אל חברי הותיק בקבוצה הותיקה.

מה גדולה היתה הפתעתי בראותי את שמך בין המשתתפים והיושבים־בראש באותו כינוס־מפלגים, ב־20 במאי 1944.

שאלתי־קריאתי הראשונה היתה: מה ראית על ככה, להיבדל ממני, חברך העומד אתך בעבודה ובמלחמה וביצירה זה שלושים שנה ומעלה? מה קרה כי מצאת פתאום שדרכינו נפרדות וכי איננו יכולים לשבת עוד בכפיפת מפלגה אחת? התוכל לבאר זאת לי, לעצמך?

התזכור? שנינו, אתה ואני, היינו הצירים מחולדה, מקום עבודתנו, לועידה הראשונה של פועלי יהודה בעין־גנים, בשנת 1911, זו ועידת־היסוד להסתדרות פועלי יהודה, שממנה צמחה הסתדרות הפועלים החקלאים וממנה – ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.

וכעבור שנים נמצאנו שנינו בעבודה ובשמירה ברחובות המושבה.

ואחר־כך הלכנו יחד, עם עוד חברים, והקימונו את גן־שמואל, זה המשק הקבוצתי, מהראשונים בארץ. ודאי תזכור את רוב התלאות, הקדחת והקרבנות שלוונו בדרך זו.

שנינו, אתה ואני, היינו בין מניחי היסוד להסתדרות ומתוי דרכה, להתישבות עובדים, למלחמת הפועל ויצירתו במושבה ובמשק העצמי. שנינו היינו בין אלה, אשר הקדישו את חייהם להקמת חברת העבודה ולטיפוח צבור־פועלים גדול, אשר ידיו רב לו בכל מקצועות הבנין והיצירה בישוב ובציונות ואשר בכוחו הגיע עד הלום. והנה עומדים אנו בעבודתנו זו ללא־ליאות וללא־רתיעה למעלה משלשים שנה, אתה ואני, כל אחד במקומו וסביבתו. לא תש כוחנו ולא פגו אמונתנו ובטחוננו בדרך זו, שאנו הולכים בה, מאז ועד היום הזה.

מה ראית על ככה להיבדל ממני פתאום כיום הזה? מה קרה?

הן אינני מאמין כי נתפסת לעלילה חסרת השחר שנשמעה באותו כינוס: כי נמצאתי מתכחש לעצמאות מעמדית של הפועלים, כי נרתעתי מפני עצמאות הפועל בחינוך, כי מפחד אני מפני האידיאה, כי הולך אני בקו של חוסר הישענות על הפועל וכו' וכו' – כל אותו המלל הנודע של אבירי־שפתים מימים ימימה. מי כמוך יודע עד מה אין כל יסוד לתלות בי, בדיוק כמו בך, בוקי־סריקי אלה; מי כמוך יודע עד מה מגוחך הוא למנות את אלה, אשר הקימו והעלו את הכוח הגדול הזה של הפועלים בארץ ושעד היום הם העושים והמעשים העיקריים במפעליו – בין המתכחשים והנרתעים והפוחדים. יודע אתה יפה, כי אני, לא פחות ממך, נאמן לפועל וליעודו, בארץ ובציונות, וכי מקיים אני זאת כל הימים ועד היום הזה, במעשה שאנו עומדים בו יחד, אתה ואני.

מה, איפוא, ראית על ככה לקום עתה ולהיבדל ממני? איך מלאך לבך להזדהות עם כל אותם דברי־הבלע שניתכו באותו כינוס עלי ועל חברי העושים עמדי?

יודע אני את חטאי הגדול: אני שולל את הסיעה, את הפלגנות, את ההתגודדות בין חברים לחזון אחד ולמעשה האחד. האם בגלל זה? הכה דבוק אתה לסיעה? הכה נחוצה היא לך? ומה ראית על ככה להיבדל ממני? מה מפריד ביני ובינך?

“מלחמת אידיאות”?

איפוא ומתי היתה מלחמה כזאת? מתי נפגשנו אני ואתה בויכוח רעיוני? אינני זוכר דבר כזה. ודאי, לא תמיד היינו תמימי־דעים בכל השאלות, לא פעם היו בינינו ויכוחים בשאלות שונות, אשר לא תמיד נחלקו לפי החתך הסיעתי, – אבל מלחמת דעות מאן דכר שמיה בתוכנו? עד כמה שאני זוכר כל פגישותינו בשנים האחרונות עם סיעה ב' – עיקרן סבב על הציר של ענינים ארגוניים, על מלחמת אחוזים בין המפלגה והסיעה. אשר עמדה על כל חצי ועל כל רבע אחוז שהגיע לה, לדעתה, בנציגות פה ושם. הן זוכר אתה ודאי את ישיבות סיעת מפלגת פועלי ארץ־ישראל במועצת ההסתדרות שהתקיימה לפני 10 חדשים באילת־השחר (אתה הלא היית נוכח בהן), במה עסקו הישיבות האלה במשך שעות רבות? – לא בחוקת סולל־בונה, שצריכה היתה להתקבל באותה מועצה, אלא במחלוקת ה“אידיאית” הגדולה: 4 או 5 נציגים לסיעה ב' בין 14 חברי המפלגה שבמועצת סולל־בונה! ועל זה נתפוצצה אז סיעת המפלגה.

בודאי: ישנם חילוקי דעות בשאלות חשובות – כמו שהיו תמיד, מבלי שהפריעו לשלימות המפלגה – וטבעי הדבר שיהיו, ואיש מאתנו לא נשא את נפשו למציאות המופלאה שבהשומר הצעיר, אשר מעולם לא היו בו ואין בו עד היום כל גיווני דעות וכל חילוקי־דעות בשום שאלה מן השאלות. ויודע אתה היטב שמעולם לא עלה על דעת איש מתוכנו להרהר על כך, שלכל אדם וחוג בתנועתנו הזכות הגמורה שתהיה להם דעה משלהם בכל עניני המעשה והתנועה ושיילחמו על דעתם. השאלה היא רק (אכן, גם לא היתה זאת שאלה מעולם, עד שבאה הסיעה והמציאה אותה): מה הדין במקרה של חילוקי דעות? האם לא אלמנטרי וצודק ויחידי הוא הנוהג הקיים מאז ומעולם בכל ארגון חברתי דימוקרטי, וגם בתוכנו, כי במקרה של דעות שונות מכריעה דעת הרוב, וכאשר יוכרע כן יקום? האפשרי הוא קיום כל חברה וכל תנועה – ואף מפלגת־מעמד בכלל – בלי שיהיה לה כוח הכרעה, בלי מרות הכלל על הפרט והרוב על המיעוט? היעלה על דעתך שיכול להיות אחרת, שכל איש וכל חוג הישר בעיניו יעשה ויפעל נגד החלטת הרוב, שהיא כהחלטת הצבור כולו? היש לזהות משטר כזה של הכרעה דימוקרטית עם דיכוי דעות הזולת, כפי שטורחים להסביר אנשי סיעה ב'?

מעולם לא ידעתי ולא שמעתי על חילוקי דעות רציניים ביני ובינך בשאלות־יסוד של תנועתנו ומפעלנו – והן אנחנו מכירים זה את זה עשרות בשנים. ואם באמת נתחדשו עלינו הבדלי־דעות כאלה – הבה נשוחח עליהם, נדון בגופם של דברים, נברר אותם לאמיתם, ורק אחר כך נראה אם באמת אין לגשר בינינו (מה מוזרה היא עצם המחשבה על כך: אתה ואני – אין גשר בינינו), ־ על מה ולמה, איפוא, קמת בפומבי ונבדלת ממני ויצאת בשער להילחם בי, עוד טרם דיברנו בינינו בעצם השאלות?

הנה הפרשה המדינית. שים נא ידך על לבך ואמור בכנות: האין אתה בכל לבך ונפשך עם התביעה של כל התנועה הציונית ושל העם – לעצמאות מדינית לישראל בארץ־ישראל? והאם לא היית גם אתה – יחד אתי – בתוך כלל הצבור, אשר נדהם להצבעת אותם החברים בועד הפועל של הסתדרות, שלא ייפית את כוחם להרים ידם כנגד הצגת התביעה הזאת בקונגרס הפועלים הבין־לאומי ע“י משלחת ההסתדרות? ואם כעבור זמן־מה תוקן המעוות הגדול הזה במועצת ההסתדרות – בכוח הלחץ של דעת הקהל בפנים התנועה – היכול להימחות הרושם הקשה והמזיק מאוד, בארץ ובחו”ל, של אותה הצבעה בישיבת הועה"פ של ההסתדרות, המסלפת את עמדת צבור הפועלים למצע המדיני הציוני? ומה גרם לכך? – אינני מאמין שחסרו לך בתכנית ירושלים־בילטמור אותן שלוש הנקודות, שנוסחו בהחלטות מועצת הסתדרות כתוספת לשלושת הסעיפים הללו. רק המשטר הסיעתי והחשבונות הסיעתיים הם שגרמו לכל הסיבוך המעציב והמזיק הזה בשאלה שהיא נקודת־המוקד של קיומנו ועתידנו בארץ. וזה שהוכיח בפעם נוספת ובצורה בולטת ביותר את אסון הסיעתיות במפלגתנו וההכרח בחיסולה.

ואף־על־פי־כן, גם לאחר הדברים האלה, גילתה המפלגה אורך־רוח ועשתה מאמצים להקל מעל חברי הסיעה את הדרך חזרה לשלימות ולשלום אחדות במפלגה האחת, בתנאי שעצם שאלת קיום הסיעה תוכרע בועידת המפלגה, שתיקרא כעבור חדשים לא מעטים. ואתה לא רצית להסכים לכך ובחרת לוותר על המפלגה שלך ועל חבריך, שאתם קשור אתה קשרי נפש, חזון ועבודה זה עשרות בשנים, ובלבד שהסיעה לא תתבטל, חס ושלום, לאחר שרוב התנועה יפסול אותה, האומנם עד לידי כך הגענו, חברי הותיק והטוב?

ועתה – לשם “אחדות־העבודה”. אינני מאמין, חברי, כי לא נקפך לבך, כאשר לקחת לעצמך ולחבריך במפלגת־הפילוג את השם הזה. תחושה אלמנטרית חברית־אנושית היתה צריכה למנוע אותך מליטול לעצמך שם שאיננו הולך אותך עכשיו, שפירושו וסמלו הוא – ההפך הגמור ממה שהנך עכשיו. התזכור את הימים ההם? – אלה היו הימים שלאחר מלחמת העולם הקודמת, ימי התעוררות תקוות גדולות לתקומה וגאולה. ואז נתקיים כינוס פועלים גדול במאמץ לאיחודם וליכודם של כל הכוחות הבונים. אכן, הוכתר המאמץ בהצלחה: קם אז איחוד ראשון בתוך צבור הפועלים הצעיר בארץ, אשר איחד לגוף תנועתי אחד, רב כוח והשפעה בתנועת הפועלים, בישוב ובציונות, חלקים שהיו עד כה מפורדים ומפוררים (אם כי לצערה ונזקה של התנועה נשאר אז חלק חשוב בצבור הפועלים מחוץ לאיחוד הזה), וליצור נאדר זה יאה מאוד היה השם “אחדות העבודה”, אשר מיצה באופן העמוק והאמיתי ביותר את תכנו ומהותו. התזכור את מעמד פתח־תקוה, עת הוכרז על הקמת המפלגה המאוחדת? התזכור אותו רטט־שבקדושה אשר חשנו כולנו ברגע ההוא, רגע הולדת אחדות העבודה, בעת אשר עברנו היין של תקומת ברית־אחים בציבור מפורד ומפורר? והיטב ידוע לך מה היה מאז השם הזה בציבור הפועלים ומחוצה לו.

והנה עתה, בשלהי מלחמת העולם השניה, כשמצד אחד אנו נתונים עדיין בתוך השואה האיומה שבאה על העם היהודי בגולה ומצד השני אנו עומדים במלחמה לחיים ולמות על שארית תקותנו בארץ הזאת, מתכנס שוב כינוס פועלים מכל קצוי הארץ, אולם דגלו אינו איחוד, דגלו הוא התפלגות ממפלגת המעמד, שבירת אחדותו של צבור הפועלים, פירור המעמד והתשת כוחו לקראת ימי־גורל באים. וכינוס־פילוג זה העיז ולקח לעצמו את השם “אחדות העבודה”!…

ולבסוף: האם העלית במחשבתך לקראת־מה אתה הולך? אתה מתכונן להרוס את הכוח, אשר הלך בראש אלה שהקימו את כל היש בארץ הזאת ואשר הדריך עד עתה את ההסתדרות, הישוב והמפעל הציוני, ולהקים במקומו כוח אחר, אשר יורכב מצירוף של המיעוטים בהסתדרות. אני כשלעצמי אינני מתאר לי, כי נתחוור לך פתאום שלא לך ולי לבנות יחד את בית ישראל ואת בית ציבור הפועלים בארץ, וכי יאה לך יותר לארוח לחברה עם השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל למטרה זו. קשה לי להאמין שאכן בלב שלם תצא עתה כנגדי בשער, להבאיש את שמי בצבור הפועלים ולידות אבנים – כאשר עושים רבים מחבריך החדשים – בי ובחברי, אשר יחד אתך נשאנו את המשא עשרות בשנים והבאנוהו עד הלום. זה לא ענין שבסנטימנט. זה ענין שבאחריות, באחריות ליצירה הגדולה והנפלאה – ההסתדרות. האומנם מאמין אתה כי יכולה ההסתדרות להיות מונהגת על־ידי צירוף של מיעוטים, אשר לא דרך אחידה וברורה בשאלות המדיניות הציוניות ובשאלות החברתיות והכלכליות הגדולות שבתנועה מאחדת אותם, אלא המלחמה במפלגתנו והשאיפה להגיע לשלטון בהסתדרות, בישוב ובציונות מאחדות אותם? האומנם לא ברור לך בתכלית הבהירות האסון אשר ימצא את ההסתדרות – ועמה את ההסתדרות הציונית ואת כנסת ישראל – אם באמת תצא מחשבתך לפועל ואתה וחבריך המתפלגים תכריעו את המפלגה?

צר לי מאוד עליך, חברי הותיק, כי נתת את ידך ואת שמך למעשה ההרס הזה בשעת הרת גורל זו בעולמנו.

בטחוני הוא, כי ידע צבור הפועלים להטיל את דעתו האחראית על מאזני המערכה ולסכל את עצת הפלגנים באשר הם שם.

י“ז סיון תש”ד.

 

ב. והשאלה במקומה עומדת    🔗

בכליון עינים חכיתי לתשובת חברי הותיק, לתשובה אשר תענה לי על שאלותי המטרידות ותבהיר את הגורמים אשר הניעו חברים שכמותו לפרוש מהמפלגה ומהחברים. שעמהם ובתוכם חי את חייו הרעיוניים־התנועתיים שלוש עשרה שנים ומעלה. והנה הגיעה תשובתו – ואוכזבתי מרה. תשובה לא מצאתי בה לשאלותי, ואך פולמוס־דברים, כפולמוס שאנו מוצאים כעת לרוב ברחובנו, שאין האמת הנפשית היסוד בו. רק מתוך כך יכול הוא להגיד בסוף דבריו: “זה לא מפחיד אותנו”. האומנם בשפה כזו נדבר בינינו, מתוך כנות וחברות גם יחד?

ובראשית דבריו: “ויותר מאשר בכל הזמנים צריכים אנו להיות מאוחדים לקראת הבאות ודרוכים למאמץ גדול להצלת שארית הפליטה מהגולה”. ולכן, מפני שצריכים להיות מאוחדים – קמים ומפלגים את התנועה? אל אלוהים, כיצד להבין זאת? האם לא ברור לאלקנה וחבריו, כי מה שנעשה בתנועתנו ובצבורנו כולו מאז 20 במאי 1944 רק מגביר ומרחיב את הפרץ והפירוד בצבור הפועלים? הלא די לשמוע את אשר מדברים באסיפות, לראות כיצד מכתימים חברים שבמשך עשרות שנים חיו אתם במפלגה אחת, ולקרוא כרוז מודבק מטעם סיעה ב' בחוצות תל־אביב – בכדי להשיג איזו תהום נכרה בין חברים לחזון ולהגשמה ע"י הצעד הזה של פרישת הסיעה. הלא זו היא תוצאה הפוכה בדיוק מהמטרה “להיות מאוחדים לקראת הבאות”. האם לא היה ידוע לאלקנה ולחבריו, שעצם קיום הסיעה ופרישתה – מובילים ישר לתוצאה הזאת?

למען האמת – ובתשובה לחבר אחר שהתקיפני על ה“מכתב לחבר” – אגיד ברורות: אין אני בוכה על פרישת הסיעה, עד כמה שהיא נוגעת לחברים שאתם אנו באמת מחולקים בשאלות־יסוד של תנועת העבודה והציונות. רק תוצאה טבעית היא ביחס לחברים מתל־אביב, למשל, אשר נמנעו מלהשתתף בכינוס הסיעה בחיפה (זה הכינוס אששר דחה את הצעת ההסכם עם המפלגה והכשיל סופית את המו"מ), מפני החשש שמא יקרה “אסון” והסיעה תקבל את הצעת ההסכם עם המפלגה. אין כל טינה בלבי על חברים אלה. כנראה, באמת אין מקום להם ולנו במפלגה אחת, מאחר שישנן שאלות־יסוד שבהן אין ביכלתם לקבל את הכרעת המפלגה, המתנגדת להכרתם. אבל יש ויש בי שוועה נפשית לאלקנה ולחברים שכמותו, אשר הלכו לקראת פילוג התנועה ומלחמת־אחים, ללא כל יסוד וללא כל שורש לכך. בנפשנו, בחיינו, בעבודתנו, במגמתנו, בהכרח עמידתנו המשותפת והמלוכדת נוכח גלי דם ואש של אויבים, ואף מול מזימות “ידידים” לקראת הכרעות בגורל חייו ותקותו של עמנו. ללא כל יסוד ושורש, שהרי אחים אנו, אשר יחד שמו פניהם לדרך האחת ולקראת המטרה האחת, הקשורים ביניהם ביצירת־חיים אחת ואחת היא האידיאה המחיה את פעלם, – אם גם ייתכן ויש חילוקי דעות בינינו בכמה וכמה שאלות (כשם שבלי כל ספק יש ויהיו חילוקי דעות בכמה שאלות חשובות בין חברי הסיעה עצמם). על זאת, על התפלגות מאוחדים תשווע נפשי, תשווע נפש כל מיצר בצרת תנועתנו בימים איומים אלה העוברים עלינו.

ועל שוועה נפשית זאת, על השאלה־הקריאה: מה ראית על ככה להיבדל ממני? – לא נמצאה התשובה.

לא רק בדברי התשובה של אלקנה, – בכל הדברים מדברי חברי הסיעה, אם בפה ואם בכתב, לא נשמעה תשובה לשאלה הנוקבת (היא השאלה אשר הפכה את דבר קיום הסיעה במפלגה לגיהינום ואשר הביאה סוף־סוף לידי ההכרח לחסל את הסיעתיות במפלגה): כיצד יכול להתקיים גוף צבורי – כל גוף אם גדול ואם קטן, אם מפלגת מעמד רחבה ואם מפלגה בעלת קולקטיביות רעיונית – באין כוח הכרעה בתוכה? כיצד יכולה לפעול תנועה צבורית, הנושאת באחריות להסתדרות ולתנועה הציונית ואשר יעודים היסטוריים על שכמה לקראת הבאות, באין היסוד האלמנטרי הזה של מרות הכלל על הפרט וחובת המשמעת להחלטות המוסדות המוסמכים של התנועה?

הרי זה ברור בהחלט שאין זו שאלה ארגונית גרידה – כפי שמנסים ללחוש אחדים מהמתווכחים בימים אלה – אלא שאלת היסוד לקיום כל תנועה ופעולה צבורית אחראית, ובלעדיה – ניטל כל יסוד הקיום. ואמנם תמונת־ההרס בעקב הסיעה במפלגה נבטלה לעין כל, ומשום כך כה גדולה החרדה בלב כל נאמני המפלגה, בלב קהל החברים הרחב. ומשום כך בשלה לבסוף ההכרה הברורה בהכרח עקירת צרת הסיעתיות במפלגה ויהי מה. זהו המקור להתקוממות הגדולה שקמה במפלגה נגד משטר הסיעות, ולא “עשיית חשבונות עם סיעה ב'”, כפי שא. רוצה לראות, באשר חיסול המשטר הזה – המשטר של חוסר הכרעה, חוסר מרות וחוסר משמעת – מתנה את קיומה הפיזי של המפלגה, פשוטו כמשמעו.

ובדרך זו לחיסול משטר הסיעות נעשו כל המאמצים מצד המפלגה להקל על חברי הסיעה את הדרך לשיבה אל שלימות המפלגה, לפעילות ושויון זכויות וחובות בתוכה. לא אחזור על פרשה זו. סיפר על כך בגליון “הפועל הצעיר” מח' באייר, האיש אשר פחות מכל יתר המדברים בענין זה יש יסוד כלשהו לפקפק באובייקטיביותו הגמורה, הלא הוא יצחק מאירסון מאשדות יעקב. מסיפורו מתברר, כי לאחר כל המו“מ הרב וההסכמה שבאה בעיקרי הסעיפים שעמדו על הפרק – עוד נשארו חוצצים בין השלום והאחדות לבין הפילוג ומלחמת האחים שלושת הסעיפים: 1) זמן קריאת ועידת המפלגה, 2) ועידת הבלתי־מפלגתיים, ו־3) ענין הפקדת המנדטים לאספת הנבחרים. בכל אלה הסעיפים הוצעו ע”י י. מאירסון לחברי הסיעה הצעות שהן ברוח דרישותיהם של חברי הסיעה. קרוב לודאי – לפי כל להט הנכונות לוויתורים למען שלום שהראו מנהלי המו“מ מצד המפלגה – שאילו קיבלו אותם חברי הסיעה היה המרכז מסכים להם. אך חברי הסיעה בכינוסם עמדו ודחו את ההצעות האלה, ובזה חתכו את גזר דינה של מפלגת פועלי א”י. אינני יודע מה גרם לגזר־דין פטלי זה מצד הסיעה: אם מיעוט הזמן (12 חודש) עד לועידה – שמנהלי המו"מ מצדם הסכימו לו – או עצם היסוד שתבוא פעם ועידה ותכריע בשאלת הסיעה. במקרה האחרון – הרי ברור מה זאת אומרת: השארת המצב במפלגה כמו שהוא, עד אותו הזמן שיעלה לרצון לפני הסיעה – רק לה בלבד – לעבור ולהיבטל מן העולם. אין לי אף שמץ של ספק, שאלמלי באה בסעיף זה כניעת המפלגה לסיעה ב', כלומר – הכשרת קיומה של הסיעה במפלגה, ללא מתן אפשרות לועידה – ואם גם כעבור זמן – להכריע בדבר – כי אז היתה שארית הכבוד והמעמד שנשארו עוד למפלגה יורדת פלאים, לא רק בעיני חבריה אלא גם בעיני חברי הסיעה, והיא היתה נהרסת כליל.

וכך, על נקודה זו התפוצץ המאמץ הכביר והכן של המפלגה לקיים את האחדות ולמנוע את הפילוג.

לעומת הנקודות העיקריות שמכתבי לחבר (אי־אפשרות קיום תנועה באין יכולת הכרעה, הפרשה המזעזעת של ההצבעה בענין התביעה המדינית הציונית, סיכון מעמדה של ההסתדרות ע"י שבירת אחדות תנועתנו, הסילוף שבלקיחת השם “תנועה לאחדות העבודה”) הציג אלקנה שתים־שלוש נקודות אחרות, שלא ממין הטענה, שכאילו הן שנועדו לענות על שאלתי הראשונה: “מה ראית על ככה להיבדל ממני?” הבה נבדקן לאור האמת, האמת שבלב ובמציאות.

בסערת הויכוח במערכה הנוכחית הועלתה שוב הטענה, שהמפלגה הכריזה מלחמת קודש בקיבוץ המאוחד, שהמפלגה חותרת תחת קיומו של הקיבוץ. לא חדשה היא טענה זו. עוד בועידת המפלגה ברחובות לפני שבע שנים נשמעה מעל הבמה. ועוד בחשון שעבר קראתי בחוברת “מחיינו” (הוצאת הקיבוץ המאוחד) דברים מנאום שהושמע באזני פעילי הקיבוץ בכינוסם (ב־3.9.43) לאמור:

“מעל במה צבורית, באזני מאות אנשים, השמיעו שהקיבוץ יהיה מפולג, שמשקיו יהיו מפולגים, אם חלק מחבריו לא ייכנע ולא יקבל את השקפת הרוב על בנין המפלגה… אם חלילה יהיו חילוקי דעות בקרב חברי הקיבוץ על דרכי ארגון המפלגה יפולג המשק. כל פעיל בקיבוץ חייב להביא למשקו את הידיעה הזאת שמרחף עלינו איום, שרוצים שיהיו בקרבנו חברים אנוסים, המוותרים על סיעתם משום חשש שמא יפלגו את משקם… צריך שכל משק וכל פלוגה ידעו זאת”.

דברי הסתה אלה, שאין בהם אמת, הושמעו עוד בזמן שמכל הצדדים התאמצו לכאורה למצוא את הדרך לשלום ולאחדות ולהבנה הדדית, עוד בטרם שהגיעו “לקומה החמישית של פירוד”. ודברים אלה באזני צעירי הקיבוץ – בודאי היו מועילים להחזיר את האימון ההדדי במפלגה, להגביר את האחדות ולסלול את הדרך אל ה“תנועה לאחדות העבודה”.

עתה שוב מעלים את העלילה הזו על ראש הטענות נגד המפלגה ורוכשים בזה את לב צעירי הקיבוץ המאוחד, כי לב מי לא יתחמץ נגד המפלגה ואישיה המרכזיים, שהם האויב מספר 1 של הקיבוץ?

ייאמר נא הדבר בכל התוקף שבאמת: זוהי עלילת שקר חסרת כל שחר! מעולם לא היה – ולא יכול להיות – כל שמץ של רצון במפלגה לחבל בקיבוץ ולחתור תחתיו. ואיש עוד לא הוכיח בעובדה, כי אמנם כך הדבר, ואיש לא הזכיר שום מעשה בפועל אשר יאמת את הדבר הזה. כי אין ולא היה ולא יכול להיות שום מעשה כזה. הדבר היחידי המשמש הוכחה למלחמה בקיבוץ זוהי התביעה החוזרת ונשנית מפעם לפעם על ידי המפלגה ואישים בתוכה לאיחוד התנועה הקיבוצית ומיד מתעוררת אזעקה: רוצים להחריב את הקיבוץ! וכמובן, מיד משתתק קול האיחוד. ועתה – הס מלהזכיר את רעיון ה“טריפה” של איחוד, והוא ממילא “נמסר להיסטוריה” – כרצון הח' אלקנה – והכל על מקומו בא בשלום בתנועה הקיבוצית, אין פרץ ואין צווחה, – ועל מה, איפוא, מכניסים לתוך המערכה הנוכחית את המלחמה בקיבוץ?

אכן, לא לאורך ימים ייבלם הפה התובע איחוד התנועה הקיבוצית – אותה תביעה הנובעת מעמקי החיים של התנועה הקיבוצית כולה – ע"י ההשתקה של אלה אשר בהתבדלות ניחא להם, או מפחד ההאשמה במלחמה בקיבוץ. יבוא יום – ובכל רחבי התנועה הקיבוצית יראו בעינים פקוחות את המציאות הערומה, שלא רק “אין עין־חרוד וקבוצת גבע וחברי שתי המסגרות נפגשים ביניהם באחוה וריעות”, כפי שרואה אלקנה עכשיו, אלא גם אין כל הבדל בין עין־חרוד וגבע בשום דבר מהדברים: בצורה, בחיים, במגמה, ביעוד הציוני והסוציאליסטי, בקליטת עליה, בקבלת מרות הכלל, בחינוך הדור הצעיר וכו'. והכל יראו את האבסורד של היות גבע ועין־חרוד בשתי מסגרות נפרדות, על כל הנובע מזה…

ונקודה שניה: הנה מצא א. דבר שבו באה לידי ביטוי ההתכחשות המעמדית של המפלגה: דבר העברת “החלוץ” מרשות ההסתדרות לרשות הסוכנות היהודית. האומנם כך הדבר? האומנם יש בעיקר של חלוץ אחיד בזמן הזה התכחשות מעמדית, עד כדי כך שיגרור פירוד בינינו?

בידיעות שהגיעוני מועידת הקיבוץ המאוחד בגבעת־ברנר לפני כחצי שנה – רושם עצום עשה עלי תיאור הלילה האחרון של הועידה, אשר היה מוקדש להתייחדות עם הגולה הנשחטת. באותו לילה נשמעה ברטט מגילת הגולה על פרשת חייה, מחלמתה וענותה מפי אחים־פליטים שבאו מגיא־ההריגה, שהם משתייכים לאו דוקא לתנועות של אוריינטציה “מעמדית”, והם נתנו תיאור חי כיצד במלחמה על החיים והכבוד של יהודים עמדו יחד במערכה ציונים עם בונדאים, חברי “הפועל המזרחי” עם גורדוניה והשומר הצעיר, עמדו וגם נפלו יחד – מה גדולים היו צערי וכאבי וצערם של רבים־רבים בצבור הפועלים כאשר מיד לאחר מעמד זה נדחה בועידה ברוב דעות העיקר של חלוץ אחיד בארצות המזרח. אשר הוחלט עליו במפלגה. כך: לאור השריפה הגדולה האוכלת את בית ישראל, לנוכח נחלי הדמים שבהם חוצה שארית הפליטה עד צואר אנחנו נשמור על הדוגמה המעמדית ונביא שוב אל הגולה הדווּיה את סיסמת ההתבדלות ואת המשטר של מלחמת הזרמים ב“החלוץ”, כאשר היה לפני המלחמה? ידוע: תחת המעטה של ההסתדרות פעלו השליחים למעשה איש איש לטובת הזרם שלו. “החלוץ ההסתדרותי” היה למעשה פיקציה, שחיפתה על “החלוץ” של הקיבוץ המאוחד, “החלוץ” של השומר הצעיר, “החלוץ” של גורדוניה – פלגים־פלגים. האומנם ייתכן, לאחר כל מה שמתרחש, לבוא עתה אל הגולה השותתת דם בפירודנו ובפיצולנו אנו? האין כל מה שהתרחש כופה עלינו שינוי־ערכין, לפחות ביחס להופעתנו המאוחדת אל אחינו בגולה, להביא בשורת נחמה וגאולה לכל אלה בעם, שיכולים אנו להעלותם לארץ ולהשרישם בחיי עבודה וחלוציות, מבלי לבדוק שם בציציותיהם?

זוהי, איפוא, פרשת ההתכחשות המעמדית שלי, כי מעיז אני לחשוב שכאן, בהופעה בגולה בעת הזאת, ובעיקר בגולה של יהודי המזרח, אין מקום לפעולה מעמדית, כי אם לפעולה יהודית, אנושית וציונית ממדרגה עילאה, כגון זו הנעשית עתה ע"י חילינו באיטליה, בהיפגשם עם אחים־יהודים ששרדו מהשריפה. אף על דעת המעמדי הקיצוני שבהם לא יעלה להפלות בכל הפעולה המרוכזת שהם עושים בין יהודי ליהודי.

וכאן, בענין הממשי היחידי שהעלה אלקנה בתשובתו, אגיד: אין כלל הכרח שהוא יסכים אתי, או שאני אסכים, למען נוכל שנינו להיות במפלגה אחת. יכול כל אחד להישאר בדעתו בשאלה זו, כמו בשאלות חשובות אחרות. אך אשאלהו: מה הדין אם בשאלה זו דעת הרוב יכריע לצד החלוץ האחיד – היקבל את זה, או לא יקבל ויבחר בגלל זה להיבדל מהמפלגה?

ועתה, לאחר שדברי התשובה למכתבי אינן ממין הטענה, ואותן הנקודות שהועלו בה או שאינן עומדות בפני האמת או שאינן עומדות בפני ההגיון שבלב – השאלה במקומה עומדת:

על מה ולמה נבדלו אלקנה וחבריו ונתנו יד למפלגי תנועתנו ומפיחי מלחמת אחים בעת הזאת?

כל מי שאחדות תנועתנו יקרה לו, שפניו באמת ובתמים לאחדות העבודה, – יתפלל יחד עם אלקנה בסוף דבריו, “שימי חייה של התנועה לאחדות העבודה יהיו קצרים”, על מנת ששוב תעלה קרנה של מפלגת פועלי א"י, השלמה, האחידה, המחוזקת, לקראת התפקידים הגדולים שמונו לה בתנועת הפועלים, בציונות ובישוב בימים הבאים.

כ“ט תמוז תש”ד.