(למאמרי מ. סמילנסקי ב“הארץ”)

 

א    🔗

מר מ. סמילנסקי הוא אחד ה“חוזרים בתשובה”. היום הוא מעשי מאוד ופוסל למפרע, בכוח סמכוּתו, את דבר שלוב “הכוונות הטובות” ו“השאלות החברותיות העולמיות” במעשה ההתישבות החקלאית. אולם היו זמנים וסמילנסקי עצמו לא חשב את ההסתדרות החקלאית שלנו לאידנטית עם “פוליטיקה” במרכאות, אלא ישב בועידה חקלאית שלנו, הקשיב רב קשב לנאמר בה וגם כתב דברי הערכה חיוביים לתכנה ולאישים שהשתתפו בה. לעת כזאת – רוח אחרת מנשבת במחנה. חזק הקול התוקף את מערכות ההסתדרות, את מפעלי צבור הפועלים ועמדתם בישוב, בציונות, והמקהלה היא מגוונת: אנשי מדע, קברניטים ציוניים, מומחים חקלאיים, מדינאים ואנשי־מעשה. רבים בתוכם רואים את הצלת הציונות ב“פדיון־שבויים” של ההנהלה הציונית למחלקותיה משבי הסתדרות העובדים, ואת הבראת ההתישבות – במחיקת הקבוצות מספר־החיים שלה. למקהלה זו צירף את קולו זה זמן ידוע גם מ. סמילנסקי. מאז קרה לו האסון, אשתקד, בהזדמנו יחד עם מקוב וגורודיסקי שהלכו להלשין על הפועלים העברים בפני מושל מחוז יפו – הרי דרכו לפניו, במדרון.¹ הוא שזכה להשמיע דברי שטנה כלפי הפועל העברי מעל במת אספת־הנבחרים השניה בירושלים, הוא אשר נתן הכשר להעסקת עבודה זולה ע"י האיכרים היהודים ועשה אותה למחוייבת־המציאות הארצישראלית; הוא אשר הוכיח במספרים ברורים, כי אבסורד הוא להתאמץ לעשות את המושבות למקום־קליטה לאלפי חלוצים חדשים (אגב: איש־המעשה, בעל־החשבונות, נתבדה בנבואתו, וכבר היום, רק כשנה אחרי שנכתבו דבריו כמעט שהוכפל מספר הפועלים העברים במושבה, וברור שיש להוסיף עוד מאות ואלפים, בקשר עם גידול משק הנטיעות). ועתה אזר כח וחיבר כתב שטנה על כל ההתישבות העובדת שלנו, על הקבוצות בעיקר, וגם המושבים לא נוקו – על חטא “העבודה העצמית”. כלומר, על אותו עיקר העיקרים, המבדיל אותם מן המושבות בנות־טפוחו של סמלינסקי. וסיים בקריאה־הפאתיטית להנהלה הציונית – להפסיק את ההתישבות הקבוצית. אכן, במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!

טועים הסוברים, כי צבור הפועלים רואה את מפעלו כראות יצירות משוכללות, נעדרות שגיאות ופגימות. מר ס. אשר היה עד־שמיעה לדברים שנאמרו בחמשת ימי הועידה החקלאית בפ“ת בתרפ”ג, יודע עד כמה מרבים העובדים לבקר את פעולת עצמם, עד כמה הם חותרים בלי הרף לגלות את השגיאות שנעשו ולעקור מן השורש את התנאים והמסיבות שגרמו להן, עד כמה שזה בגדר האפשרות המציאותית. הוא גם מקבל באהבה ובהכרה כל דברי בקורת של אנשים, המגלים פצעים מתוך חרדה לעצם היצירה, מתוך דאגה אמיתית לתקון הלקויים – לטובת המפעל והפועלים גם יחד. אולם עמוקה התהום בין דברי בקורת כאלה ובין דברי שטנה וקטרוג מפי אנשים המבקשים “לעקור את הכל”. וכאלה הם גם דברי ס., משום שהוא מבקש לעקור את “הכל” – היסודי והתוכי של תנועת הפועלים בארץ: עקירת הקבוצה משרשה ומחיקתה מספר־החיים, ביטול העבודה העצמית במושבים וניתוק ההתישבות מכל קשר עם שאלות חברה, אדם, לאום, – וכתוצאה מזה גם – ציונות. בנידון זה גם לא נתוַכח אתו, כי עומדים אנו בשתי קצוות. הנסביר לס., שאם יטלו מן תנועת הפועלים בארץ והחלוץ בגולה את הדברים הללו – נוטלים את נשמתה ממנה והריהי חשובה כמת? שאם שוב ישובו לדרך ההתישבות והחיים של המושבות הישנות – והיתה זאת פשיטת רגל גמורה לציונות העובדת, לציונות בכלל, בתור תנועה לחידוש חיי עם, בתור השקפת עולם לבנין הממלכתי היהודי, שאין לה ענין רב בביסוסם של אילו אלפים בעלי אחוזות גרידא? אין, כנראה, כל תועלת, אם יוסבר למר ס., שאם יש כיום לציונות הוד, מעוף, חלוציות נאמנה ותנועת נוער כבירה, שהיא היא צבא־ההגשמה של הציונות, – הרי זה רק מידי האידיאלים הללו של בנין חברה חדשה, של חידוש חיי עם ממורט בעבודה יוצרת, של טיפוח הקבוצה, בתור אחת מצורות ההתישבות שלנו, – זו צורת החיים, הנותנת תוכן ואוֹן למלחמתם ולעמלם של אלפי בני־העם.

“אמנות לשם אמנות”. היטיב מ. ס. לבטא במלים אלה את קנה־המדה, בו הוא מודד את דבר ההתישבות החקלאית בארץ וחורץ את משפטו, לשבט ולחסד, על כל חזיון ומעשה בהתישבות: צריך לעצום־עין לבלי לראות את כל הפרובלימות העמוקות והמעיקות, שהניעו את כולנו לעצם עבודת ההתישבות, שחייבו אותנו לחזות בה חזות הכל בשביל עתידנו, עתיד אוכלוסים גדולים מעמנו בארץ. צריך להסתלק “מדמיונות של עליה גדולה ולהתרכז רק בבנין הישוב”. יש הכרח וחובה להפסיק בפעם אחת ולעולמים כל השפעה של כוונות צדדיות על גורל ההתישבות החקלאית. העיקר – לישב, עד כמה שאפשר, משפחות חקלאיות על הקרקע, ואם אין כסף מזומן (דוקא מזומן) כדי לייצר 40 נקודות – ייצור 4 נקודות במשך 40 שנים, ובלבד שתהיינה מבוססות. ויכול להיות שבעבודה שיטתית היינו מגיעים עד 10 נקודות. – כזו היא נקודת־ההשקפה של מר ס. על ההתישבות ותפקידה. ואולם זוהי גם התהום המפרידה בין השקפה זו לבין השקפה אחרת – זו ששיכת לא רק לתנועת הפועלים, אלא לכל הציונים האמתיים, אשר הציונות היא בשבילם לא משחק ולא פוליטיקה, אלא – פתרון שאלת היהודים בעולם, יצירת מולדת לעם מחוסר מולדת, יצירת מקלט לרבבות בני העם על בסיס החקלאות וחיי־עבודה. ולכן, כל פעולתה של הציונות, ביחוד בהתישבות, נמדדת אך ורק מנקודת־השקפה זו: עד כמה הפעולה מותאמה לקליטתם של המוני־עולים, עד כמה היא מקרבת אותנו להשגת המטרה שהציגה לה הציוניות, עד כמה היא מבטאה את התוכן של תנועת התחיה. מובן, איפוא, שלגבי הציוניות הזאת – וציונות אחרת אין – יסוד 4 נקודות חקלאיות, ואפילו 10 במשך 40 שנה – ובתוכם גם 8 השנים שלאחרי המלחמה – עדות היא לפשיטת־הרגל הגמורה של הציונות.

מתוך החיפושים של הבראה ופוריות, מעשיות ורציונליות – באנו גם אנו לרעיון של הפסקת עבודת ההתישבות לזמן מה – למען בצר את הקיים ולמען אגור אמצעים לפועלה מחדשת בהתישבות להבא. כה גמרנו, מתוך כאב, אחרי התישבות תרפ“ב-תרפ”ג, ובמקצת גם תרפ“ד, לעשות הפסקה בתרפ”ה. ההספקה נמשכה גם בתרפ“ו, ואפשר להגיד, שהיא נמשכת גם עכשיו, כי סכום של 30,000 לי”מ להתישבות חדשה, אחרי הפסקה של כ־3 שנים, מהו? האם גרמה ההפסקה להטבה כל־שהיא במצב הכספי של ההסתדרות הציונית? מה הרוחנו בזה, שויתרנו בהכרה על ההתישבות של כמה שנים? הלקח הזה של שלש השנים האחרונות בא אולי ללמד, שרק בהתאם לעבודה המעשית הממשית שתעשה בארץ יזיל העם את פרוטותיו לבניניה, וכי במדה שתקטן או תפסק העבודה הישובית – כן תקטנה גם הכנסות קרנותינו.

אליבא דסמילנסקי אסור להתחיל בהתישבות חדשה בטרם שיגמר לחלוטין ביסוסם של המשקים הקיימים. וכמה דרוש לזה? סך 268,000 לי“מ, היינו תקציב מלא של שנתים, חוץ משנת תרפ”ז, ואם עוד תוסיף, כדעת ס., סכומים להכשרת הקרקע ולבניין בתים במקום צריפים בהרבה נקודות – יוצא שאסור היה להתחיל בהתישבות חדשה לפני שנת תר“צ או תרצ”א. ס. יכול, אפשר, לשקוט במכונו ולהשלים עם תמונה כזאת של הפסקת כל פעולה התישבותית במשך 8–7 שנים, שהרי הוא לשיטתו אזיל: אמנות לשם אמנות – אנחנו, ולא רק צבור הפועלים בלבד, אחרת נחשוב. בשבילנו לא סגי ב“אמנות לשם אמנות”, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לוקסוס כזה. בהפסק חיותה של התנועה הציונית ומתנו כולנו, ולא יעמוד לנו קיומם המבוסס של 4 ואפילו 10 משקים. ואלה הצועקים חמס על הבזבוז ואבוד כסף לבטלה בגלל העבודה ה“בלתי רציונלית” של הרחבת חזית ההתישבות – יבינו־נא, כי ישנם דברים שהם לא פחות יקרים מכסף, ושבהם גם תלוי גורל הכסף. יבינו כי יתגנב היאוש לתוך שורות הרכוש האנושי היקר, יפורד ויפזר אותו. יבינו, כי יתגנב היאוש לתוך שורות הרכוש האנושי היקר, יפורר ויפרז אותו. יבינו, כי זה יהרוס את כל התנועה החלוצית בגולה, הניזונה מתקוות ההתישבות והתאחזות בארץ. הנה משום מה מצווים אנו בתוקף הרעיון הארציישראלי, להרחיב ולחדש מפעלים בהתישבות, אם גם ע“י כך מתארך זמן ביסוסם וזה גם יעלה ביתר יוקר לקהי”ס ובהרבה סבל למתישבים. כי הפסקת הפעולה – מות בה! וזהו הסוד, מדוע אנשינו, שאין כמוהם יודעים ומרגישים לכל עמקו את האסון של הארכת זמן ההתישבות ושל השטרות והקומבינציות – מדוע גם הם, המדברים על רציונליות ומסגרת, אינם יכולים תמיד לעמוד בהן, והרי הם הם מדורשי ההתישבות החדשה, בתקופה קשה זו, כשיש הכרח לבסס את המשקים הקיימים, לסדר את ההשקאה, לבנות את הבנינים וכו'. ואל יחשבו אנשי־המעשה, כי יתן העם את אשר הוא נותן לקהי“ס – רק בשביל חינוך ורפואה ופוליטיקה ועבודות־צבוריות וגם מעט בשביל ביסוס המשקים הקיימים וקצת עליה (או לא כלום, כי באין התישבות ועבודה בהכרח זו תפסק), – בעוד אשר שום מפעל חדש בהתישבות לא יהיה. ולהיפך: מפי הנסיון הראינו, כי מתמעטות ההכנסות בזמן התמעטות או הפסקת הפעולה המשקית הבונה בארץ. ואנו אמונה, שיסודה בנסיון, כי הרחבת פעולת ההתישבות ויצירת מקורות קליטה נאמנים לעולים ולהמוני עובדים – יקרבו חלקי־עם גדולים ויגבירו את האמצעים לעבודה האי”ת.

לא “פוליטיקה”, איפוא, ואף לא עניני תעמולה הם אשר כוונו את מהלך עבודת ההתישבות שלנו. אלא הענינים החיוניים של הציוניות ושל בנין הארץ.

ומאידך גיסא:אין כל הכרח שגם התמונה במצב הכנסות קרן היסוד תהיה כה עגומה. הנה מזה זמן רב אשר בוקעת ועולה הדרישה, מקרב ההסתדרות החקלאית כמו גם מקרב המחלקה להתישבות, להגדיל את הפרופורציה של התקציב החקלאי בתוך התקציב הכללי לכדי 50 אחוז. ואין כל הצדקה לכך, שהתקציב החקלאי יהיה רק כ־25 אחוז מהתקציב הכללי, כמו שהוא השתא. וחטא גדול הוא הדבר, הנוהג עד היום הזה, שבכל עתות בצרה ובשעות מצוקה – החקלאות היא השעיר לעזאזל הראשון ובה מקצצים, מה שאין עושים כמעט בכל סעיף אחר של התקציב הכללי. וגם באופן המצאת כספי התקציב המאושר! לא נפריז אם נגיד, ש־25–20 אחוז מכספי התקציב הולכים לטמיון ע“י ריבית וריבית־דריבית וקרידיטים שונים, והאיחורים והסידורים החטופים והארעיים וההוצאות לנסיעות בעניני התקציב וכו'. אפשר היה לקמץ את זה, כשם שאפשר להציל את המשקים מענויים והפסדים ענקיים, ע”י כך, ש“אוצר התישבות היהודים” היה מקדים במזומן בחדשי אוקטובר-דצמבר לא פחות מ־50 אחוז מהתקציב השנתי שנתאשר. הריוח הנראה־לעין הזה היה בכל אופן מקמץ למעשה אותו הסכום, ששר הכספים היה חושב לנחוץ להשאירו ריזרבה לקיצוצים, באם לא יתמלא השנה כל הסכום שהוקצב. – הדברים כה ברורים לכל הקרוב לעבודת ההתישבות שלנו וכה מכאיבים! רק קוצר הראות וחוסר היחס מצד שרי הכספים – הם אשר גרמו לרבוי עֶנות המתישבים ולבזבוז סכומים גדולים למדי שלא לצורך. ועל זה יש להתריע, מר סמילנסקי.

צדוק ס. בדבריו על חוסר הכשרה מספיקה של הקרקע והתנאים להתישבות. הקימוצים בנידון זה עולים לנו ביוקר רב מאד. דוגמה תשמש העובדה, כי ההפרש בשכר הובלת חמרי הבנין מתחנת עין חרוד לקומי עולה כמעט כסכום שצריך לעלות הכביש. ובכ“ז הכביש לא יעשה, אם לא בדרך נס. וזה לא רק מפני חוסר כסף, אלא גם ובעיקר – מפני שאין בעלים לדבר: קה”ק מסתלקת מזה, וגם קה"י אומרת: לא מעניני הוא. וכאלה רבות. – ועל התקלה הזו אנו מתריעים זה שנים – והיא בעינה עומדת.

אולם בדבר אחד הפריז ס. מאד על המדה: בדברו על 40 הנקודות – הציג אותן כבעלות מום והפליג בכל מיני צבעים שחורים. חטא הוא למציאות ולאמת, אם מדברים על “חורבנן של 40 נקודות”, למרות שנכון הדבר, כי רובן עדיין אינן נושאות את עצמן. ולא נכון לגמרי הוא הרושם שמתקבל מהדברים, כאילו נאכל וירד לטמיון רוב הכסף שהושקע. למעשה התמונה היא לגמרי אחרת: הרוב הגדול של המשקים התקדם באופן ניכר מאוד במובן המשקי, בפיתוח ענפיו והרביית הכנסותיו במשך השנים האחרונות. הרכוש עצם. המשק התגבש. ענף המטעים הולך ומתרחב. בנינים של קיימא בעשרות אלפים לירות הולכים ומוקמים. מתקדם רבוי ההכנסות מדי שנה בשנה, במדה שמשתכללים הענפים ונרכש האינונטר. חשבון ההכנסות וההוצאות, אמנם איננו מתאַזן עדיין והצמצום הוא גדול מאוד בהרבה משקים, אבל יש סיכויים להגיע לידי איזון ולידי קיום מהמשק בכלל – עם השלמת חוק האינונטר החסר עוד ועם סידור ההשקאה ברוב המקומות. ויש כבר כיום שורה של משקים, הקיימים, ולא בצמצום, על הכנסות משקם ועבודתם, ורובם ככולם (חוץ מבעלי מום אחדים המחכים לתקונם בהוספת קרקע, כגון חולדה וכרכור) הולכים בצעדים בטוחים לקראת עתידם.

המספרים הבאים יוכיחו את צדקת הדברים האמורים. אותה הטבלא של המחלקה להתישבות, שעליה נסמך מר ס. מספרת לנו על הכנסה ברוטו של 19 קבוצות בסך 75.812 לי“מ. עצם סכום גדול כזה בהכנסה של 19 קבוצות אומר דבר מה. אבל מענינות יותר מזה השואַת ההכנסות בין שנות תרפ”ד ותרפ"ה באותן הקבוצות. לפי אותה טבלא היו

או ב־56 אחוז. וזה בשים לב, שתרפ“ה היתה שנת בצורת לפלחה ובענף הנטיעות לא היה הבדל בהכנסה בין שתי השנים, באשר ענף זה עדיין צעיר הוא ברובו ולא מכניס עדיין. אין לנו עדיין מספרים משנת תרפ”ו, אבל ברור, שהכנסות השנה הזו עלו, בהשואה לשנה הקודמת, לפחות באותם 56 אחוז. העובדה הזו מוכיחה, בכל אופן, על התפתחות יפה ועל “יש” משקי כלכלי חשוב ב־46 הנקודות, גם במצבם הנוכחי הבלתי מבוסס עדיין.

מהדין וחשבון של ההנהלה הציונית, המסכם את מאזני המשקים לסוף תרפ“ה, אנו רואים, כי ב־21 משקים קבוצתיים הושקע עד הזמן הזה, ע”י מוסדות מיישבים וזכאים שונים – חוץ מהקרקע, יבוש, סדור מים וכבישים – סך 236.350 לי“מ. לאותו זמן מגיע סכום ההפסדים של המשקים הנ”ל, מראשיתם ועד היום הזה, לסך 46,476 לי“מ ז. א. שלפי הערכת כל הרכוש והאקטיבה שישנם בעין, בנכוי אמורטיזציה של האינונטר והבנינים, הלך לאבוד בס”ה 18,4 אחוז, בעוד אשר 81,6 אחוז נשמר וקיים בכל המשקים הנ“ל. אם נצרף להון ההשקעה ולסכום ההפסדים גם את הסך 25 אלף לי”מ בערך – סכום ההשקעה במשק המשותף תל יוסף ועין חרוד, אשר לא נכלל במאזן – יתקבל הסכום הבא: הושקע במשקים הנ"ל לסוף

אי אפשר לעשות חשבון כזה במושבי העובדים, כי אין שם מאזנים לכל מתישב וא“א לדעת בדיוק את האקטיבה והפסיבה של כלל המתישבים, אבל יש לשער, כי שם בכל אופן אין מצב הרכוש הקיים נופל מזה שבקבוצות, – זה מציג לפנינו תמונה לגמרי לא עגומה מהמצב הנכסי של המשקים שלנו ואין כלל מקום לדבר על חורבן ובזבוז. ולמי שקרוב לדברי ימי ההתישבות שלנו ברור וגלוי, כי החלק הגדול ביותר של ההפסדים הללו הם מחוייבי המציאות אצלנו, בתוך כל המסיבות והתנאים המסובבים אותנו מראשית הפעולה הישובית ועד היום הזה, ואין לזקוף אותם כלל וכלל על חשבון הרחבת חזית ההתישבות וצרת הקומבינציות והשטרות והקרדיטים הנובעת מזו, והדבר לא היה משתנה בהרבה לוּ היו לנו היום רק 10 נקודות ואנו היינו עובדים רק במזומן. דומני, שלא היתה עוד ואין פעולה קולוניזציונית בעולם, אשר לא תדרוש השקעת סכומים די הגונים אשר לא יחזרו, ובפרט בתנאים כתנאינו. בל ישכח, כי ההפסדים האמורים כוללים סכומים הגונים אשר הוצאו להוצאות רבית, כיבוש וסידורים ראשונים יוצאים מן הכלל, ואין מי שיחזיר את זה. די להזכיר, כי נהלל בלבד תובעת ע”ח הוצאות כאלה סך 9.400 לי“מ, ואין צריך לומר שביחס כזה היו ההוצאות בעין חרוד, תל יוסף ואחרים, ששם היו תנאי הכיבוש עוד יותר קשים. שנית: ההפסדים הללו כוללים גם סכומים הגונים של שכר לימוד, אשר עלתה ההתישבות שלנו, ביחוד בתקופת הילדות שלה, שכר־לימוד למתישבים כמו למישבים, אשר שום דבר שבעולם לא יכול היה למנוע בעד זה, ואפילו היינו ניגשים מעיקרא לעבודה זו הרבה יותר מוכנים ומנוסים משהיינו. שלישית: בתוך הסכומים האלה כלולים גם הפסדים שנגרמו ע”י אסונות, כגון ימי המלחמה, ארבה, התנפלויות, וגם מפגעים טבעיים כגון: קדחת, בצורת וכדומה. אכן ברור גם זה, שאת חלק הארי מההפסדים יש לזקוף ע"ח הארכת זמן ההתישבות, אי המצאת התקציב בזמן ובצורה הדרושה, ארעיות במצבם של מספר משקים מפאת חוסר נקודות התישבות, או חוסר קרקע ומים. אנו כולנו נלחמנו ונלחמים לעקור את הגורמים האלה, על כל פנים – להקטין אותם עד למינימום, אבל לא בנשק של הפסקת ההתישבות או צמצומה.

 

ב    🔗

לא ינוחו ולא ישקטו מתנגדי הקבוצה במחנה הציוני. אינם יכולים להשלים בשום אופן עם זה, שבכספים ציוניים יסייעו לטיפוח ישובים קומוניסטיים ר“ל. ומדי פעם בפעם נערכות התקפות על הקבוצה, המתנכלות לסתום עליה את הגולל. וצריך להודות, שאעפ”י שהתנועה הקבוצתית, וציבור הפועלים כולו עמה, ידעו לעמוד על נפשם ודברי השטנה הושבו אחור – הנה לא מעט סבלה הקבוצה מוחשית מהתקפות אלו. סוד גלוי הוא, שההתנגדת החרישית לקבוצה בקרב אישים מההנהלה הציונית ומחוצה לה – לא נשארה בלי השפעה על מהלך עבודתה של ההנה"צ והשפיעה גם על חלוקת התקציבים והכשרת תנאים יסודיים שונים להתפתחותה המשקית של הקבוצה.

כמעט שכבר היה למסורת, למיום קיום ועד־החקלאות, שבראשית כל שנה, נערכת בו התקפה על הקבוצה, ועל הגדולה בפרט. ועכשיו יצא מר סמילנסקי בדרישה מפורשת – “להפסיק לגמרי התישבות קיבוצית בכל צורה שהיא, כל זמן שהקבוצות הראשונות לא הוכיחו כשרון חיובי”.

לא ניכנס כאן בוויכוחים, האפשר לה לתנועה הציונית שתוַתר על השתתפותה בהתישבות של חלק גדול מציבור־העובדים בארץ, הרואה בהתישבות הקבוצתית חזון חייו. אולי סובר מר ס., שאפשר לכוף צורת־חיים על ציבור זה, ודי שההנה"צ תצוה או תפסיק למעשה כל התישבות קיבוצית, כדי שישנו אלה את דעתם וילכו אחרי התישבות אינדיבידואלית. נשאיר את הדבר לעיונם של ס. ותמימי־דעיו. לפנינו ענין של ריאליות, “הבראה”, חשבון – נראה נא מה בפי החשבון!

ס. עצמו יודע אמנם, כי “הכנסה ברוטו עדיין אינה אומרת כלום” – בכל זאת הוא מסתייע בה לצורך הוכחותיו, שהקבוצה נופלת במובן הכלכלי מן המושב, והקבוצה הגדולה – משניהם. אולם ס. בעצמו כנראה לא שיער, מה גדול האבסורד להסיק מסקנות כאלה על סמך הכנסה־ברוטו, ואת זה נראה באופן בולט למדי מהשוואת־ההכנסות של מספר משקים. לפי הטבלה של המחלקה להתישבות היתה הכנסה ברוטו בתרפ"ה על כל עובד.

לפי זה הרי חולדה, למשל, היא אחד המשקים הטובים בין הקבוצות וגן־שמואל – אחד המשקים הירודים. וקרית־ענבים עולה על גבע. מי שמכיר במקצת את המשקים האלה יודע, כי גן־שמואל הוא משק מבוסס ופורח, גבע מתקיימת כמעט אך על הכנסותיה, בו בזמן אשר קרית־ענבים עדיין לא הגיעה למצב זה, וחולדה, חסרת האדמה, עודה רחוקה מאפשרות־קיום ומביסוס.

אבל מר ס. מרחיק לכת, ברצותו להוכיח במספרים את הרהורי לבו. מצטער הוא על שחסרים בטבלאות המחלקה מספרים, “שהיו יכולים להעמידו על ההכנסה הנכונה”, והוא “מוכרח”, להשען על ההשערה. לפי חשבונו עולה ההספקה לכל עובד 60 לי“מ לשנה, וחוץ מזה – הוצאות לחינוך, עזרה מדיצינית, מסים, שמירה וכו' – עוד 20 לי”מ לשנה, בס“ה – 80 לי”מ. לו היה מטריח את עצמו לעיין³ במאזני המשקים לאותה שנה, אשר סוכמו ע“י ההנה”צ היה רואה, כי ההוצאות ליום כלכלה (מכילות: אוכל, כביסה, הלבשה והנעלה, עזרה מדיצינית, תרבות, טיפול וחינוך ילדים, עזרה למשפחות קרובים, דירה, מאור והוצאות פרטיות, הפחתת כלי־בית ומטבח, מסי הסתדרות, קופ"ח ועוד) החל מ־9.6 ג“מ ליום (x 360 = 34,650 לי"מ בשנה) וכלה ב־12,42 ג”מ ליום (44,712 לי"מ בשנה). רק שני משקים יוצאים מן הכלל, והם: דגניה א' וקרית־ענבים, שמפאת התנאים האקלימיים שם, עולות הוצאות הכלכלה לסך 13,14 ג“מ ליום (47,304 לי"מ לשנה). ההוצאה הבינונית ליום כלכלה ברוב המשקים עולה סך 10,5 ג”מ ליום, או 37,800 לי“מ בשנה. סכום זה כולל גם חלק גדול מההוצאות הכלליות, שמנה אותם ס. בחשבון המיוחד של 20 לי”מ בשנה. יתר ההוצאות שהוא מנה: מים, הנהלה, שמירה, תיקון דרכים וכו' – הרי ברובן הגדול הן עבודה ולא הוצאה במזומן, והרי זה כלול בחשבון הספקת העובדים! ההוצאות הכלליות במזומן לשנת תרפ“ה עולות בלי”מ:

ובכן, אדוני ס., שפת המספרים המאזניים היא אחרת לגמרי משפת ההשערה, ולפיה ההוצאות הכלליות וההספקה עולות לא 80 לי“מ אלא החצי מזה, או מעט יותר מהחצי, ז”א, טעות כמעט ב־100 אחוז! באופן כזה, כמובן, כל הבנין על “ההפסד הברור של 51 וחצי לי”מ בעין־חרוד, 54 לי“מ בחפצי־בה ו־58 בהשומה”צ" – נופל מאליו. לפי המסקנות של ס. צריכים היו הפסדי משקים אלה להיות בתרפ"ה:

ולפי מהלך חשבון זה צריכה היתה, למשל, עין־חרוד להפסיד במשך 5 שנות קיומה יותר מ־60,000 לי"מ כלומר יותר מכל סכום ההשקעה שקבלה. טבלת ההפסדים הבאה למטה, שהיא תוצאה מהמאזנים, תראה תמונה אחרת לגמרי.

והרצון הזה להוכיח בנקרוט של הקבוצה שם בפיו את המלים ההלו: “אבל אם לא נרצה לרמות את עצמנו ונחשוב בדיוק ובמלואן את ההוצאות על הבהמות, האינונטר הדומם והפחתת ערכם – והיתה כל כלכלת העובדים הפסד”. נפנה שוב אל המספרים ונראה מה הם אומרים על זה?

המאזנים המדוייקים הנזכרים, הלוקחים בחשבון את כל ההוצאות על כל ענף וענף וההוצאות הכלליות ואת האמורטיזציה של האינונטר החי והדומם והבנינים – מראים את התוצאות הבאות לתרפ“ה בלי”מ:

כפי שאנו מראים בזה ישנם משקים, שיש בהם רווחים ידועים, וישנם משקים שההפסד בהם עולה לכל עובד בשנה מ־5,850 לי“מ ועד 21,300 לי”מ בחפצי־בה ו־25,700 לי“מ בבית־אלפא. וצריך להוסיף שרק משקים בודדים הראו תוצאות עגומות במספרים האחרונים, ומסיבות יוצאות מן הכלל. ברור, איפוא, שזה רחוק מאד מהפסדים של 80 או 60 לי”מ ואפילו 51,5 לי"מ לכל עובד בשנה, כיד הדמיון הטובה על ס.

ואם במשק הקבוצה רואה ס. בעיני רוחו רק רעות ולפיכך הוא מפריז עד מאד לגודל ההוצאה ולקוטן ההכנסה – הנה במושב העובדים כוח השערתו, הבנויה לפי עדות עצמו על “מספרים בודדים ומקריים שהגיעו לידו”, עושה ממש נפלאות. בלי שיהיו בידו מאָזנים מפורטים של רוב המתישבים במושב העובדים, כדי שתהיה בידו היכולת לעמוד באמת על ההכנסה הממשית של המתישב הבינוני – הוא קובע, על יסוד מספרים בודדים ומקריים, את הכנסת המתישב מ־150 עד 200 לי“מ, ועל יסוד חומר כ”כ מופרך הוא מחליט, שההכנסה ברוטו במושב עולה פי שלושה וארבעה מאשר בקבוצה! לנו אין מאָזנים של כך משק ומשק במושבים גם אין לנו ענין לעשות זאת, כי לנו יקר המושב כמו הקבוצה ואין עיננו צרה בהצלחת המושב, עד כמה שישנה באמת. אולם כשזה נעשה במטרה למַעט את דמות הקבוצה – הרי עלינו להגיד בפה מלא, כי רק הרצון הרע מרשה לו לס. להציג לעומת מספרים מאזניים – חומר לקוח מן האויר, שיסודו בהשערה. ומנקודה זו לא פחות מגוחכה היא המעשיה – עד כמה שהיא מובאת לראיה ולדוגמה – בלול עופות אשר “לאחד המשקים באחד המושבים”, אשר ההכנסה ניטו שלו מגיעה ל־44 לי“מ בשנה. לעומת זה אפשר היה לספר לו, למשל, עובדה “באחד הגנים שבאחת הקבוצות”, אשר דונם ירקות שלו הכניס יותר מ־40 לי”מ. דוגמא קטנה לכשרונו החשבוני: כפי שראינו למעלה – הגיעה ההכנסה ברוטו לעובד ברוב המשקים הקבוצתיים מ־80 עד 100 לי“מ בשנת תרפ”ה. ההכנסה במושב, לפי דברי ס. – 200–150 לי"מ ולזה הוא קורא: “פי שלושה וארבעה”!

ונניח נא רגע, כי אמנם ההכנסה בשני המושבים המשובחים עולה פי שנים מאשר בקבוצה, אולם תהא זאת עצימת עינים בכוונה לא לראות, כי לא ההבדל בצורה הוא הוא הגורם להבדל בהכנסה, אלא ההבדל בתנאים שהוצגו בהם שני המושבים הנ"ל לעומת עין חרוד ותל יוסף, למשל, ובראש וראשונה, – ההבדל באמצעים שהושקעו בהם! ואת הדבר הזה יודע ס. בעצמו: “בנהלל וכפר יחזקאל הושקעו, אמנם, יותר כספים מאשר בעין חרוד ובבית אלפא”. אבל תיכף אחרי זה הוא אומר: “אבל לא ההבדלים האלה גרמו להוריד את כוח היצירה של הראשונים”. על יסוד מה הוא מחליט ככה? והרי ההבדלים באמצעים לא קטנים הם, עד שאפשר לבטלם או לא לשים אליהם לב. הנה המספרים:

השקעות קהי“ס עד סוף תרפ”ו כוללות:

---

1. ?↩︎

ההבדל בתוצאות בולט ונראה לעין מהמספרים הבאים:

רפת עין־חרוד מכילה לסוף תרפ"ה (בכלל זה – מבכירות, עגלות ופרים):

לסוף תרפ“ה היא עומדת באקטיבה בסך 1687 לי”מ, שאם נחלקו ל־120 משפחה יעלה לכ“א ב־14 לי”מ, שזה בערך ⅓ פרה גזעית למשפחה, בו בזמן שהתקציב צריך לתת פרה ומבכירה גזעית למשפחה.

רפת חפצי בה: 63 גולגלות (ביחד עם עגלות), בהן רק 5 פרות גזעיות. עומדת באקטיבה בסך 731 לי“מ, שזה כ־23 לי”מ למשפחה (במקום 50).

רפת בית־אלפא: 15 פרות גזעיות, 104 ערביות (חוץ מעגלות). באקטיבה – בסך 1429 לי“מ, ז”א 28 לי"מ למשפחה.

באותו זמן – בנהלל וכפר יחזקאל קבלו כבר עד אז את כל הסכום המוקצב לפרה ומבכירה למשפחה, ז"א שכמעט לכל חברי המושב היו כבר אז שתי פרות ויותר למשפחה.

בענפים אחרים:

התוצאות הממשיות הן:

חסרה ההכנסה בעין חרוד של בערך 180 פרות (אם אפילו נחשוב שכל משפחה קבלה חצי פרה). בהכנסה ברוטו זה מתבטא 180 x 2000 ליטר.

גידול העופות אי אפשר היה לפתח, מפני שלא ניתן בזמנו הסך 25x120=3000 לי“מ לולים וגידור, והסך 600 לי”מ לעופות, אלא רק חלק ידוע מזה (באקטיבה של מאזן תרפ“ה נמצא: הלולים, העופות וכלי הלול – בסך 1116 לי”מ), וע“כ א”א היה לפתח גידול של 25x180=4500 עוף מטילות כפי הנורמה, אלא רק 1680 עוף בלבד. ע"י כך חסרה ההכנסה ברוטו: 2820x100 ביצה לשנה.

לפי הנורמה של בהמות עבודה בקבוצה (2/3 למשפחה) – חסרות עוד כ־26 בהמות, ועי"כ – חסרה ההכנסה, בין בעבודת משק ובין בעבודה שכירה, של המספר הזה. גם החוסר במכונות ומכשירים גורם להמעטת הכנסות העבודה.

אלה הם הדברים הנראים ובולטים לעין. אולם יש עוד דברים, שאינם מבוטאים במאזן, אך הם מודנים ואלימנטריים לכל חקלאי:

המתישב בכפר־יחזקאל קיבל במשך תרפ“ב-תרפ”ו, 5 שנים, את הסך 949 לי“מ, ז”א באופן בינוני בכל שנה 190 לי“מ. המשפחה בעין־חרוד קבלה במשך אותו זמן 425 לי”מ ז“א לכל שנה 85 לי”מ.

ברור, איפוא, שבמושב, אחרי ניכוי הסך ההכרחי להספקה, שהוא לפי המבואר לעיל, כ־80 לי“מ למשפחה (בשנתים הראשונות, כשאין עוד הכנסה ממשית) – נשאר עוד, בכל זאת יותר מ־100 לי”מ, לשם רכישת איונטר, פיתוח ענפי המשק, בנינים וכו', שבזה נוצר בסיס להכנסת עצמיות להבא ולהפחתה הדרגתית של הסכום, אשר ידרש בכל שנה להספקה מהתקציב. לא כן בעין־חרוד. הסכום שקבלה מדי שנה – הספיק כמעט רק להספקה. ובכל אופן לא יכול היה להשאר עודף ניכר ליצירת המשק, ואם נוצרו בכ"ז ערכים חשובים במשק זה – הרי זה נעשה בדרך נס, בכוח ההתאמצות של אנשי המקום ובכח התחייבויות שונות, אשר – ברור – לא יכלו בשום אופן להשיג את הערכים הכלכליים שנוצרו בו בזמן במושב.

ועוד דבר עיקרי וחשוב: אין קבוצה – חוץ מגבע – אשר הוצגה מראשיתה בתנאים כאלה, שאפשר היה לגשת מעיקרא לבנין תכנית מא' ועד ת', כמו שהדבר היה בנהלל ובכפר־יחזקאל! אין כמעט משק קבוצתי, אשר לא המשיך במשך שנים מצב של פרוביזוריום, – מסיבת חוסר מקום לנקודה, חוסר קרקע או סיבות אחרות – טרם הושגה האפשרות לבנותו בתכנית ובשיטה. וכמה אמצעים וכוחות זה בלע – יודעים לספר היטב רבים מהמשקים הקבוצתיים, כישנים וכחדשים. ביחוד הכביד הדבר הזה על משקי תל־יוסף ועין־חרוד, אשר בגלל הידחות רכישת אדמת קומי משנה לשנה, מתחילים רק עכשיו, השנה הששית לקיומם, לבנות את בניני הקבע שלהם, ובמשך הזמן הזה – עלו כמה מאות לירות האהלים, אשר לא נשאר מהם זכר, עלו צריפי עץ בלבד בסך 3242 לי“מ בעין־חרוד, שבשעת ההעברה לקומי יש להם ערך קטן מאד. וחוץ מזה: כמה מחלות נגרמו ע”י תנאי הדירה הגרועים לאדם ולבהמה, אשר עלו למשק בהוצאות לא־מעטות; ההכרח להחזיק את הילדים בקיץ מרוחקים מן המקום (כפר יחזקאל או קומי), אשר הגדיל את ההוצאות; ועוד שורה של סידורים ארעיים, אשר עלו בכסף והפריעו לעבודה ולאינטנסיביות המשק.

בכל האמור אין כונה, כמובן, להראות שהמושב הוצג בתנאים טובים. להיפך, אנו יודעים, שגם בנין המושב סבל הרבה מאד מההארכה היתירה ומאופן המצאת הכספים, אבל ברצוננו להראות, שהקבוצה וביחוד הגדולה, הוצגה בתנאים יותר גרועים לאין ערוך, ועל־כן אין ללמוד גזרה־שוה מן המושב על הקבוצה. אדרבא, יש להתפלא על כל מה שנוצר בתנאים הבלתי אפשריים הללו. ובנידון זה כדאי היה לו לס. להאזין לאימרה הכּנה והנוקבת באַמתותה של מר קלוריסקי, שאמר בקשר עם הקטרוג שנשמע בועד־החקלאות נגד הקבוצה: “הנסיון (של המושב ושל הקבוצה) לא היה בתנאים שוים, וזה שולל כל אפשרות של השוָאה בתוצאות”.

ואשר לדגניות וכנרת. אמנם בהן הוצאו סכומים כאלה בערך שהוצאו במושבים; אבל יושם לב: אלה היו משקי העובדים הראשונים, אשר שילמו דמי כיבוש ולימוד לא רק בעד הקרקע ועבודה, אלא גם בעד האנשים, אשר היו כאן, בעמק הירדן ואקלימו הקשה, ראשוני הכובשים. והרבה מהריוח של אנשי כפר יחזקאל ונהלל, שהם ברובם יוצאי דגניה וכנרת וקבוצות אחרות, יש בפירוש לזקוף על חשבון שכר־הלימוד הזה במשקים האלה. ושנית: איך אפשר להביא בהשוָאה משקים, שזמן בנינם נמשך 16–14 שנה, לכאלה הנבנים במשך 5 שנים. ואם כי גם המושבים לא קבלו עוד בשלמות את הדרוש וההכרחי לביסוס (השקאה, בתים), בכל זאת קבלו את התקציב שלהם באופן הרבה והרבה יותר שיטתי, המאַפשר בניין ופיתוח משק, מאשר בכנרת ודגניות. וכאן כדאי להזכיר דברי אחד מותיקי המושב: “בעמק הירדן יכלו להצליח, מפאַת האקלים הקשה, רק משקים קבוצתיים”.

כל הנבואות על כשלון המשק הקבוצתי אינן אלא בדוּתא מחוסרת כל יסוד. אכן לא נכחד, כי נעדרו נסיון וידיעה מספיקים לראשוני סוללי המשק הקבוצתי, בין במובן המשקי והכלכלי ובין במובן החברותי, ולכן בודאי נעשו שגיאות שונות בהמשך עבודת היצירה והבנין. גם נחלנו כשלונות ידועים במספר מקומות מסיבות אובייקטיביות – חוסר תנאים אלמנטריים למשק חקלאי, – וסובייקטיביות – אי עמידה בנסיון מצד חברים רבים. אולם נעלה הוא מכל ספק,

ונראה לעין כל המסתכל לא מתוך משפטים קדומים או שנאה, כי המשק הקבוצתי, אגב נסיון של שנים ומתוך חפושים וחתירה בלתי פוסקים, התגבש, עלה והתקדם, יצר ערכי־משק וכלכלה יציבים ויצר ערכי חברה וחיים, שהנם היום אור וכוח משיכה למחנות נוער גדולים בכל התפוצות. אם הקבוצה יכלה להתגבר על כל התנאים האובייקטיביים הקשים מאד, שבהם נוצרה ופעלה, ויכלה לפרוץ לה את דרכה בתוך האטמוספירה העויינת שהקיפתה כמעט תמיד – הרי זה מוכיח על כוח חיים כביר ועל כשרון יצירה, אשר ברכה רבה בהם לכל תנועת התחדשות האומה.

 

ג    🔗

לא רק בקבוצה כּילה מ. ס. חיצי בקרתו. גם המושב, “הפנינה של ההתישבות החקלאית העברית בארץ”, לא נקיה בעיניו – על חטא ה“עבודה העצמית”, אשר אלמלא היא “יכלו (המושבים) להיות כבר היום חי נושא את עצמו”. מר ס. רואה גם במצות העבודה העצמית “פוליטיקה”, הוספת “משא עולם”. הביסוס “ההגיוני” לשלילת העבודה העצמית הוא פשוט מאד: “העבודה העצמית ברכה בה רק עד כמה שהיא מכניסה, מהרגע שהיא מתחילה להחסיר (השרטוט למחבר) קללה בה”. אותו הגיון פעל, כנראה, אצל חבריו של ס. עוד מלפני הרבה שנים לגבי שאלה אחרת, ואף הם למדו: “העבודה העברית ברכה בה רק עד כמה שהיא מכניסה וכו'”. ובאותו קריטריון של “הכנסה” בלבד אפשר למדוד גם את החקלאות בכלל, ואת עצם “השיבה לציון ושיבה אל הקרקע”, ואפשר להרחיק לכת מאד, אולם, אם כי יודעים אנחנו יפה־יפה להוקיר את הערך החשוב של “ההכנסה”, אבל אין זו המכוונת היחידה של עבודתנו: בהתישבותנו יש עיקרים הקודמים אפילו להכנסה, ועליהם לא נוַתר, כי בהעדרם – מותר א“י מהגולה ומותר חברתנו המחודשת מהחברה הרקובה הישנה – אַין, ועל כגון דא נאמר: יהרג ואל יעבור! ואם יש ו”החשבון" מראה הפסד או הפרעה קשה, הנגרמים ע"י עיקרים אלה – נחפש ונחתור, למניעת ההפסדים ולהקטנת ההפרעות, והדרך תמצא! – וזה ענשם של חבריו של ס. “בחמש המושבות הפורחות”, אשר מיהרו לוותר על עיקרי ההתישבות העברית בגלל “החשבון” והרחיקו להתגלגל במדרון.

“העבודה העצמית” חשובה בעיני ס. לא בגלל עקירת “הניצול” – על זה הוא שופך את לעגו (תלמידי הציונות הרוחנית ונאמני מוסר היהדות אינם חוששים, חלילה, לניצול!), אלא “מפני שהיא משמשת תריס בפני חטא העצלות, כלומר, שומרת על בעל האחוזה, “השאור שבעיסה”, מפני התנונות. אולם כאן אין לנו שום לשון משותפת: הניצול הוא בעינינו אבי־אבות הטומאה, המקור של שלטון האדם באדם לרע, של מידות מגונות, של ספקולציה ומסחר בכל קודש, של המציאות האיומה ברשעתה האנושית: אנשים־עובדים אכולי רעב ומחסור – בצד אנשים שמלאו כיסיהם זהב. ואילו ס. רואה בחברה הבועזית הזאת – “השאור שבעיסת ההתישבות העברית בארץ”. טוב לו הניצול המופרז השורר במשק הנטיעות, כאשר הוא הנותן הכנסות ענקיות; מבין הוא את החשבון שאינו מאפשר עבודה וקיום ליהודים, הרוצים לאכול לחם בעבודתם. ואין רק בניצול ילדים ונשים שלא מבני־ברית, במחיר 5 ו־8 ג”מ ליום וביכּוּרם על־פני פועלים מבני־ברית, הנמקים בתוך המושבה ברעב, שהרי יש כאן חשבון של “הכנסה”. הרע הוא אך בזה, שאגב השימוש בעבודה שכירה תדבק העצלות בסוג “מעולה” זה של בני־אדם!

ולמראה המציאות הזאת הבולעת לתוכה גם אנשים, אשר במשך הרבה שנים נשמרו בלבם ניצוצות של האידיאלים הראשונים – משנה יקר תיקר בעינינו אותה החרדה על עיקר העבודה העצמית. כי העבודה העצמית – היא היא אבן הבוחן לשמירה בלתי־נפגמת של אותם האידיאלים, אשר הניעו את האנשים בעלותם לארץ, בהדבקם בעבודה ובהקדישם את עצמם לבנין החקלאות העובדת. כי די אשר יקלו במצוה זו ונפתח הפתח, מתחילה כחודו של מחט, ואח"כ כפתחו של אולם, דרך בו יפלו סוף־סוף ויכשלו, כאשר נכשלו לאין תקומה רבים וטובים. הנה משום כך ברך נברך את הקנאות, בה שומרים רוב אנשי המושבים על העבודה העצמית.

רוב אנשי המושבים – ולא כולם. לדאבוננו התחילו בזמן האחרון להיראות בקיעים בחומה זו באילו מושבים נחשלים. פה ושם החלו מתיישבים שונים להורות לעצמם היתר בהעסקת פועלים שכירים בעונות ידועות, והנה הדבר הזה נעשה כמחלה המדבקת במקום, שם אין הכוח המכריע בידי ועד המושב לעמוד בפרץ. ועד מהרה החלו, בעקבות הדבר הזה, גם להגלות חזיונות שליליים אחרים, המאיימים ליטול במשך הזמן מקלסתר פני המקום המדובר כל צביון של מושב־עובדים. פה ושם התחילה ספקולציה בנחלה ובזכות־מתישב, התחילה מחלוקת והריסת חיים חברתיים וכלכליים פנימיים, התחילה התפוררות של מוסדות כלליים (המחלבה ועוד) וכו'. עובדה זו מגלה לעינינו את הסכנה, האורבת למושבינו, באם יפרוץ הפרץ בחומת העבודה העצמית.

לא נכחד: מתחבט המושב בשאלות. ההבדל בין משפחות המתיישבים במספר עובדיהן (בין בני בית ובין קרובים) גורם גם להבדל בהצלחת המשק. המשפחה שלה עובד אחד במשק – כורעת תחת סבל העבודה. ומכאן צפויה למושב התפתחות סוגים שונים בעלי יכולת משקית שונה, מתקדמים ונחשלים. ואם כנגד תקלות אחרות, כגון: מקרי אסון ומחלה, משמשת תריס העזרה ההדדית, הנה כנגד תקלה זו של דיספרופורציה בעבודה – לא נמצא עדיין הפתרון הרצוי. ועל מדוכה זו יושבים אנשי המושב, הדואגים לשמירת עצמם וצרכי החקלאות כמו לשמירת ה“פרינציפיון”, יושבת ההסתדרות, הדואגת לשלום המושב והתפתחותו הכלכלית־המשקית במסגרת העיקרים של תנועת־העבודה, וחותרים להביא הקלה ופתרון לשאלה זו.

והנה מסתמנות דרכים שונות לפתרון השאלה האמורה. הדרך הכי טובה – הגדלת השיתוף, המסתעף לכמה וכמה ענפים. קודם כל טוב שתתהוינה שותפויות רגילות של 3–2 מתיישבים, המעבדים ביחד את נחלתם. הדבר הזה יפרה את העבודה, יקמץ כוחות וזמן ויאפשר חלוקה יותר רציונלית ומתאימה של העבודה. שותפות זו יכולה להיות שלמה, לכל ענפי המשק, ויכולה להיות חלקית – לענפי הפלחה והמטעים בלבד. אחר זה באים המוסדות השיתופיים הכלליים: המחסן למכירת התוצרת, המוסד לטיפול וחינוך ילדים, המשחרר את האשה לעזרה בעבודת המשק; בתי מלאכה וחרושת־חקלאית; הוצאה לפועל של עבודות גדולות, כגון: קציר ודיִש, חרישה עמוקה, קטיף ובציר, השקאה וכו' באופן שיתופי. בדרך זו אפשר גם להנהיג מכונות משותפות לשכלולים רבים בעבודה ואינטנסיפיקציה בענפים שונים, אשר יחסכו הרבה כוחות וזמן בעבודה.

וגם ממצוות העזרה להדרכת חברים צעירים, המתכוננים להתישבות, אין להניח יד. וצריך שבנקודה זו יפיקו תועלת שני הצדדים מבלי שיהיה בכך ניצול: מכל הקבוצים והארגונים, העומדים בתור להתישבות, מפריש המרכז החקלאי מספר ידוע של חברים, המוכנסים למושבים – וכך גם לקבוצות – לשם עבודה והכשרה למשך זמן ידוע. ועד המושב מחלק אותם בין המתישבים מעוטי־העובדים, והוא משמש תמיד מפקח וריגולטור בסדור עבודת החברים הללו, הוא גם דואג לאפשר הכשרתם המכסימלית בעבודה החקלאית ושומרם מגלויים של נצול. מאידך גיסא: החברים העובדים עם המתישבים נחשבים כבני משפחה, הנהנים במדה שוה מפרי העבודה כל זמן עבודתם ביחד.

הנה כי כן: במושבים כמו בקבוצות, מעיקות פרובלימות, וישנם חיפושים לפתרונן, ובמקום התאמצות נאמנה, מבלי אשר תתגנב החולשה לנטיה מן הקו – שם הערובה להתגברות ולמציאת הדרך.

 

ד    🔗

ס. מדבר, כמובן, בלגלוג רב על “התישבות האלף”. הוא וחבריו “השאור שבעיסה”, יכול יכלו להם לישון במנוחה וליהנות מהטוב אשר ברכו אותם אלהים ופקחותם המעשית – ולא לראות כיצד עולמם של מאות כוחות חלוציים צעירים הולך ונחרב עליהם בתוך האפאתיה המקפיאה, המעיקה בכל כבדה על הארץ זה תקופה ממושכת; כל החזות הזאת אינה קיימת לגבי ס. הוא רואה בהתאמצות רווית־הכאב של צבורנו להתישבות החדשה – פוליטיקה, “כוונות טובות” במרכאות וסבך חדש, שצריך להלחם בהם.

לדאבוננו הגדול לא נתקיימה ההתישבות החדשה במסגרתה המלאה, כפי שרצינו, ולא מלאה את התעודה שתלינו בה. היא יצאה לפועל באיחור זמן, ובצורה מקוטעת, וגם זה – אחרי מלחמה קשה עם אלה, האוחזים אמת־החשבון בידם. ויכול היות, שמוטב היה לנו להסתלק השנה מהתישבות חדשה מאשר להשלים עם אופן זה של ההתישבות, הנוטלת הרבה מאפשרות הצלחתה, והעלולה לגרום באמת לכך, כי “ירדו לטמיון במשך השנה הראשונה כספי התקציב שנועד להתחלה, וירד לטמיון המרץ היקר של השנה הראשונה, והאמונה של המתחילים תלקה”. אולם, האם היה הכרח בדרך עבודה כזו?

זו שנה וחצי שאנו מטפלים בהתישבות הזאת. עוד בתקציב תרפ“ו הוקצב סכום ידוע להתחלת ההתישבות החדשה, ומראשית השנה ההיא התאמצנו להניע את התחלת הגשמתה. ומשנתברר, כי לרגל צמצום התקציב לא תצא לפועל ההתישבות בתרפ”ו – אימנצו את כוחנו לכך, שלא יעבור עלינו הקיץ לבטלה ושתעשינה בו כל עבודות ההכנה האפשריות, כדי שהמתישבים יוכלו לעלות בסוף הקיץ או בהתחלת החורף, כשהתנאים מוכנים במדה רבה לעבודה חקלאית מסודרת. במשך זמן רב עמדנו במו“מ עם ההנה”צ ע“ד הוצאה לפועל של חרישת־כרם על שטח של כ־4000 דונם, בתור הכנה לעבודת ראשית תרפ”ו, אולם כרגיל נמשך המו“מ הרבה זמן, עד שעברה עונת החרישה והענין נתבטל, ויצאו לחרוש רק עם התחלת ימות־הגשמים. כמו כן עסקנו הרבה במו”מ, שיתחילו את עבודת היבוש באמצע הקיץ, בזמן שכבר היו מוכנות כל התכניות ואפשר היה לגשת לעבודה אף בלי כסף מזומן, אולם הסדר הביורקרטי גרם לכך, שהחלו בעבודה זו ימים מספר לפני הגשמים, והיו מוכרחים תיכף להפסיקה עד לאביב. צריכים היו במשך הקיץ גם לסדר את המדידות ולהתחיל בעבודת סידור המים כפי שהובטח, – וגם זה לא נעשה. לא חפזון ולא בהלה היו, איפוא, כאן אלא רישול פלגמטי והזנחה ואיחור, העולים לא מעט בכספים מיותרים ובענויי־אנשים. וזוהי הסיבה מדוע אי אפשר היה יותר לדחות, מדוע עלו על הקרקע “עם הגשמים ועם הבוץ” אף כי ידענו את כל הרע שבדבר. הלא יבינו המבקרים, כי אלה המחכים זה שנים להתישבותם ואשר זה כמעט שנה הם עומדים במקלם ובתרמילם מוכנים לעליה – באמת “אין להם כוח לחכות אפילו עד ראשית הקיץ”, כשגם אפשר היה לחזות מראש, שאם לא יעשה המעשה וההתישבות תהיה לעובדה – מובטח הוא שתדחה השנה לגמרי. דואגים טובים לכך הם: המצב הקשה בארץ, הדורש אמצעים גדולים להקלתו, ו“ידידינו” בההנה"צ ובמקומות אחרים, אשר ישׂישו תמיד לעכּב כל פעולה בהתישבותנו.

והנה מר ס. המשקיף מן הצד על עבודתנו ומחפש בה מומים, מצא לטוב להכות את ההתישבות החדשה בנשק שלנו דקוא. מי הוא המתריע במשך שנים על חוסר קרקע בנקודות שונות? מי המדבר השכם והערב על חוסר מים במספר מקומות, על ההכרח שבסידור ההשקאה, על הנזק שבחוסר בנינים ובחוסר אינונטר חי במדה הדרושה? האם לא אנחנו הם המתאמצים בלי הרף להניע את אלה, שהדבר בידם, למלא את החסרונות הללו? – ואף בדבריו על הדפקטים שבהתישבות החדשה הוא צודק לגמרי ומבטא את אשר אנו אמרנו והזהרנו! אולם שונות מן הקצה אל הקצה הן נקודות המוצא והמסקנות שלנו ושל ס. – בו בזמן שס. לומד מזה, כי אסור “להסתבך בסבך חדש” ואין לסדר התישבות חדשה, ועכ"פ צריך לדחות אותה – נגיד אנחנו, שיש הכרח ויש יכולת גם לספק את רוב צרכי הנקודות הקיימות וגם לסדר התישבות חדשה. צריך רק לבנות באופן אחר את התקציב הכללי. ואשר לאופן ההתישבות החדשה – הנה צריך היה לעשות את כל עבודות ההכנה לפני 8–7 חדשים, ואם לא נעשו בזמנן – יש הכרח לעשותן עכשיו, כדי שיהיו התנאים מוכשרים במדה המכסימלית לעבודה מסודרת מראשית השנה החקלאית הבאה. לא נמלט, כנראה, מגורלנו להעביר את מפעלינו החדשים בדרך הענויים, לא רק כאלה שאין להמנע מהם, אלא גם כאלה שאפשר וצריך היה להמנע מהם. וזה גורלנו!

ועתה נפנה קצת למספרים של ס. בפרק זה. וצריך להגיד, שגם כאן לקויים המספרים והעובדות, וכתוצאה מזה – לקויות המסקנות.

קודם כל נעלם מס. דבר פשוט שאין להקיש ממפקד שנעשה במאי 1925 על מצב־ענינים שקיים באוקטובר 1926, ז. א. בעוד שנה וחצי, בעת אשר במשך תרפ“ו בלבד הושקע במשקים הקיימים סך 150.000 לי”מ, אשר הגדיל בהרבה את הבנינים, האינונטר, הנטיעות, וגם הכשרה וקרקע באילו מקומות. בתקופת ההתישבות החדשה, ז. א. בשלהי 1926, היתה איפוא, תמונת “הסבך הישן” אחרת, ואין על־כן כל יסוד להקשות ממנה על “הסבך החדש”.

והלאה: המספר 1250 בתי אב ב־40 המשקים כולל גם – בכל אופן בקבוצות – את בעלי המקצוע ובעלי המלאכה, שהם נוספים על החקלאים ושאינם באים בחשבון של האדמה. נוסף לזה: במספר 40 המשקים נכללים גם 4 משקי פועלות, שהם רחוקים מאד מהנורמה של מאה דונם לזוג עובדים. נוסף לזה: בחשבון המשקים הללו נכללים גם משקים באזור הנטיעות ומשקים על יד הערים, שבהם הנורמה היא הרבה יותר קטנה מהמקובל, כגון: עטרות, קרית־ענבים, נחלת־יהודה, טירה, כפר מל“ל, גן־שמואל (50–25 דונם). לסוג זה צריך לצרף במידה ידועה גם את המשקים שבעמק־הירדן, שמפאת תנאי האקלים ואפשרות ההשקאה – נורמת הקרקע בהם פחותה. וגם במשקי הקבוצות שבגוש נוריס תהא הנורמה, עם סידור ההשקאה, 80 דונם במקום מאה דונם. – אי אפשר על כן לעשות דייסא אחת ולחלק את השטח הכללי של 82.420 דונם על 1250 בתי אב, כדי לקבל את הס”ה הפיקנטי של 60 דונם (וגם חשבון אריתמטי זה אינו נכון) לבית אב. לזה יש עוד להוסיף: ידוע לס., כי נרכש בזמן האחרון שטח של 16 אלף דונם, אשר יוסיף קרקע לכל משקי גוש נוריס. כל זה משנה לגמרי את התמונה, אם כי נכון הדבר, שאין עוד השטח המלא של הקרקע בחלק גדול של הנקודות.

ואשר לבנינים – הנה המספר 1482, אינו אומר כלום. יודעים אנו, כי חוץ מנהלל שצריפיה טובים ברובם והיא עצמה אינה דורשת בנינים, הבטיחו תקציבי תרפ“ו ותרפ”ז בנינים קבועים לדירה כמעט בכל המשקים, אם כי לא במידה המספיקה.

תקציב המשקים הקיימים תרפ"ז מכיל, בין שאר הדברים:

בקחתנו בחשבון את כל האמור – וקבלנו תמונה קצת אחרת. אכן, אין צורך לאמר עד כמה היא אינה מספקת ועד כמה המצב הנוכחי משפיע לרעה על העבודה, אולם הגזמה למה?

והגזמה רבה יש גם בדברים ע“א התימנים, כי “אשר עשו בשבילם הוא למעשה כמעט אפס ואין”. דבר מה בכל זאת הן נעשה בענין זה בשנים האחרונות, הן בבנין השכונות והן בהשגת קרקע, אם כי גם פה במדה לא מספקת. גם תקציב תרפ”ז כולל 4 אלפים לי"מ, לבנינים, סידורי מים ושונות.

ועכשיו למספרים בדבר ההתישבות החדשה.

קודם כל יהא נא ברור, שהשנה עולים לא כל מאה האחוז של המתישבים, אלא רק כ־50–40 אחוז מהם כפי אשר ידרש לעבודה, וגם מאלה עולה בזמן הראשון, כל עוד אי אפשר לגשת לעבודות בנין ויבוש, רק חלק קטן, כפי שידרש לעבודות הכיבוש, הפלחה המעטה ועבודות הכנה שונות. שנית יהא ברור, כי עליית ההתישבות של השנה היא בעיקר לא בשביל עבודת־משק אלא בשביל עבודות בנין, הכשרה והכנה שונות, אשר תכיננה במדה האפשרית תנאים להתישבות כל מאה האחוז לשנה הבאה. ולפיכך, אין מקום לחשבון של 75 לי“מ לכל עובד, שעושה ס., וביחוד אין מקום לקושיה החמורה: “ובסכומים הללו (25+75 לי"מ מהכנסות עבודת היבוש) מתחילים התישבות על קרקע מנוצלת שחלקה עצים, חלקה שילף, חלקה אדמה כבדה מאד ורק זכר ל”כרב” בה!" למעשה רק מעט מאד עוסקים השנה בזריעת תבואות חורף: 3 הקבוצות פינסק,⁷ שרון ושרונה, זרעו בס"ה כ־617 דונם, שמזה 240 דונם כרב דורה, תירס ושומשומין, 104 ד' אדמת בור, 45 דונם אדמת חורבה 228 ד' שילף.

קב' אחוה אינה נחשבת במתישבים החדשים כי היא התחילה לעבוד עוד בשנה שעברה והכינה לה כרבים. – באופן כזה אין להתעכב ביותר על טיב האדמה והכשרתה, וכשגם המעט שנזרע – רובו הגדול לא בעבירה על חוקי החקלאות נזרע.

אך ביחוד ניתך לעגו של ס. על פירוט התקציב, בחשבון של 70 לי“מ לכל עובד. למעשה אין פה חשבון של עובדים אלא חשבון של סיכום עבודה, בנינים ורכישת אינונטר, אשר יוצא לפועל ע”י מספר אנשים הדרוש לעבודה ובהתאמה למסגרת התקציבית.

ידוע לכל דבר המלחמה שקשרה ההנה"צ לצמצום מכסימלי של ההתישבות החדשה. אנחנו לא יכולנו להסכים להוציא מההתישבות, כפי הבנת אנשי המעשה, מספר קיבוצים העומדים מצפים ומוכנים לכך במשך שנים, מאחר שאין כל צדק וזכות להרוס את הקיבוצים האלה ולהחריבם, ובחרנו ליישב את כולם על האדמה שהוקצתה בשבילם, ואם גם בהחסיר השנה חלק מחבריהם. מכיון שהאדמה ישנה בשביל כולם – מובטח הדבר, כי בשנה הבאה תאופשר עליתם של החברים הנשארים. כמובן, שנימוקים חקלאיים אין כאן, אבל אנו עושים חיים לא בנימוקים חקלאיים בלבד, ואנו מאמינים שלצד החקלאי לא יגרם נזק אך מצד זה, שחלק המתיישבים יעלה בשנה השניה.

ולבסוף – בדרך הצד החברותי וה“פוליטיקה”.

לא נחדש כאן את כל הפולמוס בדבר ארגון ב' וקבוצת פינסק אשר היה בתוכנו, וביחוד לא נתוכח על זה עם מ. ס. גם ארגון ב'⁸ וגם קבוצת פינסק⁹ שייכים למשפחת העובדים המאוחדים בהסתדרות. היה זה בתוכנו ריב משפחתי, כמו שהיו וכמו שיהיו במשפחתנו דברי ריב פנימיים. צריך היה להיות אצל אנשים זרים הטקט האלימנטרי הזה – לא להתערב בעסקי הסתדרותנו הפנימיים. נאמן הוא ציבורנו על צדק ועל יושר לא פחות מחוגים אחרים אשר שׂשו לקראת התערבות זו.

ואך רוצה אני לשאול את ס.: מנין לו לדבר בזלזול כזה על “בחורי קיבוץ פינסק”? היודע הוא את דברי ימיהם ואת עברם בארץ? ומנין לו יפוי כוח זה לפסול אותם להתישבות? ואיך מרשה לו אדם אחראי להוציא בקלות כזו משפט בענין, אשר ההסתדרות התחבטה בו במשך שנה שלמה, – ומבלי שחקר ושמע את הנידונים? – ומנין לו הבטחון, שאלה המשפחות מהמעמד הבינוני אשר באו אליו הן יותר חשובות מ“בחורי קיבוץ פינסק”? – אין אנו אומרים בזה לתבוע את כבודה של קבוצת (קבוצה – ולא קבוץ ארצי) פינסק, ולא להגנה היא זקוקה; אולם היתר זה שאדם מתיר לעצמו לרמוס בעפר קיבוץ אנשים, שאינו יודע אותם מעיד יפה עד כמה איבד מ. ס. את שיווי משקלו המוסרי.

ביחוד קובל ס. על זה שניתן להסתדרות החקלאית לחוות דעה בדבר התישבות חבריה ושלא “המחלקה להתישבות לאמר: ההנהלה הציונית בעלת ההתישבות ולא היא המכוונת אותה ולא היא החותכת את גורלה ולא היא הנושאת באחריותה”. בכל הדברים הללו כמובן יש הפרזה רבה ואין כוונתם אלא להבהיל את הקהל: ראו ההנה“צ שבויה בידי הסתדרות העובדים. באמת אין הדבר כן: המחלקה להתישבות היא היא הקובעת את המתיישבים ועליה אחריותם. להסתדרות החקלאית קיימת רק הזכות לבוא אליה בהצעות של מתיישבים באותו חלק ההתיישבות הנמסר בשביל חברי הסתדרות העובדים. להסתדרות החקלאית יש עוד זכות שהיא אמנם חובה וחובה קשה ואחראית: לשאת יחד עם ההנה”צ באחריות למתיישבים – חבריה. וחובה זו נושאת ההסתדרות בכבוד ובאחריות מעת היותה וטבעי הוא הדבר שהמחלקה להתישבות מקבלת את הצעות המרכז החקלאי במדה שזה נוגע להתיישבות חבריו באשר הוא המכיר הרבה יותר את המועמדים להתיישבות מבין חברי ההסתדרות והוא הוא המטפל בהם ומלווה את עבודתם בארץ בעזרה, בהדרכה ובהכשרה חקלאית במשך שנים לפני התיישבותם. הגשת הצעות להתיישבות חברי ההסתדרות, או במלים אחרות: קביעת המתיישבים בחלק ההתיישבות המוקדש לחברי ההסתדרות – היא הנה הזכות המסורתית של ההסתדרות החקלאית, שהיא באת כוחם החוקית של כל חבריה המאורגנים בתוכה. וזהו באמת ענין פנימי שלה (כמובן שבידי המחלקה להתישבות נשאר תמיד הכוח לבחון את מדת ההכשרה החקלאית והאחריות הצבורית של המועמדים) והזכות הזאת היא מוצדקת מכל הבחינות, ואין לערער עליה, מר ס.!

ואשר לעשרות המשפחות של חקלאים מנוסים מבני ביסרביה, אוקראינה וליטא “הדופקות ללא תשובה על דלתי ההנה”צ. אנחנו נהיה האחרונים לבלי להכיר בזכותם להתיישבות ובחובת כולנו לעזור להם. אבל כלום לא נשארו מחוץ להתיישבות קיבוצים טובים, מועמדי ההסתדרות, שהם לא פחות מוכשרים וראויים לכך, כגון ארגון ב', ארגון “יזרעאל”, קבוצת הרועים ועוד? ויושם לב לעוד דבר: ההתיישבות החדשה נחלקה בין המתיישבים של הסתדרות העובדים מזה, ובין מתיישבים מהמעמד הבינוני ו“לנדסמנשפטים” מזה. והנה כל ההתיישבות החדשה המשתרעת על שטח של 47.150 דונם בגוש הקישון המזרחי והמערבי, נחלקה באופן כזה, ש־24 אלף דונמים נמסרים להתיישבות חסרי ההסתדרות ו־22.950 דונמים – למעמד הבינוני ולנדסמנשפטים. דומני, שאין מקום לתרעומת בדבר הכרעה מופרזת לצד הסתדרות העובדים. מה לקוי הוא הצדק שבתביעה: “בחורי קבוץ פינסק – כן, ואנו – לאו?” לולא נטיתו של ס. לדרוש את הצדק דוקא על חשבוננו, כי אז היה באופן הגיוני מפנה את התביעה כלפי החלק השני של ההתיישבות, הנועד לבני סוגן של המשפחות הנזכרות. למה לא יתחמץ לבו על חשבון מושב הרומנים, למשל, שקצתם חדשים בארץ הם וגם הכשרתם החקלאית מוטלת בספק, וקצתם טרם באו לארץ; או ע"י מושב יהודי מרמוש, שאינם עוד בארץ? מדוע לא ישאל: “היהודים הטובים שברומניה ובמרמרוש – כן, ואנו – לאו?”…

הוה אומר, שיש שני מיני צדק ומוסר למר סמילנסקי: לו לעצמו ולבני מעמדו לחוד – ולפועלים לחוד. ואם נעשה עוול למשפחות האוקראינים והליטאים – הרי על חשבון הפועלים להן העוול ומידם יתבע ולא ח"ו על חשבון היהודים הטובים היושבים ברומניה וברוסיה הקרפּאַטית. ולא חדש הוא המוסר הזה: קיים הוא בעולם המעשה מאז ומעולם, מאז היות מעמדות בארץ…

ז' אדר תרפ"ז