרעים המעטים של התנועה הקואופרטיבית בעיר, אשר נזרעו פה ושם בארצנו על ידי עסקנים ומוסדות שונים לפני כחצי יובל שנים – גרעינים של אותה שאיפה טמירה לשינוי־ערכין בחיי פועלי העיר היו טמונות בהם. אם כי אולי לא בכוונה מפורשת מצד המייסדים, הגרעינים האלה הלכו ורבו עם רבוי ההתחלות השיתופיות במלאכה, חרושת ותעשיה ועם גידול המפעל הקואופרטיבי בארץ. אפס, בה במידה שפרץ וגדל המפעל הקואופרטיבי, הלך והתרוקן מגרעינים אלה, אף הלך והתרחק מהמהות האמתית של יצירה משקית־חברתית פועלית, בדומה לזו שקמה בחקלאות.

מובנת היא העובדה, כי מראשית מפעלה הקואופרטיבי העצמאי של תנועת הפועלים הוערו כל מאמצי כוחה וסגולות הנפש והחזון האצורות בה אך ביצירה המשקית החקלאית, להיותה השורש לכל הויתנו בארץ ויסוד לכל הבנין אשר יקום. אך לא מובן ומשגה פטלי הוא כי הוזנח כליל המפעל הקונסטרוקטיבי העצמאי של הפועל בעיר מראשיתו; ואף בהמשך השנים, כאשר היצירה המשקית בהתישבות כבר יצאה משלב של התחלות ועמדה על רגליה, והמעשה ההסתדרותי הכללי פרץ ועצם בארץ – כאילו הוסחה דעתה של התנועה מהיצירה השיתופית בעיר, והנוצר בשטח זה לא נתלווה מיטב מחשבתה ופעולתה של התנועה, ונעזבה לנפשה. היא היתה בעיקר לנחלה פרטית של נושאיה ועסקניה, אשר אמנם גדולה זכותם בחיל הרב שעשתה, אך לא הובלה בדרך היעוד האמתי וההיסטורי של תנועת הפועלים בארץ, הלא היא הדרך של הקמת תאים חברתיים־משקיים על יסודות של שויון וצדק – כאשר הנם משקי העובדים החקלאיים – ואשר יהיו ליסוד לחברת עובדים חדשה בעתיד. ועד היום לא קנתה היצירה השיתופית בעיר אחיזה במחשבתם ופעילותם של הוגי תנועת הפועלים ונושאי דברה ושל פעילי התנועות ההסתדרותיות ותנועות הנוער. וכה התפתח המפעל הקואופרטיבי בעיר והגיע לידי כך, שגברו בו היסודות הקפיטאליסטיים עם כל אביזריהם (חברים־שותפים מועטים עם פועלים שכירים מרובים; מעמד שונה לגבי שכר וקביעות בין חברים לבין פועלים; אפשרות של חברות רק למשקיע סכום כסף גדול, ועוד) ומרובה הסכנה להתחמקותם הגמורה ממקור מחצבתם והפיכתם לרועץ לתנועתנו. וכה, אחרי שנים של טיפול הסתדרותי בבעית הקואופרטיבים ללא כל תושיה – הורמה לבסוף הצעקה הגדולה במרכז הקואופרטיבי הגדול ביותר, בתל אביב, באשר הסטייה הגיעה כנראה לשיאה; והוחלט על שורת אמצעים כדי לסלק מהקואופרציה את העבודה השכירה וכל אביזריה. עד כמה יעלה בידי ההסתדרות לתקן את המצב בקואופרטיבים – ימים יגידו. על כל פנים, הקואופרטיבים היום, עם כל היותם מפעלים חשובים בידי גופי־פועלים, הרי הם רחוקים מאוד מאותם הגרעינים של יצירה חברתית־שיתופית, שהיו מונחים בראשית היצירה הקואופרטיבית ומאותה השאיפה הטמירה של תנועת הפועלים ליצירת תנאים חברתיים־משקיים בעיר, אשר יהיו מעוז ומופת לשינוי־ערכין בחייו של הפועל בעיר. ברור, הכשלון הגדול של המפעל הקואופרטיבי הריהו תוצאה ישירה מהתעלמותם של דבּרי תנועת הפועלים ונושאי התנועות ההתישבותיות מעצם הרעיון והמעשה של היצירה השיתופית בעיר.

מנין התעלמות זו? מה הסיבה שהמפעל הקואופרטיבי הוזנח מראשיתו ועד היום על ידי הכוחות החיוניים שבהסתדרות?

ג.    🔗

כל המתבונן מקרוב אל דמותו של כלל צבור הפועלים בארץ – יבחין את העובדה היסודית של התחלקותו לשני מחנות נבדלים בצורת חייהם, במשטרם החברתי והכלכלי ומבנה עולמם ביחסי אדם לחברה, תרבות וחינוך. הרי כאן שני עולמות נפרדים בחיי המעשה וההגשמה, אשר מאַחד אותם – מלבד יסוד העבודה המשותף – הרעיון הכללי של הציונות הסוציאַליסטית ומלכדים אותם הכלים הצבוריים־ארגוניים, שהם הנם מקורות העשיה והחיים של כל מפעלנו, הלא הן ההסתדרות והמפלגה. אלה הן המבריחות את שני החלקים ועושות אותם מעמד אחד, גוף ציבורי מאוחד; וחזקים הם הנימים המקשרים כיום את שני החלקים האלה אהדדי ומהוים את הרגשת החברות והשותפות לגורל וליצירה וליעוד בין אנשי־ההתישבות לבין צבור העובדים בעיר ובכפר. יחד עם זה צריך להיות ברור לכל מי שחושב על עתידות מפעלנו, כי במהלך הדברים היום אין מה שיזין את יחסי השותפות והרגשת החברות ההדדית ואת אחידות התנועה על שני חלקיה לאורך ימים. לא לאורך ימים יחזיק מעמד גשר־משלב המתוח על פני שתי צורות חיים מנוגדות, שבהם התערו אנשי ההתישבות מזה ופועלי העיר מזה. ואדרבה: שנות הגיאות הגבירו את האותות של השתרשות צבורי העובדים שמחוץ להתישבות, לכל סוגיהם, בהווי ובמשטר הקיים ואין בין צורת חייהם הם לבין זו של יתר תושבי העיר ולא כלום. נראה בחוש שהולכת ומעמיקה, הדיספרופורציה בין המתהווה בהתישבות העובדת ובין זה שבמקומות העבודה בעיר. האין מפלט מקרע עמוק זה במחננו, אשר אותותיו ילכו ויגברו בימים הבאים? האמנם גזירה היא ויש להשלים עם כך, שצבור פועלי העיר ישולב לתמיד במשטר החיים של העולם הישן ולא ישתף את עצמו בהפיכת פני חברת העובדים, אשר מכשיריה הם משקי ההתישבות החקלאית?

ד.    🔗

מה מוזר כי דבּרי תנועת העבודה לא נתנו את דעתם על בעיה גדולה זו מאז ועד היום הזה, ואין מתעוררים על כך גם היום, כאשר עמידתם התנועתית והחברותית של פועלי העיר בכללם וסטייתם של הקואופרטיבים בפרט, מעלות לפני התנועה כולה את ההכרח הדחוף להעמיק חקור בכל זה ולעמוד בפרץ? מדוע לא תופנה תשומת־לב ראויה ולא תוקדש התאמצות הולמת למען הקים בתוך הערים תאים של חברת פועלים שיתופית, המושתתים על היסודות וההווי של קבוצה בהתישבות (לאו דוקא על יסוד משק חקלאי בסביבת העיר, אלא על יסוד מלאכה וחרושת וכל משלח־יד בתוך העיר גופא)? מדוע זה – שואל אני – לא ייתכן להקים קבוצה וקיבוץ ממש בכל מקצוע מהמקצועות הנתונים כיום בידי קואופרטיבים, שאינם אלא סילוף של חברת עובדים שיתופית, המושתתת על היסודות המקוריים של תנועתנו? מדוע נתנו כי ענפים חשובים במקצועות הכלכלה בעיר ייכבשו על ידי גופי פועלים שאין שום אידיאל חברתי־צבורי מחיה את מפעלם ושרק אינטרסים פרטיים להם. תחת אשר אפשר היה להושיב עליהם קבוצות פועלים שמגמתן: משק שיתופי־קיבוצי, חיים קומונליים וזיקה ללא־סייג לעיקרי התנועה ולמוסדותיה? – ומפליא ומעציב ביותר, שגם התנועות ההתישבותיות הזניחו כל השנים את העיר ולא ראו להכניס מאורה של היצירה החקלאית גם אל תוך העיר ולהבהיקה מהמתהווה ומתרחש – במשק ובחברה – בעולם ההתישבות.

ואם קם לפני שנים אחדות קיבוץ עירוני בתל־אביב, הכולל עובדים מכל הסוגים וחותר להווי חברה קבוצתית במשק העיר – האם מצא הדבר הד חי וראוי בתוך קהל הפועלים התל־אביבי בן ארבע הרבבות? או החשו מזכירויות הזרמים ההתיישבותיים – שגם הן בתל־אביב מקומן – לעמוד לימין נסיון נועז בדרכו להגשמה? והרי ברור שאין למפעלים מעין זה סיכויים להגשמה בלי עזרה ופעולות מצד ההסתדרות ובלי שיתוף פעולה מצד נושא ההגשמה של החברה החדשה בהתישבות.

ודאי: אין הרי פיתוח תנועה קבוצית בעיר כהרי פיתוחה של זו בכפר, שהרי שומה כאן לזרוע גרעיני חברה שהיא בניגוד לצורת החברה הקיימת סביבה; ושוּמה כאן ליצור ולפתח תאים שיתופיים מתוך קשיים רבים וניגודים גדולים, ומתוך התגברות על הפיתויים של הקנין הפרטי, הקורצים מכל עבר ופינה, לעומת חיי העמל והעדר רכוש פרטי, שהם יסוד מוסד לכל חברת פועלים שיתופית. ולא קטנים מהם המכשולים הפסיכולוגיים המונחים בדרך זו, ולא מעטים הכשלונות הצפויים בראשית הדרך. למרות כל התנאים והנסיבות המקשים על יצירת חברה שיתופית בעיר והמגדילים את מנת המאמצים, הסבלנות והחוסן הנפשי, שבה צריך להצטייד כל הנלוה עליה – הרי אין ספק שיש לה עתיד בעיר, ועתידה היא להצליח ולהגביר חילים, אם רק היו לה נושאים ראויים, אשר יראו בזה יעוד גדול ותפקיד־חיים כאחד, ויהיו מלאים להט וחזון ויהיו עשויים לבלי חת, כדוגמת חבריהם שבהתישבות. ומאידך, ישנם בעיר תנאים מקילים רבים ליסוד רשת גדולה של מפעלי משק קבוצתיים, הלא הם משלחי־היד המרובים שהם חיוניים לכל ישוב קיים ושמתן שכרם בצדם, מבלי שיהיה הכרח לעבור שנות מצוקה ומחסור ותלות בתקציב, עד שהמשק יתחיל לשאת פרי, כבחקלאות. גם סלולה יותר הדרך הכלכלית וצפויים פחות גרעונות שהם פרי כל התחלות במשק חקלאי ופרי פגעי טבע, וצפויים פחות לסבל מחמת העדר מוסדות חיוניים לכל ישוב תרבותי, כאשר בכל תקופת־יסוד של משק חקלאי. ולעומת כל הקשיים – מה רב יהיה הסיפוק של נושא המפעלים האלה כאשר יצליחו, כאשר יעלה בידם להקים ולבסס מפעלים משקיים־חברתיים בריאים, אשר ישמשו מופת ודוגמה ורבים ילכו בעקבותיהם, עד אשר יהיו ליסוד ניכר ומורגש ומשפיע מאוד בחיי העיר. וברבות הימים, לעומת הפיתויים של חיי העיר הנוכחית – מה רבים יהיו הפיתויים של חיי החברה השיתופית, המעניקה לחבריה את ההנאות הגדולות שבשמחת יצירה, חיי אחוה ושיויון, סיפוק כל צרכי חינוך, תרבות וחברה בדרך שיתופית – הנאות שאין בידי כל חברה אחרת להעניקן.

לאחר נסיון של 33 שנות חברה שיתופית בחקלאות – אין כל ספק שמסוגלת חברה שיתופית של עובדים ליזום, לבצע ולנהל בהצלחה כל מפעל־חרשתי ותעשיתי, כגדול כקטן, ללא כל חשש. גם הנסיון המשקי של מפעלי התעשיה בכפר והקואופרטיבים בעיר מוכיחים. וגם לא ייפלא אם חברות הפועלים השתופיות יגלו במפעלי החרושת יתר־יכולת ויתר יעילות (בדרכי עבודה, אפני ייצור ושיווּק) לעומת אחרים, כאשר גילו זאת בחקלאות.

נשארת שאלה אחת גדולה: המימון. כל מפעל מלאכה וחרושת דורש השקעות גדולות והון־חוזר. וכל קואופרטיב שיהיה לקנין קבוצת פועלים דורש סכומים גדולים להשקעה. מאין אלה יימצאו?

התשובה היא: המוסדות הלאומיים וההסתדרות. הקמת רשת גדולה של מפעלי מלאכה וחרושת של פועלים בעיר – היא עבודה ציונית גדולה, אשר תשמש מנוף לקליטת עליה ויצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים ויציבים להמוני פועלים. כמו בחקלאות כך גם בחרושת ומלאכה – כל מפעל שיתופי ישמש יריעה, אשר מטבעה להתחבר ככל האפשר, לגדול ולשמש מקור פרנסה וחיים למספר יותר גדול של יהודים, מאשר המפעל הפרטי. כי־על־כן ראויה עבודה זו, כי הסוכנות היהודית תקבל עליה את עול תמיכתה הכספית, כאשר היא עושה בחקלאות. מאידך – על ההסתדרות לחשל מנוף כספי גדול לפיתוח חרושת ומלאכה ברשות פועלים, לקראת הימים הבאים, ימי פתיחת השערים ותגבורת העליה והמרצת קצב העבודה והבנין בארץ. בכוח ההסתדרות לרכז הון עצמאי מתאים לפעולה גדולה זו, גם למשוך לכך הון מסחרי (ובנדון זה יתרון לחרושת על חקלאות). וכבר עוסקת ההסתדרות בבעיה גדולה וחשובה זו (עיין “פנקס”, אלול תש"ג).

ה.    🔗

הדיונים המרובים בהסתדרות על המצב התנועתי־צבורי של פועלי העיר ועל הקואופרטיבים העלו אמצעים חשובים לתיקון המצב, אולם חסר בהם העיקר: תיקון יסודי־מהפכני לשינוי פני צבור הפועלים העירוני על ידי כך, שיזרום לתוכו וישתרש ויתאַזרח בו במידה גדלה והולכת היסוד של חברת פועלים שיתופית, המושתתת על העובדים של משקי התישבות העובדים, אז, רק אז, תחלש ותיעלם הדיספרופורציה העמוקה שבין המתהווה בהתישבות העובדים ובין זו שבמקומות העבודה בעיר, ונהפוך הוא, כי יומתחו צנורות גומלין בין שני הסקטורים של תנועת העבודה, וקרבת הצורה שבין החברה השיתופית העירונית לבין ישובי העובדים בכפר תגביר את הקשר ההדדי ביניהם. המפעל החלוצי בעיר ישפוך מרוחו על כל קהל העובדים שבעיר וישמש יסוד והתחלה להתחדשות ולמפנה במגמת פניהם לקראת העתיד. אז יבוא גם שינוי עצום בתכונתם ומעמדם של מפעלי הקואופרציה, אשר יישענו ברובם הגדול על גופים קבוציים, הגדלים מתוך קבלת חברים חדשים וקליטת עליה; וכל הבעיות הקשות המסבכות כיום את הקואופרטיבים – תיעלמנה ותישארנה נחלת העבר בלבד.

פעולה במגמה זאת בעתיד הקרוב בתנופה גדולה ובשיתוף מרכזי ההסתדרות והכוחות היוצרים שבתוך תנועת הפועלים בכוחה ליצור את הגרעין לצורת העתיד של חברת העובדים בעיר, אף להשיב רוח מטהרת על קהל פועלי העיר בהווה ולחשל השפעה מכרעת על דמותם ועל מגמת פניהם לקראת ימים יבואו.

כסליו תש"ד.