א. ספור-מפתח    🔗

יחסי חברות ויריבות שררו בין שלמה צמח לדוד בן-גוריון מאז ילדותם המשותפת בפלונסק ולאורך כל ימי חייהם. לעתים גברה הידידות ולעתים גברה היריבות אבל לעתים קרובות שלטו יחד והתערבבו ביניהם עד לבלי הפרד. כל ימי חייהם התחרו זה בזה.

שניהם כתבו ביומניהם זה על זה ושניהם הזכירו בריאיונות עמהם זה את זה. פרשת יחסיהם המרתקת, שידעה עליות ומורדות, נזכרה בשתי הביוגרפיות שנכתבו על דוד בן-גוריון, ובחומר האוטוביוגרפי שפרסם שלמה צמח ושנתפרסם לאחר פטירתו.¹ כל מי שכתב על דוד בן-גוריון כתב על יחסיו עם שלמה צמח, וכל מי שכתב על שלמה צמח כתב על יחסיו עם דוד בן-גוריון.²

פחות ידועה היא העובדה, ששלמה צמח הנציח את פרשת יחסיהם בסיפורו “רזלה ועטרה” שפורסם לראשונה במאזנים (השבועון), כ“א באדר תר”ץ / 1930 (כרך א, גיליונות מז-מח).³ סיפור זה שחתם את סיפורי שבעה עשר סיפורים מן הבחינה הכרונולוגית, סודר בתוך קבוצת הסיפורים הראשונים של העלייה-השנייה, על רקע חוות סג’רה שבגליל התחתון. האם סדר זה מטרתו הייתה לטשטש את “מאוחרותו” של הסיפור? להעלים את האופי האלגורי שלו? לשוות לו אופי של סיפור-הווי-ארץ-ישראלי תמים? ואולי נכתב כבר באותן שנים ורק פרסומו נדחה?

סיפור חייהם המשותפים והנפרדים של שלמה צמח ודוד בן-גוריון הוא נושא לרומן מרתק, הכתוב לפי כל כללי הז’אנר. מעשה בשני ילדים “מאותו הכפר”, שנולדו באותה שנה, לשתי משפחות השונות מאוד זו מזו; זו האצילה והמיוחסת, משפחתו של שלמה צמח, וזו “הפשוטה” של דוד בן-גוריון. כל אחד מהם אהב את חברו ובה בשעה קינא בו. כל אחד מהם הכיר ביתרונותיו של חברו, וקינא בו בגללם. כל אחד מהם ראה בזולתו את יתרונו עליו, והפך את חסרונותיו של חברו למאווייו מעצמו. שניהם היו שותפים לרעיון הציוני, ופעלו יחד בהקמת אגודת “עזרא” בעיירתם, שתפקידה להקנות את הדיבור העברי לילדי העיר. השלישי שבחבורה, שמואל פוקס, היגר לארצות הברית, ובכך פינה את הזירה, והשאיר את שניהם להמשיך להתחרות ביניהם מילדותם בפלונסק ועד לפטירתם במדינת-ישראל.⁴ שלמה צמח נולד בפלונסק בכ“ח באייר תרמ”ו (2.6.1886); עלה בסוף שנת 1904 ונפטר בירושלים כ“א בחשוון תשל”ה (6.11.1974), כבן שמונים ושמונה. דוד בן-גוריון נולד בפלונסק בי“ז בתשרי תרמ”ז (16.10.1886); עלה בסוף אוגוסט 1906 ונפטר בשדה בוקר בו' בכסלו תשל"ד (1.12.1973), כבן שמונים ושבע.

“רזלה ועטרה” הוא סיפור-מפתח, שבמכרזו זוג פרדות, שהן בנות-דמותם של שני החברים היריבים: רזלה המיוחסת והיפה – “**בת דמותו” של שלמה צמח**: ואילו עטרה המכוערת, “בת-בלי-שם” – “בת-דמותו” של דוד בן-גוריון. פרשת היחסים בין שתי הפרדות, מקבילה לפרשת היחסים בין שלמה צמח לדוד בן-גוריון, מנקודת מבטו של המחבר, כפי שחווה אותה באותן שנים.

זהו סיפור הממחיש את הפסוק: “קשה כשאול קנאה”. זהו סיפור של “חיסול חשבונות”, נקמת החלש הגאה, הבטוח בצדקתו, מול יריבו, בן-תחרותו, החזק, המניפולטור והדורסני. הסיפור האלגורי מתאר על דרך ההסוואה העקיפה, הידועה ומובנת למעטים בלבד, אבל הקיימת לדורות, את המציאות הראלית שמאחוריו. הסיפור האלגורי הוא נקמת החלש. כך נהג ש. בן-ציון, כשחבריו הדיחו אותו מעריכת כתב-העת לנוער מולדת, שייסד, באלגוריה שלו “בן-הנשר” בהפועל הצעיר (תרע"ג / 1913) כשתיאר את מדיחיו בדמויות של בעלי חיים.⁵

בסיפור מיוחסים לעטרה, ערמה, לעג, בגידה, תרמית, מזימות, קנאה, רצון להשתלט על רזלה, בכל דרך אפשרית, העמדת פנים של אוהבת, כשמעשיה הם מעשי אויב. זהו סיפור רווי עוינות, אם לא לומר שנאה, “סגירת חשבונות” על עלבונות העבר וההווה; כעס על השוני במעמדם בהווה; על קשיי החיים של שלמה צמח, לעומת פרסומו והצלחתו של דוד בן-גוריון. הסיפור מאשים את בן-דמותה של עטרה, בתככנות, בהשתלטות בדרכי ערמה, בדרכי חלקות, בהעמדת פנים של אוהב, ולמעשה חתירה כנגד אויבו עד לאבדנו. דרכו היא דרך החלקלקות, כשהצחוק הערמומי והמבט בזולתו, מתוך עצימת עין אחת מאפיינים אותו. היחסים בין שתי הפרדות רזלה ועטרה שיש בהם תחילה מעלות, לאחר מכן מעלות ומורדות מסתיימים בקטסטרופה. עטרה, שגרמה למותה של רזלה, מגלה שנשארה “יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב”, אבל החרטה שלה הייתה מאוחרת מדי. בתמונת הסיום המקאברית של הסיפור, הפואנטה היא, שעטרה סוחבת, מבלי-דעת, את “נבלת רזלה רעותה” שאליה היא קשורה, “ואותה היא מוליכה אל השדה, הרחק מן הבתים ויושביהם, טרף לתנים ומאכל לעוף השמים”.

סיום זה, המעיד על נקמת החלש, יש בו מידה לא מבוטלת של ילדותיות, כאותו ילד הכועס על הוריו, מתכנן את מותו, כדי לדמיין כיצד הכול יבכו עליו, יחושו בחסרונו, ישבחו אותו, ובעיקר יתחרטו על התנהגותם כלפיו.

קשה לדעת בדיוק מה הביא את שלמה צמח לסיפור התחשבנות מר זה. כיוון שאינני יודעת את תאריך כתיבתו אלא את תאריך פרסומו בלבד קשה לדעת בבירור אם היה מאורע מסוים ששימש לו עילה, מה היה, או זו הייתה הצטברות של מקרים. לחוקרי פרשת יחסיהם של דוד בן-גוריון ושלמה צמח פתרונים.⁶

 

ב. בין סיפור למציאות    🔗

הסיפור מתאר בארבעה פרקים את מעגל החיים השלם של זוג הפרדות. הראשון “תחת שמי סוריה” מוקדש לנעוריהן המשותפים שבהם גברה החברות על התחרות; בשני, “בדרך רחוקה”, הן נודדות עם עלי בעליהן, לשוק של צידון ומוּצאות למכירה, תוך ניסיונות בריחה ומרד. המתח ביניהן מחריף, אך הידידות עדיין נשמרת. השלישי מתרחש “בכפר העברי”, ב“החווה אילנית”, שליד הכינרת, כשהן ברשות בעליהן החדש “מגבעת-הקש”. המאבק ביניהן מתחלף במלחמתן המשותפת במעבידן. בפרק הרביעי, “אחרית הימים”, לא יכלה עטרה להתגבר על קנאתה בחברתה, וגרמה למותה.

אין מנוס מן ההרגשה, שכל אחד משלבי המעלות והמורדות שביחסיהן, וכל פרט מפרטי הסיפור, יש לו מקבילה מדויקת במפגשים שנערכו ביניהם במהלך חייהם. רובם תועדו ביומניו של דוד בן-גוריון, ובביוגרפיות שלו, וב“פנקסיו” של שלמה צמח. המעטים שלא נמצאה להם מקבילה, או שנשארו כמוסים מן “העין הציבורית” או שהם בכל-זאת פרי הדמיון הספרותי של הסופר. על דרכו בסיפוריו העיד שלמה צמח: “בסיפורי זה [”ז’אנט“], כמו בכל סיפורי, יש יסוד שנטלתיו מן החיים” (סיפור חיי, עמ' 98).

כדי להבין לאשורו סיפור-מפתח אלגורי זה, יש להכיר היטב את תולדותיהם, החל בילדותם המשותפת-נפרדת בפלונסק, המשך בפעילותם בארץ-ישראל ובמדינת-ישראל, לאורך כל ימי חייהם ועד לזִקנתם. מובן שבמסגרת זו אפשר להזכיר “פרשיות נבחרות” בלבד, דוגמה אחת מן הילדות ודוגמה מאוחרת יותר מארץ-ישראל.⁷

מדוע נבחרו פרדות דווקא? – כידוע, הפרדה היא בת-כלאיים של חמור וסוסה או של סוס ואתון, שאינה מסוגלת להתרבות. היא בהמת משא ועבודה מעולה, ומסוגלת לעבודה קשה. השימוש בפרדות לחרישה ולעבודות השדה היה שכיח מאוד במושבות ובקיבוצים מאז ראשית ההתיישבות בארץ-ישראל. בסג’רה עבד שלמה צמח עם זוג פרדות (פנקסי רשימות, עמ' 272) והכיר היטב את טיבן ואת העבודה עמהן. במיוחד זוהה בעל חיים זה עם תכונת העקשנות וההתעקשות: “עקשן כפרד”. בה בשעה יש במילה גם מן המשמעות של נפרד, מחולק, מתבדל, פרֵדה. בהיסטוריה הקרובה של ארץ-ישראל נודע לשבח “גדוד נהגי הפרדות” של המתנדבים העברים במלחמת העולם הראשונה שבא לסייע לצבא הבריטי בגליפולי.

הסיפור מבוסס על המסלולים המקבילים והמצטלבים של חייהם, החל בילדותם ובנעוריהם בפלונסק; הצטלבות דרכיהם ביפו, בפתח-תקווה, ביקב בראשון-לציון, וכלה במאורע המכונן של חייהם, כשהגיעו יחד לסג’רה, ועבדו בה (1907 – 1909). במציאות, חזרו דרכיהם והצטלבו שוב באירופה בשנות מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן בארץ. כפי שכתב שבתי טבת, כל אחד מהם תיאר את הפרטים בצורה שונה, כשהמטרה להראות מי היה תלוי במי וידו של מי הייתה על העליונה. לפי דברי צמח, בסגרה, “דוד בא להתארח אצלי”.

השמות רזלה ועֲטָרָה, הם בלי-ספק שמות מצויים לבהמות, שאינם מעוררים חשד, אבל יש לשער שהם גם שמות-דוברים, שניהם חיוביים. רזלה, האיילה, סמל לקלילות, ליופי ולאהבה, ועטרה, הכתר המסמל את המלך, השליט, אולי רמז לדוד המלך. אולי זה ההבדל שבין דוד, המלך הלוחם, לבין שלמה המלך החכם מכל אדם, בונה המקדש.⁹

שמות הפרדות נזכרים גם בסיפור חיי (עמ' > 63),¹⁰ שנכתב שנים רבות לאחר הסיפור, כחלק > מזיכרונות סג’רה:

הפרדות שבמציאות, על שמותיהן, אופיין והתנהגותן, נהפכו בסיפור לדמויות אלגוריות, המייצגות את בני דמותם שבמציאות.

לאחר פרסום המאמר בהארץ. תרבות וספרות, בערב שבועות תשס"ו (1.6.2006), שמעתי מפי יורם וֶרטֶה (4.6.2006), נכדו של שלמה צמח, שזכור לו “שבילדותנו היה סבא קורא לפנינו סיפור זה, שאהב מאוד, כסיפור תמים”. הוא הִפנה את תשומת לבי לכך, שבכרך סיפורים, מנוקד השם בצורה שונה: עַטְרָה, אבל בשעת הקריאה לנכדים, ביטא שלמה צמח: עֲטָרָה. איני יודעת אם זו טעות בניקוד או רמז לזפת, לעִטְרָן.

 

ג. ילדות מתוך התחרות    🔗

במציאות    🔗

שלושה הם מרכיבי המתח בילדותם של שלמה צמח ודוד בן-גוריון: המשפחות – בן משפחת האצולה מזה ובן המשפחה של המעמד הבינוני מזה; המראה החיצוני – היפה והלא-יפה; הכישרונות – העילוי ובעל הכישרון הספרותי מצד אחד, ולעומתו זה שלא ניחן “בכוחות מחשבה”, נכשל ב“לימודי התלמוד” (שלמה צמח, פנקסי רשימות, עמ' 226) ולא ניחן בכישרון ספרותי.

המשפחות

“אילו הייתה אצולה בעם היהודי, ודאי שהיו בני-צמח נמנים עם המשפחות הראשונות שלה” (טבת, עמ' 36). ואילו על משפחת גרין כתב שלמה צמח: “מה זה להיות ‘בן רחוב העזים’ בפלונסקי ובנו של אביגדור ‘מוכה שחין’ (פארך ביידיש)” (פנקסי רשימות, עמ' 178).

המראה החיצוני

כמו באגדות העם, נבדלו שני החברים זה מזה גם במראם החיצוני. היפה, בן המשפחה המיוחסת, והלא-יפה, בן המשפחה הלא-מיוחסת. שלמה צמח

לעומתו היה דוד גרין “קטן קומה, צנום, גדל ראש ולא יפה, ואין בו נימוסים נאים מבית אב ולא יתרון לימוד התלמוד מפי רב פרטי” (שם, עמ' 36).¹¹

בסיפור    🔗

תיאור קונקרטי סמלי ממחיש את מערכת היחסים ביניהן: “רזלה ועטרה אהבו אשה את חברתה, אף כי שונה היה מראה פניהן וטיב מזגן”. שתי הפרדות קשורות זו לזו: “ואפסר אחד קשר צוואר שתיהן”. אין הן יכולות להיפרד זו מזו, ובאשר תלך האחת לשם תלך חברתה. מרכיבי המתח ביניהן הם כמו במציאות: המראה החיצוני וניגודי האופי.

הייחוס

“בעורקי רזלה זרם דם אצילים, כי אמה הייתה סוסה נודעה לתהילה, ושמה הלך לפניה עד המדבר. סימני היחש נראו גם במבנה גופה של בתה”. “לא כן הייתה עטרה, אובדת, בת-בלי-שם”.

המראה החיצוני

רזלה –

עטרה –

ניגודי האופי

האחת עליזה ואהובה על הבריות, והשנייה בודדה, חשדנית, ערמומית, ובעלת תכסיסי-מלחמה.

עטרה הנוגה והחשדנית, קינאה ברזלה חסרת-הדאגות, והחליטה להשתלט עליה במסווה של דאגה לעתידה, שלא היה מחוסר בסיס מציאותי:

עטרה התמימה, שלא הבינה את השינוי שחל בהתנהגותה של חברתה, לא חשדה בכלום, ולעומתה מתוארת בציניות רבה, שמחתה של עטרה על הצלחת מזימתה: “צחוק העורמה היה רק מרתת בין זיפי סנטרה. היא ידעה יפה, את חובתה היא ממלאת ואת טובת חברתה היא דורשת”.

 

ד המזימה שהצליחה יותר מדי    🔗

בסיפור    🔗

סיכום מערכת היחסים ביניהן בצעירותן, הוא גם הבסיס להמשך התנהגותה של עטרה אל רזלה בהתבגרותן: “את רזלה חברתה אהבה, אבל שאפה להשתלט עליה. היא בזה בלבה לעליזות רעותה ולקלות-דעתה”. העובדה שהן קשורות זו לזו, הביאה את עטרה לנהוג בתחבולות כדי לאלץ את רזלה לעשות כרצונה באמתלה של דאגה לשלומה. בעת שנקטה תכסיסים אלה כנגד חברתה: “אז היו גם זיפי סנטרה מרתתים בבת-צחוק גנובה, ספוגה עורמה וביטול רב. כמה הייתה לועגת לחברתה בשעה זו”. בדרך זו של העמדת פנים כחברה אוהבת ודואגת, הביאה גם לאבדנה של חברתה.

המלחמה המשותפת במעבידן כללה ניסיונות בריחה והתמרדות של רזלה, בעוד עטרה לא באה לעזרתה ונכנעה בלא קרב. בתקופה זו חלקו, כביכול, גורל משותף של פגיעה גופנית. אבל למעשה רק רזלה נפצעה ועטרה העמידה פנים כדואגת לה:

סיום הסיפור מאיר באור חדש את מערכת היחסים הקודמת ביניהן. הקנאה השתלטה על עטרה. בתירוץ של דאגה לרזלה, גרמה ביודעין לכך, שכל עול החריש והמשא יפול עליה: “אבל היא ידעה יפה, כי כל המשא נפל על שכם חברתה”. הקנאה הייתה חזקה ממנה: “ובראות עטרה את הילוכה הכושל של חברתה, תקפוה רגשי-נוחם וזיק אשמה נצנץ בעיניה הערומות, אבל על תאוותה לא ויתרה”. מה שהפריע לה יותר מכול לא היה הסבל של חברתה אלא העובדה ש“גילו את עורמתה ומזימותיה”. לאחר שהתגלה פרצופה האמתי “שינתה את טעמה. על שכמה הטילה את כל עול העבודות”. “אבל היא איחרה את המועד. בריאות רזלה נהרסה עד היסוד. הרזון לא פסק מלאכול את בשרה”. רזלה נהפכה ל“גל של עצמות ללא תוחלת”. עד הרגע האחרון “לא ויתרה על שלה. היא הוסיפה לצמצם את עיניה ובת-הצחוק הערומה פרפרה בזוויותיהן”. רק לאחר שגילתה עטרה את התוצאות המחרידות של מעשיה, “נפל עליה פחד גדול”; “הייתה איזו ריקנות בלבה. שממון מילאהו”; הזיכרונות מציפים אותה ו“רגשת יתמות כבד נח עליה”. רק כעת, לאחר מות חברתה שהיא גרמה לו, היא עושה את חשבון הנפש העגום שלה: “היא חשה פתאום, כי כל ימי חייה הערימה, זייפה, כיחשה”. רק כעת מתברר לה כי “את רזלה אהבה אהבת-נפש. רזלה הייתה הכול לה”. כשהיא רתומה אל נבלתה של חברתה נעדר מעיניה “צחוק הערמה”; “הן הביעו עכשיו יגון עמוק, ייאוש ושוויון-נפש”. כעת, כשאת הנעשה אין להשיב, הכירה בעובדה, שבלי חברתה היא נותרה “יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב”.

במציאות    🔗

כאמור, כיוון שאיני יודעת מתי נכתב הסיפור, אחת ההשערות היא, שאולי מדובר ב“פרשת סמילנסקי” (1925) שתוארה בידי שבתי טבת, בכרך השני של קנאת דוד (עמ' 431 – 434), שאליה שורבב גם שלמה צמח, שמצא את עצמו בין הפטיש לבין הסדן. מצד אחד היה בן משפחתו של משה סמילנסקי מצד אשתו, ומן הצד האחר היה רֵעו מנוער של דוד בן-גוריון, ואיש תנועת הפועלים ונודע כאדם הגון.

“פרשה” זו, כפי שתיאר אותה שבתי טבת (שם, עמ' 424 – 425) קשורה במתח החוזר ומתחדש בין “האיכרים” לבין “הפועלים”: ב-28 בנובמבר 1925 עקב סכסוך בין האיכרים ברחובות לבין הפועלים, חיברו האיכרים “תזכיר” שהיה “מלא מלשינות ארסית נגד הפועלים היהודים הרודפים את הערבים, נלחמים נגדם בנשק, מתנפלים עליהם וזורעים שנאה בין העמים”. נערכה פגישה עם מושל יפו הבריטי ג’יימס קמבל, שהשתתף בה גם דוד בן-גוריון, שסיפר ליוסף אהרנוביץ על הפגישה, ותמה באוזניו על שמשה סמילנסקי לא הסתייג מ“התזכיר”. אהרנוביץ, שהיה מיודד עם משה סמילנסקי, ביקש לברר את חלקו בהגשת “התזכיר”:

בסופו של דבר חש שלמה צמח על בשרו את החשדנות הטבועה באופיו של דוד בן-גוריון ונכווה ממנה. כשכתב משה סמילנסקי לשלמה צמח את גרסתו שלו לפרשה,

הפרשה צמחה והסתעפה, ומשה סמילנסקי הגיש תביעת דיבה נגד בן-גוריון בבית-משפט השלום העברי ב-10 בפברואר 1926 (עמ' 428). “במשך למעלה מעשר שנים, נודעו משה סמילנסקי ודוד בן גוריון כשונאים בנפש” (עמ' 431). לימים, כפי שהעיר שבתי טבת:

ייתכן שהרקע למתח בין דוד בן-גוריון לבין שלמה צמח מקורו בקִרבה של צמח לחוגי תנועת “ברית שלום” (1925), ואילו בן-גוריון היה ממתנגדיה החריפים. לאחר פרעות תרפ"ט (1929) שזעזעו את היישוב, ואשר החריפו את היחסים בין יהודים לערבים, גברו חילוקי הדעות של בן-גוריון עם אנשי “ברית שלום” שדגלו בפשרות מרחיקות לכת עם הערבים, ומהם שהשלימו עם הפסקת העלייה.¹²

עם זאת נראה לי, שיש לחפש את העילה לסיפור-התחשבנות ונקמה זה בהתרחשות יותר אישית וכואבת, עלבון צורב שלא הִרפה וחיפש לו פורקן. הרקע לאחד מסיפורי העלבון, הוא מאוחר יותר, אבל אולי אפשר לשער, שמעמד מסוג זה של מי שזקוק לעזרתו של חברו, תוך התהפכות ההייררכיה שביניהם, כפי שראה אותה צמח, הייתה מוכרת לו עוד קודם. פעמיים סיפר שלמה צמח, כי בשעה שהיה נתון במצוקה כלכלית קשה, כתב לבן-גוריון וביקש את עזרתו. עצם הפנייה אל בן-גוריון הייתה קשה לשלמה צמח הגאה:

בנוסח השני התקצר הסיפור, ונשארה תמציתו בלבד:

>
>

 

ה. הביקורת: “האנשת יתר”    🔗

עד כמה שאני יודעת, התייחסה הביקורת ישירות לסיפור זה, פעם אחת בלבד. מבקר הספרות אברהם אפשטיין, התקרב, אבל לא הגיע. הוא חש שמשהו אינו כשורה בסיפור זה, שיש בו “האנשת יתר” של הבהמות, אבל לא עלה על דעתו, מהי הסיבה האמתית לכך. ברשימת הביקורת שלו: “שלמה צמח (המבקר והמספר)”¹⁴ כתב:

אפשטיין, כאמור, היה קרוב, קרוב מאוד, אבל לא עלה על דעתו שאולי “האנשת יתר” זו מכוּונת, ואין המדובר כאן ב“סיפור אמנותי”.

לעומת סיפור זה, שיבח אברהם אפשטיין את הסיפור “צמד שגלה” שניחן כדבריו

על אף השערות אלה, עדיין אין לי תשובה מתועדת של ממש, לעילה שהביאה לסיפור חיסול-חשבונות זה. יש לשער, שגם סיפורי צמח האחרים הם סיפורי-מפתח ומאחורי הדמויות הספרותיות האנושיות ומעולם החי, מסתתרים אנשים ומאורעות שהיו, מחייו ומסביבתו הקרובה של שלמה צמח.

ו. אפילוג – האירוניה של ההיסטוריה: הבתים שהוחלפו

המבקר כיום בפלונסק¹⁵ אינו יכול שלא להתרשם מן המאמצים שעשתה מועצת העיר כדי להנציח את זכרו של דוד בן-גוריון. המבקר מגיע אל בניין שבחזיתו נקבע שלט, ככל הנראה מאבן-גרנית שחורה, שהודבק בגומחה שבחזית הבניין, מטעם “מועצת העיר פלונסק, 1995” ובו נכתב, בין שאר הפרטים הביוגרפיים, ש“דוד בן-גוריון התגורר בבית זה לפני שעזב את פולין בשנת 1906”. בכיכר העיר, מול בית זה הוצב תמרור, שאחד מחִציו מצביע על רמת-נגב שבישראל כאחד מתאומותיה של פלונסק. ציון מאיר-עיניים דומה מצוי גם בתוך בניין מועצת העיר. רמת-נגב היא, כידוע, המועצה האזורית בנגב, שאליה משתייך קיבוץ שדה-בוקר. הכתובת של הבניין: כיכר ה-15 באוגוסט (Sierpnia Squere 15) פינת רחוב וורשבסקה.¹⁶ הקומה העליונה של הבית משמשת כיום מסעדה. מרתפו של הבית משמש מעין חדר-זיכרון לבן-גוריון ובו בעיקר תצלומים ממהלך חייו. לפי התרשמותו של יעקב פורת, הבית “מפואר” למדי, אם כי אינו “ארמון”, ואין ספק שנעשו בו שינויים ושיפוצים. מאחורי הבית, כמאה מטר בכיוון אחוריו של הבית הנדון ברחוב Wspolna – נמצא אותו רחוב, שנקרא בעבר “סמטת העִזים” (קוזשא; או “קאזֶע געסל”), מצוי מגרש ריק, ובו ממוקם גלעד המודיע בין השאר על ש“במקום זה עמד המבנה (budynek), הוא אותו בית-עץ [ראו בהמשך], שבו נולד ב-1886 דוד גרין”. מבית העץ של משפחת גרין לא נשאר זכר באותו מגרש שבו עמד בעבר.

מימין לגלעד ממוקמת אנדרטה, פסל בצורת עץ, ובתחתיתה נכתב בפולנית ובעברית: “אתר זה הוקם לזכרו של דוד בן-גוריון, כאות ועדות לחידוש קשרי הידידות, בין העיר פלונסק לבין המועצה האזורית רמת הנגב”.¹⁷

ממסמכי הארכיון של מועצת העיר פלונסק, שנמסרו ליעקב פורת בעת שהותו בארכיון של העירייה, מתברר, שהבית ב“כיכר ה-15 באוגוסט”, פינת רחוב וורשבסקה, היה שייך בעבר – “לאחר 1829” – להירש צמח (Hersz Cemach).¹⁸ אין ספק שמסמך אותנטי זה הוא תגלית של ממש. הוא מוכיח למעלה מכל ספק, שהבית הפינתי שעליו מצוי השלט המנציח את בן-גוריון, היה שייך בעבר למשפחת צמח. יש לשער, שמועצת העיר פלונסק, בבחירתה בבית זה להנצחת זכרו של בן-גוריון, כלל לא ידעה שהבית היה שייך בעבר למשפחת צמח, לפחות עד לביקורו של יעקב פורת, באפריל 2006. היא גם לא ידעה דבר על משפחת צמח ועל שלמה צמח. ייתכן שהבית נבחר להנצחת בן-גוריון הן בגלל ייחודו הארכיטקטוני הן בגלל מיקומו הכפול: בכיכר העיר מצד אחד, ובסמיכות לבית הולדתו “האמתי” של בן-גוריון מן הצד האחר.

[תמונה 1

[תמונה 2

שלט בחזית הבית מטעם מועצת העיר פלונסק

[תמונה 3

מסמך בעלות של משפחת צמח על הבית

(ארכיב מועצת העיר פלונסק)

[תמונה 4

גלעד לזכר דוד בן-גוריון:

“…במקום זה עמד המבנה שבו נולד ב-1886 דוד גרין.”

[תמונה 5

הכיתוב מתחת לאנדרטה

[תמונה 6

התמרור בככר העיר

כל הצילומים נעשו בידי יעקב פורת

לפי אוריאל פיינרמן ¹⁹ המתייחס קרוב לוודאי לאותו בית:

בית משפחת גרין בפלונסק תואר במקומות לא מעטים על-ידי דוד בן-גוריון עצמו, וכן בכל הספרים, המחקרים, המאמרים, והזיכרונות הרבים שנכתבו עליו.²¹ לעומת זה, לא הצלחתי להגיע לכתובת המדויקת של בית משפחתו של שלמה צמח בפלונסק, וגם לא לתיאור מדויק שלו, להוציא אמירות כלליות על כך, שזה היה בית שבו גרו עשירים ומיוחסים.²²

מריכוז הפרטים המסופרים במקורות השונים על בית משפחת אביגדור גרין, המסתמכים ברובם על זיכרונותיו של דוד בן-גוריון עצמו, עולה, שמשפחת גרין גרה בסמטה לא-גדולה, שנקראה “סמטת העִזים” (קוזשא; או “קאזֶע געסל”). בסמטה זו גרו בדרך-כלל פשוטי-עם.²³ במגרש הרחב מצד דרום, הייתה חצר גדולה ובה שני בתי-עץ של שתי קומות שהיו שייכים למשפחה. שני בתי-העץ היו ירושה של האם, שיינדל פרידמן, בת יחידה להוריה, שהיו בעלי-אחוזה. הבית מתואר חליפות כ“ביתנו הקטן”, ולעתים: כ“ביתנו המרווח”. הבית גבל בכנסייה קתולית-פולנית, ובאחוזת הכומר, שבה גדלו עצי פרי. לידו בית-כנסת, שארון הקודש שלו היה מפורסם ביופיו בכל פולין. הוריו של דוד גרין גרו בשני חדרים מתוך הארבעה, כיוון ששני חדרים הושכרו לשוחט העיר. בבית השני גר האח אברהם, שהתחתן בשעה שאחיו דוד היה ילד כבן עשר או אחת-עשרה, וכן דיירים יהודים נוספים. ביתו של אביגדור גרין היה בית-ועד ומרכז לציוני פלונסק, ובו נוסדה אגודת “עזרא”. לאחר פרעות קישינוב שימש הבית גם “מחסן חשאי לנשק”, “מִפקדה בימי קרב” ו“בית דפוס לכרוזים חוצבי להבות” (ברכה חבס, עמ' 42 – 43). מן הזיכרונות שסיפר דוד בן-גוריון על סבו, אבי-אביו, מסתבר, שהוא “גר בבית הגביר ר' ישראל ליפא אשכול, גיסו של ר' נתנאל צמח, יותר מארבעים שנה”. מזיכרונות אלה מתברר, שהתחרות בין המשפחות החלה כבר בדור זה: “היו לו שיחות וּויכוחים עם בעל-הבית שלו הנ”ל, היה מקנטרו באמרו, שהוא יותר עשיר ממנו והשינה מתוקה עליו – ולו, לגביר, קנאתו שהגיס שלו עושה עסקים יותר טובים, אינה מניחה לו לישון" (דוד בן-גוריון, “נעורי בפלונסק”, ספר פלונסק). צבי אריה גרין, סבו של בן-גוריון, שגר ארבעים שנה כדייר באחד מבתי משפחת צמח, “מאדירי הקהילה”, “לא היה בחזקת בעל-בית בעצמו” (שבתי טבת, עמ' 13).

במקורות אחרים, כגון ברכה חבס, נקרא הרחוב “רחוב העִזים” שתואר כ“סמטה צרה, אשר לא תואר לה ולא הדר” וכן: “סמטה דלה ובתי-העוני שלה”; ובה “בית-עץ בן קומתיים [ - - -] אשר גדרו גובלת עם הכנסיה הפולנית ועם גן-הפירות הענף של הכומר” (ברכה חבס, “ביתו של ר' אביגדור גרין”, ספר פלונסק ועוד). לפי עדותו של שלמה לביא, הסמטה הדלה, הייתה “אפלה ומלוכלכת”, “אבני המרצפת היו שחוקות וזרועות מהמורות שנמלאו שפכים”, אבל בתוכה, “שני בתי העץ בני הקומותיים, החצר והגן של משפחת אביגדור גרין [היו] מקום של רווחה”. לפי עדויות אחרות לא הייתה בבית “אמידוּת”. “מכל מקום, ודאי שלא נחשב הבית לבית-עשירים. משפחת המיוחסים העשירים בעיר הייתה משפחת צמח. בני-משפחה זו היו במשך חמישה דורות עשירים מופלגים” (שבתי טבת, עמ' 16 – 17). ברכה חבס הזכירה גם היא את “משפחת המיוחסים בעשירים שבעיר בשם צמח – בני המשפחה היו במשך חמישה דורות עשירים מופלגים”. וכן:

אביו של שלמה צמח, הרב יחזקאל מיכלסון, היה רבהּ של פלונסק. “כל פינה וכל אבן בפלונסק דיברה במשפחת צמח” (שבתי טבת, עמ' 35); “בית הספר הממשלתי התנהל בקומה העליונה בבית כבן קומתיים, שהיה שייך למשפחת צמח” (שם, עמ' 26).

האם אפשר לשער, על סמך מסמך הבעלות של הבית “לאחר 1829”, שהבית המנציח כיום את שמו ואת זכרו של דוד בן-גוריון היה שייך בעבר למשפחת צמח? האם זה “ניצחונו” הסופי של מי שנולד למשפחה מן המעמד הבינוני, בסמטת העִזים – קוז’ה – על מי שנולד למשפחת אצולה מישראל, בבית משפחה מפואר? האם בית משפחת צמח הוסב להנצחת בן למשפחת גרין?

סיוון תשס"ו (יוני 2006)