א. סוציאליזם מה הוא?    🔗

(מעין פתיחה להסקירה של תנועת הפועלים היהודים)

במשך שתי מאות השנה האחרונות הצליחו בני אדם להכניע כחות הטבע לתועלתם. הם הצליחו לרסן הכחות האיתנים, את הקיטור והחשמל לעשות מלאכתם והמציאו מכונות שונות להקל על עבודת פּרך שהיו נתונים בה. הם הגשימו חזיונות שהיו בכלל הזיות. “קפיצת הדרך” כבר לא בסוג נס. במשך שעות מגיע אָדם ב“מגדלים הפּורחים באוויר” למרחקים, קולו מנסר מסוף העולם ועד סופו. הוא עומד כאן ומדבר עם חברו באוסטרליה. במשך זמן קצר בערך צעד האדם קדימה בצעדי ענק. אולם התקדמות טכנית זו הביאה לעולם לא אך תועלת, אלא גם תקלות. לא אך ברכות, אלא גם קללות. מהתקדמות זו בלי השלמה מוסריית בצדה, רובצות סכנות לאדם בכל צעד וצעד, ובימים האחרונים אפילו סכנה לחורבן כל הבריאה כולה.

ההתקדמות הטכנית, בצעדיה הראשונים, הביאה עושר ושפע למעטים ועניות ומחסור לרבים. מהשפע הגדול שבא לעולם, בעקבות ההתקדמות, היו נהנים אך עשירים מעטים ושנים רבות חלפו במאבקים ולבטים קשים עד אשר החלו פּירורים ליפּול משלחנם הדשן של מדושני עונג העשירים גם לפיות של העניים המדוכאים. עם התגליות הגדולות נתגלו גם סתירות וניגודים חריפים בין מעמדות שונים בחברה האנושית. יחד עם העשירות המופלגה שנפלה לגורל המעטים, מעמד בעלי הרכוש, קמה עניות נוראה שהיתה חלקם של המעמדות המרובים. ביחוד סבל בראשית התקופה של התגליות הטכניות מעמד הפּועלים. בעלי מלאכה שעמדו ברשות עצמם נתדלדלו ונעשו עובדים פּשוטים שתלויים בדעת אחרים. כלי המלאכה שלהם אבדו את ערכם לגבי המכונות. בעלי מלאכה נעשו פּרולטרים, פּועלים שאין להם בעולמם אלא כח עבודה. בחברה שיסודה מקח ומימכר לא היה דבר להפּועלים למכור אלא כח עבודתם בלבד וכדי להחיות נפשם ונפש ביתם, היו מוכרחים למכור את הדבר היקר להם בעד כל מקח שהיו מציעים להם בעלי המכונות; בעלי הרכוש. והשכר שהשיג הפּועל לפי היושר של בעלי הרכוש לא היה די להזין בני ביתו והיה מוכרח לשתף גם את אשתו וילדיו בעבודת פּרך שלו. גם למולך של הממון הקריבו ילדים רכים.

אולם גם בשכרו הדל, לא היה הפּועל בטוח. התקדמות טכנית זו הביאה עוד מצוקה חדשה והיא המצוקה של המשברים הכלכליים שבאו בתקופות כסדרן. המשברים הביאו גם להריסת בתי מסחר גדולים, אולם הפּועלים סבלו ביותר. המשברים גזלו מהפּועל גם לחמו הצר ומימיו בלחץ שנפלו בחלקו. המשברים הכלכליים אופיניים הם אך לזמן החדש ובאו בעקבות ההתקדמות. גם בעולם העתיק, גם בימי הבינים סבלו בני אדם מאסונות כלכליים פּתאומיים שבאו עליהם. בצורת, רעב ומחסור ידועים לאדם מיום אשר החל לרוב על פּני האדמה. אולם אסונות אלה באו משידוד כחות הטבע: משדפון, משטף מים, או אירע שהאדמה לא נתנה את יבולה או אסונות באו מחרב אויב. בעת אשר המשברים הכלכליים החדשים באו בעתות שלום, בעתות שפע, בעת שהשוק מלא סחורות הנרקבות במחסנים מאפס קונה. המשברים באו בסדר כזה עד כי אחדים מחכמי הכלכלה הכריזו את המשברים כחוק טבעי, לאמר: אחרי היום בא הלילה, אחרי הקיץ הסתיו, אחרי שבר בא משביר, ואחרי שנות השובע – באות שנות הרעב, והסדר הזה, לדעת החכמים האלה, בא מהטבע. “אולת אדם תסלף דרכו, ועל ד' יזעף לבו”.

בכלל הביאו ניגודים כלכליים אלה למבוכות במחות של המחשבים חשבונו של עולם. מניגודים אלה נולדו גם הזיות ורעיונות הבל, גם שיטות עמוקות מסובכות בבעיות כלכליות, שמביאות את האדם לידי יאוש במסקנות אלה שהגיעו החוקרים בחקירותיהם על עתיד העולם. דלדול ההמונים בעקבות התקדמות היה אגוז קשה שלא אפשר לפצח אותו. בעיה קשה שלא נקל למצוא לה פּתרון. חכמי הכלכלה צללו במים אדירים והעלו חרסי יאוש שמטילים אימה בהשקפתם על עתיד העולם.

חכם הכלכלה מלתוס, כהן נוצרי (1766–1834) בא לידי מסקנה עצובה מאד. לדעתו, בני אדם מתרבים במדה יותר גדולה מהמזונות שהכין להם מפרנסו של העולם. בעת, אשר בני האדם מתרבים במערכה גיאומתרית (2, 4, 8, 16, 32, 64, 128 וכו'), מתרבים מזונותיהם במערכה אריתמתית (2, 4, 6, 8, 10, 12, 14 וכו') ולדעתו אלמלא המגפות והמלחמות ויתר פּגעי בני אדם אז יכול העולם לבוא לידי מצב כזה שהארץ לא תוכל לפרנס את יושביה ואף כי מלתוס היה כהן נוצרי אדוק, הוא בכל זה נותן עצה לפּועלים לבטל את המצווה הראשונה של פּריה ורביה ולבלי לבוא בברית הנשואים, ונמצא זרעם של הפועלים כלים מאליו. גם קרל מרקס (1818–1883) שעשה תקופת צמיחת המכונות לנושאים של חקירותיו העמוקות בריכוז הרכוש, בא לידי דעה, שהמשברים ודלדול ההמונים הם תנאים הכרחיים של המשטר הרכושני ולא יעברו מן העולם כל זמן שהמשטר הרכושני יתקיים. מבחינה זו הביט גם קרל מרקס על העתיד מתוך שפופרת של יאוש בנוגע לשיפור מצב הפּועלים במשטר הכלכלי הנוכחי.

במצב של יאוש היו הפּועלים בעצמם. המצב שפך עליהם רוח עועים ובתמהון שהכה אותם החלו לעשות מעשים של שטות. הם החלו להרוס את המכונות שגזלו מהם מקורות הפּרנסה ובמעשי סתירה אלה אמרו לעכב את מהלך ההתקדמות שהביאה אותם לידי יאוש. אולם מעט מעט התנדפו כחות הסתירה מתנועות הפּועלים שבאו מתסיסה שאחזה אותם. כחות הסתירה נתנו מקום לכחות בנין. השאיפות שלהם קבלו צורה של שאיפות מעשיות לשפר את חייהם עד כמה שאפשר. הפּועלים הניחו את השיטות המפשטות לחוקרים ולעצמם הציבו מטרות שאפשר להגיע להן מיד, מבלי לחכות לעולם שכולו טוב.

הפּועלים החלו להסתדר באגודות שונות להגן עליהם מעושק וממחסור. האגודות האלה, אגודות מקצועיות וגם אגודות עזרה, נעשו במשך הזמן לכח גדול, משום שנוסדו על השכל הישר שבא מתוך נסיונות החיים. בפשטות גמורה באו הפּועלים לידי הבנה, כי בתור יחידים הם מחוסרי־אונים לגבי בעלי הרכוש התקיפים, אולם בציבור הם חזקים מכל התקיפים שבעולם. הפּועלים נזכרו במוסר השכל של המשל הקדמוני, הפּשוט ביותר, והוא המשל עם הקנים. לפי המשל הזה, כל זמן שהקנים באגודה אחת אי אפשר לשבר אותם, אולם נקל מאד לשבר אותם אחד אחד. איחוד הכחות באגודות היתה לסיסמה של תנועת הפּועלים לכל גילוייה. “באחדות יש כח”, ובכח הזה השיגו הרבה מאד בשיפור התנאים של חייהם.

יחד עם תנועת הפּועלים הפּשוטים, צצו שיטות שונות של מתקני עולם, שהצד השוה שבהן היתה השאיפה לבטל לגמרי את הקנין הפּרטי ולמסור לרשות החברה אמצעי התוצרת לא לתועלת יחידים אלא לתועלת הכלל. השיטות נוסדו על רעיונות מוסריים או פילוסופיים ונתגבשו בתנועת הקומוניזם והסוציאליזם, תנועות שמנסרות עכשיו בכל העולם.

נושאי רעיונות הקומוניזם או, כמו שנקרא אחרי כן, הסוציאליזם, לכל שיטותיהם היו לא פּועלים פּשוטים, אלא משכילים. לרוב ממעמד בעלי הרכוש, שהתימרו להיות חובבי מין האנושי ורצו בבת אחת לרפא את העולם מכל הצרות והמצוקות שנפלו בגורל בני אדם. אחדים ממתקני עולם אלה הביטו על תנועת הפּועלים הפּשוטים מלמעלה למטה והסיחו לגמרי מדעתם את הפּועלים ושאיפותיהם. מתקנים אלה הטיפו דעותיהם דוקא באזני העשירים התקיפים והמושלים, שיש להם שלטון לשנות סדרי כלכלה על כרחם של אנשי החברה החלשים, שגם הפּועלים בכללם.

מתקנים אלה נקראו בלעג בשם “אוטופיסטים”. מקור המלה היא מלשון יונית ופירושה המקום שאיננו במציאות. טומס מור, השר של העריץ הנרי השמיני מאנגליה (שנידון למיתה משום התנגדותו לחתונות התכופות של אדונו) כתב בשנת 1515 ספר בשם “המצב היותר טוב של החברה בהאי אוטפּיה”. הספר נכתב על פּי כח הדמיון של מחברו. ומאז נקראו האנשים ששואפים לאידיאלים שאינם במציאות בשם “אוטופיסטים” ונקראים דוקא בשם זה אנשים אשר גם להם יש אך תכניות דמיוניות שאינן עוד במציאות.

רובם של ה“אוטופיסטים” השאירו אחריהם ירושה תרבותית גדולה בעולם. ואחדים מהם הביאו גם תועלת ממשית להטבת מצב העובדים. ה“אוטופיסט” רוברט אוהן (1771–1851) עזר הרבה ביסוד אגודות מקצועיות וקואופרטיבים להוזיל המקחים של צרכי החיים של הפּועלים. ה“אוטופיסטים” השפּיעו גם על השאיפות הסוציאליסטיות של הצרפתים שנתנו לתנועת הפועלים צורה פּוליטית ושמו להם למטרה לתפוש רסן הממשלה בידיהם ולהנהיג בתי מלאכה לאומיים על חשבון הממשלה ולהעסיק כל פּועל שרוצה ויכול לעבוד. השאיפות האלה נקראו בשם “סוציאליזם”, מלה שמוצאה מצרפת ומשם עשתה כנפים ונתפּשטה בכל הארצות.

בקרב הסוציאליסטים הצרפתים נתקבלה להלכה ולמעשה התורה הידועה בשם “מלחמת המעמדות”. הרעיון המעשי שצפון בהלכה זו, כבר הורה הלל בהמימרא “אם אין אני לי מי לי?” שלפי מימרא מחוכמה זו, לא אך יחיד אלא גם מעמד או עם שלם מחויב לדאוג לטובתו ולא לחכות שאחרים ידאגו לו, ולפי כלל זה יפה עושים הפּועלים שאין סומכים על חסדי בעלי הרכוש אלא הם בעצמם נלחמים בעד הטבת מצבם ובמובן זה ההכרה כי גם ביחסים של מעמדות שונים מתקיימת התנגדות, מביאה לתוצאות מועילות ויפה הסיקו מרכס וענגלס מהרעיון הזה כי “שחרור הפּועלים יכל לבוא אך מהפּועלים בעצמם” אולם בתורת מרקס הדיאלקטית נהפּך הרעיון של מלחמת המעמדות מאמצעי להשגת התכלית, לתכלית בפני עצמה, תפיסת עולם, שהביאה לתוצאות רעות ביותר.

הסוציאליסטים שאפו לעשות תורתם לראש פּינה בתנועת הפּועלים, כמטרה סופית, תכליתית, אלא שהקיצונים שבהם רצו לבטל לגמרי בקרב הפּועלים השאיפות לתיקונים וחפצם היה להפוך תנועות הפּועלים למטה מהפכני המפקד על כחות המהפכנים, שאך מהפּכה כללית היא המגמה שלהם. אולם לא תמיד הצליחו הקיצונים, וגם בהארצות שהשפּעת הסוציאליסטים היתה גדולה בתנועת הפּועלים, הלכו בכל זה הפּועלים בדרכים שסללו להם בעצמם ולא הלכו בשבילים הצרים שהראו להם רבותיהם הסוציאליסטים.

באמת, תנועת הפּועלים והסוציאליזם הם שתי רשויות, שבאות לפעמים לידי סתירות גלויות ובכלל אין יחס ישר לשאיפות הפּועלים לשפר את חייהם מיד עם השאיפות לתיקון כל העולם, שהן שאיפות לעתיד לבוא. בארצות הברית באמריקה שהפּועלים על ידי איחוד כחותיהם הגיעו לרמת החיים היותר גבוהה בעולם, עומדים הפּועלים עד היום מחוץ לסוציאליזם. ובכלל מחוץ לתורות מפשטות של מבשרי גאולה מכל המינים. היו ימים והאגודות המקצועיות בארץ זו, עמדו במלחמה גלויה עם הסוציאליזם בכל גילוייו, ואם עכשיו המלחמה נחלשה, הוא משום זה שגם הסוציאליזם האמריקאי נחלש ובכלל שינה את תכסיסיו לגבי האגודות המקצועיות. גם באנגליה עברו שנים רבות טרם הצליחו הסוציאליסטים המתונים להביא תחת כנפיהם המוסדות שיצרה שם תנועת הפּועלים, ולא אך באנגליה ובאמריקה – ארצות שהצד המעשי גובר שם על עיונים מפשטים – הסוציאליזם נבדל מתנועת הפּועלים, אלא אפילו באשכנז, “הארץ הפּילוסופית למופת”, ארץ אשר גם להרציחות האיומות של זקנים ונשים וילדים נקיים חיפּשו לפּירוש פילוסופי, גם שם נתקל הסוציאליזם העיוני בראשית צמיחתו בשאיפות המעשיות של הפּועלים.

טרם שהתפּרצה מלחמת העולם הראשונה, טרם שהוסרה המסכה מעל פּרצופיהם האמיתיים של מנהיגי הסוציאליזם באשכנז, היתה למפלגה הסוציאליסטית היא ה“סוציאל־דימוקרטיה” השפּעה גדולה על מהלך הרוחות והדעות של הסוציאליסטים והמנהיגים של הפּועלים בכל העולם כולו. לה“סוציאל־דימוקרטיה” האשכנזית היה תפקיד של מנצח במקהלות סוציאליסטים בארצות שונות ואת ההדרכה שלה קיבלו בלי שום פּיקפּוקים. צחוק הגורל הוא כי מפלגה אשכנזית זו נושאת עליה חותם יהודי. את הסוציאל־דימוקרטיה הכבירה יסד היהודי לסל שהקדיש כחותיו הענקיים לטובת אשכנז הארית. זה אמת היסטורית. לסל היהודי שפך רוח קסמים על הפּועלים האריים. הפּועלים האשכנזים שקשים להתרגשות ומגיעים להתפּעלות אחרי שתית שכר בכמות גדולה (בהימים האחרונים מהול השכר בדמעות ודם) העריצו את היהודי לסל כגואל ומושיע. ועד ימים רבים אחרי מותו נשמע הד ההערצה ללסל בשירים הלבביים ששרו פּועלי אשכנז במאורעות חגיגיים לכבוד ה“מנהיג הגדול בן אל מות” לסל ש“ניהג את הפּועלים בדרך הגיבורים”. אולם למרות ההערצה להגיבור לסל, לא יכלו גם הפּועלים האשכנזים לוותר על ההשגים בהטבת מצבם החמרי, שבאו מאגודות עזרה אשר לסל התקיף בכשרונות לא שכיחים בהשנים המעטות שכוכבו הזהיר בכל תקפו.

לסל יסד בשנת 1864 אגודה של פּועלים “אַרבייטער פאַריין”, אגודה שממנה צמחה הסוציאל־דימוקרטיה הכבירה. לאגודה שיסד לסל היה אופי פוליטי, עם מגמות סוציאליסטיות בטעם הסוציאליסטים מהאסכולה של לואי בלאן (1811–1882). ואף כי לסל התימר להיות תלמידו של מרקס לא היה כפות לדעותיו של רבו בכל פּרט, ולקח רשות לסלול לו שבילים מיוחדים. כמחונך על התרבות האשכנזית היו ללסל רגשות הערצה למלוכה ורצה בעזרתה על ידי הלואות גדולות ליסד באשכנז על יסודות שתפניים בתי חרושת ששייכים לכל הלאום שיעסיקו כל הפּועלים שרוצים לעבוד בלי ריוח לאנשים צדדיים שאינם שייכים למעמד הפּועלים, מעין בתי מלאכה של הלאום שהתקימו לזמן קצר בצרפת בשנת המהפּכה 1848, על פּי יזמתו של לואי בלאן. לסל לא אך היה מעריץ את המלוכה, אלא היה גם מעריץ של ממשלת עם “דימוקרטיה” ובכל התכניות שלו הציב תנאי קודם למעשה שתנתן זכות הבחירה לפועלים ובזכות זו יגיעו לרוב מכריע בבית המחוקקים באשכנז המאוחד ב“רייכסטאג”. לסל לא היה אך סוציאליסטי אלא גם לאומי אשכנזי ושאף לאיחוד כל המדינות באשכנז. דבר שיצא לפעולות על ידי ביסמרק, שגם הוא היה ממעריציו של לסל, אף מנקודת ראות, שאין לה שייכות עם עניני הפּועלים.

בהתעמולה הסוציאליסטית העצומה שלו בשנות חייו הקצרות, לסל בא בהתנגשות עם אגודות פּועלים שנוסדו ביזמתו של שולצה דליץ מהמפלגה של המתקדמים וראשית פּעולתו של לסל היתה לבטל בהבל פּיו את הערך של אגודות פּועלים במשטר של מיקח ומימכר. ביתר עוז התנפּל על שולצה דליץ (אגב עשה אותו, בהתקפות אלה, לבן אל מות) והתנפּל עליו בהתקפות עצומות שעברו לפעמי דרכי הנימוס, משום שאשכנזי זה רצה לפתור על ידי האגודות בעית הפּועלים במשטר קפּיטליסטי. בהתקפות אלה הכריז לסל חק כלכלי שקרא לו “חק הברזל של שכירות”. לפי החק המדומה הזה, אין הפּועל במשטר הנוכחי יכל להשתכר יותר מלקנות צרכיו ההכרחיים להחזקת עצמו ובני ביתו בצמצום. אם על ידי אגודות יעלה בידי הפּועל להרבות שכרו או להוזיל המקחים של צרכיו אז ממילא יפחיתו נותני העבודה את שכרו והפּועל יבוא למצבו הקודם. לפי לסל, נשפּט הפּועל במשטר זה לדלות ניצחת, חק הברזל הביע במלים אחרות את השיטה של “דילדול ההמונים”. שיטה שהסיק גם מרקס מחקירותיו הכלכליות במשטר הרכושני.

חק הברזל של לסל, לא נתקבל להלכה בתנועה הסוציאליסטית, אף כי ריח של שיטת מרקס נודף ממנו. מרקס בכלל שנא את לסל ונתן לשיטתו של “דילדול ההמונים” נוסח אחר לגמרי. אולם גם מרקס וגם תלמידיו הכרוכים אחריו קיבלו המסקנות שבא להן לסל אם גם בנוסח אחר, ברוח הדיאלקטיקה. ומרקס בעצמו ותלמידיו האדוקים הגידו בהחלט, שבמשטר הרכושני תיקונים בהטבת מצבם של הפּועלים הם אך רפואות פּליאטיביות שמקילות חבלי המחלה ולא מרפאות אותה ולפעמים סכנה כרוכה ברפואות אליל אלה לגוף החולה. לדעת מרקס ותלמידיו האדוקים, אך הסוציאליזם יכל להביא רפואה שלמה לנגעי המשטר הרכושני, ולא תיקונים שטחיים.

לפי השקפה זו, אגודות מקצועיות מועילות אך אם הן מחריפות את הניגודים בין העובדים ובעלי הרכוש ומרקס עשה מה שבכחו לקרב אגודות אלה, יען כי הן מורכבות מעובדים פּרולטרים שאך הם מסוגלים להקשיב להטפות הסוציאליסטים. תלמידו המובהק של מרקס, קרל קויטסקי, מצא היתר גם לאגודות של פּועלים של עזרה הדדית על הסמך כי אגודות כאלה מחנכות את הפּועלים לשלטון עצמי והפּועלים יוכלו להשתמש בחינוך זה כאשר יתפּסו רסן הממשלה בידיהם כאשר יבוא היום הגדול “למחרתו של יום המהפּכה”. לנין אשר היה מרקסיסטי יותר ממרקס, הביט בכלל על אגודות פּועלים כעל מוסדות מזיקים להכרתו המעמדית של הפּועל ומוליכים אך ל“עקונומיזם” של ה“מנשביקים” רחמנא יצילנו. ללנין היה אך אל אחד אשר אותו עבד ולו השתחוה והוא אליל “הרבולוציה לשם רבולוציה” אך מהפּכה עם כל המצוות של מלחמת מעמדות היתה בעיניו תכלית השלימות.

בעיני אדוקי המהפּכה לשם מהפּכה, היה אך קנה מידה אחד למוד בו תועלת של אגודות פּועלים והוא עד כמה אגודות כאלה יכולות לסייע למהפּכה. אם האגודות משמשות למטרות מהפּכניות, הן מועילות ואם לא, הן מזיקות. לפי דעת עובדי אלילים אלה, הפּועלים מסורים למהפּכה ואין המהפּכה מסורה להם. המהפכנים האלה אינם מודים בקיום של יחיד עם צרכיו ודאגותיו. להם הציבור המפשט הוא עיקר. שם מסתובבים מושגים מפשטים. זרם מבריא יצא מהמערבולת שהיו סם של דיאלקטיקה ותלויים על בלימה. הוא הזרם הרביזיוניסטי מסיעתו של עדוארד ברנשטיין. ברנשטיין היה ימים רבים כרוך אחרי שיטת מרקס ונשאר תלמידו כל ימיו אלא הביא תיקונים בשיטת רבו. ברנשטיין רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק, בעת שמתנגדיו אכלו הקליפה וזרקו את התוך. ברנשטיין היה מחפּש את הצד האנושי של הסוציאליזם, הבנוי לדעתו על השכל הישר והצדק העולמי. בעיניו היה הפּועל לא ברז במכונה, אלא בן אדם שיש לו זכות על כל תענוגי החיים. בעיניו היתה הטבת מצב הפּועל העיקר והמטרה הסופית של הסוציאליזם אך טפל. לפיכך היו ברנשטיין ותלמידיו מכירים בתועלת אגודות פּועלים שיש להן מטרה לשפר את חייהם במשטר הנוכחי בתכלית עצמית. הריביזיוניסטים מבכרים תיקונים ממשיים לשאיפות נעלות שהן מוטלות בספק. בראשית פּעולתו היה עדוארד ברנשטיין מוחרם ככופר בעיקר. אולם לאט לאט מפלסות דעותיו נתיב בלבות אלה ששואפים לצדק בכל הארצות שהחופש האנושי עוד שורר שם.

הפּועלים לא השגיחו בכלל על הוויכוחים המפשטים והמשיכו את פּעולתם המעשית להיטיב את מצבם בכל התנאים שנתונים בהם. רוב הפּועלים, גם המתונים שבהם מכירים שהעולם מלא גזל ועושק ושואפים לפיכך לעולם של צדק, שלא יהיו בו עושקים ועשוקים, גוזלים ונגזלים, לעולם של מלכות עבודה, בנויה על חופש ואחוה, אלא הם חושבים שיום התגשמות של שאיפות נעלות אלה עוד רחוק ולפיכך הם בוחרים ללכת בדרך איטית, דרך ארוכה שהיא באמת קצרה ומוליכה ישר למטרה – הם אין מזניחים כל הזדמנות להיטיב החיים בפועל ממש גם עכשיו.

והפּועלים הצליחו הרבה לתקן את אופן חייהם. פּורענויות רבות שבאו על הפּועלים בעקבות המשטר הרכושני עברו מן העולם. בכח איחודם של הפּועלים, נאסרה לגמרי עבודת ילדים רכים, שעות העבודה נפחתו ונקבע שכר מינימלי לפּועל שיבטיח לו מחיה הגונה. תנועת הפּועלים השפּיעה על המחוקקים להוציא חקים להגן על הפּועל בבטחון חברתי, מחוסר עבודה, מדחקות שבאה בזקנה ובמחלות. הפּועל השיג במלחמתו להטבת מצבו הזכות לימי חפש להנפש בעבודתו; להתפזרות הנפש ולתענוגים וגם להשכלה. במלה אחת, הפּועל של עכשיו איננו עוד היצור העלוב של הימים הראשונים בראשית צמיחתו של משטר הרכושני. רוב התיקונים מארגונים של הממשלה באו או על ידי לחץ המפלגות הפּוליטיות של הפּועלים, או בדרך ישירה על ידי אגודות הפּועלים. בארצות הברית באמריקה אשר עדיין הפּועלים אינם מאורגנים במפלגה פּוליטית, ההשפּעה באה מאגודות הפּועלים, בלי עקיפין. ואלמלא המלחמות והמהומות שבאות בעטים של מבעירי התבערה של המהפּכה העולמית, אָז היו יכולים גם הפּועלים להשיג הרבה בהטבת חייהם גם באירופּה. קומוניסטים מתימרים להיות ידידי הפּועלים ובאמת הפּועלים בעיניהם אך כחומר בוער על המדורה.

באמריקה מצב הפּועלים נשתפר במדה גדולה הודות להמפנה החדש בפּוליטיקה הכלכלית בארץ זו שאירע בימיו של הנשיא המנוח פרנקלין רוזבלט עם “המהלך החדש” שלו. בהשפּעת הפּועלים, שביניהם הצטינו יהודים רבים, עזב רוזבלט השיטה הכלכלית הישנה שאבד עליה כלח, שאוסרת בשם החופש להתערב בענינים שנוגעים ליחסים של רכוש ועבודה. לפי “המהלך החדש” נתקבלה תורה שריח סוציאליזם נודף ממנה. לפי תורה זו על הממשלה מוטלת חובה להגן על הרבים מעושק המעטים. בהשפּעת המפנה החדש הזה הוציאו המחוקקים באמריקה חקים המגינים על הפּועלים מכמה בחינות.

ה“מהלך החדש” עם כל המסקנות ממפנה זה היה כעין מזיגה או פּשרה בין הסוציאליזם המפשט עם השאיפות לשפר מצב הפּועלים בדרך מעשית שמראים נסיונות החיים. גם ה“מהלך החדש”, גם הסוציאליזם מטילים על המלוכה חובה להוציא לפעולות תיקונים לטובת השדרות הרחבות של המוני העם וגם אחריות כי התיקונים יהיו ברוח שאיפות הפּועלים. גם המהלך החדש מודה בנחיצות להביא בכלכלת העולם תכנית מסוימת הגיונית ולא לעזוב אותה לכחות עוורים. גם חסידי הסוציאליזם, גם בעלי ה“מהלך החדש” אינם מסתפּקים בתיקונים זמניים אלא שואפים לשינויים יסודיים בסדרי החברה. באמת יש צדדים שווים בשתי התנועות אשר לכאורה רחוקות זו מזו, אלא יש גם הבדל יסודי ביניהן, בעת שלסוציאליזם יש הנחות קבועות שאין לזוז מהן, למהלך החדש אין הנחות קבועות כמסמרות ושאיפותיו משתנות לתנאי הזמן והמקום; וכמובן זה דוקא המהלך החדש נעוץ ב“דיאלקטיקה”, שמלמדת כי כל עניני העולם נמצאים בתהליך של שינויים בלתי פּוסקים.

עם מות רוזבלט לא נתבטל ה“מהלך החדש”. עם סדר היום בכל העולם עומדת השאלה מה לעשות, בכדי לצאת מן מצב התהו ובהו שהעולם נמצא בו והתכניות של ה“מהלך החדש” שמיוסדות על השכל הישר עוד תשובנה לתחיה.

ה“מהלך החדש” נקרא על שם הנשיא המנוח רוזבלט. “מצווה נקראת על שם גומרה” אולם במפעל זה השתתפו הרבה אנשים מ“טרוסט המחות” הידוע; שבתוכם הצטינו הרבה יהודים, ביחוד “מכירים” משלנו, מתנועת הפּועלים היהודים, יהודים פּשוטים בלי “כרכורים”. צריכה להיות לנו נעימה ההכרה שיהודים שאך מקרוב באו הצליחו למלא תפקיד כל כך חשוב בחיים הכלכליים של מדינה ענקית זו. יהודים אלה היו בלי השכלה מספּקת וגם בלי כשרונות יוצאים מן הכלל, אלא היתה להם מעלה זו, שינקו מתרבות בעלת דורות רבים ומסביבה יהודית, ספוגה בשאיפות צדק. מה שחסר למנהיגים של תנועת הפּועלים היהודים בהשכלתם, נתמלא להם במדה ידועה מבינה טבעית ובעיקר מנסיונות החיים ורוח התרבות של רחוב היהודים. תנועה זו, שלדאבוננו נשמטת מתחת רגלינו, היא ביסודה לא תנועה של יחידים, אלא תנועה ציבורית ובמובן חשוב, תנועה של כלל ישראל.

מכל בחינה, ראויה תנועת הפּועלים היהודים לשים לה תשומת לב בכובד ראש ואולי ביתר עז מבחינה לאומית. כמובן, כוללת תנועה זו גם שאיפות הפּועלים בישראל, אולם הן פּרק בפני עצמו. גם הלבטים של הפּועלים היהודים בתפוצות חשובות לא אך מנקודת ראות של תנועת הפּועלים העולמית, שהשפּיעו על הפּועלים היהודים במידה גדולה, אלא בעיקר מנקודת ראות לאומית.

יוצרי תנועת הפּועלים היהודים נתחנכו על מסירות הסוציאליזם העולמי. אין עם בכל העולם שהסוציאליזם נעץ בו שרשים כל כך, כמו בנו היהודים. מיום שהחלה התנועה להכות גלים בלבות ההמונים היהודים. היא אחוזה בקשרים מהודקים עם הסוציאליזם שהפּועלים היהודים מבינים אותו כשאיפה לצדק עולמי, רעיון שמושרש אצלנו מיום שיצאנו מארץ מצרים ועד עכשיו. גם לפּועלים היהודים יש שאיפות מעשיות, שאיפות שיצאו לפעולות באופן מזהיר. גם הפּועלים היהודים שואפים להעלות שכר עבודתם, ליום עבודה קצר ובכלל לשפר את חייהם על ידי איחוד כחותיהם; אלא שכל השאיפות האלה הן בעיניהם כשאיפות חול. ימי החול מיגעים ומשעממים בלי השאיפה לקדושת שבת. מענין כי משה הס קרא לסוציאליזם “יום שכולו שבת”, אם גם יום שכולו שבת בלי “ימות המעשה” גם כן משעמם.

בשנים האחרונות החלו לנשב בתנועת הפּועלים היהודים רוחות אחרות. בהאיחודים המקצועיים שיצרו הפּועלים היהודים באמריקה שוררת רוח מעשית כאשר בכל האגודות המקצועיות באמריקה. אולם כל הרוחות שבעולם אינן יכולות לעקור מלבות ההמונים היהודים הרעיונות של יושר חברתי שיכול להתגשם אך בסוציאליזם מוסרי. הסוציאליזם של ההמונים היהודים פּושט את צורתו הנקשית שהיתה לו עד עכשיו ומבקש ללבוש צורה שמתאימה לרוח הצדק הממשי. הפּועלים היהודים נתאכזבו בהתכסיסים הישנים ועוד טרם מצאו תכסיסים חדשים לגיע להמטרה הנעלה של יושר חברתי. אלה שאיפות סוציאליסטיות עדיין מתקימות בנו.

הסוציאליזם נתפּשט במהירות הברק בכל תפוצות ישראל בניו־יורק, בלונדון, בוילנה ובוורשה מקום שם המונים מישראל נתגלגלו. הסוציאליזם נתקדש בעיני ההמונים היהודים והיה לאידיאל שממלא כל נפש באמונה כי בכחו להפוך את עמק הבכא שלנו לגן־עדן התחתון. הדור שלנו, דור שלם, נהפּך למחזיקי התורה הסוציאליסטית לזרמיה ושיטותיה. דור “עקש ופתלתל”, אמרו זקני הדור, כאשר הסוציאליזם החל להתפּשט ברחובותינו. “דור דעה” קם, צהלו הצעירים אָז. ומכל השיטות הסוציאליסטיות נתקבלה השיטה המרקסיסטית, שיטה שתפסה בסוף שנות השמונים למאה התשע עשרה את לבות המשכילים ברוסיה. הצעירים שלנו בלעו את כל התורה הזאת על קרבה ועל כרעיה וגם על פּרשה… הסוציאליזם היהודי התפּלג לכמה זרמים, וכיתות מכיתות שונות קמו ברחוב העלוב שלנו, ברחוב היהודים, אולם השיטה השולטת היתה המרקסיסטית. מכל הכיתות היתה סיעת ה“בונד” היותר חזקה, אם לא הכיתה היחידה, וה“בונד” קיבל תורת מרקס ללא תנאי.

להתפּשטות הסוציאליזם בקרב ההמונים הרחבים היהודים “גדולים חקרי לב”, כמו שאמרה הנביאה דבורה. קשה לבאר הופעה פּתאומית זו על־ידי סיבות כלכליות בלבד וביחוד על פּי תורת מרקס. תוכן שיטתו הביע מרקס בעצמו בהקדמתו לספרו “בקורת הכלכלה המדינית” שהופיע בשנת 1859. הקדמה זו נעשית קלסית. היא נותנת במלים מצומצמות וקולעות אל המטרה את הקוים היסודיים של תורת החמרנות הכלכלית. מהקדמה זו פּה מובאים קטעים עיקריים שהשאירו רושם חזק בעולם המחשבה ואלה הם הקטעים בהעתקה:

"בחיים החברתיים מתהווים בין אנשים יחסים הכרחיים שאינם תלויים ברצונם והיחסים הם תוצאות של השינויים ומתאימים למדרגת ההתפּתחות של מכשירי עבודה שיוצרים הדברים החמריים הנחוצים.

…“מכשירי התוצרת מהווים הבסיס המעשי שעליו נבנים החוקים. היחסים שבין אָדם לחברו וגם היחסים הפּוליטים… לא הכרת האדם קובעת את היחסים, אלא להיפּוך המשטר הכלכלי קובע את הכרת האדם… ובהגיע ניגודים ביחסים של התוצרת, אָז באה תקופת המהפּכה הסוציאלית… יחד עם השתנות של הבסיס הכלכלי, באה מהפּכה ביחסים החברותיים”…

הקטעים נותנים התמצית של שיטת החמרנות הכלכלית ודוקא מנקודת ראות של שיטה זו אָנו משתוממים להתפּשטות הסוציאליזם ברחוב היהודים בניגוד גמור ליחסים הכלכליים ברחוב זה ברוסיה ובפּולין, שהיה מורכב מעניים מרובים שהבסיס הכלכלי נפל מתחת רגליהם. העשירים המעטים שהיו בנו, נתעשרו לא מה“פּרוליטאריאט” היהודי, אלא מקבלנות של המלוכה הרוסית. בעלי בתי החרשת היו אך מיעוט דלא ניכר. העניות ברחוב היהודים לא באה מבעלי הרכוש.

אין לנו להתנצל כלל כי הפּרנסה שלנו היתה תלויה באויר. לא לנו החרפּה, כי אם לאלה אשר עינו אותנו שהביאו אותנו לדרגה זו. כל החיים בימי גלותנו היו בהפסקות מאושוונצים אחד לאושוונצים אחר ולמרות כל הצרות והמצוקות שעדו עלינו, נשארנו אנשים מועילים בכל הארצות שבחרנו למושב. שלמה מימין, זה המסכן הנדכא שיצר למרות צרותיו שיטה עמוקה בפילוסופיה, מתאר בדברי אמת שהיו תמיד נר לרגליו את תפקידם הכלכלי של היהודים במאה השמונה עשרה בפּוילין (הוא חי משנת 1754 עד שנת 1800) ובראשית התפּשטות הסוציאליזם, התפקידים הכלכליים שמלאנו היו יותר מועילים מתפקידים אלה בימיו של מימן.

שלמה מימן אומר באוטוביוגרפיה שלו (העתקת י.ח. טביוב) כדברים האלה (המבוא לספר):

…“שני המעמדים האחרונים, האיכרים והיהודים, היו המועילים בכל יושבי הארץ… האיכרים עוסקים בעבודת האדמה, בגידול צאן ובקר, בתרבות דבורים ובכל אשר תוציא האדמה והיהודים עוסקים במסחר. עושים כל מלאכה: הם האופים והחוכרים כל משקה אשר ישתה האדם. הם, רק הם חוכרים את השדות בערים וכפרים, מלבד שדות הכוהנים. כי הכוהנים החסידים חושבים להם לעון להמציא פּרנסה לאדם מישראל… ואמנם חסידות זאת גורמת להם הפסד מרובה. כי האיכרים אינם חרוצים וזריזים כהיהודים ושדות החכירה ידלו ויאבדו בידיהם – אבל הכוהנים נושאים את הנזק הזה בארך אפּים”.

כן… גם האיכרים הפּולנים לא היו חרוצים וזריזים כיהודים גם בעבודת האדמה…

כן היה המצב בימיו של שלמה מימן ותפקידים בכלכלה יותר חשובים מלאו היהודים בראשית צמיחת הסוציאליזם בפּולין הרוסית. בעלי מלאכה שבנו חייו מומחים במקצועות שלהם. ונוצרים, גם שונאי ישראל, היו מבכרים את האומנים היהודים לבני אמונתם. בכלל היו אז היהודים בפּולין אנשי ביניים שהיו נחוצים מאד במדינה ההיא. החנוונים שלנו היו עובדים מהבוקר ועד חצות הלילה להמציא לאצילים המיוחסים שאוכלים ואינם עושים, וגם להאיכרים אובדי עצות ובכלל להשדרות הרחבות של המוני העם סחורות בזול; ישר לצרכנים. האגודות הצרכניות הקואופּרטיבים שהציבו להם למטרה למעט בהוצאות ולמכור בזול לצרכנים בלי ריוח, לא יכלו להתחרות עם החנוונים היהודים. החנווני העלוב היה מספּיק סחורות בעד מיעוט ריוח והקונים הוציאו תועלת עדיפה מזו של הקואופּרטיבים. אפילו המלמדים העלובים מלאו תפקיד חשוב בכלכלה בזה שנטעו בלבות תלמידיהם אהבת הבריות ומידות טובות והיו מועילים לא פּחות מהמורים בבתי ספר הכלליים. ראשי הישיבות והרבנים מכל הסוגים, שהמשכילים והסוציאליסטים השטחיים חשבו למבלי עולם, המשיכו הקולטורה שלנו ומימיהם אנו גם שותים עד היום.

לנו אין להתנצל כלל. לאחרים היינו מועילים. לאחרים, אולם מזיקים לעצמנו. ההמונים היהודים היו מחוסרי פּרנסה. היהודים היו זריזים ואוהבי עבודה, אלא שכל מקורות הפּרנסה היו סגורים לפנינו. וגם במצב כזה היה מספּר פּרזיטים קטן בערך גם אם היינו תלויים באויר. אולם, העניים שבנו הקבצנים של מנדילי ובעלי חלומות של שלום עליכם, נטולי בסיס ממשי, לא היו זקוקים כל כך לכלכלה הבנויה על יסוד שתפני. לא המשטר הכלכלי קבע את הכרתנו הסוציאליסטית, אלא להיפּוך הכרתנו הסוציאליסטית קבעה את יחסנו לעולם. הסיבה להתפּשטות הסוציאליזם בנו נחוץ לחפּש לא בתנאים כלכליים, אלא בתנאים של קיומנו בתור “עם לבדד ישכון”, כאשר ראה אותנו בלעם הרשע אשר הגיע בנבואתו בכחות הטומאה, לפי התלמוד, למדרגה ששם משה רבנו בכחות הקדושה שלו.

הסבה לשאיפות סוציאליסטיות בינינו היא כנראה התשוקה הכמוסה בעמק הלב של ההמונים היהודים, “תשוקה שבלא יודעים”, כמו שהיה קורא לה הפּסיכולוג הידוע ד“ר טורוב, התשוקה “לתקן עולם במלכות שדי” או בנוסח החדש “לתקן עולם במלכות עבודה” ו”להעביר ממשלת זדון מן האָרץ". ההמונים היהודים נזקקו לרעיון הסוציאליסטי לא משום שחשקה נפשם בסדר שתפני העומד תחת פּיקוחם של בעלי זרוע ובעלי לשון, אלא משום שהאמינו באמת ובתמים שרעיון זה מחזק את רעיון הצדק החברתי שנעשה לנו לטבע שני במשך ההיסטוריה שלנו הרצופה נהרי דם ודמע.

ועדיין הם מאמינים ברעיון זה על אף כל האכזבות והכשלונות, אלא הם מאמינים שרעיון זה יהיה מבוסס על אהבת האדם והצדק. “ואהבת לרעך כמוך” זה כלל גדול בתורה, אמר עקיבא. בלי רעיון זה הסוציאליזם לא יכל להתקיים בכלל ובפרט איננו יכול להלהיב את הלבבות של ההמונים היהודים שרעיון הצדק הוא עמוק בלבם.

 

ב. הסוציאליזם היהודי    🔗

(מהותו ותולדותיו)

ימי הרעיון הסוציאליסטי היהודי, רעיון של עבודה מיגיע כפּים בלי עושק זרים, רעיון שמבוסס על הצדק, נמשכים מימי מתן תורתנו. חוקי התורה עשו סיגים הרבה בעד כל ניצול ועושק. התורה אוסרת כל ריוח הבא בהונאה או מריבית, שבא מזה, שאדם מוציא תועלת במצבו המר של רעהו. “מלווים בריבית הם ככופרים בעיקר” אָמרו חכמינו ואם נתעמק להכיר מקורות הרכוש בימינו, אָז נראה, שהוא נצטבר מ“תרבית”, כלומר מהריבוי שנוצר מעבודת פּועלים זרים שמוכרחים לשלם מס מפּרי עבודתם לבעלי הרכוש. “תרבית” או כמו שקוראים עכשיו “ערך העודף” הוא כגזל גמור “מדאוריתא ומדרבנן”. רכוש כזה הוא נגד רוח היהדות האמיתית…

הסוציאליזם כולל גם חובות הציבור להגן על היחיד וחובת היחיד “להתעמל עם הציבור”. וחובות כאלה מטילה היהדות על כל אלה שמחזיקים בה. ו“מעשה באדם אחד” – מספּר התלמוד – “שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד ואמר לו: ריקא, מפּני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?” לפי התלמוד רשות היחיד, הקנין הפּרטי, היא רשות זמנית, בעת אשר רשות הרבים, הקנין הכללי היא רשות עולמית, רעיון סוציאליסטי עמוק!

גם מנסיונות שיתוף הרכוש בהחלט יודעת ההיסטוריה של היהודים לספּר. יוסף בן מתתיהו הכהן, יוסף פּלביוס, מספּר בספרו “מלחמות” מכיתה יהודית של חסידים קיצונים שהנהיגה חיים קומוניים במלוא מובן המלה. ואלה הם דבריו:

“האיסים… עולים על יתר היהודים באהבתם איש לרעהו… הם מואסים בחיי עושר, נפלא שיתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מופלג בנכסים, כי חוק הוא להם אשר הנלוה על חבורתם יפקיד רכושו לכל חברים; ולא נמצא בהם לא חרפּת העוני ולא גאות העושר. כי נכסים של היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכל החברים כאלו הם חיו אחים מבטן… ה’פּקידים' על רכושם נבחרים בידי כל החברים”.

ההיסטוריון יוסף פּלביוס הציל ממש משיני השכחה זכר של כיתה נפלאה זו. התלמוד מזכיר את הכיתה ברמזים ולא בדברים ברורים. ועד היום מעסיקה השאלה אודות האיסים בתלמוד את מחות חוקרי קדמוניות היהודים. יש חוקרים שאומרים כי ה“חסידים הראשונים” שהתלמוד מזכיר כמה פּעמים הם האיסים. בהסכם לעדויותיהם של יוסף פלביוס וידידיה האלכסנדרוני, שמעידים שהאיסים היו יראי אלקים וחסידים. ויש שטוענים ואומרים שהאיסים הם “טובלי שחרית” ו“צדוקים גלילאים” שנזכרים במסכת “ידים”. עזריה מן האדומים והחוקר התלמודי בן ציון כץ אומרים בהחלט שהאיסים הם ה“ביתותים” שנזכרים כמה פּעמים בתלמוד, אם גם לגנאי. אינני רוצה להכניס את ראשי בהרים, אולם הדבר בגדר האפשרות, כי השמות הם שמות נרדפים לאיסים, ובפירוד הלבבות שבא משום ריב המפלגות, נהפּכו צדיקים לצדוקים והחסידים לאיסים, שהם ה“ביתותים” שנזכרים כמה פּעמים בתלמוד. מכל מקום ברור שהיתה כיתה גדולה בישראל שסידרה את החיים של הנלוים לה על יסודות קומוניות טהורה וחיים מוסריים.

אולם לא האיסים בלבד חיו על יסודות צדק חברותי, אלא ביתר עז חיו בצדק אנשי המפלגה הגדולה של הפּרושים שהיכתה שרשים עמוקים בחיי היהודים. משמעון הצדיק משיירי אנשי כנסת הגדולה נשמרה מימרה מצוינה שאומרת: “על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים”. מפרשים שחיו ימים רבים אחרי שמעון הצדיק ניסו לבאר את המלה “עבודה” במובן “עבודת הקרבנות” שדעת הנביאים ותלמידיהם, אנשי כנסת הגדולה, לא היתה נוחה כלל מזה. באמת המלה פּשוטה כמשמעה. עבודה גופנית שיוצרת מחמרים גלמיים דברים מתוקנים. כתיב “אשר ברא אלהים לעשות”, מכאן אָמרו שאלהים שיתף את האדם במעשי בראשית “לעשות” וליצור דברים מתוקנים מדברים שברא אלהים בצורה לא מעובדת.

בן ציון כץ, על סמך של דבריו של אליעזר אחיו של שמעון הצדיק שמובאים ב“אגרת אריסטיאָס”, אומר, כי “עבודה” פּירושה: “עבודת אדמה”, משום ש“היה צורך בימי שמעון הצדיק, להשגיח כי גם החלקים ההרריים יעשו תבואה”. אפשר כי שמעון הצדיק הדגיש ביותר עבודת אדמה, אולם המלה “עבודה” כוללת כל עבודה מועילה, שבלעדיה אין העולם יכל להתקיים.

חכמי התלמוד, תלמידיהם של שמעון הצדיק, המשיכו ללכת בדרך שהראה להם המנהיג הגדול. הם היו מכבדים לא אך את התורה אלא גם עבודה ומלאכה שמיוסדת על עזרה הדדית, על “גמילות חסדים”. וכל חברה, ביחוד חברה סוציאליסטית, איננה יכלה להתקיים בלי שלשה העיקרים, שלשה העמודים אשר העולם עומד עליהם ואלמלי הגשים הסוציאליזם בחיים את שלשה עיקרים של שמעון הצדיק במלואם, אז באמת היה מזכה את כל העולם בגאולה ובבטחון בחיים.

נסיונות של יסוד חברות, מיוסדות על שיתוף הקנינים נוכל למצוא גם אצל המקובלים וה“חסידים האחרונים”, ולא אך אצל יהודים, אלא גם בכיתות נוצריות, שומרי הדת, ובכלל בכיתות מכל הדתות שבעולם. ימי הרעיון השתפני הם ימי תולדות האדם על אדמות. האדם הקדמוני לא ידע מקנין פּרטי, “משלי שלי, ושלך שלך”. הוא ידע אך מקנין שתפני “משלי שלך ושלך שלי”. כאשר חלף הסדר הזה ובא תחתיו סדר של קנין פּרטי, עם התופעות של אהבת בצע, גזל וחמס שמלוות סדר זה, זכרו את הקנין השתפני ובגעגועים יקראו לו “תור הזהב”. במשך הימים קמו מתקנים שונים שאמרו לא לשוב להימים הראשונים, אלא להביא תיקונים יסודיים בחברה. פילוסופים עמוקים, כאפּלטון, הוגי דעות, כרוססה, מחוקקים, כסלון וליקורגוס, משוררים ביוון העתיקה וגם בימינו, הטיפו לתיקונים להציל את האנושיות מהרע שהביא הקנין הפּרטי. אדון הנביאים, משה רבנו הביא תיקונים גדולים לתקלות של הקנין הפּרטי. בחוקי ה“יובל”, ה“שמיטה” והאיסור של ריבית. בכלל השאיפה לחיי צדק אין אך שאיפה של בני אברהם, יצחק ויעקב, אלא שאיפה של כל בני אָדם, הסובלים מאנקת רע ויגון שהביאה עליהם עבודה זרה של עגל הזהב… הסוציאליזם היהודי של הימים האחרונים שהיה לכח רב בתוצאות רעות וטובות ברחוב שלנו, הוא חלק מסוציאליזם העולמי החדש, שנולד בימי המהפּכה הגדולה בצרפת. הסוציאליזם היהודי הוא חיקוי לסוציאליזם הכללי ובזה מקום התורפה שלו. המוסריות ביהדות הוזנחה מדעת, ותחת להביא לאחוה בין בני אדם הביא הסוציאליזם הנוכחי לפירוד הלבבות ומלחמת הכל נגד הכל.

לאבי הסוציאליזם החדש נחשב פראנסוא נאָעל בכף (1797–1760), שנקרא גם בשם “קאיוס גרקכיוס” על שם המתקן הסוציאלי ברומא העתיקה. בכף היה תלמיד לרובספיור ובימים האיומים של המהפּכה הוא העיז להראות על הסתירות שבין המדרש והמעשה בסיסמות של המהפּכה. להלכה המהפּכה הכריזה: חופש, שויון ואחוה לכל בני אדם. ובכף שאל בתמימות: איזה שויון ואחוה יכולים להיות בין עשירים מופלגים שמתענגים בטוב העולם ועניים מרודים רעבים וערומים, בלי מזון ושמלה? והוא בא לידי החלטה להנהיג שויון אמיתי כלכלי על ידי קשר מהפכני. בכף נדון למיתה על ידי הגוליטינה בעד שאיפותיו בשנת 1779. בכף הומת אך שאיפותיו מרחפות בחלל העולם ועוברות מארץ לארץ ומעם לעם ונתעו גם לפינות נידחות לרחוב היהודים.

זה כשמונים שנה אשר הסוציאליזם בא לרחוב יהודים והחל להעסיק את מחות בני הנעורים שלנו. י.ל. קנטור, הסופר הידוע, היה – דוקא בעברית, - המבשר הראשון של תורה זו ברחוב שלנו. בה“שחר” של סמולנסקין בשנת 1873 נדפס ממנו שיר בשם “מאמינים אנחנו” שבו הוא מביע השאיפות הסוציאליסטיות של זמנו.

תחת השיר רשום “קול בני הנעורים” וגם מובא פּסוק מחבקוק: “וצדיק באמונתו יחיה”.

בלי יודעים הביע קנטור הדעה שבלי אמונה העולם איננו יכל להתקיים. יוחנן, המלמד בסיפּורי פּרץ, טוען, כי מימיו לא האמין במכשפים. ואפשר להוסיף לדבריו, שאם איש איננו מאמין, “במצוי ראשון”, אשר ברצונו הוא “ממציא כל נמצא”, אָז מאמין בחומר קדמון, בלי רצון ובלי חיים ובנולד ראשון שהוא אבי התולעת (פּרוטופּלזם) אשר ממנה התפּתחו כל היצורים, לרבות ה“דיאלקטיקים” למיניהם וכל החוקרים בשאלות מה למעלה ומה למטה.

השיר מוסר בחרוזים יפים את תמצית תורת הסוציאליזם בטעם טשרנישבסקי הרוסי ומפרט את שלשה עשר העיקרים החדשים של אמונת ה“ניהיליסטים” (שני הפכים בנושא אחד) מסיעתם של הרוסים פּיסריב ודוברליובוב.

"הן רבות דיבות עם, באזנינו, שמענו,

כי נכחש בכל, אין כל קודש לנו;

בני בלי אמון נחנו, לא נאמין במאום,

למראה עין נשפּוט על שפל ורום

כי נודע אך שכל משפּטנו.

נתכחש לרוח, רגל ולב.

עקר הדבר. מאמינים אנחנו.

רק אמונת שוא, רק הבל אנחנו…"

והמשורר הולך ומפרט בשירו “אָנו מאמינים” שלשה עשר עיקרים כמנין העיקרים באמונת ישראל. שנים שלשה חרוזים מעידים על טיבם של יתר החרוזים בשירו של קנטור.

…"מאמינים אנחנו כי לא לנצח

ישלטו עול ואון, מרמה ורצח

כי יבוא יום בהיר, שמש תופיע;

יש תקוה לאדם, שמש זו תביע,

מאמינים אנחנו כי עוד לא יגועו,

רב אדם ברעב כי בעוני נבראו;

כי כעשן יכלה עושר, לא עבדו בו בעליו

ואיש עובד, אחיו ימצא במעלליו.

מאמינים אנחנו כי רבים ישכילו

ובין האדם עוד לי יבדילו

גבר על פּני אשת, לא עוד יבכרו

ולמין היפה אז מועיל יאמרו…"

כנראה היה קנטור מאמין בזכויות הנשים ובשחרורן (עמנציפּציה). עיקר גדול בתורת הניהיליסטים… אין מקשים על דברי שירה. אולם לדעתי קיפח קנטור את זכויות הגברים. אם היה ברחוב שלנו מין אחד שהיה זקוק לשחרור, זה היה לא “המין היפה”, אלא “המין המכוער” של גברים. בימים הטובים האלה, לפני שמונים שנה, היה הבעל כפוף לאשתו ולא להיפך. אצלנו היה אָז שלטון נשים “מאטריארך” אמיתי. הנוסח שלנו היה “והיא תמשול בו”…

דברי שירה תלויים בטעם הקורא… היו קוראים אשר נהנו מאד משירו של קנטור עד ששירו נהיה לתאריך חשוב בתולדות הסוציאליזם היהודי. לתאריך של בראשית של תנועה זו. אולם השיר איננו מחייב לשום מעשה אלא לאהדה גרידה לרעיון הסוציאליסטי. בסוף ימיו קנטור היה לבעל בעמיו, בורגני ואיש מעשי וספק אם בעצמו בא להתפּעלות משיר נעוריו, אף גם החרוזים יפים גם עתה.

לאבי הסוציאליזם היהודי, נחשב בצדק אהרן שמואל ליברמן, אשר בימי חייו הקצרים עשה תעמולה כבירה בעד רעיון הסוציאליסטי שנבלע בשס“ה גידיו וברמ”ח אבריו. הוא כתב בשאלות הסוציאליזם הרבה מאמרים ברוסית ובאידית, אולם רוב מאמריו כתב בעברית, ודוקא בשפה – אשר הוכרזה על ידי אנשים הקוראים את עצמם סוציאליסטים, כשפה של ריאקציונירים חנוטים, - נעוצה ראשית הסוציאליזם האמיתי, סוציאליזם של אחוה וחופש.

ימי חיי ליברמן היו קצרים. הוא נולד בלונה, פּלך הורדנה, בפּולין בשנת 1844 ומת על ידי איבוד לדעת בשנת 1880 (19 נובמבר) בסירקיוז, ניו־יורק. עסקני הקהילה היהודית בסירקיוז לא ידעו מי הוא ליברמן אף כי העתונים האנגליים לא פּסקו כחודש ימים להודיע על דבר מותו שהיתה סנסציה בעיר המחוזית סירקיוז. חברי ה“חברה קדישה” מסירקיוז החליטו לקברו לא על הבית עלמין, אלא אצל הגדר, כדין ה“מאבד את עצמו לדעת”. הוא נקבר “קבורת חמור” ימים ושנים. כשבאתי בשנת 1930 בשליחות “חוג הפּועלים” למצוא מקום קברו של ליברמן, לא ידעו הגבאים איפה הוא, ושבועות חלפו עד אשר מצאו אותו. תנועת הפּועלים היהודים באמריקה נשתגשגה ואיש לא זכר את אבי הסוציאליזם היהודי. ולהסיר החרפּה, להעביר עצמותיו מ“קבורת חמור” למקום כבוד, פּרסמתי כמה מאמרים בענין זה בה“פריינד” – עתונו של “חוג הפּועלים” ונתעוררו עסקנים אחדים מהמסדר ובהשתדלות ל. ארקין, בן עירו של ליברמן (שהוא עכשיו הנשיא של חוג הפּועלים), הועברו עצמותיו של ליברמן לניו־יורק. הוא נקבר בכבוד ובלויה גדולה בבית עלמין של חוג הפּועלים ב“הר הכרמל” בשורה מיוחדת שקוראים “פּנתאון”. במקום נקברו סופרים מפורסמים, גם הסופר העממי שלום עליכם נקבר בשורה זו.

ימי חייו של ליברמן הוא אך שלשים ושש שנים. רוב ימיו הקדיש לטובת הפּועלים. במשך חייו הקצרים הוא הצליח לכתוב הרבה מאמרים בשאלות חברתיות, ברוח הסוציאליזם בעברית וברוסית. בשנת 1877 ליברמן הוציא לאור שלש חוברות של העתון “האמת” שעשו בשעתם רושם גדול. גולת הכותרת של מפעליו הוא יסוד של “אגודת הסוציאליסטים העברים” ואת חברת “חברים כל בעלי מלאכה”.

הפּרוטוקולים נכתבו בעברית. קטעים אחדים מפּרוטוקולים יתנו מושג מהשאיפות של הסוציאליסטים שבראשם היה ליברמן בימים ההם.

הפּרוטוקולים נקראו בשם “פּנקס אגודת הסוציאליסטים עברים, בלונדון, נוסדה כ”ו אייר ה' תרל“ו”.

ופּה יש רשימה של כל החברים, ודברי הפּרוטוקול כדלהלן:

“…באסיפה מיום השבת כ”ו אייר, ה’תרל“ו בדירתו של האזרח ויינער. אחרי אשר הראינו לדעת, כי הסדרים אשר בכל הארצות – רק עושק וחמס המה; אנשי הבצע, המושלים, וכוהני הדתות לקחו לנפשם כל זכויות האדם ואת כל טוב הארץ… כי כל עוד יהיה לאנשים קנין מיוחד (פּרטי) לא יחדל אביון מן הארץ. כל אשר יחלקו האנשים לגויים ומשפּחות, לא תוסיף האיבה מביניהם וכל אשר ישרו כוהני הדת, לא תחדל קנאת הדת…”

“גמרנו, אנחנו, ילידי בני ישראל, אומר – להתחבר בברית אחים אשר כרתו ביניהם בעלי המלאכה ולזה יסדנו ‘אגודת הסוציאליסתים העברים’… ובני האגודה הזאת שמו להם לקו להיות האמת נר לרגלם גם עם רעיהם וגם עם כל אדם בלי הבדל כל הצבע, העם או האמונה”…

המזכיר של אגודה זו היה א.ש. ליברמן (איש חמודות).

ליברמן היה בעל דו פּרצופים. שתי נשמות התרוצצו בקרבו. מצד אחד אוהב את עמו ואת שפתו וגם ארץ ישראל וכדבר מפתיע גם תורת הקבלה ומצד השני התנפּל על “העושקים מבית יעקב” ובהחלט אָמר: “אנחנו היהודים, אין לנו קולטורה מיוחדת – לנו לבד” ו“עלינו החובה להתקרב ולדבק בעמי־הארצות אשר אנחנו יושבים שם”…

על ליברמן השפּיעו מצד אחד אביו המשכיל ומצד השני סבו המקובל… אהבתו לקבלה היתה כך גדולה עד אשר אמר ביחס לשיטה פילוסופית “לא היה בכחה להתאים הרצון המוחלט עם התנגדות הטוב והרע. כמו שצלחה כמעט לחכמי הקבלה” (האמת, חוברת 2, צד 27). הוא עשה בכשרון חיקויים ופלאים לסגנון הקבלה. “הסוציאליזם ותנועת בעלי מלאכה” ו“אילון אינון אנפי דרחמי, כלילין ישראל וכל עממוא דארעא”…

בתשובה של הרידקציה של “פּלוני בסטניסלאוו” הוא אומר “…יחיה לו איש איש לפי אמונתו… אנשי יושר… נמצאים בין כה הכיתות ובחסידים בכלל; להם יש יתרון על המתנגדים שיש להם אחדות”. הוא היה כותב על ארץ ישראל בשם “מחקרי ארץ כנען”. אולם החיבור נאבד. ביום תשעה באב לא נתקימה אסיפת הסוציאליסטים לזכר יום האסון הלאומי, ליברמן נשאר יהודי לאומי כל ימי חייו.

אביו של הסוציאליזם היהודי מת מקלות דעת בצעירותו, כמו לסל, הוא מת מעיסקי אהבה. הוא כתב מעט ולא כל אשר יצא מתחת ידו הוא סלת נקיה. אולם הוא השאיר רושם גדול על הפּועלים היהודים בכל הארצות וגם בארץ ישראל, ליברמן היה תלמידו של פּיטר לברוב. איש נפלא אשר איחד בקרבו אהבה למדע עם שאיפות מוסריות נעלות. אברהם לסין היה אומר כי ספרו של לברוב “איגרות היסטוריות” היה מזכיר לו “מסילת ישרים” של משה חיים לוצטו.

ב“האמת” השתתפו סופרים עברים ידועים. “יהלל”, דר. קמינר, שרשבסקי ועוד היו עוזרים לה“אמת”. גם משה ליב לילנבלום שלח לו את מאמרו המצוין “משנת אלישע בן אבויה”. אולם עתון ה“אמת” נפסק והמאמר בא ב“אספת חכמים” של בן נץ (וינטשבסקי), עתון, שהיה המשך לה“אמת” ויצאו ממנו שמונה חוברות. ווינטשסקי עבר לספרות האידית ויחד עם “גולים” מרוסיה כתב בשאלות סוציאליות באידית ובזה הניח אבן הפּינה לספרות הסוציאליסטית באידית, שנשתגשגה בארצות הברית של אמריקה, באנגליה ובפּולין.

הנסיונות הסוציאליסטיים היו אך של יחידים. תנועה סוציאליסטית המונית קמה עם ה“בונד”, שנוסד בדרך רשמית בשנת 1897. ה“בונד” השפּיע לטובה ולרע על כל הפּועלים היהודים בפּולין הרוסית וגם בארצות אחרות. בעונה אחת עם ה“בונד” קמה תנועה המונית של הפּועלים היהודים באמריקה. לה“בונד” היתה השפּעה במישרים ובעקיפים על כל הכיתות הסוציאליסטיות של היהודים, לרבות אלה שהיו מתנגדות לשיטתו ולתכסיסיו. השפּעתו הגיעה עד מעבר לים האטלנטי. בכל ארצות אמריקה, שפּועלים יהודים נתגלגלו שם, ישנם רבים שהיתה להם יניקה מה“בונד”. גם בישראל נמצאים בונדאים מלשעבר. צמיחת ה“בונד” ופעולותיו הם תחום מרובה התוצאות גם בהיסטוריה הכללית במשך ימי ששים השנים האחרונות, ימי הרת עולם. השפּעה מרובה היתה לו גם על מהלך המהפּכה ברוסיה – שהיכתה גלים בכל העולם.

לא את תולדות ה“בונד” מוכן אני לכתוב במסגרת צרה זו, אלא כשאני מהרהר בגורל תנועת הפּועלים היהודים, אז בלי משים עולה על לבי החזיון הטרגי ששמו “בונד” שנשארו ממנו אך שבלים בודדות בעמק רפאים וגורל טרגי זה הוא הגורל הטרגי של עם ישראל. בכלל רוצה אני לרפרף על הענין המסובך הזה בדרך שטחית ולמסור גם לא זכרונות לפחות רשמים שהשאיר החזיון זה בקרבי, כבאחד מן הרבים שנתפס בהזרם הכביר מימי הנעורים – במשך חמשים וחמש שנה. הסוציאליזם היהודי שחייב במדה גדולה לה“בונד” השאיר בקרבנו עקבות עמוקים ושינה לגמרי אורח חיינו ולהבין חזיון זה, גם רשמים קלושים, חשובים לפעמים.

המצב הכלכלי של היהודים בימי צמיחת הסוציאליזם היה רע, אלא שאבותינו קיבלו המצב באהבה כעונש על חטאים שלא חטאו. היהודים גרו בצפיפות בערים ועירות שהממשלה הצרית הרשתה להם לגור, כמו שנקרא אז “תחום המושב” ונלחמו בתנאים קשים על פּת לחם. המצב הכלכלי היה קפוא במאות שנה. היהודים היו ממלאים תפקידים נכבדים בכלכלה שהביאו תועלת מרובה לשכניהם. אלא שהשכנים היו נוהגים בהם כמו עם לימונים. הם היו מוצצים את העסיס שבהם ומשליכים את הלימונים המצוצים החוצה. בקושי רב היה אפשר למצוא גם בתי חרושת של יהודים גם פּרולטרים יהודים אלא הם היו יוצאי דופן. רוב מנינם ורוב בנינם בההמונים היהודים היו עניים מרודים שהיו מברכים את השם יום יום שהיה ממציא להם פּרנסה להחיות נפשותיהם ונפש בני ביתם ובאמת הם היו חיים בנסים. עשירים היו נדירים ברחוב היהודים ואם גם מצווה גדולה מנקודת ראות הסוציאליסטית לקלל אותם בקללות נמרצות. בכל זאת עלינו להודות על האמת שלא הם היו האשמים העיקרים במצב הנורא של ההמונים היהודים.

ואם המצב הכלכלי של ההמונים היה במדרגה נמוכה, היה מצבם התרבותי גבוה מאד, ביחוד בדמיון עם המצב התרבותי של ההמונים הנוצרים שבניהם. שרש של המלה “תרבות” (קולטור) הוא להשריש נטעים בקרקע ומזה הושאלה המלה למובן להשריש מדות טובות בבני אדם. ואם מנקודת ראות זו נשפּוט, אָז נוכל לאמר בלב בטוח כי נחוצה עבודת תרבות במאמצים גדולים, במשך שנים רבות להוציא אנשים בעלי מדות כרבי ישראל סלנטר; כרבי ישראל מאיר מרדין או כמו ר' חיים בריסקר, אנשים ידועים מהדורות האחרונים. גם בהפּועלים היהודים הצטינו אנשים רבים בעלי מדות נפלאות שינקו מהתרבות הגדולה של הסביבה שלנו. אולם אם תרבותנו היתה עשירה במקום אחד היא היתה עניה, במקום חשוב מאד. חסרו להמונים היהודים ידיעות שימושיות ומועילות בחיים הכלכליים והיו מקרים וגדולי ישראל שהיו בקיאים בספרות התלמודית הרחבה וגם בספרות הפילוסופית שלנו, היו חסרי ידיעות אלמנטריות, שנער הגומר חק לימודיו בבית ספר למתחילים יודע אותן. גם המצב התרבותי שלנו היה אי נורמלי ומשובש כמצבנו הכלכלי.

המצב היה קפוא עד אשר החלה ההשכלה להתפּשט ברחוב היהודים. ההשכלה הפכה את הקערה על פּיה וביחד עם המים הלא טהורים, השליכה גם הילד הנחמד שהיה בקרבה. ההשכלה הביאה לידי משבר גדול בכל אורח החיים שלנו. את המצב כאשר היה בסוף המאה התשע עשרה ברחובנו, מתאר ביאליק בשירו “לאחד העם”. בשורות אחדות הביע ביאליק רעיונות המכילים חומר לספרים שלמים.

…"וכל אחד ואחד עם נר האלהים שבלבבו

יצא בזמן בין השמשות לבקש כוכבו

והשעה שעת תהו ובהו, שעת ערבוב התחומים

של אחרית וראשית, של סתירה ובנין, של זקנה ועלומים".

והשעה היתה “שעת ערבוב התחומים”, של ראשית ואחרית, של סתירה ובנין. בשעה של משבר קשה זה, נולדו בקרבנו שתי תנועות אשר לכאורה רחוקות זו מזו אלא באמת הן נובעות ממקור אחד. התנועה הסוציאליסטית והתנועה הציונית. בשתי התנועות נולד הרצון לגאולה; שהיה מתנמנם בנפשם כל ימי הגלות והרצון היה לגאולה עצמית. ההמונים החלו להתמרמר נגד מלכותו של הרקיע וגם נגד המלכות שבארץ. אחד העם מתאר המצב במלים אלה: “אחרי הרבה שנות מאה של עוני ושפלות מחוץ ותקוות לרחמי שמים מבפנים… בא בדורנו רעיון חדש ליסד על ארץ תקותו ועל ישראל אמונתו”. אולם להזרם הסוציאליסטי לא היתה “אמונה בישראל” חזקה ביותר.

משאיפות עמוקות לצדק ולגאולה, נולד גם הסוציאליזם בהיהודים. אלא הדחיפות לרעיונות אלה באו לא מפּנים אלא מחוץ. הסוציאליזם היהודי הוא חיקוי לסוציאליזם הכללי ביחוד ברוסיה והוא היה “חיקוי של התבטלות” ועדיין הוא מחכה לתיקון, להתאים את עצמו לרוח היהודי, לרוח הצדק.

בראשית היה הרעיון. והסוציאליזם היהודי נולד מהרעיונות ששררו ברוסיה בשעה של שינוי ערכים. הסוציאליזם העממי ברוסיה שהיה מלהיב את בני הנעורים במשך דור שלם נידחה מפּני התורה המרקסיסטית שהביאה לארץ מולדתו גיאָרג פּליכנוב. גם ברוסיה קדמה ההכרה להתנאים הכלכליים. המרקסיות באה לרוסיה על ידי זרם ספרותי כביר. פּליכנוב, איש בעל כשרונות גדולים, כבש בעטו השנון את הלבבות של המשכילים הרוסים שהיו לפני המהפּכה הבולשביסטית ידועים כמחפּשים דרך האמת. המרקסיות היתה לאפנה שולטת ברוסיה. גם העתונים הליגלים נתנו מקום נכבד להווכוחים בין “העממים” ו“המרקסיסטים” והאהדה שלהם היתה על צד המרקסיסטים. ולהזרם המרקסיסטי היתה השפּעה גדולה על מיסדי ה“בונד” וגם על הכיתות הסוציאליסטיות היהודיות שדגלו בשם ציון ובשם הרעיון הלאומי בישראל.

המרקסיסטים היהודים, להיפך מתורת רבם, לא בדקו את התנאים הכלכליים אלא יצרו בדמיונם מעמדות ברחוב היהודים: מעמד של רכושנים ומעמד של פּועלים. אולם מלחמת המעמדות נתפּרצה בינינו לא בדמיון אלא במציאות. הבונדאים הפשיטו מעל גופנו הרזה והכחוש את הטלית קטן והלבישו אותנו בכתונת אדומה ובקסם נהפּכו בעלי המלאכה שלנו לפּרולטרים, לוחמי מלחמות נגד רכושנים, והמלחמה היתה על כל החזית.

ה“בונד” נוסד בשנת 1897, אולם טרם שנוסד ה“בונד” רשמית היו חוגים סוציאליסטים שהביאו לשביתות ולשביקות ולמלחמת מעמדות חריפה. לסין, מראשוני הסוציאליסטים, היה קורא למלחמות האלה “מלחמות הקבצנים” נגד ה“דלפנים”. לסין היה סוציאליסט נלהב אולם איש מקורי שהלך נגד הזרם ונשאר “בודד במועדיו”.

הבונדאים הראשונים לא הודו בקיום עם ישראל, להם היו ההמונים היהודים לחלק של ההמונים הכללים. גם הלשון האידית שהבונדאים עכשיו מתימרים להיות האפּוטרופּסים עליה, לא היתה נחשבת כלל להבונדאים הראשונים שרצו להחליפה ברוסית.

אחד מיוצרי ה“בונד” היה נכדו של עורך העתון העברי ה“מליץ”, נכדו של “ארז”, מרטוב צדרבוים. מרטוב היה איש בעל כשרונות ונתפרסם כאחד ממנהיגי ה“מנשביקים” בתנועה הסוציאליסטית הכללית ברוסיה. את תכניתו של ה“בונד” יצר אלכסנדר קרמר, איש בעל השכלה ומרץ. מחברתו “אודות תעמולה” (אודות אגיטציה) השפּיעה הרבה גם על מהלך הסוציאליזם הכללי ברוסיה. לפי תכניתו, העיקר בתעמולה הוא להכין את הלבבות להמטרה הסופית – הסוציאליזם. מעין “חנוך לנער על פּי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו”. השאיפות לשיפור החיים של הפּועלים, הן אך אמצעים לתעמולה. התכנית העירה התנגדות עצומה “אופּוזיציה” בהימים הראשונים של ה“בונד” בווילנה ובמינסק. בווילנה היה מנהיג האופּוזיציה פּועל בשם אברהם רוזשיק, ובמינסק המשורר אברהם לסין איש בעל כשרונות ענקיים, מקורי ויהודי קיצוני ועקבי. בהימים האחרונים נתקבל ב“בונד” הרעיון הלאומי, אולם רעיונותיו של לסין מעולם לא נתקבלו במלואם.

בה“בונד” היו אנשי צורה. קרמר, מדס, פרומקין, ליבר, גם אברמוויטץ־ראין ועוד, היו אנשים בעלי כשרונות ומצויינים (מדבר אני אך מאלה שידעתי אותם). איש מצויין שמת זה לא כבר, היה פרנץ קורסקי, איש בעל מידות כהצדיקים הקדמונים בישראל. ראשי ה“בונד” היו משכילים ואך משכילים ולא יהודים. את תרבותו הגדולה של עם ישראל לא ידעו וכזרים באו לישראל, באו לרחוב שלנו, כעמי הארצות גמורים בכל הנוגע לתרבות ישראל הכבירה.

בכשילים וכילפות באו המשכילים הסוציאליסטים מכל הכיתות והרסו עד היסוד את העמודים של חיים של היהודים שנשענו עליהם. לסוציאליסטים אלה היו היהודים עם מחוסר תרבות, כצוענים. נגד פּרקים אחדים של הספר ה“רכוש” היתה כל ספרות ישראל כקליפת השום. הם ירדו לכרם ישראל וקצצו בנטיעות, הפּילו אילני סרק וגם עצים רעננים עושים פּירות.

אולם עם כל פּעולתם השלילית, הם עשו הרבה מאד להרמת ההכרה העצמית של הפּועלים היהודים וגם הביאו לשיפּור חייהם בפועל. מעמדות קבועים לא היו ברחוב היהודים אולם ניצול גדול היה שם. בתעשיות יהודיות טיפּוסיות כמו מאפיות של מצה לפּסח היה הניצול גרוע מזה של מכרות הגהלים בארצות היותר מפגרות. ה“דלפנים” ניצלו את ה“אביונים”, האב את בניו והבעל את אשתו. ברחוב היהודים היה ניצול הדדי וה“בונד” הצליח להפסיק אותו. ובזה הוא זכור לטוב. ראשי העם, המנהיגים הרוחניים לא עשו דבר להפסק ניצול זה ולא שמו לב בכלל לדברי חולין כאלה. הנני לספּר שני מקרים אופינים שמראים על צד החיובי וגם על צד השלילי של ה“בונד”, ממאורעות אלה נוכל ללמוד הרבה. המאורעות הם מראשית צמיחת ה“בונד”.

רושם חזק נחרת ברעיוני מתחילתו של ה“בונד”. העיר ווילנה היתה כמרקחה. בשעה שהמגיד של העיר דרש את דרשתו השבועית בבית הכנסת הגדול, נכנסו שוליות של פּועלים לבית הכנסת, הפסיקו את הדרשה של רב העיר בשריקות ובצפצופים. משרת המגיד היתה מעין משרת רב שנתבטלה בווילנה. המגיד היה רבי צבי הירש רבינוביץ, בנו של הרב הגדול רבי יצחק אלחנן שהיה מעין רשכבה"ג. כי המאורע נחשב כשערוריה בווילנה המעטירה, מובן מאליו, ואלם נפלא הדבר.

גרי ווילנה, יראי אלהים, האשימו לא את הפּועלים בשערוריה, אלא את הרב בעל היחוס הגדול בעצמו.

ומעשה שהיה כך היה: פּועלות ופועלים יהודים הכריזו שביתה בבית החרושת למעשה סיגרטים של עדעלשטיין (היו גם בתי חרשת בווילנה). דרישות הפּועלים היו: הוספה על השכר ופּחיתת שעות עבודה. הרב או המגיד של עיר ווילנה לא התערב בהסכסוך להביאו לידי פּשרה. אלא הרעים בקולו על השובתים שהם בגדר “מורידים ולא מעלים”; ופושעים וחטאים. עמדה זו של הרב הרגיזה בצדק את הפּועלים והביאה לידי שריקות. מאה פּרוקלומציות לא יכלו להרוס את האמונה ברבנים, כאשר עשה הרב בדרשתו.

בווילנה אז בכלל התרעמו על המנהיגים של העיר. הדרשה היתה אחר אסון נורא. גשם שוטף הטביע כעשרים וחמשה אנשים, נשים וילדים במרתפים. האסון עורר השתתפות בגורל העניים ותרעומות על הרב והקהילה ודרשתו של הרב עוד הוסיפו אש על המדורה. בקלויז הקצבים ששם למדתי, היו כל בני הישיבה על צדם של השובתים.

בווילנה קראו לבחורי הישיבות “בחורים עניים” יתכן שהיו אחים ואחיות לבני הישיבה בבית החרושת של עדעלשטיין. “אחדות מעמדית”, יאמרו אנשים, מחפּשים אחרי סיבות כלכליות. לא כן הדבר. כל בני הישיבה התרעמו על הרב, אף אלה שאבותיהם היו מסוג ה“עשירים”. הדבר שהרגיז בני הישיבה, היה חלול הצדק…

עוד מאורע נרשם בזכרוני עמוק מראשיתו של ה“בונד”.

באתי לחג הפּסח לעיר מולדתי לידא. נכנסתי לבית המדרש. שם עמד רבי ישראל מאיר מרדין הסמוכה לעירנו ובכה כילד והיה מתיפּח בקול והיה אומר: “לא… לאסון כזה לא פיללתי”… מה היה האסון? לרבי ישראל מאיר הגיעה שמועה כי לצעירים וצעירות סוציאליסטים היתה אסיפה ביער בפּסח… ואכלו חמץ ומאכלי טריפה… הדבר היה אמת. רבי ישראל מאיר בא ללידא בענין “מאכל כשר לאנשי הצבא היהודים” שהיו אנוסים לאכול מן ה“דוד” טריפות… והנה למד לדעת כי ישנם יהודים שאוכלים מאכלים אסורים לא מאונס, אלא מרצון…

הדבר הזה הביאו לדמעות והדמעות האלה של הישיש הנכבד לעולם לא אשכח… המקרה נחרת עמוק בנפשי…

הסוציאליזם היהודי בא בשעה קשה לישראל, בשעה של “ערבוב התחומים”. הוא הרס מנהגים שנקדשו ואשר בני ישראל מסרו נפשם עליהם והריסה זו עשו בידים גסות. הסוציאליסטים העממים ברוסיה התיחסו ברגשי כבוד לאמונת ההמון ואצלנו, שהדת הוא היסוד לכל התרבות שלנו, רמסו ברגלים כל המנהגים היפים שהם עיקרי הדת והתיחסו להם בביטול גמור, ומהיחס הזה נולדה בקרבנו ריקניות שעדיין לא נתמלאה.

ה“בונד” מילא בחיינו תפקידים חשובים, אולם גורל יהודי היה גם לה“בונד”. ה“בונד” היה חדור במרקסיות טהורה ודוקא בשעה שהמרקסיות ניצחה על כל החזית ברוסיה הגדולה, הוכרז ה“בונד” כּתנועה קונטר־רבולוציונית, שמצווה לבערה עד תומה.

ה“בונד” נתבטל לגמרי ברוסיה המרקסיסטית. המנהיגים הבונדאים ליבר ועוד גם אלתר וערליך הועלו על הגרדום כמזיקים להכרה המעמדית האמיתית של הפּועלים ולא עוד אלא שהכריזו את ערליך ואלתר כמרגלים של היטלר… אגב, לאלתר וערליך היתה אהדה לסדרי ארץ המועצות…

בכלל הביא נצחון של התורה החמרנית אנדרלמוסיה וטרגדיות נוראות. טרגדיה נוראה היא גורלו של פּליכנוב אבי המרקסיות ברוסיה. טרגדיה זו מחרידה את הנפש, נוקבת ויורדת עם התהום ומחכה לצייר אמן שיצייר אותה בקוים נאמנים. פּליכנוב זכה כי הרעיונות שהטיף להם בימי גלותו הארוכה ניצחו בארץ מולדתו במלואם, אולם כאשר שב מהגולה לארץ מולדתו אחרי ה“אבציות” שעשו לכבודו, נתחלחל מהצורות המכוערות שנתנו תלמידיו לרעיונו. מצער הוא נפל למשכב וכאשר כבר שכב בגסיסתו, באו אנשי צבא ובשם המרקסיות לפי פּירושו של תלמידו לנין, אמרו לשים אותו במאסר. אנשי הצבא האדום הריבולוציוני נפלו עליו בחרפות והתנהגו עמו כעם פּושע ואמרו כי הוא איננו מרקסיסט כשר.

ועומדים אנו ביראת הכבוד, דוממים, נדהמים, ומוכים בתמהון, לפני טרגדיות איתניות אלה, אלא בכל הצער שבנו אי אפשר להתעלם מעובדה נוגה זו, שהסוציאליזם הרשמי עד עכשיו מחוסר יסוד המוסר, אשר בלעדיו לא יכל להתקיים כל סדר חברתי.

הסוציאליזם תפש את הלבבות בעולם הגדול וברחובנו העלוב כשאיפה לחיי צדק, וכתחליף לדת. האדם לא אך מדיני אלא גם דתי. שרש המלה “רליגיה” הוא קשר שמאגד, ביחוד חשובה הדת לנו היהודים אשר כל תרבותנו מיוסדת על המצוות המעשיות כדעת החכם משה מנדלסון בספרו “ירושלים”.

 

ג. הצורות הדתיות של הסוציאליזם    🔗

הסוציאליזם תפש את העולם לא במשפּטים מפשטים ובודאי לא בהמשפּטים המפשטים שיצרה חכמת הכלכלה כמו שנקרא המדע העגום – “דיסמאָל סאַיענס”. “ריכוז של הרכוש” או “השיעור של הרנטה לגבי הערך העודף” הם בעיות חשובות, אולם אינן יכולות להלהיב את הלבבות ולמלא אותם בתקוות ובשמחת החיים. ההמונים מבקשים בסוציאליזם התלהבות דתית.

זמברט, אחד מאשכנזים בעלי מדע המעטים, שכותבים בלשון קלה וברורה, אומר בספרו “על התנועות הסוציאליות של המאה התשע עשרה” – ספר שעשה בשעתו רושם גדול – כדברים האלה: “כל תורות הסוציאליזם לשיטותיהן כלולות בשירו של הינה, ‘שיר החורף’”, שחרוזים אחדים מובאים כאן, לפי העתקתו המצוינת של בן־ציון.

המשורר שב מצרפת לארץ. שם הוא שומע שנערה אחת בוכה על עמק הבכא ועל עולם האמת שמלא תנחומים ואומר כי “הוא יודע דברי השיר גם את המחברים, שבסתר הם די יין סובאים כולם ובגלוי יטיפו למים”, והוא נותן שיר חדש ברוח קומוניות.

"שיר חדש, שיר נעים ויפה מזה

אנכי אליכם אָשירה

כי מלכות שמים לארץ תהי

ולתקנה פּה, נבלי אעירה.

שבר אדם כי יהיה בעולם הזה

ורעבים לא יפּלו בחוצות,

כי בטן עצלים לא יבלע כשאול.

יגיע כפים חרוצות…

הארץ די לחם מצמיחה לכל

גלוסקאות לכל בני אדם

גם ורדים ובשמים

גם קטניות צוקר לאדם…

…שיר חדש, שיר יפה משירכם עד כה

ונעימם כל כינור ונבל

יחדלו הקינות של יזכור למת

קול חתן קול כלה בתבל".

והמשורר מברך בברכת מזל טוב להזיווג של דרור וחיים. ובאמת החרוזים האלה מכילים התמצית של כל שיטות של מתקני עולם. ברוח דתית של סן סימון שהטיף “לתחית הבשר” ולתענוגי עולם הזה. הסוציאליסטים והאנרכיסטים לכל שיטותיהם מחייבים את החיים. יפים הם החיים אלא השאור שבעיסה מעכב. אין מתקני עולם ברוח הקומוניות מבעלי יאוש שרואים את העולם “כענין רע שנתן אלהים לאדם לענות בו” הם אופּטימסטים ומטיפים לשמחת החיים. גם הבעש"ט, בדרך אחרת, הטיף לשמחת החיים, בתנאי: על מנת להגיד למקור החיים. אולם “מקור החיים” של בעלי שתפנות לא בשמים, אלא בארץ. הם רוצים “כי מלכות שמים לארץ תהי”. הם רוצים לעשות את הפּרוזדור לטרקלין ולהפוך עמק עכור זה לגן עדן התחתון. כבנטשי השותק הם שואפים לתענוגי עולם הזה “גלוסקאות גם ורדים ובשמים… עם קטניות סוכר לידם”, אלא הם לא מסתפּקים בגלוסקה עם חמאה כבונטצי, הם רוצים גם ורדים ובשמים וקטניות סוכר. השגה שלהם יותר גדולה…

הדבר החסר בשיר, הוא רעיון הצדק שבלעדיו יכלו להתהפּך הגן עדן לגהינום ואת “דרך החיים” יהיו סוגרים מלאכי חבלה והכרובים, שבידם יש “להט החרב המתהפּכת”… והגן עדן יהפך לגן עדן זה שברוסיה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא בגד ללבוש, ולא ורדים ובשמים ולא גלוסקאות, אלא קומנאים יושבים והמצנפות האדומות בראשם ונהנים מזיו פּניו הנעימים של סטלין…

שירו של הינה כתוב ברוח של כל השיטות הקומוניות אלא השפּעה במישרים באה לו משיטתו של סן סימון שיש בה דתיות מרובה אם גם אלילית. הינה, שבספרו על ברנה, היה מחלק, כרבי יהודה הלוי, כל העולם ליוונים אוהבי תענוגים ארציים וליהודים נוגים, ששקועים במחשבותיהם על עסקי שמים והיה מבכר את ההלנים העליזים על היהודים הנזירים מתענוגים ולפיכך היה כרוך לשיטתו של סן סימון. הינה היה מסור ביחוד להעיקר של שיטה של “תחיה הבשר”, לתענוגי בשר בכל נפש, מעשים הביאו אותו לערש דוי, “לקבר חי” במשך שנים רבות, ובהיסורים הגדולים שבאו עליו כתב “הוידוי”, דקומנט אנושי שמחריד את הנפש. הוא הכיר את טעויותיו והבין שאין היהודים נזירים מן החיים, אלא שרוצים לתת לחייהם תוכן של צדק. “היוונים הם נערים והיהודים הם אנשי מחשבה”, אמר הינה, או כמו שאמר ר' יהודה הלוי: “הנח לחכמת יון, אין זה פּרי כי אם פּרחים”.

אחד מאבות הסוציאליזם החדש, החושב הגדול סן סימן (1760–1825) הבין חשיבות הדת והטיף לדת חדשה, כמו שקרא לה “נוצריות חדשה”. תלמידו אגוסט קאָנט (1795–1857) יסד שיטה דתית חדשה על יסודות פּוזיטיבים שעשתה בשעתה רושם גדול בעולם. חושבים גדולים באמת מנסים לחדור אל תוך הערפל אשר שם אלהים… מחפּשים את האלהים בדרכים עקלקלות, שאינן מביאות למטרה, בעת אשר ה“שכינה” בלב כל אדם… ואיננה נסתרת למבקשיה באמת…

הדת של סן סימן נגמרה בשערוריה. לדת זו היו כוהנים וכוהנות ששימשו בהיכל והגשימו תורת רבם בפועל; ועבודת ההיכל הביאה לשערוריה גם בפּריז, עיר שאיננה מצטינת בצניעות. מזל יותר טוב היה לדתו של תלמידו אגוסט קאָנט. הדת הפּוזיטיבית שנמשכה ימים ועדיין מתקימת. הנסיונות הדתיים של אנשים רחוקים מאמונה מראים לדעת מכל מקום כי בני אדם אינם יכולים להתקיים בלי דת, ולו גם יהיה יסודה בעבודת אלילים.

בהסוציאליזם יש רעיון דתי אמיתי. העיקרים שמושכים את לבות ההמונים לסוציאליזם הם השאיפות שכלולות בתורה זו לחיי צדק. גלמוד הוא האדם בעולם זה וחלש לגבי כל פּגעי החיים ובבדידותו הוא שואף לחיי ציבור, לעזרה הדדית, לגמילות חסדים ולידידות. הדברים הטובים האלה יכול לתת אך הציבור ולהיפך מתלהב האדם לרעיון הציבורי, לסוציאליזם ומבין בעמק נפשו את העיקר, כי אין העולם יכל להתקיים אלא אם היחיד יהיה בעד הכלל והכלל – בעד היחיד. “באין קמח אין תורה”. לפיכך שואפים הסוציאליסטים מכל השיטות להבטיח לאדם הצרכים היותר נחוצים ויש זוחלים על הארץ ושואפים אך “למשמני הארץ” ויש שמבטיהם למעלה ושואפים “לטל השמים”, כמו שמסיים הנשר הגדול הרמב"ם את ספרו הענקי “משנה תורה”: “ובאותו הזמן (בימי שלטון הצדק) לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה. ולא קנאה ולא התחרות, שהטובה תהיה מושפּעת הרבה וכל המעדנים יהיו מצויים כאפר ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ד'”…

רעיון הצדק נטוע בקרב היהודים עמוק וכולנו מצפּים למשיח, לעת הזהב של שלטון־הצדק, וגם הפּועלים היהודים נתפסו במהירות הברק לרעיון הסוציאליסטי, משום שהיו מחכים למשיח בכל יום שיבוא… לפי שיטתו של זיגמונד פרויד, אדם ממליט בהסח הדעת מלים אחדות שבהן מתגלה כל לבו וכל הכמוס שם. בשיר שהיו הבונדאים שרים בהתלהבות דתית, היה חרוז כזה:

"משיח והיהדות מתו כאחד

משיח חדש קם".

הפּועל היהודי הקרבן של הגבירים מרים את דגלו: “המלך מת, יחי המלך!” המשיח הישן מת, יחי המשיח החדש! יחי ה“בונד”, האגודה של הפּועלים! בלי משיח לא אפשר ואם הפּועל איננו דוקא קרבן של הגבירים אלא קרבן של כל העולם. הדבר הזה לא חשוב… הפּועל היהודי מרים את דגלו בשם ה“משיח”, בשם גאולת העולם… בשם רעיון הצדק. ואליו יש לנו תשוקה עד כלות הנפש.

אולם כשמדברים על ימי העבר מה“בונד” ומתנגדיו אָנו זורים מלח על פּצעינו. לאסוננו הגדול, הקיבוצים הגדולים של היהודים עם כל המפלגות שבהם עם כל החלוקי דעות נהרסו ונגדעו מן העולם ודוקא על ידי כנופיות של פּרולטרים אשר קוינו מהם, כי יהיו לנו אחים למלחמה נגד רשעות הרכושנים ונגד ממשלת זדון… האסון כה נורא אשר קשה להתעכב על תוצאותיו. קצת נחמה יש בשארית הפּלטה והקיבוצים היהודים המפוזרים בעולם ובעיקר בארצות הברית של אמריקה וישראל. לשאיפות הצדק שהלהיבו את ההמונים עוד יהיה נצחון בכל העולם… טובה תקוה שמנחמת…

תנועת הפּועלים היהודים שהתחילה בפּולין הרוסית עודנה מתקימת בארצות שונות ובעיקר בישראל ובאמריקה. תנועת הפּועלים בישראל הוא ענין בפני עצמו. הפּרקים הבאים מוקדשים לתנועת הפּועלים בארצות הברית של אמריקה הישוב היהודי היותר גדול בעולם, עם כל הכשלונות והנצחונות שבה. עתידות תנועת הפּועלים היהודים באמריקה לוטות בערפל אולם ללמוד ממנה אנו יכולים הרבה.

הפּועלים היהודים באמריקה נשארו עד היום נאמנים לרעיון הסוציאליסטי שכבש את לבותיהם בימי נעוריהם ולא עוד אלא שבשעה שסוציאליזם הכללי באמריקה נחלש לגמרי, עודם פּעילים במדה חשובה הסניפים היהודים שמאורגנים ב“פרבנד” שהם בבחינת צל להתנועה הכללית. אירע לסוציאליזם באמריקה ההיפך ממה שאירע לשלומיאל גיבורו של שמיסה. בשעה ששלומיאל של שמיסה אבד את צלו, אָבד הסוציאליזם באמריקה את גופו ונשאר בצלו… סוציאליזם אם גם בצורה חדשה עודנו מתקיים ברחוב היהודים ומשום שהם נאמנים לרעיון השחרור של המדוכאים והעשוקים, הפּועלים היהודים נתקרבו לשאיפות השחרור של העם היותר נרדף בתבל. הפּועלים היהודים נתקרבו אל עמם.

בהדרגה, בפסיעות קטנות ובטוחות מתקרבים הפּועלים היהודים למקורות היהדות הטהורה. ומי שאומר “אלף” יאמר גם “תיו”. בתנועת הפּועלים היהודים המנהיגים לא מה“אינטלגנציה”. ברוסיה הביטו מגבוה על הפּועלים הפּשוטים אלא הפּועלים בעצמם שינקו מסביבה ותרבות יהודית, עומדים בראש התנועה ועם כל הצללים שבתנועה זו, היא היתה תפארתו. הצרה היא אך שמספּר הפּועלים היהודים מתמעט והולך בארצות הברית.

תנועת הפּועלים היהודים בכל הארצות נעוצה בשאיפות לצדק על אף כל המגרעות שמוצאים בתנועה של המונים.

בשעה של שבירת הכלים – אומרים המקובלים – נפלו ניצוצות הקדושה ונתערבו עם כחות הסטרא אחרא, כחות הטומאה, והצורך הוא להעלות ניצוצות הקדושה לשרשם. עכשיו אנו חיים בשעה של שבירת הכלים שלא היתה כמוה בעולם מימי “דור המבול” או מימות “דור ההפלגה”. העולם שוקע עכשיו ברשעות. השעה היא עוד הפּעם שעת “ערבוב התחומים”, שעה של “תהו ובהו”. ובחלל עולמנו המדולדל שמלא כחות טומאה תוהים ניצוצי קדושה ומבקשים תיקון והרבה ניצוצות של קדושה מפוזרים בתנועת הפּועלים היהודים בכל צורה שהלבישה את עצמה. תנועת הפּועלים היהודים הוא פּרק נכבד בחיינו.