¹

א. תהליכי החילון בספרות העברית

הספרות העברית של הדורות האחרונים, מאמצע המאה השמונה־עשרה, התרכזה באירופה – תחילה במערבה ולאחר מכן במזרחה. הסיבה: תהליכי החילון של החברה היהודית החלו באירופה, ואילו קהילות ישראל במזרח נשארו קהילות דתיות־מסורתיות. הספרות העברית הושפעה השפעות־חוץ והשפעות־פנים: מן התנועות הלאומיות, מן הספרות האירופית, ומתהליכים פנימיים בתוך החברה היהודית. לכן נוצרה במרכזים השונים באירופה, תחילה במערב (ברלין) ולאחר מכן במזרח (גליציה, פולין, רוסיה) ספרות עברית חילונית, שסופריה חוו מבשרם את תהליכי החילון וההשכלה של החברה היהודית. בארצות המזרח המשיכה להיכתב בעברית ספרות קודש, ספרות דתית, פיוטים, שירי קודש, אם כי גם אליה חדרה, אמנם באטיות, ספרות ההשכלה העברית, כגון ספרו של אברהם מאפו אהבת ציון (תרי"ג/1853) בעברית ובתרגום ללשונות היהודים במזרח.²

ב. ארץ ישראל של מטה

לאחר הפרעות בדרום רוסיה “סופות בנגב”, בשנת תרמ“א/1881 ועם התחלת העלייה־הראשונה (תרמ"ב/1882), שנת “אעלה בתמ”ר”, נערכו המפגשים הראשונים בין העולים ממזרח אירופה (רומניה, גליציה, פולין) לבין הקהילות היהודיות הספרדיות,³ אבל גם האשכנזיות, הפרושות, בארץ־ישראל, ובמיוחד בירושלים.

קבוצות של משכילים יוצאי היישוב הישן, אשכנזים וספרדים כאחד, התעוררו כדי להביא את דבר ארץ־ישראל הראלית לתושביה וליהודי הגולה באשר הם. בהתעוררות זו היה לעיתונות העברית החילונית בירושלים תפקיד מכריע. העתונות הביאה שפע של אינפורמציה על הנעשה בארץ־ישראל, ביישובים השונים, בארבע הערים הקדושות ובמיוחד בירושלים, לקוראים בארץ־ישראל ובגולה. בתוך אינפורמציה זו, שולבו גם תיאורים ראליסטיים מן הנעשה בארץ, בַּמקומות השונים, שהיו על גבול הכַּתבה והסיפור. בראשיתם היו אלה תיאורי טבע, תיאורי עונות השנה, ובהמשך תיאורי בני אדם, מקומות, מאורעות ומעשים, חלקם אמתיים, חלקם בְּדויים למחצה או בְּדויים לגמרי. בעיתונות השתתפו עולים חדשים וילידי הארץ; חניכי הארץ שעלו אליה עם הוריהם כילדים, אשכנזים וספרדים כאחד. היו אלה בעיקר צעירים, שמאסו ב“חלוקה” ובאורח החיים הישן.

עיתונות זו החלה בשנים תרכ“ב (1863): הלבנון ומתחרהו חבצלת (תרכ"ג/1863). הלבנון נערך בידי יואל משה סַלומון, יחיאל ברי”ל ומיכל הכהן, היה העיתון החילוני הראשון בארץ־ישראל, ומאחוריו עמדה המנהיגות האשכנזית הפרושית. חבצלת, שנערך בידי ישראל ב“ק, היה העיתון החילוני השני בארץ־ישראל, ומאחוריו האופוזיציה האשכנזית־פרושית והחסידים. שני העיתונים הופיעו שנים רבות ועברו גלגולים רבים.⁴ לצדם הופיעו כתבי־עת לא מעטים נוספים בתדירויות שונות, בהם תורניים ומהם תורניים למחצה ואינפורמטיביים. בשנת תרמ”ה (1885) החל להופיע הצבי – ראשון בסדרת העיתונים של משפחת בן־יהודה (האור; השקפה) לאורך שנים.

במיוחד יש להזכיר את הקבצים הספרותיים שנערכו בידי זאב יעבץ, ובהם למעשה החלה הספרות היפה הארץ־ישראלית (הארץ; מירושלים; גאון הארץ; פרי הארץ; מציון) בשנים תרנ“א־תרנ”ה (1891–1895). לצדם הופיעו במשך כעשרים שנה לוח ארץ ישראל של אברהם משה לונץ (תרנ“ה – תרע”ו 1895–1916), שגם בו פורסמו סיפורים ארץ־ישראליים.

וכך יש לראות את העתונות כערשׂ הספרות הארץ־ישראלית וכמקום מפגש של אשכנזים וספרדים. זו הייתה הרחבה כפולה: של הכותבים ושל הנושאים. סופרים ספרדים משתתפים בספרות העברית, שעד כה נישאה על כתפי הסופרים האשכנזים; וסופרים ילידי מזרח־אירופה, כותבים על ההווי הספרדי ועל דמויות של גברים ונשים ספרדים שנחשפו אליהם בארץ־ישראל. עיתונות זו נערכה ברובה הגדול בידי עורכים אשכנזים, שהיו אלה שסייעו להרחיב את מעגל הסופרים והנושאים, כדי לעודד כותבים צעירים, להעשיר את כתבי־העת שבעריכתם, להגדיל את כוח המשיכה שלהם ולהרבות את קוראיהם.⁵

ג. סופרים ספרדים ראשונים

באנציקלופדיה החשובה של משה דוד גאון: יהודי המזרח בארץ ישראל (תרצ"ח/1938) מרוכזים מרבית שמותיהם של היוצרים הספרדים.⁶ באנתלוגיה שערכה גליה ירדני: סל הענבים (תשכ"ז/1967),⁷ המייצגת את הסיפורים הארץ־ישראליים שפורסמו בתקופת העלייה־הראשונה, מתוך אחד־עשר הסופרים שנולדו במזרח אירופה, נזכר שמו של סופר ספרדי אחד: סולימן מנחם מני.⁸

סולימן מנחם מני, נולד בבגדד בשנת תר“י (1850); הועלה עם הוריו בהיותו בן חמש (תרט"ו/1855) ונפטר בחברון בשנת תרפ”ד (1924), והוא כבן שבעים וארבע, שימש כרב הקהילה הספרדית בחברון בשנים 1904–1924. סיפורו “עֵֵמֵק הַשֵדִים”, מהווי החיים של הספרדים בארץ־ישראל, פורסם בהמשכים בהצבי של בן־יהודה, בשנת תרמ“ה (1885). ס”מ מני היה אז בן שלושים וחמש, ודומה שיש לו זכות ראשונים: סופר ספרדי בנושאים מהווי הספרדים. זו הייתה מדיניות מכוונת של בן־יהודה – להרחיב את מעגל הנושאים והמשתתפים של הספרות העברית, במיוחד בקרב הספרדים. בהקדמה לספרה כתבה גליה ירדני:

בשנים תר“ל־תרמ”ב (1870–1882) התפרסמו בחבצלת כתבות, תיאור־מסעות, פיליטונים וסיפורים מתורגמים (ירדני, עיתונות, עמ' 71). כתב־עת זה, יחד עם העיתונות הירושלמית כולה, שימש “בית ספר מצויין לאותם צעירים שהייתה להם נטייה למשוך בעט” (שם). בכותבים ילידי הארץ, צאצאי העולים ממזרח אירופה, כגון משפחות ספיר, ריבלין וילין “האשכנזיות”, וכן אברהם שלום ויחזקאל יהודה. חלקם נישא לנשים ספרדיות והם שימשו מגשרים ומתווכים בין העדות. באנתולוגיה אעברה נא בארץ (תשנ"ב/1992) שערכה יפה ברלוביץ, רוכזו סיפורי מסע מתקופת העלייה־הראשונה, ובהם: “התועים במדבר יהודה” (תרפ"ד/1925) מאת יהושע ילין, ו“מסע לעזה” (תרמ"ו/1886) מאת סאלימן מני.

התרגומים לעברית מספרות העולם שהתפרסמו בעיתונות הירושלמית, שימשו מעין שדה־ניסוי לצעירים להתנסות בכתיבה ספרותית. בעיקר תרגמו מגרמנית, מאנגלית, ומצרפתית, אבל גם מערבית (ירדני, עיתונות, עמ' 319–324) גם ההתעניינות בערבים ובספרותם החלה מעל דפי העיתונות הירושלמית. הצעירים ממשפחת ילין, ספיר, רפאלוביץ (רפאלי) – “האשכנזים”, מילאו תפקיד חשוב יחד עם “הספרדים”: סולימן מני, יוסף מיוחס, אברהם שלום יהודה ואחיו יצחק יחזקאל יהודה. דוד ילין, שהיה ראשון מתרגמי הסיפורים העממיים מערבית לעברית, היה ספרדי מצד אמו, ממשפחה “מעורבת” אשכנזית־ספרדית, שימש מתווך בין העדות. יוסף מיוחס גדל בין ערבים בכפר השילוח, והכיר מקרוב את שפתם ותרבותם (ירדני, עיתונות, עמ' 321). זו הייתה מדיניות מכוונת ומודעת לעושיה, כפי שמעידים דברי העושים במלאכת התרגום, ובהם למשל דבריו של יוסף מיוחס: “ידיעת המשלים הערביים תהיה לנו בנ”י [בני ישראל] לתועלת גדולה וכפולה. הן מצדם הם, והן מצד יחוסם ויחס עמם ושפתם לעמנו ולשפתנו הקדושה". וכן “שני העמים עם אחד המה, וגזע אחד לשני הענפים האלה, וככל אשר נוסיף להתחקות על שורשי העם הערבי ועל תכונתו, שפתו וספרותו, כן נוסיף לגלות את ישראל ואת סודות שפתו” (חבצלת, תרנ"ה/1895. מובא אצל ירדני, עיתונות, עמ' 323). “מיוחס וחבריו”, כתבה גליה ירדני, “האמינו, שחומר ספרותי־עממי דשן זה, עתיר חכמת־חיים ושמחת־חיים, עשוי לא רק לענג את הקוראים אלא אף להזרים דם בעורקי הספרות העברית של הימים ההן” (שם).

ד. סיפור מגמתי ברוח ספרות ההשכלה

בד בבד עם הצטרפותם של סופרים ספרדים למעגל הספרות העברית, הורחב גם מעגל הנושאים המסורתיים של הספרות העברית. יותר ויותר סופרים ילידי מזרח־אירופה, נחשפו להווי הספרדי בארץ־ישראל ולדמויות הספרדים, נשים וגברים כאחד, והקדישו את יצירתם להווי זה ולדמויות אלה. הדוגמאות רבות מאוד. וכאן תעמוד במרכז דוגמה אחת בלבד.

כאמור, סולימן מנחם מני הוא קרוב לוודאי המספר הספרדי הראשון בעברית בארץ־ישראל, בסיפורו “עֵֵמֵק הַשֵדִים”, (תרמ"ה/1885). בן־יהודה הוא שפרסם את הסיפור מעל דפי עיתונו הצבי, כחלק ממדיניותו המכוונת להרחיב את מעגל הסופרים “האשכנזים”, ולהוסיף עליהם גם סופרים “ספרדים”.

אבל, למדיניות זו של “הרחבה” נוספת גם מגמה חינוכית־דידקטית, שסיפורו של סולימן מנחם מני, התאים לה מאוד ושירת אותה היטב. לימים ניסחה אותה גליה ירדני: דווקא משום שאליעזר בן־יהודה האמין “שהם [הספרדים] נועדו למנהיגות במלכות ישראל העתידה. משום כך ביקש לטהרם מן האמונות הטפלות ומהבלי־השווא שדבקו בהם, ובעיקר מן האמונה ב’אינדולקה' (עליה ראו בהמשך), שעליה מסופר ברשימה הזו” (ירדני, סל הענבים, עמ' 45).

מגמה “חינוכית זו, הנראית כיום מתנשאת ופטרונית, הייתה בזמנה “טבעית” ו”חיובית". יש לראות אותה בהקשריה האקטואליים – שופעת רצון טוב ונדיבה – ולא לנתקה מהם ולשפטה בעיניים מאוחרות. תמיד, וגם כאן, יש לקרוא טקסט היסטורי בהקשריו, לרבות יצירות ספרות. אסור להיגרר אחר דעות אקטואליות ההולמות את זמנו של החוקר והמבקר ומשאלות לבם.

סיפורו של ס“מ מני הוא פרודיה סטירית בנוסח ספרות ההשכלה העברית, ומטרתו להילחם באמונות הטפלות ובמנהגי האבל העממיים, כדי להעלות את רמתה של החברה ולשפר את תדמיתה. בסיפור זה מדובר בחברה הספרדית. במרכז הסיפור הועמד המאבק ב”אינדולקה“. אינדולקו פירושו בלאדינו הסרת כישוף, כשהמדובר רק בכישוף כבד ולא ב”סתם" עין־הרע, ופחד מפני מחלה קשה או מוות. בכל אחד משבטי ישראל היו דרכים שונות לאינדולקו.

חוקר הפולקלור יצחק גנוז, בתשובה לשאלתי בדבר מקורו ופירושו של מושג זה, במכתבו אלי מא' באלול תשס"ד (17.8.2004) שיער שהמושג “אינדולקה” הוא שיבוש לשוני של המילה הלאטינית:

מלחמה זו של סולימן מנחם מני, נעשתה ברוח מלחמת ההשכלה באמונות העממיות ברוח ההיגיון והשכל. הסיפור מזכיר את ז’אנר הסטירה של יצחק ארטר בזמנו, ואחרים שהלכו בעקבותיו. מלחמה זו באה להראות ש“הספרדים” גם הם חלק מן העולם המודרני, ולא חלק מן העולם הישן של פעם, השטוף באמונות טפלות. היא באה “לטהר” את שמם ולהסתייג מן ההווי שהיה מקובל עליהם מדורי דורות, כביכול בשם הנאורות והקִדמה.

סולימן מנחם מני היה אז בן שלושים וחמש. נכבדי הספרדים ורבניהם לא רק שלא החזיקו לו טובה על שכביכול, הגן על “שמם הטוב”, אלא אדרבא, כעסו עליו או על שהוציא את דיבתם רעה, או על שזלזל באמונת אבותיו ובמסורת הדורות הקודמים, או בשם שני הדברים כאחד, ולכן, כפי שכתבה גליה ירדני, הטילו עליו חרם.

ה. סיפור מהווי הספרדים¹⁰ – ההתחלה

הסיפור “עֵֵמֵק הַשֵדִים”, הוא כאמור סיפור פרודי־סטירי בשירות המגמה החינוכית. אבל, כמו שקרה גם לפרודיות אחרות מסוגו, השתלט ההווי המתואר וגבר על המגמתיות שבו. יותר משהסיפור נלחם בהווי ושם אותו ללעג, הוא מנציח אותו. הסיפור מתאר, אולי לראשונה בספרות העברית, את ההווי של עולם האמונה העממית בקרב הספרדים בארץ ישראל. התיאור נעשה על דרך ההגזמה הקריקטורית, תוך שימוש במסורת התיאור של הספרות העברית לדורותיה. כגון תיאור האישה המכוערת, המצוי במקאמות של ספרות ימי־הביניים; תיאורי הטבע המליציים, המוכרים מספרות ההשכלה בראשיתה.

הסיפור מתאר את המאבק בין “שורש האמונה” לבין “דרך התבונה”. הוא מסופר בגוף ראשון מפיו של מספר “נער עוּל ימים” המטיל ספק במציאות השֵדִים, ונקלע בין "הדמיון הכוזב וסיפורי נשים " לבין “השֵכל”. זהו מאבק בין המסורת מדורי דורות, לבין השכל וההגיון “המודרנים”. זהו מעין סיפור פיקרסקי, שבו הנער עורך מסע במקומות שונים, כדי “לראות פתרון חידתי”: הוא מהלך יחידי בלילה, עושה סגולות, קוסם קסמים, מתחבר “לנשים זקנות מכשפות”, שוכן בין המתים, מסתובב בלילות במקומות מלאי אשפה, נכנס למערות – הכול כדי לנסות לגלות את מציאות השדים.

כותרת הסיפור “עֵֵמֵק הַשֵדִים” הוא משחק־מילים, בעיקר לעין ופחות לאוזן, על “עמק הַשִׂדים”, הוא ים המלח בבראשית, יד 3. יש בו אסוציאציה למהפכת סדום ועמורה ואולי גם לעולמן של סדום ועמורה. המספר מגלה בכל פעם בצורה אחרת את העולם שבו הוא חי. חברת דרווישים המבטיחה לו לגלות את “מציאות הַשֵׁדים” ובסופו של דבר שודדת אותו. לאחר מכן הוא לומד מספרי מכשפים ומקווה לשלוט בעולם.

בשלב הבא הוא עורך מסע אל המדבר, אבל גם בו אינו מוצא דבר. משם הוא פונה להרים; יושב בבית הקברות מול מצבות מתים. באותו רגע שנדמה לו שהתגלה לפניו אשמדאי, מלך השדים, בדמות כלב, מתברר לו שידו נלכדה במלכודת שנועדה לצוד את חיית־השדה. בשלב הבא הוא הולך לרופא, אבל פוגש ב“זקנות”. נגלית לפניו אישה זקנה המתוארת לפי כל “כללי הז’אנר” של האישה המכוערת והמפחידה, אבל עם יותר משמץ של הומור וקריצה לקורא:

      אשמדאי. צייר נחום גוטמן

זקנה מכשפה זו עושה לו “אנדולקו” ומטהרת את הבית מן המזיקים:

מראות אלה משפיעים עליו לרעה וגורמים לו לסיוטים בשנתו. רק אז מתברר לו כי חלום חלם, בשל הכאב בידו. הוא מגרש את הזקנה אשר הרג בחלומו ומשתחרר:

מעין המשך “אשכנזי”, על רקע הישוב הישן בירושלים, אפשר לראות בסיפורו של ש. בן־ציון “הגֵט” (תרע“ח–תרע”ט/1918–1919) שבו זוג צעיר מאוהב, שאינו מצליח להביא ילדיהם לעולם, משתמש בכל הלחשים, ההשבעות, הסגולות, השיקויים, הקמעות והברכות, כדי שהאישה תיכנס להיריון, לרבות הטיפול המודרני המתקדם ביותר שניתן באותן שנים בווינה. גם “הגט” הוא סיפור מגמתי, המלמד על עליונותו של היישוב החדש, הפורה, על היישוב הישן העקר. סיומו הוא על דרך הפשרה ההומוריסטית: הזוג הצעיר אינו גר בתל־אביב “הפרוצה” ואינו חוזר לירושלים “השמרנית” אלא מתיישב בפתח־תקווה, שהיא מסורתית וחופשית גם יחד. לבת שנולדה בתל־אביב קראו לא טולצי־בילא ולא בילא־טולצי אלא תמר.¹¹

סיפורו של סולימן מנחם מני “עֵֵמֵק הַשֵׁדִים” מגלה את הדרך הארוכה שעבר הקורא העברי במאה ועשרים השנים האחרונות. כעת הוא מתרפק על ההווי המתואר, רואה בו חלק מן ההוויה המגוונת של שבטי ישראל השונים, בלא גינוי, בלא התנשאות, בלא ניסיון “לחנך” אלא כבטוי עממי ומהימן של החיים.

ו. הרחבת מעגל הנושאים

באנתולוגיה סל ענבים בעריכת גליה ירדני, המייצגת את הסיפורים הארץ־ישראליים בתקופת העלייה־הראשונה, נכללו שלושה סיפורים של חמדה בן־יהודה: “בלילה ההוא נדדה שנת יכין” (הצבי, תרנ"ח/1898); “אותן הצפרים” (תר"ס/1900) ו“לוּלוּ” (השקפה, תרס"ב/1902). חמדה בן־יהודה “כתלמידה נאמנה של בעלה, ביקשה לעשות למען אחדות העדות והכיתות בירושלים, והייתה הראשונה לפרסם ציורים וסיפורים מחיי התימנים, הספרדים וכו'” (ירדני, סל הענבים, עמ' 158). במרכז הסיפור הראשון “בלילה ההוא”, המתרחש בירושלים בערב פורים, עומדת משפחתו הענייה של יכין הסבל, שהתחפשה לקראת פורים, משוטטת בסמטאות ירושלים בלילה, במעין תאטרון־רחוב, כדי לשמח את האנשים ולקבל מהם שכר, שיהיה בו כדי לקנות את צורכי חג הפסח. בדרך זו לא יביישו את עצמם בנדבת בשר ודם, והתחפושות יסייעו להעלמת זהותם כנצרכים. אבל רחובות ירושלים ריקים, האנשים אינם נענים. החבורה חוזרת כלעומת שבאה לביתה הצר. הסופה המתחוללת בחוץ, הרסה את “תקוות האביון לקבל איזה פרוטות בחג הפורים לנעליים ולשמלות לילדיו”, וגם איימה להרוס את הבית עצמו. הרמז היחיד לכך שהמדובר במשפחה ספרדית, הן ארבע מילות השיר של “המרקדת”, הנאמרות בלאדינו, ותרגומן ניתן על־ידי המחברת בשולי הסיפור, לטובת הקוראים האשכנזים.

הסיפור השני “אותן הצפרים”, הוא סיפור “אשכנזי” [מהחיים במושבות]" ובמרכזו דמותה של אישה־איכרה בשתי תקופות בחייה: הראשונה, המאושרת, מלאת־התקוות; והשנייה. מקץ שש שנים, העצובה והמיואשת.¹²

הסיפור השלישי “לולו”, “מחיי התימנים”, הוא אולי הסיפור המובהק ביותר, והמוקצן ביותר, על קיפוח האישה בכלל, והאישה התימנייה במיוחד. גם הוא סיפור מגמתי־חינוכי־מלחמתי, למען זכויות הנשים. זהו סיפור של “תיקון”, שמהלכו הוא מן הפגום אל השלם, מן הסבל אל האושר, מן השבי אל החופש. הסיפור מעמיד במרכזו את לולו, הילדה התימנייה, שהוריה משיאים אותה, בגיל תשע(!) לרחמים “החַמָּר הספרדי”. בגיל שלוש־עשרה היא נעשית לאֵם, משמשת כובסת, יחד עם אימהּ, משרתת את בעלה, נתונה למרותו, וכ“תמורה” הוא מכה אותה. התעללותו של הבעל באשתו מגיעה לשיא בכך, שהוא נושך את אצבעה ועושה אותה לבעלת מום, כ“עונש” על שהעזה לאכול לפניו יחד עם בנם, לאחר שחיכתה לו רעבה יותר משעתיים. לולו מעיזה לברוח אל הוריה, המסתייגים ממנה ומהתנהגותה ועוברת שבעה מדורי גיהנום. היא משמשת מינקת בבתי זרים, נאלצת להזניח את בנה, נחשפת להתעללות מינית מאחד ממעבידיה, בנה נדבק מילד חולה שהיא מניקה, ומת. היא קונה את גִטהּ בממון רב, יוצאת ריקם מבית בעלה, אבל חופשייה. הוריה לוחצים עליה להינשא שוב, וכשעומד לה כוחה לסרב להם, הם יוצאים כנגדה: “וכל אהבתם ודאגתם לה נהפכו לשנאה, לאיבה כמעט”. כשהיא נמצאת בשפל המדרגה, בלא עבודה, ובלא בית, וישנה “בלול של תרנגולות” היא מוצאת מחוסר בררה עבודה באחת המושבות – “קומפניה” – ששִמעה הרע מהלך עליה אימים: “תושבי הקומפוניה כולם אפיקורסים”. כאן מתחילים חייה החדשים והמשוקמים: היא מצליחה לחסוך כסף, לומדת עברית, ונישאת לפועל אשכנזי. אלה הם נישואים“מעורבים”, שאינם נותרים בלא ביקורת ורכילות עדתית: “צעירים אחדים לעגו בחשאי על הפועל התמוה אשר בחר ב’אדומדמת', אולם ביתם הקטן נודע מהרה במושבה למעון של עבודה ושלום”. “תיקון” חייה הפגומים הקודמים הושלם כשנולדו לבני הזוג בת ובן, ולולו גם למדה לקרוא: “כל עיתות הפנאי קראה סיפורים בעברית”. היציאה מירושלים ומן החיים בתוך המשפחה השקועה בדפוסי החיים של הדת והמסורת, והכניסה לחיים החדשים במושבה, יחד עם הנישואים המעורבים, הילדים שנולדו וההשכלה שרכשה, הם מרכיבי הדרך לתיקון פגמי החיים.

ז. סופרים ונושאים ספרדים בעלייה השנייה

סופרי העלייה־השנייה, עשו מאמץ מכוון ומודע, להרחיב עוד יותר את מעגל הסופרים והנושאים. בתחום הרחבת מעגל הסופרים: לטפח סופרים ילידי הארץ, ספרדים, וסופרות נשים; ובתחום הרחבת הנושאים: להעדיף נושאים מחיי ארץ־ישראל המתחדשת: מהווי הפועלים, מהווי האיכרים, מהווי השומרים, מהווי התלמידים, מהווי הספרדים ומהווי הערבים. הרחבה זו נעשתה בעיקר מעל דפי כתבי־עת המובהקים של העלייה־השנייה: העומר; הפועל הצעיר; האחדות, אבל גם בכתבי־העת הספרותיים בגולה: השילוח; העולם; המעורר; זכות ראשונים בטיפוח זה נפלה בחלקו של ש. בן־ציון, שערך את כתבי העת העומר ומולדת, היה מעורב בעריכת הגליונות הראשונים של הפועל הצעיר, היה מן הסופרים המשפיעים על התהוות המרכז הספרותי בארץ־ישראל, ועם סיום מלחמת העולם הראשונה ערך את שי של ספרות. יש לזכור, שטיפוח מסוג זה הוא מטבעו תהליך אטי, ארוך וממושך. אי־אפשר “להמציא” סופרת או סופר. כך, פרסם יצחק שמי, הספרדי, לראשונה את שני סיפוריו בהעומר, שערך ש. בן־ציון, בעידודו של יהודה בורלא, ובתיווכו של דוד ילין; וכך פרסמה יהודית הררי (אייזנברג) לראשונה סיפור בהעומר בעידודו של משה סמילנסקי.¹³

אחת ממטרותיו של ש. בן־ציון בהעומר הייתה להוציא כתב־עת שבמרכזו “יצירות נאות שרוח ארץ־ישראל שׁוֹרה עליהן”, כפי שנכתב במניפסט שלו. הוא חיפש כותבים ילידי הארץ וחניכיה, שיוכלו להביא את דברה של ארץ־ישראל המתחדשת בספרות היפה לקוראים בארץ אבל בעיקר לקוראים בגולה. הוא ראה לפניו ספרות עברית מופתית ב“נוסח אודסה” לפי המודל של השילוח, ולכן הקפיד מאוד על רמתו של כתב־העת שבעריכתו. אבל כשניצב מול המתח בין רמה ספרותית גבוהה ונושאים לא ארץ־ישראליים, לבין נושאים ארץ־ישראליים ברמה פחות גבוהה, התפשר לטובת הנושא הארץ־ישראלי. וכך ערך למעשה, כתב־עת שלבו לא היה שלם עמו מן הבחינה הספרותית, אבל מילא את התנאי הארץ־ישראלי. “העקרה”, סיפורו הראשון של יצחק שָמי (חברון, תרמ“ח/1888 – חיפה, תש”ט/1949) הנושא את כותרת המִשנה: “מהווי הספרדים”, פורסם בהיותו בן תשע־עשרה (תרס"ז/1907), בשעה שהיה עדיין תלמיד בית־המדרש למורים בירושלים. במרכזו אישה האהובה על בעלה, אבל עקרה (כמובן, שהעקרות נזקפה תמיד “לזכותה” של האישה), המתירה לבעלה לשאת עוד אישה. היא העורכת את משתה החתונה ל“צרתה” ומתייסרת בזיכרונותיה ובהרגשה שנכשלה כאישה וכאֵם. לא פחות ממה שמגלה הסיפור את “חיי הספרדים” ואת ההווי המיוחד להם, יש בו מתן ביטוי לדמות מקופחת ומוכת־גורל, שכמוה היו מוּכרות לקורא מן העיירה היהודית במזרח־אירופה. הסיפור מזכיר את סיפוריה של דבורה בארון, שגם בהם עומדת במרכז דמותה של אישה עקרה, אלא שבהם אין אפשרות לבעל לשאת אישה שנייה, ועליו לתת לה גט כדי שיוכל לשאת אישה אחרת. יש לומר בהערת שוליים, כי אי־אפשר למדוד צערה של מי גדול יותר, של זו החולקת את בעלה עם אישה שנייה, או של זו המגורשת.

סיפורו השני של יצחק שמי בסדרה “מחיי הספרדים”, “כופר נפש” (תרס"ז/1907) הוא למעשה סיפור של “מיזוג־גלויות”: המוהל הוא ספרדי, ואילו המשפחה שאת בנה מל, ופצע אותו בשעת מעשה, היא משפחה תימנית. גם בסיפור זה ההווי הוא אמנם “ספרדי” ומתאר את המלבושים, השמות, צורת הדיבור והמנהגים השונים, אבל בעיקרו הוא סיפור אנושי־כללי. הוא מעמיד במרכזו את הבעיה שהמשפחה התימנית הענייה נתקלת בה: האם לנקום במוהל שפצע את התינוק, או לקחת את הכסף שהציע למשפחה כפיצוי, ולקנות בו בגדים לילדים האחרים לקראת החורף? הסיפור מממש את הביטויים: “הדם הוא הנפש” (דברים, יב 23) ו“דמים תרתי משמע” (מגילה יד). תחת “הדם” שהוקז לתינוק, נתקבלו ה“דמים” שיאפשרו להם להמשיך להתקיים.

יש לשער ששני סיפוריו של יצחק שמי, מבוססים על מעשים שהיו ושהכיר מקרוב מסביבתו הקרובה בחברון ובירושלים.

סופרי העלייה־השנייה, שהתוודעו מקרוב להווי הספרדי בירושלים, תיארו אותו בסיפוריהם כחלק מן המגע הראשון שלהם עם ארץ־ישראל על כל אשר בה. הכלל הוא, שאין כמעט מספר שלא שילב דמות “לא אשכנזית” ביצירתו – ספרדים, תימנים, ובני עדות אחרות, בדרך־כלל כדמויות שוליות, כחלק מן הרקע וההווי הארץ־ישראלי, אבל גם כגיבורים ראשיים. במספרים: ל“א אריאלי, י”ח ברנר, מאיר וילקנסקי, שלמה צמח, דב קמחי אם להזכיר חמישה בלבד.¹⁴ כדוגמה אחת מתוך רבות, יוזכרו כאן סיפוריו הארץ־ישראליים של הסופר אריה יפה, שנודע לימים בשמו הספרותי, כצייר וכמבקר ספרות יידיש, ליאו קניג (תרמ“ט/1889- תש”ל/1970; עלה בתרס“ו/1906, בהיותו בן שבע־עשרה; ירד מהארץ בתר”ע/1910).¹⁵

אריה יפה עלה לארץ עם מכתב המלצה של ביאליק לש. בן ציון, שהִפנה אליו את תשומת לבו של ידידו בוריס שץ. הוא ראה את עצמו בן־חסותו של ביאליק. בשלוש שנות שהותו בארץ־ישראל, שבהן למד ב“בצלאל”, כתב עשרה סיפורים שפורסמו בהפועל הצעיר, חלקם לאחר שכבר עזב את הארץ (בשנים תרס“ח/1908 ועד תרע”ב/1912).¹⁶ אריה יפה לא ידע היטב עברית, ואת סיפוריו בהפועל הצעיר תרגמו מיידיש י“ח ברנר, יש”י אדלר וש. בן־ציון. אין לדעת כיום מי תרגם מה.

במכתבו של ברנר אליו, ביידיש, מיפו מיום ¹⁷14.11.1910 ציטט ברנר בהומור דברים שכתב אליו ליאו קניג, ששהה אז במינכן, בגלויה ששלח לו כמעין קטלוג של חוויותיו בארץ: “ושוב אתה. פלשתינה – ‘ערבים ראיתי, ספרדים, כותל מערבי, מין התגנדרות’”.

כותרת המִשנה של סיפורו “הספרדיה”: “(פרק מרומן שנכתב בירושלים)” (הפועל הצעיר, תרס"ט/1909), מעידה שהייתה לו תכנית לסיפור רחב־יריעה, “רומן”, ותוכנו מעיד, שהוא מבוסס על חוויותיו של הכותב בירושלים. בסיפור מתוארת רחל, נערה ספרדייה, הנמשכת לשכנה “בחור צעיר מרוסיה” בשם טרכטמן, הלומד ב“בצלאל”. כדי להתקרב אליו, היא שותה “טשי” [תה] “מתוך כוס גדולה כדרך בני רוסיה”, במקום ה“קהוָה” שנוהגים לשתות בביתה. “ככל בתי ישראל המזרחיים”. כדוגמה לקשר ביניהם מתואר כיצד “הוא הראה לה תרשים שעשה בדמותה עוד לפני שהתוודעו למדי זה לזו…”. כשהיא נזכרת במה ששמעה מפיו על עצמו, כי “הוא יהיה אמן גדול”, היא חושבת: “מהיכן להם לרוסים אלה אמונה כבירה כזו בעצמם?” ומאליה עולה “שאלה חדשה במוחה”: “מדוע אין פה אמנים בתוך הספרדים?”

יש לשער שהגיבור טרכטמן הוא בן־דמותו של הכותב ושהתכנית לכתיבת הרומן לא יצאה אל הפועל. בסיפור זה יש הד לפגישת העדות השונות בירושלים, מנקודת מבט “אשכנזית” טיפוסית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדמויות של צעירה ספרדייה וצעיר אשכנזי. ניסיון ההתקרבות, כדי לגשר על ההבדלים, נעשה באמצעות האוכל. נושא עתיק וצפוי, במציאות כמו בספרות.

ההוויה הספרדית מבצבצת גם בסיפור “במקומות הקדושים” (הפועל הצעיר, תר"ע/1910; בשני המשכים), שגם שֵם הגיבורה שלו, הפעם אשכנזייה, רחל. רחל נמצאת בארץ כשלוש שנים, תחילה במושבות, ובחודשים האחרונים – בירושלים. כל מחשבותיה מרוכזות סביב רצונה להינשא, להקים בית, ללדת ילדים ולהיות בעלת משפחה. כל מה שהיא עושה ורואה סביבה מושפע מרצונה זה. אולם אין היא מצליחה למצוא בן־זוג מתאים. הספרדי שמחזר אחריה אינו מוצא חן בעיניה והיא חושדת בו: “חשה ויודעת, כי הוא אינו אוהב אותה… אש זרה בו…” ואילו המחזר האחר שלה, ברמזון, האשכנזי, אינו מעוניין בנישואין: “הוא בעצמו אמר לה לא פעם, כי אין בדעתו לישא אשה…” המשפחות הספרדיות שבתוכן היא גרה, מגבירות את כמיהתה לחיי משפחה מסודרים משלה. האומללות והייאוש גוברים מתוך הרגשה של השנים העוברות לבטלה, וכי “המועד יאוחר, יאוחר המועד!”

הלך הנפש הקודר והמיואש הוא נחלתם של כל גיבורי סיפוריו של אריה יפה.

ח. עם סיום מלחמת העולם הראשונה

ש. בן־ציון, המשיך כאמור, במסורת ההרחבה של הספרות העברית: סופרים ונושאים, בכתב־העת שי של ספרות, שערך בשנים תרע“ח-תרע”ט/1918–1919, עוד לפני סיום הכיבוש הבריטי של ארץ־ישראל.¹⁸

מדיניות זו של הרחבה ניכרת בהשתתפותם של כותבים ספרדים ובהם: יהודה בורלא, יוסף מיוחס, אשר מנחם ספיר; סופרים ילידי הארץ וחניכיה, בהם שמואל רפאלי, נח חכם; ונושאים הקשורים בעֵדות, כגון רשימותיו של אברהם אידלסון, שחקר והקליט את השירים השונים של עדות ישראל, ובשי של ספרות, פרסם סקירה על מנגינות התימנים תוך כדי התייחסות למצבם הקשה הגורם לתמותה גדולה של תינוקות בקרבם. מגמת הרחבה זו ניכרת גם בהמשך פרסום סיפוריו של משה סמילנסקי מהווי הערבים, וסיפוריהם של אחרים ובהם ש. בן־ציון, מהווי היישוב הישן האשכנזי בירושלים, ודב קמחי המתאר בסיפורו את הווי ירושלים המעורבת.

שתי הדוגמאות שתוזכרנה כאן בהקשר הספרדי הן: הסופר יהודה בורלא וסיפורו של דב קמחי. שי של ספרות בעריכתו של ש. בן־ציון, היה הבמה השנייה שבה פרסם יהודה בורלא שלושה מסיפוריו. קדם לו הסיפור “בין שבטי ערב (מרשימות בורח)” שפורסם בקובץ על הסף. קובץ לענייני החיים והספרות, שהופיע מטעם מפלגת פועלי ציון בארץ־ישראל, בירושלים, בשנת תרע"ח, בעריכת רחל ינאית ויעקב שטיינברג. אבל זמן הכתיבה אינו זהה לזמן הפרסום. לפי עדותו של בורלא, הסיפור הראשון שכתב בעודו תלמיד, היה “לונה”, שאותו הביא לקריאה לברנר ומצא חן בעיניו. אבל הסיפור היה מונח “במגירה” במערכת הפועל הצעיר בכל שנות מלחמת העולם הראשונה, ובסופו של דבר לא פורסם בידי ברנר, אלא שוב בידי ש. בן־ציון בכתב העת האזרח שבעריכתו.¹⁹

על הכרת הטובה לש. בן־ציון, עורכו הראשון, חזר יהודה בורלא בהזדמנויות שונות, בהן יובל החמישים של ש. בן־ציון (כסלו תרפ"א/דצמבר 1920): “הן חייב אתה הרבה לכב' זה, [לש. בן־ציון] חייב ע”פ [על פי] הדין! הן הוא הראשון שהעלה אותך לדוכן וגם קישט אותך לפני הבריות" [שי של ספרות עמ' 70–71]. המילים האחרונות רומזות לתיקוני העריכה של ש. בן־ציון.

גם במלאות שנה לפטירתו של ש. בן־ציון, בזיכרונותיו עליו, לא שכח יהודה בורלא לש. בן־ציון את “חסד נעוריו” (מאזנים, כ“ט באייר תרצ”ג/25.5.1933) וכתב: “הפגישה פנים אל פנים עם הסופר הראשון [ש. בן־ציון] הייתה אחד המאורעות הנפשיים הגדולים בחיי. פגישה זו נערכה בערך בשנת תרס”ח/1908:

במלחמת העולם הראשונה היה יהודה בורלא חיל בצבא התורכי שנלחם בחזית המזרחית נגד האנגלים ושימש מתורגמן לקצין גרמני. שלושת סיפוריו של בורלא בשי של ספרות, מבוססים על חוויותיו מתקופה זו. אלה הם סיפורי־מלחמה, הלקוחים מהווי הצבא התורכי המתפורר על כל מוראותיו.²⁰ יהודה בורלא שלח כנראה סיפור נוסף, רביעי, לש. בן־ציון – “מיקח טעות” – והתכוון לפרסמו בשי של ספרות, אבל בינתיים נפסקה הופעתו. בִּמקום זה, פרסם, כאמור, בהאזרח, בעריכתו את “לוּנה”. בהזדמנות זו ניסה לגייס את יהודה בורלא ל“הסתדרות האזרח” שעתה זה נוסדה: “ואני באמת מקוֶה הרבה, שתוכל להשפיע לטובה וגם בין הספרדים וגם בין האשכנזים תעשה נפשות להסתדרותֵנו זו, שתקוָה גדולה נשקפה הימנה להבראת הישוב גם בגשמיות וגם ברוחניות”.

סיפורו של דב קמחי שפורסם בשי של ספרות: “אל ה’נחלה' (קטע)” הוא פרק מסופו של הרומן הראשון שלו: על בלימה, שבכתיבתו עסק באותן שנים. במרכז התיאור עומדת דמותו של ר' אבא, יהודי זקן שעלה מפולין לירושלים כדי להיקבר בה. הוא אינו מצליח להסתגל לחיים שבה, לערבוביה של היהודים מכל הארצות החיים בתוכה, לאקלימה, למלבושיה ולאווירתה. ר' אבא עושה כל מאמץ כדי להיבדל מתוך ההמון ולשמור על ייחודו, אולם בצורת הילוכו ובמלבושיו הוא למעשה כבר חלק מאותו בליל־ירושלמי. ההווי הירושלמי המעורב הוא הגיבור המרכזי של סיפור זה: “יהודים שונים, אם ספרדיים, אם תימנים מוכי־סנוֵרים – וה’סֶריה' המענינת גדלה”. [“סֶריה” = סִדרה; מערכת]. ר' אבא נועל בלית בררה “סנדלים ספרדים” המשקשקים על הרצפה, ויש סכנה שיישמטו מן הרגליים בכל רגע. סנדלים אלה מייצגים את “הירידה” ואת “הדלדול” שחלו במצבו. כשהוא מוצא מפלט בפינה ליד הכותל הוא צופה בבאים אליו: “יש שתבוא איזו אשה תימנית או ספרדית, תפרש כפיה בבדידותה ותשפך בבכי ובתחנונים המתנשאים מעל לחומת האבנים הקודרות ומבהיקות בשקיעה החמה הצורבת – –”.

ר' אבא המתמזג בעל־כורחו עם הסביבה האקזוטית, “בלבושיו המשונים ובסנדליו הספרדיים”, משמש, למרבה האירוניה הטרגית, “מודל” לתיירים הבאים לצלם גלויות למזכרת מטיפוסים ירושלמיים “מעניינים”.

תיאורים אלה של ירושלים המעורבת, על מגוון העדות, הדתות והתרבויות שבה, היו מן הראשונים בנושא, כהמשך לאלה של י“ח ברנר ב”כאן ומכאן" (תרע"א). הם סללו את הדרך לבאים אחריהם. מאז אין כמעט תיאור של ירושלים, שגיוון זה, בהרכביו השונים, ייעדר ממנו. בהם: ש"י עגנון; שולמית הראבן; עמוס עוז, אם להזכיר מעטים מתוך רבים.

עם התחלת המנדט הבריטי בארץ־ישראל, החלה תקופה חדשה. ההגמוניה של המרכז התרבותי־ספרותי־עברי בארץ־ישראל הסתמנה בבירור, ובד בבד החל תהליך מואץ של שקיעתם של המרכזים הספרותיים המסורתיים במזרח אירופה. בשנים שבין שתי מלחמות העולם, יותר ויותר סופרים ספרדים לקחו חלק בפעילותו של מרכז זה. עם זאת, התהליך היה אטי, מקוטע, מהוסס וממושך. לעומת מספרם הנמוך של סופרים “ספרדים”. בהם: מרדכי טביב ושושנה שבבו, גדל חלקם של גיבורים “ספרדים” (כולל תימנים) בספרות העברית, ביצירותיהם של סופרים אשכנזים, ובראשם חיים הזז. ולא זו בלבד אלא שכמעט אין סופר הכותב על רקע ארץ־ישראלי, שהווי זה ודמויות אלה נעדרות מיצירתו. ההווי של עדות ישראל השונות יחד עם גיבוריו, נטמע בספרות העברית הארץ־ישראלית ונעשה חלק בלתי־נפרד ממנה. חלקם של סופרים מזרחים בספרות העברית גדל מאוד רק לאחר קום מדינת־ישראל, עם העליות הגדולות מארצות המזרח. תוצאותיו המבורכות ניכרות בבירור בסוף המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת, עם כניסתם המסיבית של בני העולים מארצות המזרח, ילידי הארץ וחניכיה, למעגל הספרות העברית והישראלית כנותני הטון וכראשי המדברים.

ניסן תשס"ד (אפריל 2004)

¹

א. “הזמנה סוציאלית”

המתח בין הספרות ובין החיים הוא מתח קבוע, המתבלט במיוחד בתקופות של שינויים עזים בחיים, שבהן מתחזקת התביעה מן הספרות – לא רק לתת ביטוי לשינויים אלא גם להיות דַבּריהם. “ההזמנה הסוציאלית” מן הספרות העברית (כפי שנהגו לקרוא לתביעות אלה בשנות החמישים) הייתה תמיד תקיפה מאוד והתבססה על המודל הקדום של הנביא, איש־הרוח, המוכיח־בשער ועל מסורת ספרות ההשכלה, שהלכה תמיד לפני החיים, העלתה תביעות, הציגה אידיאלים, שאותם מימשו האנשים במציאות לאחר מכן. רעיונות כגון פרודוקטיוויזציה של העם, חיבת ציון, שינוי דמות האדם היהודי – נוסחו תחילת בספרות, ורק לאחר מכן באו להגשימם בחיים.

תביעות כאלה ניכרות למשל בתקופת מלחמת השחרור והמאבק להקמתה של מדינת־ישראל, שבמהלכם תבע הציבור: הבו לנו את הרומן בה"א הידיעה, שיתאר את האפופיאה ההרואית של הקמת המדינה; או קודם לכן עם התבססותם של הקבוצה והקיבוץ כצורות חיים חדשות, נתבעה הספרות לתאר את צורת החיים החדשה והמיוחדת הזו ואת האדם החדש, החי וגדל בתוכה.

אין צריך לומר שאלה הן תביעות נאיביות, הרואות בספרות תעמולה ופרסומת למאוויי הלב ואינן מבינות את מהותה האמתית של הספרות. עם זאת, זוהי כמיהה חזקה מאוד, החוזרת ונשמעת בעקשנות לא רק מפי פשוטי עם אלא גם בדברי אנשים משכילים, ובמיוחד בדברי פוליטיקאים, ובהתבטאויותיהם של אלה המכריזים על עצמם כמי שיודעים מה טוב לחברה ולפרט שבתוכה.

תביעה זו הייתה חזקה במיוחד עם העליות הראשונות לארץ־ישראל, החל משנת תרמ"ב/1882, אבל בעיקר מראשית המאה, בתקופת העלייה השנייה (תרס"ד/1904). הפעם דומה שהיו להרגשה זו – של צורך בשינוי הספרות והתאמתה למציאות החדשה – שותפים גם בקרב הסופרים.

ב. מערכת תרבותית חדשה

העלייה החלוצית לארץ־ישראל, על כל גווניה, הייתה עלייה מודעת, אידיאולוגית, רצונית – בניגוד להגירה סטיכית, מחוסר בררה; ובתור שכזאת הייתה לה מטרה ברורה, שאותה רצתה להגשים בארץ־ישראל. למטרה זו היו כיוונים של שלילה וחיוב. השלילה התבטאה בהפניית עורף לעולם הישן, עולם העיירה, שממנו יצאו ואותו עזבו העולים מאחורי גֵוָם; החיוב התבטא בחתירה ליצירת עם יהודי חדש, אדם יהודי חדש, בארץ־ישראל. ביטויים כגון התחלה חדשה, לידה חדשה, נשמעים באותן שנים לרוב, לא פעם בלי לתת דין־וחשבון לאן זה מוביל, ולעתים מתוך ידיעה ברורה לאן זה מוביל. הייתה הכרה, שזהו הכרח היסטורי: כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש, אם נצטט את לשונו הבוטה של ניטשה, שהשפיע רבות על מעצבי פניו של הדור כגון מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, ברנר ואחרים.

ידוע לנו מתולדות התרבות, שאם דוחים מערכת תרבותית אחת, אין נשארים בחלל, ויש למלאו מיד במערכת חלופית, כלומר למצוא מרכיבים חדשים שיחליפו את אלה שנדחו מסיבות אידיאולוגיות ומסיבות של שינוי המקום. מערכת חלופית זו מקיפה את כל התחומים: לבוש, מאכלים, דיור, התנהגות, ועוד ועוד, אולם כאן נבודד מתוכה את תחום הספרות ונתבונן כמעט אך ורק בו, אם כי, כאמור, אין הוא פועל במנותק, אלא הוא חלק מהמערכת החלופית כולה.

דומה שמילת־המפתח לשינוי, לחידוש, להתחלה החדשה, האחרת היא: עברי, המחליפה את המילה הקודמת: יהודי. התואר עברי צורף כמעט לכל מוסד, לכל אגודה ולכל מפעל. ממונח זה משתמעת שלילת הגלות על כל מה שהיא מסמלת ומייצגת, ובעיקר: הרוחניות היתרה, שלעומתה העמידו את השאיפה לארציות, לאדם בריא, לחברה בריאה, כלומר חברה עובדת המתפרנסת מיגיע כפיה, ובעיקר מחקלאות, מעבודת האדמה.

העובדה שבפועל, במציאות, מעטים היו עובדי הכפיים ועובדי האדמה, לא הפריעה לראות בזאת את האידיאל, ולעניינו: לגייס לשם כך את הספרות. ודוגמה נוספת: אם בגולה החולשה והפחד הם המייצגים את היהודי, הרי בארץ־ישראל הכוח והגבורה הן התכונות שצריכות לאפיין אותו.

ג. מדמות התלוש לדמות החלוץ

אחת הדמויות המובהקות ששלטו בספרות העברית של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, תקופה שבה הגיעה הספרות העברית להישגים נכבדים ביותר, היא בלי ספק דמות התלוש. זוהי דמות העומדת תמיד בין התחומים: היא מנותקת מעולם המסורת, מן העיירה ומן המשפחה, בלי יכולת לחשוב, ולעומת זאת אל עולם החוץ האירופי, הכללי, אינה יכולה להגיע, אינה יכולה להשתלב בו, או שניסתה להיכלל בו והתאכזבה. דמות זו היא אחד החידושים של ספרות זו ואחד מהישגיה הבולטים בתחום העיצוב האמנותי ביחס לספרות הדור הקודם, ספרות ההשכלה. ההתרכזות היא בדמות היחיד, לעומת תיאור הכלל היהודי; המבט מופנה פנימה, אל האדם הבודד המצוי בעולם מנוכר ומנותק, כמעט בלי רקע של משפחה וחברה. במרכזו עומדים חיי הנפש שלו ולא תיאור פנורמי של החברה היהודית. סופרים כמי"ב, ברנר, שופמן, גנסין, ברקוביץ, נומברג הם המעצבים דמות זו, שלא כסופרי הדור הקודם: פרץ, מנדלי, שלום עליכם, שעיצבו בעיקר את הקולקטיב היהודי.

תכונותיה המקובצות של דמות זו, אף שהיא שונה מסופר לסופר, הן (בהכללה בלתי־מדויקת): החולשה, הפחד, חוסר־הביטחון, הרגשת נחיתות בצד חלומות גדלוּת, אין אוֹנוּת ביחסים עם נשים, חוסר אפשרות ליצור קשר עם החברה ועם הזולת, התלבטות רוחנית בשאלות אדם, עולם ועם, התלבטות בלתי־פוסקת בשאלת הזהות, חיטוט־עצמי בלתי־פוסק עד לעייפה ולהרס־עצמי; מעמד כלכלי רופף, לימודים גבוהים בלי תכלית, עמידה בלתי־בוטחת בכל מקום, היסוס קבוע, הרגשה של אדם מיותר, מיואש, בלי תקנה, מחשבות על התאבדות, עמידה על סף השיגעון. מובן מאליו שדמות זו הִצְרִיכָה שינוי מהותי בלשון, שכן הלשון, שביטאה את הכלל ואת החיצוני, שוב אינה מתאימה לביטוי ההתלבטות של אדם בינו לבין עצמו, לביטוי געגועים, חלומות, דיאלוגים פנימיים. היא היתה צריכה להיות גמישה יותר, אישית יותר ופחות כבולה לאוצר האסוציאציות הקולקטיווי ולתבניות הלשון מן המקורות.

והנה עם העלייה לארץ־ישראל התגבש רצון חזק לשנות את פני הספרות בכול: בתכנים, בדמויות, בסגנון, בצורה.

בתכנים: לא עוד ספרות של התלבטות בשאלות של אדם, עולם ועם, אלא ספרות של ודָאוּיוֹת, של ערכים מוחלטים, של “יֵש” במקום ייאוש, של תקווה במקום אכזבה ופסימיות; ספרות של עם בריא, היושב על אדמתו ככל העמים. לא עוד ספרות על פרנסות אוויר, קבצנים, בעלי־מלאכה ורוכלים אלא ספרות על איכרים, פועלים, שומרים; וכן ספרות של מיזוג גלויות, ספרות של המזרח, שאליו חזרו ובתוכו נמצאים.

דמויות: לא עוד דמויות תלושות, חלשות, פחדניות, מתלבטות, אכולות ספֵקות, אלא ספרות על אנשים בריאים, עובדים, בעלי שרירים, המכירים את טבע הארץ, מתמזגים בו; ספרות על הדור החדש הקם לנו בארץ, מיזוג של עבר והווה.

סגנון: לא עוד סגנון מעורפל, מחטט, מתלבט, חולני, אלא סגנון חדש, בריא, מוצק, עז, שטוף שמש ואור, המושפע מן המזרח, מלשון הדיבור, מן המציאות החדשה בארץ־ישראל.

צורה: לא עוד ביטוי להיסוס ולייאוש אלא ביטוי לחדש ההולך ומתהווה לנגד העיניים, להתחדשות העם בארצו.

מובן, שניתנו כאן ניסוחים בוטים וקיצוניים; בשטח, ההתבטאויות הן הרבה יותר זהירות, יותר מאופקות ומהוססות, במיוחד כשהן באות מפיהם של סופרים ואנשי־רוח, אבל הדברים היו ברוח ובמגמה שהוצגה כאן בקיצוניות.

בגלל קוצר הזמן אין לי אפשרות להביא את הצטטות המתאימות מפיהם של סופרים, מבקרים ואנשי־רוח בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה וגם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובמיוחד בשנות העשרים. דוגמאות אחדות מובאות בספרו של גרשון שקד הסיפורת העברית במבוא לכרך הראשון – בגולה, ובמיוחד בחלק השני – בארץ ובתפוצה. דומה ששוּרַת השיר: “פה נחיה ופה ניצור – חיי זוהר חיי דרור” מבטאת את תמצית השאיפה הזאת גם בתחום הספרות. שיר זה היה שגור בפיו של כל מי שלמד בבית־הספר העברי בארץ־ישראל, והוא מושר עד היום כשיר נוסטלגי טיפוסי.

הביטוי הפומבי המרוכז לשינוי הספרות עם העלייה לארץ־ישראל נמצא במניפסט בפתח כתבי־העת העבריים, שנוסדו בארץ־ישראל בראשית המאה ובשנים שבין שתי מלחמות העולם. ניקח לדוגמה את הכתוב בתכנית “העומר”, כתב־עת שהופיע ביפו בעריכתו של ש. בן־ציון (תרס“ז-תרס”ט), והוא מבטא את הניסיון להעביר את המרכז הספרותי ממזרח אירופה לארץ־ישראל. בכתב־עת זה נעשה ניסיון מודע ומכוון לבנות ספרות ארץ־ישראלית, לתת ביטוי לחדש המתרקם בארץ־ישראל, אם על דרך הסיפור הראליסטי, סיפור ההווי שיקיף את כל השטחים (מהווי הפועלים; מהווי האיכרים; מחיי הספרדים; מחיי הערבים), ואם על דרך היצירה הסמלית, הפאתטית, הגדולה, המשקיפה על ההיסטוריה היהודית מלמעלה, כורכת יחד ראשית ואחרית ורואה במציאות המתחדשת של ארץ־ישראל את הגשמת חזון הגאולה (השוו ש. בן־ציון בפואמות שלו “רחל” ו“הלווים”).

בפרוגרמה של כתב־העת של מפלגת “פועלי־ציון” האחדות (נוסד בתרע"א) נכתב בין השאר:

ומקץ שלושה חודשים נכתב בין השאר במאמר המערכת:

ודוגמה שלישית מתוך “התכנית הכללית” של הירחון לבני הנעורים מולדת, תחילה בעריכתו של ש. בן־ציון (ניסן תרע"א) ולאחר מכן בעריכת אחרים, ואחר כך בעריכתו של יעקב פיכמן. את העתיד כידוע קובע חינוך הדור הצעיר החדש, ומרב תשומת הלב והכוונות הטובות הוקדשו על כך לחינוכו:

ד. משימה בלתי־אפשרית

אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. קודם כל יש להדגיש, שתפיסות אלה לא היו נחלתם של כל הסופרים, והיו כאלה שמלכתחילה כפרו בעצם האפשרות לשנות את האדם, את היהודי־המשנה־מקום, לשנות את העם ולשנות את הספרות – בין שכפרו בעצם האפשרות לשינוי מסוג זה (כברנר) ובין שכפרו באפשרות של השינוי בטווח הקצר (כרבים אחרים). אולם בעיקר יש להדגיש, ששינויים מסוג זה – במנטליות ובספרות, מטבעם שאינם יכולים להתבצע בטווח קצר ואינם פרי החלטה מודעת. אם יש להם סיכוי להתגשם הרי זה רק בעקבות חינוך ארוך וממושך, וגם אז אינם מתקיימים לפי חלום אלא בדרך משלהם, שלעולם איננה הולמת את החזון, והיא תמיד שונה ממנו.

עם־זאת אין להכחיש שאכן התחולל שינוי, מכוון ומודע, על־ידי מי שהחליטו לבצע שינוי זה והיו מוכנים גם לשלם את מחירו הכבד. וכן חל שינוי, לא מודע ואולי גם לא רצוני, של מי ששינה את אורח חייו ואת מקומו, הושפע, אולי בעל־כרחו, מן המציאות החדשה בארץ־ישראל. ההשוואה בין סופרים שהחלו לכתוב בגולה והמשיכו לכתוב בארץ־ישראל, תגלה את השוני שחל ביצירתם, עם המעבר לארץ־ישראל כמעט בעל־כרחם כבמקרה של ברנר, ובעלייה האידיאולוגית כבמקרה של ש. בן־ציון. יש גם הבדל בין סופרים שהחלו לכתוב בארץ בהשפעת השינוי המהותי שחל בחייהם, וכתבו אחרת מאשר חבריהם שלא עלו לארץ באותה עת (שלמה צמח, מאיר וילקנסקי).

אבל, כאמור, לשינוי זה היה מחיר, ולא פעם מחיר כבד מאוד. אני קוראת לזה “מחיר הראשוֹנוּת”. הראשונים הם מי ששילמו ביצירתם, ולפעמים בחייהם, את מימוש התביעה לספרות אחרת, ועל גבם סללו את הדרך לאחרים. המשימה הייתה בלתי אפשרית מלכתחילה, מלכוד מושלם, המלכוד הארץ־ישראלי, שאפשר לנסחו כך: לכתוב בדרך שכתבו בגולה לא רצו, ולכתוב על החיים החדשים בארץ־ישראל לא יכלו. לא יכלו, שכן סופרים אינם יכולים לשנות את דרכי כתיבתם בבת־אחת ובארץ־ישראל לא התגבש עדיין החדש לכלל מציאות מסוימת וברורה, וכן: לתאר את האמת מארץ־ישראל פירושו של דבר היה לתאר את כל הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם של העולים והגרים בארץ. וזאת לא רצו, מחשש להוציא את דיבת הארץ רעה – מעין “תסביך המרגלים”. ומצד אחר, לזייף את המציאות ולתאר את הרצוי כמצוי, להתעלם מן הקשיים ולהופכם להצלחות – גם כן לא רצו, מחשש לחוסר אמת; ואף לא יכלו, שהלא האמת היא היסוד לכל תיאור ספרותי ואמנותי. וכך נקלעו הסופרים כולם לאותו מלכוד ארץ־ישראלי צפוי של הפער הגדול בין הציפיות, שציפה מהם הציבור בארץ ובמיוחד בגולה (וציפו הם מעצמם) לבין המציאות האישית־ספרותית (וחוסר האפשרות לשנות מסורות כתיבה) והמציאות הקשה בארץ־ישראל שמצאו לפניהם.

במיוחד חזק היה הלחץ החברתי של קהל הקוראים והמבקרים בארץ, ועוד יותר מכך ברחבי העולם היהודי. “פרי הארץ” היה נהוג לקרוא לכל מה שבא מארץ־ישראל, על דרך ההשאלה, ובמיוחד לספרות וכתבי־עת. בשבע עיניים נבחן כל חומר כתוב שהגיע מהארץ, ונדרש ממנו הבלתי־אפשרי: הקוראים והמבקרים חיפשו ביצירה הספרותית הנכתבת בארץ את “סימני התחייה” ואת “ריח האדמה”. אבל בד בבד ידעו כי עדיין אין בכוחה של הארץ להראות סימנים אלה, ובעיקר – אין עדיין בכוחה להצמיח כישרונות מקומיים רציניים שיוכלו לתאר תיאור ספרותי את המציאות החדשה. ושוב אנו עדים לאותו מלכוד קבוע: יש כמיהה לסימני התחייה, אך הללו עדיין אינם קיימים; אם יתארו אותם – יאמרו שזהו זיוף המציאות, אם לא יתארו אותם, יאשימו את הסופרים בהוצאת דיבת הארץ רעה.

גם הלחץ האישי על כל סופר וסופר בנפרד היה גדול. מרחוק, ממקומם, עקבו הקהל, ובייחוד הסופרים, אחרי אותם מעטים שאכן עלו לארץ, והמעקב נעשה ברגשות מעורבים: אם יצליחו העולים להתפרנס מן הספרות בארץ, וגם יצירתם הספרותית תעלה יפה, אות הוא כי מסוגלת הארץ כבר לקלוט אנשי־רוח ולהשביח את יצירתם – ואז מתבקשת המסקנה כי על הנשארים בגולה לקום ולעלות, ואין עוד הצדקה לישיבתם בגולה. אבל אם יתברר שהסופרים שעלו לא הצליחו, מצבם קשה ויצירתם בירידה, אות הוא כי הארץ עדין אינה מסוגלת לשמש מקום קבע לסופרים, ויש הצדקה לישיבתם בגולה. וכך ידע כל סופר שעלה לארץ־ישראל, כי עיני הכול נשואות אליו ואל יצירתו, וממידת הצלחתו או כישלונו יסיקו האחרים את המסקנות. ואין לבטל כלל לחץ חברתי חזק זה. הוא בא לידי ביטוי בעיקר במכתבים פרטיים, אבל גם במאמרי ביקורת בכתבי־העת על “פרי הארץ”.

דומה, שלמותר לחזור ולציין שלספרות חוקיות משלה. אין היא צמודה למאורעות, ואין היא נותנת להם ביטוי מידי וישיר, אלא היא זקוקה למרווח, לפרספקטיבה, לשָהוּת, כדי לעכל את הדברים ולבטאם באמצעיה. וכן: אין הסופר יכול לכתוב אלא לפי נטיות לבו ורוחו והאמת הפנימית שלו, ואין הוא יכול לכתוב בלחץ התביעה החברתית, ובוודאי שאינו יכול לכתוב לפי מה שמצפים ממנו אלא לפי מה שבתוכו. גם התביעה שהספרות תהיה שופר של המציאות, תציג אותה בצורה מסוימת כדי לחנך ולהשפיע, אין בה ממש, והיא דורשת מן הספרות להיות לא־ספרות, לפעול שלא לפי טבעה. טיבה וטבעה של ספרות שהיא מבקרת, מעוררת, מתריעה, זועקת, ספקנית, שואלת שאלות, מרגיזה, מגרה, מטלטלת ואינה נותנת לאדם לחיות על מי־מנוחות. ברגישותה הרבה היא מחדדת את העוולות, מתבוננת ביוצא־דופן; והשלווה וההרמוניה, הנחת והטפיחה־העצמית על השכם – רחוקים ממנה. מי שאינו מבין את מהותה ותפקידה זו של הספרות אינו מבין את הספרות, ודורש ממנה להיות תעמולה, פרסומת, הצהרות, אבל לא ספרות.

הספרות יכולה לחנך, אבל בדיעבד; לא מתוך התכוונות ישירה, אלא מתוך שהיא אומרת את האמת הפנימית של היוצר, מבטאת את כאבו, את זעקתו, את רגישותו לאדם ולעולם, ודרכה אינה ישירה ואינה מידית ואינה פשטנית. אין קיצורי דרך. וכאן, בארץ־ישראל, נתבעה הספרות לקיצור דרך, להיענות מידית. התביעה באה מהקהל, אבל גם מתחושת המחויבות של הסופרים עצמם. ומכיוון שדבר זה בלתי־אפשרי, הייתה ההיענות לתביעה זו פטאלית לעתים לגבי הסופרים עצמם, ששילמו את המחיר.

ה. התמודדות אישית

כל סופר וסופר התמודד מחדש עם בעיות אלה ופתר אותן לפי אופיו ואופי יצירתו.

בקצרה נציג כאן דוגמאות לדרכים השונות שבהם הלכו הסופרים בראשית המאה, בהתמודדות שלהם עם כיבוש המציאות הארץ־ישראלית בסיפוריהם. מדובר כאן בשלושה סופרים מאנשי העלייה־הראשונה: זאב יעבץ, משה סמילנסקי ונחמה פוחצ’בסקי; ובשישה סופרים מאנשי העלייה־השנייה: ש. בן־ציון, י“ח ברנר, מאיר וילקנסקי, שלמה צמח, ש”י עגנון ודבורה בארון.

זאב יעבץ – את הסיפורת שלו אפשר לאפיין בנוסחה: הצגת הרצוי כמצוי. בסיפוריו תיאור אידיאלי של ארץ־ישראל והחיים בה, יצירת אשליה של איכרים החיים על אדמתם ואוכלים מפרי עמלם, דור צעיר חדש ובריא גדל בארץ, שילוב של מסורת ועבודת אדמה, כל הקשיים (בצורת, ערבים, פקידי הברון) ניתנים לפתרון; ארץ־ישראל היא יפה, פורחת, ירוקה, מלאה עצים ופרחים, בנוסח תיאורי ארץ־ישראל האידיליים של אברהם מאפו.

משה סמילנסקי – ספרות נאיווית, פשטנית, ישירה, בעלת כיוון אופטימי. יש מתחים מכל הסוגים: בין איכרים לפועלים; בין יהודים לערבים; ויש קשיים: מחלות, בצורת, קשיי שיווק, אבל על הכול ניתן להתגבר. יש קִרבה רבה בין סיפוריו לבין “המערבונים” האמריקניים של פֶנימור קוּפר, אוֹאֶן וִיסְטֶר וקרל מאי. גם אצלו נתפסת הארץ במונחים של תרבות לעומת סְפָר (כשהאינדיאנים הם מקביליהם של הערבים והדרוזים); התנ"ך וסיפוריו הם המסגרת הרוחנית שעל בסיסה מתפרשים המאורעות, והמושגים המרכזיים הם חברוּת, נאמנות, עבודת אדמה, משפחה – כל זה מזכיר את הסופרים האמריקנים שציינתי, עם כל ההבדלים הנובעים מהשוני בין התרבויות.

נחמה פוחצ’בסקי – ספרות מזעזעת של מצוקה קשה בכל הווריאציות האפשריות: מוות, מחלה, גירושין, עקרוּת, נישול, בדידות – בעיקר של נשים, אבל לא של נשים בלבד. בני האדם הסובלים הם קרבן הארץ שאותה הם עובדים ועליה הם מוסרים את נפשם. החיים בארץ קשים מנשוא וגורמים לאבדנם של החלשים והרגישים: נשים, תימנים, אלמנות וחולים. יש בסיפוריה תיאור ישיר של המציאות המזעזעת, בלי כחל וסרק, ואפילו מתוך איזה עודף של תחושת סבל, ייסורים, מוות. בלא חנינה.

אצל כל השלושה כמעט אין מורכבות – יש חלוקה ברורה לטובים ולרעים, יש החלטות גורליות לכאן ולכאן. האנשים פשוטים, תמימים, גם אלה וגם אלה. הדברים מוחלטים.

דומה שהשינוי העיקרי שהכניסו סופרי העלייה־השנייה, עם כל השוני האישי שביניהם וברמת כתיבתם, הוא הטלת הספק, היחסיות, המורכבות, ראיית שני הצדדים בעת ובעונה אחת; ריכוך הטרגדיה, אבל גם בלימת האופטימיות; יותר היסוס, פחות נחרצות. כל זה במינונים שונים, לפי השוני שבאופי האישי ובאופי הכתיבה, כשבקצה האחד ניצב ברנר, ובקצה האחר: שלמה צמח ומאיר וילקנסקי, וביניהם, במרחקים שונים, כל האחרים.

ש. בן־ציון – הסופר המובהק הראשון שהגיע לארץ מן המרכז באודסה, בן־חבורתם של ביאליק, אחד העם, מנדלי, רבניצקי. היה בעת עלייתו בשיא מעמדו ופרסומו בזכות יצירותיו הראליסטיות, שביטאו את המציאות של דור־עובר ושל דור־יורד ושל היחיד מישראל. עלייתו לארץ נעשתה מתוך מגמה מודעת ונחושה: להקים בה מרכז רוחני. מתוך מגמה זו ייסד את העומר, ובין השאר ניסח בפרוגרמה שלו את המגמה הארץ־ישראלית: “יצירות נאות שרוח ארץ־ישראל שורה עליהן”. ולכן משקיבל יצירה נאה לא־ארץ־ישראלית, ולעומתה יצירה פחות נאה אבל ארץ־ישראלית – בחר באחרונה, אפילו בניגוד לטעמו. וכך נוצר מה שקרא ברנר “הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו”. אבל בעיקר השפיעה העלייה על יצירתו. כתב יעקב פיכמן: “היה ברור הרצון לכוון את מהלך הספרות לרוח הארץ, לקצב הישוב – לא לחזור על מה שצמח שם, תחת שמש אחרת” (אַמת הבנין, עמ' 430). ועוד אומר פיכמן:

ניסיונו לכתוב אחרת, לעזוב את דרך העיצוב הראליסטי, ולעבור לדרך העיצוב הסמלי־הפאתטי, נכשל, ולאחר מכן עבר לכתיבה בז’אנר ההיסטורי, ושוב לא חזר יותר אל ההתמודדות עם ההווה, להוציא את סיפורו “הגט” (תרע“ח־תרע”ט/1918–1919 )

י"ח ברנר – הוא היה הקיצוני ביותר בהכרזתו שארץ־ישראל אינה משנה את האדם, ו“מה לי הכא מה לי התם”, וכי אין ארץ־ישראל אלא החלפת גלות בגלות, והמושבה היהודית בפלשתינה אינה שונה מן העיירה היהודית בגולה על כל קלקלותיה. הוא ממש “זרק מרה” בכל מי שגילה דווקא ביצירתו את “סימני התחייה”, והכריז במאמרו המפורסם “הז’אנר הא”י ואביזריהו", כי לז’אנר מחיי ארץ־ישראל עדיין לא הגיע הזמן, ואלה המתארים את המציאות בהווה ומוצאים בה מעט נחת – מעמידים פנים, מזייפים, כותבים לא־אמת.

הייאוש והפסימיות שלו היו לשֵם דבר ועוררו עליו את כעסם וזעמם של רבים, אם כי רבים עוד יותר הושפעו ממנו וראו בו מורה דרך, וייאושו היה בעיניהם ייאוש פורה, שכן גילו בו את חיוב החיים הגדול על־אף־הכול, את האף־על־פי־כן. אף־על־פי־כן זה התחזק והתבלט דווקא ביצירתו הארץ־ישראלית. היעדר האשליה הגמור שלו היה בו חוסן רב, והוא עורר, חיזק והפעיל יותר מאשר הרומנטיקה המתוקה של האחרים.

ליצירתו בארץ חודר יותר ויותר הנוף בארץ־ישראל ולא נעדרות ממנה גם דמויות הרואיות (אריה לפידות) ודמיות פתטיות (עמרם), הנותנות את התקווה, שבכל־זאת, אולי, יצמח כאן משהו אחר. וכמובן כל זה ברמת כתיבה אמנותית גבוהה, מורכבת, עמוקה ומרֻבֶּדֶת.

מאיר וילקנסקי – הוא מצליח לתאר את המציאות הארץ־ישראלית על שתי פניה: המציאות הקשה והחזון המרהיב, בלי לזייף לכאן או לכאן, וזאת בזכות ההומור ובזכות צורת הסיפור המיוחדת שלו: סיפור־המסגרת קשה ומר ופסימי, אבל הסיפור הפנימי שבתוכו – יש בו אופטימיות, רווחה, נחת, גאווה, אם כי לזמן קצר, ולאחריו חוזרת המציאות המרה ומשתלטת. סיפוריו עשו בשעתם רושם רב ופעלו את פעולתם על לב הקוראים בגולה. היום הם נראים נאיווים, גם בתיאורים האופטימיים שלהם וגם בתיאורים הפסימיים שלהם.

שלמה צמח – קרוב יותר למאיר וילקנסקי בתפיסת המציאות בסיפוריו. הוא עצמו היה פועל מצליח, מן המארגנים והמייסדים, והרגיש ביטחון במעשיו הצולחים בידו. האופטימיות בסיפוריו אמתית והולמת את הרגשתו האישית (כשם שהפסימיות של ברנר אף היא אמתית והולמת את תחושת הכישלון שלו בתחום עבודת הכפיים). גם הוא, כווילקנסקי, אינו מעלים את הקשיים, וגם הוא מוסיף עליהם את ההומור הסלחני והמפשר. אולם בעיקר בולטת בכתיבתו הרגשת ההצלחה של “היחד”, לעומת הכישלון של היחיד.

משני סופרים אלה נודף “ריח אדמה” ששיכר את הקוראים בגולה והמריץ אותם לעלות ולהיות שותפים בבניית הארץ, על־אף הקשיים שהיו ידועים להם.

ש"י עגנון – המאפיין אותו בתקופה זו, שלפני מלחמת העולם הראשונה, הוא החיפוש אחר צורת ביטוי הולמת למציאות הארץ־ישראלית וההליכה בדרכים שונות. הבולטת שבהם היא דרך ההרחקה וההסוואה, הכתיבה הבלתי־ישירה על המציאות, אם האמצעות הרחקה בזמן, לעבר תקופות קדומות (“עגונות”), ואם באמצעות הרחקה במקום (“והיה העקוב למישור”) ואם באמצעי אפיון סמליים ורומנטיים, אגדיים, תוך התלבטות עם הכתיבה הראליסטית. כל ההתלבטויות הללו יחד ניכרות ב“בארה של מרים”, סיפור המכיל את כל הדרכים יחד, ועל־כן אינו שלם, אך כה מעניין להכרת ראשיתו ולהבנת המוצא שמצא מתוך סבך זה. וכל זה שונה בהחלט מן הסיפורים שכתב (ביידיש ובעברית) לפני עלייתו לארץ, שהכילו ביקורת חברתית ישירה ואירוניה פשטנית.

דבורה בארון – דבורה בארון לא פנתה אל הז’אנר האגדי ואף לא אל הז’אנר ההיסטורי, וגם לא התמודדה באיזו צורה שהיא עם המציאות הארץ־ישראלית. דרכה הייתה שונה – היא פשוט התעלמה ממנה. דומה, שמי שקורא את סיפוריה שנכתבו בארץ־ישראל לא יכול ללמוד מהם שהכותבת יושבת בארץ והייתה אפילו במרכז העניינים בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ארץ־ישראל כמעט לא חדרה לסיפוריה, והיא המשיכה לטוות את סיפוריה על רקע העיירה שבליטא, זו הקבועה ועומדת וזו שסימני ההתפוררות כבר ניכרים בה. רק זעיר פה וזעיר שם, במשך השנים, חדר רישומה של ארץ־ישראל גם לסיפוריה, כגון ב“תורכים”; “יום אחד של רמי”; “בלב בכרך” (שאינם מסיפוריה המובהקים ביותר), ובעיקר בספרה הגדול הגולים, שהורכב משני הסיפורים: “מאמש” ו“לעת עתה”. הסיבות להתעלמות זו הן אישיות וספרותיות, ועמדתי עליהן בהרחבה במקום אחר. אולם בעינה נשארת העובדה, שהקשיים לעצב את המציאות הארץ־ישראלית ביצירה הספרותית בת־הזמן הביאו גם לדרך זו, של התעלמות מן המציאות הסובבת, ולא הייתה זו דרכה של דבורה בארון בלבד.

הכמיהה לספרות אחרת, שתיכתב בארץ־ישראל בראשית המאה, הביאה לפתרונות שונים בדרך להגשמתה של כמיהה זו, וכמעט אפשר לנסח כלל: כל מי שהעז להתמודד התמודדות ישירה ולכבוש מציאות זו ביצירתו – לקה; ומי שהעדיף שלא להתמודד, להתעלם, לבטא את השינוי בדרך עקיפה או לא להכיר בשינוי כלל – זכה. כל זה בתחום ההערכה הספרותית הטהורה. לטווח קצר – השפעתם של הראשונים הייתה חזקה, כיוון שסיפקו צורך בולט שהיה קיים, והביקורת על האחרים – גדולה; לטווח הארוך – שמם של הראשונים כמעט נשכח, ואילו האחרונים הם מאבות הספרות העברית. ואנו נאמר: אלה ואלה חשובים, ולכל אחד תפקידו ומקומו – זה לַדור וזה לְדורות.

אלול תשמ"ד (ספטמבר 1984)

מקורות

איתמר אבן־זהר, “הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ־ישראל, 1882–1948”, קתדרה מס' 16, תמוז תש"ם, עמ' 165–189.

נורית גוברין, שי של ספרות, הוצאת עקד ואוניברסיטה תל־אביב, תשל"ג/1973.

נורית גוברין, “בין קסם לרסן. על השפעת מאמרו של ברנר: ‘הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו’”, מפתחות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטה תל־אביב, תשל“ח/1978. חזר וכונס יחד עם הפרק המשלים: “בשבחי הז’אנר” בתוך ברנר “אובד עצות” ומורה־דרך, משרד הבטחון ההוצאה לאור ואוניברסיטה תל־אביב תשנ”א/1991.

נורית גוברין, העומר. תנופתו של כתב־העת ואחריתו, הוצאת יד יצחק בן־צבי, תש"ם/1980.

נורית גוברין, שרשים וצמרות. רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית, הוצאת פפירוס, תשמ"א/1981.

נורית גוברין, “נפ”ש מראשון לציון הומיה – נחמה פוחצ’בסקי“, דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ־ישראל, משרד הבטחון ההוצאה לאור, תשמ”ט/1989.

שמעון הלקין, מבוא לסִפוֹרת העברית, הוצאת מפעל השכפול, תשי"ח (סטנסיל).

שמעון הלקין, זרמים וצורות בספרות העברית החדשה, ספר ראשון: פרקים בספרות ההשכלה ובספרות חיבת־ציון, הוצאת מוסד ביאליק, תשמ"ד.

גליה ירדני (עורכת), סל הענבים. סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה, הוצאת ספריית דורות, מוסד ביאליק, תשכ"ז.

י. שלום כהן, חלוציות וחיי הסְפָר בספרות ארה"ב, הוצאת יחדיו, 1962. תרגם מאנגלית: אברהם בירמן (במיוחד עמ' 247–259).

חיים נגיד, “המהפכה העברית”, סקירה חדשית. ירחון לקציני צה"ל, מס' 8, אוגוסט 1980, עמ' 29–47.

גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1970, כרך א: בגולה, הוצאת כתר והקיבוץ המאוחד, תשל"ח.

גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1980, כרך ב: בארץ ובתפוצה, הוצאת כתר והקיבוץ המאוחד, תשמ"ג.

א. ספור־מפתח

יחסי חברות ויריבות שררו בין שלמה צמח לדוד בן־גוריון מאז ילדותם המשותפת בפלונסק ולאורך כל ימי חייהם. לעתים גברה הידידות ולעתים גברה היריבות אבל לעתים קרובות שלטו יחד והתערבבו ביניהם עד לבלי הפרד. כל ימי חייהם התחרו זה בזה.

שניהם כתבו ביומניהם זה על זה ושניהם הזכירו בריאיונות עמהם זה את זה. פרשת יחסיהם המרתקת, שידעה עליות ומורדות, נזכרה בשתי הביוגרפיות שנכתבו על דוד בן־גוריון, ובחומר האוטוביוגרפי שפרסם שלמה צמח ושנתפרסם לאחר פטירתו.¹ כל מי שכתב על דוד בן־גוריון כתב על יחסיו עם שלמה צמח, וכל מי שכתב על שלמה צמח כתב על יחסיו עם דוד בן־גוריון.²

פחות ידועה היא העובדה, ששלמה צמח הנציח את פרשת יחסיהם בסיפורו “רזלה ועטרה” שפורסם לראשונה במאזנים (השבועון), כ“א באדר תר”ץ / 1930 (כרך א, גיליונות מז־מח).³ סיפור זה שחתם את סיפורי שבעה עשר סיפורים מן הבחינה הכרונולוגית, סודר בתוך קבוצת הסיפורים הראשונים של העלייה־השנייה, על רקע חוות סג’רה שבגליל התחתון. האם סדר זה מטרתו הייתה לטשטש את “מאוחרותו” של הסיפור? להעלים את האופי האלגורי שלו? לשוות לו אופי של סיפור־הווי־ארץ־ישראלי תמים? ואולי נכתב כבר באותן שנים ורק פרסומו נדחה?

סיפור חייהם המשותפים והנפרדים של שלמה צמח ודוד בן־גוריון הוא נושא לרומן מרתק, הכתוב לפי כל כללי הז’אנר. מעשה בשני ילדים “מאותו הכפר”, שנולדו באותה שנה, לשתי משפחות השונות מאוד זו מזו; זו האצילה והמיוחסת, משפחתו של שלמה צמח, וזו “הפשוטה” של דוד בן־גוריון. כל אחד מהם אהב את חברו ובה בשעה קינא בו. כל אחד מהם הכיר ביתרונותיו של חברו, וקינא בו בגללם. כל אחד מהם ראה בזולתו את יתרונו עליו, והפך את חסרונותיו של חברו למאווייו מעצמו. שניהם היו שותפים לרעיון הציוני, ופעלו יחד בהקמת אגודת “עזרא” בעיירתם, שתפקידה להקנות את הדיבור העברי לילדי העיר. השלישי שבחבורה, שמואל פוקס, היגר לארצות הברית, ובכך פינה את הזירה, והשאיר את שניהם להמשיך להתחרות ביניהם מילדותם בפלונסק ועד לפטירתם במדינת־ישראל.⁴ שלמה צמח נולד בפלונסק בכ“ח באייר תרמ”ו (2.6.1886); עלה בסוף שנת 1904 ונפטר בירושלים כ“א בחשוון תשל”ה (6.11.1974), כבן שמונים ושמונה. דוד בן־גוריון נולד בפלונסק בי“ז בתשרי תרמ”ז (16.10.1886); עלה בסוף אוגוסט 1906 ונפטר בשדה בוקר בו' בכסלו תשל"ד (1.12.1973), כבן שמונים ושבע.

“רזלה ועטרה” הוא סיפור־מפתח, שבמכרזו זוג פרדות, שהן בנות־דמותם של שני החברים היריבים: רזלה המיוחסת והיפה – "בת דמותו" של שלמה צמח: ואילו עטרה המכוערת, “בת־בלי־שם” – “בת־דמותו” של דוד בן־גוריון. פרשת היחסים בין שתי הפרדות, מקבילה לפרשת היחסים בין שלמה צמח לדוד בן־גוריון, מנקודת מבטו של המחבר, כפי שחווה אותה באותן שנים.

זהו סיפור הממחיש את הפסוק: “קשה כשאול קנאה”. זהו סיפור של “חיסול חשבונות”, נקמת החלש הגאה, הבטוח בצדקתו, מול יריבו, בן־תחרותו, החזק, המניפולטור והדורסני. הסיפור האלגורי מתאר על דרך ההסוואה העקיפה, הידועה ומובנת למעטים בלבד, אבל הקיימת לדורות, את המציאות הראלית שמאחוריו. הסיפור האלגורי הוא נקמת החלש. כך נהג ש. בן־ציון, כשחבריו הדיחו אותו מעריכת כתב־העת לנוער מולדת, שייסד, באלגוריה שלו “בן־הנשר” בהפועל הצעיר (תרע"ג / 1913) כשתיאר את מדיחיו בדמויות של בעלי חיים.⁵

בסיפור מיוחסים לעטרה, ערמה, לעג, בגידה, תרמית, מזימות, קנאה, רצון להשתלט על רזלה, בכל דרך אפשרית, העמדת פנים של אוהבת, כשמעשיה הם מעשי אויב. זהו סיפור רווי עוינות, אם לא לומר שנאה, “סגירת חשבונות” על עלבונות העבר וההווה; כעס על השוני במעמדם בהווה; על קשיי החיים של שלמה צמח, לעומת פרסומו והצלחתו של דוד בן־גוריון. הסיפור מאשים את בן־דמותה של עטרה, בתככנות, בהשתלטות בדרכי ערמה, בדרכי חלקות, בהעמדת פנים של אוהב, ולמעשה חתירה כנגד אויבו עד לאבדנו. דרכו היא דרך החלקלקות, כשהצחוק הערמומי והמבט בזולתו, מתוך עצימת עין אחת מאפיינים אותו. היחסים בין שתי הפרדות רזלה ועטרה שיש בהם תחילה מעלות, לאחר מכן מעלות ומורדות מסתיימים בקטסטרופה. עטרה, שגרמה למותה של רזלה, מגלה שנשארה “יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב”, אבל החרטה שלה הייתה מאוחרת מדי. בתמונת הסיום המקאברית של הסיפור, הפואנטה היא, שעטרה סוחבת, מבלי־דעת, את “נבלת רזלה רעותה” שאליה היא קשורה, “ואותה היא מוליכה אל השדה, הרחק מן הבתים ויושביהם, טרף לתנים ומאכל לעוף השמים”.

סיום זה, המעיד על נקמת החלש, יש בו מידה לא מבוטלת של ילדותיות, כאותו ילד הכועס על הוריו, מתכנן את מותו, כדי לדמיין כיצד הכול יבכו עליו, יחושו בחסרונו, ישבחו אותו, ובעיקר יתחרטו על התנהגותם כלפיו.

קשה לדעת בדיוק מה הביא את שלמה צמח לסיפור התחשבנות מר זה. כיוון שאינני יודעת את תאריך כתיבתו אלא את תאריך פרסומו בלבד קשה לדעת בבירור אם היה מאורע מסוים ששימש לו עילה, מה היה, או זו הייתה הצטברות של מקרים. לחוקרי פרשת יחסיהם של דוד בן־גוריון ושלמה צמח פתרונים.⁶

ב. בין סיפור למציאות

הסיפור מתאר בארבעה פרקים את מעגל החיים השלם של זוג הפרדות. הראשון “תחת שמי סוריה” מוקדש לנעוריהן המשותפים שבהם גברה החברות על התחרות; בשני, “בדרך רחוקה”, הן נודדות עם עלי בעליהן, לשוק של צידון ומוּצאות למכירה, תוך ניסיונות בריחה ומרד. המתח ביניהן מחריף, אך הידידות עדיין נשמרת. השלישי מתרחש “בכפר העברי”, ב“החווה אילנית”, שליד הכינרת, כשהן ברשות בעליהן החדש “מגבעת־הקש”. המאבק ביניהן מתחלף במלחמתן המשותפת במעבידן. בפרק הרביעי, “אחרית הימים”, לא יכלה עטרה להתגבר על קנאתה בחברתה, וגרמה למותה.

אין מנוס מן ההרגשה, שכל אחד משלבי המעלות והמורדות שביחסיהן, וכל פרט מפרטי הסיפור, יש לו מקבילה מדויקת במפגשים שנערכו ביניהם במהלך חייהם. רובם תועדו ביומניו של דוד בן־גוריון, ובביוגרפיות שלו, וב“פנקסיו” של שלמה צמח. המעטים שלא נמצאה להם מקבילה, או שנשארו כמוסים מן “העין הציבורית” או שהם בכל־זאת פרי הדמיון הספרותי של הסופר. על דרכו בסיפוריו העיד שלמה צמח: “בסיפורי זה [”ז’אנט“], כמו בכל סיפורי, יש יסוד שנטלתיו מן החיים” (סיפור חיי, עמ' 98).

כדי להבין לאשורו סיפור־מפתח אלגורי זה, יש להכיר היטב את תולדותיהם, החל בילדותם המשותפת־נפרדת בפלונסק, המשך בפעילותם בארץ־ישראל ובמדינת־ישראל, לאורך כל ימי חייהם ועד לזִקנתם. מובן שבמסגרת זו אפשר להזכיר “פרשיות נבחרות” בלבד, דוגמה אחת מן הילדות ודוגמה מאוחרת יותר מארץ־ישראל.⁷

מדוע נבחרו פרדות דווקא? – כידוע, הפרדה היא בת־כלאיים של חמור וסוסה או של סוס ואתון, שאינה מסוגלת להתרבות. היא בהמת משא ועבודה מעולה, ומסוגלת לעבודה קשה. השימוש בפרדות לחרישה ולעבודות השדה היה שכיח מאוד במושבות ובקיבוצים מאז ראשית ההתיישבות בארץ־ישראל. בסג’רה עבד שלמה צמח עם זוג פרדות (פנקסי רשימות, עמ' 272) והכיר היטב את טיבן ואת העבודה עמהן. במיוחד זוהה בעל חיים זה עם תכונת העקשנות וההתעקשות: “עקשן כפרד”. בה בשעה יש במילה גם מן המשמעות של נפרד, מחולק, מתבדל, פרֵדה. בהיסטוריה הקרובה של ארץ־ישראל נודע לשבח “גדוד נהגי הפרדות” של המתנדבים העברים במלחמת העולם הראשונה שבא לסייע לצבא הבריטי בגליפולי.

הסיפור מבוסס על המסלולים המקבילים והמצטלבים של חייהם, החל בילדותם ובנעוריהם בפלונסק; הצטלבות דרכיהם ביפו, בפתח־תקווה, ביקב בראשון־לציון, וכלה במאורע המכונן של חייהם, כשהגיעו יחד לסג’רה, ועבדו בה (1907 – 1909). במציאות, חזרו דרכיהם והצטלבו שוב באירופה בשנות מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן בארץ. כפי שכתב שבתי טבת, כל אחד מהם תיאר את הפרטים בצורה שונה, כשהמטרה להראות מי היה תלוי במי וידו של מי הייתה על העליונה. לפי דברי צמח, בסגרה, “דוד בא להתארח אצלי”.

השמות רזלה ועֲטָרָה, הם בלי־ספק שמות מצויים לבהמות, שאינם מעוררים חשד, אבל יש לשער שהם גם שמות־דוברים, שניהם חיוביים. רזלה, האיילה, סמל לקלילות, ליופי ולאהבה, ועטרה, הכתר המסמל את המלך, השליט, אולי רמז לדוד המלך. אולי זה ההבדל שבין דוד, המלך הלוחם, לבין שלמה המלך החכם מכל אדם, בונה המקדש.⁹

שמות הפרדות נזכרים גם בסיפור חיי (עמ' 63),¹⁰ שנכתב שנים רבות לאחר הסיפור, כחלק מזיכרונות סג’רה:

הפרדות שבמציאות, על שמותיהן, אופיין והתנהגותן, נהפכו בסיפור לדמויות אלגוריות, המייצגות את בני דמותם שבמציאות.

לאחר פרסום המאמר בהארץ. תרבות וספרות, בערב שבועות תשס"ו (1.6.2006), שמעתי מפי יורם וֶרטֶה (4.6.2006), נכדו של שלמה צמח, שזכור לו “שבילדותנו היה סבא קורא לפנינו סיפור זה, שאהב מאוד, כסיפור תמים”. הוא הִפנה את תשומת לבי לכך, שבכרך סיפורים, מנוקד השם בצורה שונה: עַטְרָה, אבל בשעת הקריאה לנכדים, ביטא שלמה צמח: עֲטָרָה. איני יודעת אם זו טעות בניקוד או רמז לזפת, לעִטְרָן.

ג. ילדות מתוך התחרות

במציאות

שלושה הם מרכיבי המתח בילדותם של שלמה צמח ודוד בן־גוריון: המשפחות – בן משפחת האצולה מזה ובן המשפחה של המעמד הבינוני מזה; המראה החיצוני – היפה והלא־יפה; הכישרונות – העילוי ובעל הכישרון הספרותי מצד אחד, ולעומתו זה שלא ניחן “בכוחות מחשבה”, נכשל ב“לימודי התלמוד” (שלמה צמח, פנקסי רשימות, עמ' 226) ולא ניחן בכישרון ספרותי.

המשפחות

“אילו הייתה אצולה בעם היהודי, ודאי שהיו בני־צמח נמנים עם המשפחות הראשונות שלה” (טבת, עמ' 36). ואילו על משפחת גרין כתב שלמה צמח: “מה זה להיות ‘בן רחוב העזים’ בפלונסקי ובנו של אביגדור ‘מוכה שחין’ (פארך ביידיש)” (פנקסי רשימות, עמ' 178).

המראה החיצוני

כמו באגדות העם, נבדלו שני החברים זה מזה גם במראם החיצוני. היפה, בן המשפחה המיוחסת, והלא־יפה, בן המשפחה הלא־מיוחסת. שלמה צמח

לעומתו היה דוד גרין “קטן קומה, צנום, גדל ראש ולא יפה, ואין בו נימוסים נאים מבית אב ולא יתרון לימוד התלמוד מפי רב פרטי” (שם, עמ' 36).¹¹

בסיפור

תיאור קונקרטי סמלי ממחיש את מערכת היחסים ביניהן: “רזלה ועטרה אהבו אשה את חברתה, אף כי שונה היה מראה פניהן וטיב מזגן”. שתי הפרדות קשורות זו לזו: “ואפסר אחד קשר צוואר שתיהן”. אין הן יכולות להיפרד זו מזו, ובאשר תלך האחת לשם תלך חברתה. מרכיבי המתח ביניהן הם כמו במציאות: המראה החיצוני וניגודי האופי.

הייחוס

“בעורקי רזלה זרם דם אצילים, כי אמה הייתה סוסה נודעה לתהילה, ושמה הלך לפניה עד המדבר. סימני היחש נראו גם במבנה גופה של בתה”. “לא כן הייתה עטרה, אובדת, בת־בלי־שם”.

המראה החיצוני

רזלה –

עטרה –

ניגודי האופי

האחת עליזה ואהובה על הבריות, והשנייה בודדה, חשדנית, ערמומית, ובעלת תכסיסי־מלחמה.

עטרה הנוגה והחשדנית, קינאה ברזלה חסרת־הדאגות, והחליטה להשתלט עליה במסווה של דאגה לעתידה, שלא היה מחוסר בסיס מציאותי:

עטרה התמימה, שלא הבינה את השינוי שחל בהתנהגותה של חברתה, לא חשדה בכלום, ולעומתה מתוארת בציניות רבה, שמחתה של עטרה על הצלחת מזימתה: “צחוק העורמה היה רק מרתת בין זיפי סנטרה. היא ידעה יפה, את חובתה היא ממלאת ואת טובת חברתה היא דורשת”.

ד המזימה שהצליחה יותר מדי

בסיפור

סיכום מערכת היחסים ביניהן בצעירותן, הוא גם הבסיס להמשך התנהגותה של עטרה אל רזלה בהתבגרותן: “את רזלה חברתה אהבה, אבל שאפה להשתלט עליה. היא בזה בלבה לעליזות רעותה ולקלות־דעתה”. העובדה שהן קשורות זו לזו, הביאה את עטרה לנהוג בתחבולות כדי לאלץ את רזלה לעשות כרצונה באמתלה של דאגה לשלומה. בעת שנקטה תכסיסים אלה כנגד חברתה: “אז היו גם זיפי סנטרה מרתתים בבת־צחוק גנובה, ספוגה עורמה וביטול רב. כמה הייתה לועגת לחברתה בשעה זו”. בדרך זו של העמדת פנים כחברה אוהבת ודואגת, הביאה גם לאבדנה של חברתה.

המלחמה המשותפת במעבידן כללה ניסיונות בריחה והתמרדות של רזלה, בעוד עטרה לא באה לעזרתה ונכנעה בלא קרב. בתקופה זו חלקו, כביכול, גורל משותף של פגיעה גופנית. אבל למעשה רק רזלה נפצעה ועטרה העמידה פנים כדואגת לה:

סיום הסיפור מאיר באור חדש את מערכת היחסים הקודמת ביניהן. הקנאה השתלטה על עטרה. בתירוץ של דאגה לרזלה, גרמה ביודעין לכך, שכל עול החריש והמשא יפול עליה: “אבל היא ידעה יפה, כי כל המשא נפל על שכם חברתה”. הקנאה הייתה חזקה ממנה: “ובראות עטרה את הילוכה הכושל של חברתה, תקפוה רגשי־נוחם וזיק אשמה נצנץ בעיניה הערומות, אבל על תאוותה לא ויתרה”. מה שהפריע לה יותר מכול לא היה הסבל של חברתה אלא העובדה ש“גילו את עורמתה ומזימותיה”. לאחר שהתגלה פרצופה האמתי “שינתה את טעמה. על שכמה הטילה את כל עול העבודות”. “אבל היא איחרה את המועד. בריאות רזלה נהרסה עד היסוד. הרזון לא פסק מלאכול את בשרה”. רזלה נהפכה ל“גל של עצמות ללא תוחלת”. עד הרגע האחרון “לא ויתרה על שלה. היא הוסיפה לצמצם את עיניה ובת־הצחוק הערומה פרפרה בזוויותיהן”. רק לאחר שגילתה עטרה את התוצאות המחרידות של מעשיה, “נפל עליה פחד גדול”; “הייתה איזו ריקנות בלבה. שממון מילאהו”; הזיכרונות מציפים אותה ו“רגשת יתמות כבד נח עליה”. רק כעת, לאחר מות חברתה שהיא גרמה לו, היא עושה את חשבון הנפש העגום שלה: “היא חשה פתאום, כי כל ימי חייה הערימה, זייפה, כיחשה”. רק כעת מתברר לה כי “את רזלה אהבה אהבת־נפש. רזלה הייתה הכול לה”. כשהיא רתומה אל נבלתה של חברתה נעדר מעיניה “צחוק הערמה”; “הן הביעו עכשיו יגון עמוק, ייאוש ושוויון־נפש”. כעת, כשאת הנעשה אין להשיב, הכירה בעובדה, שבלי חברתה היא נותרה “יחידה, עזובה, גלמודה, עם רגש יתמות צורב בלב”.

במציאות

כאמור, כיוון שאיני יודעת מתי נכתב הסיפור, אחת ההשערות היא, שאולי מדובר ב“פרשת סמילנסקי” (1925) שתוארה בידי שבתי טבת, בכרך השני של קנאת דוד (עמ' 431 – 434), שאליה שורבב גם שלמה צמח, שמצא את עצמו בין הפטיש לבין הסדן. מצד אחד היה בן משפחתו של משה סמילנסקי מצד אשתו, ומן הצד האחר היה רֵעו מנוער של דוד בן־גוריון, ואיש תנועת הפועלים ונודע כאדם הגון.

“פרשה” זו, כפי שתיאר אותה שבתי טבת (שם, עמ' 424 – 425) קשורה במתח החוזר ומתחדש בין “האיכרים” לבין “הפועלים”: ב־28 בנובמבר 1925 עקב סכסוך בין האיכרים ברחובות לבין הפועלים, חיברו האיכרים “תזכיר” שהיה “מלא מלשינות ארסית נגד הפועלים היהודים הרודפים את הערבים, נלחמים נגדם בנשק, מתנפלים עליהם וזורעים שנאה בין העמים”. נערכה פגישה עם מושל יפו הבריטי ג’יימס קמבל, שהשתתף בה גם דוד בן־גוריון, שסיפר ליוסף אהרנוביץ על הפגישה, ותמה באוזניו על שמשה סמילנסקי לא הסתייג מ“התזכיר”. אהרנוביץ, שהיה מיודד עם משה סמילנסקי, ביקש לברר את חלקו בהגשת “התזכיר”:

בסופו של דבר חש שלמה צמח על בשרו את החשדנות הטבועה באופיו של דוד בן־גוריון ונכווה ממנה. כשכתב משה סמילנסקי לשלמה צמח את גרסתו שלו לפרשה,

הפרשה צמחה והסתעפה, ומשה סמילנסקי הגיש תביעת דיבה נגד בן־גוריון בבית־משפט השלום העברי ב־10 בפברואר 1926 (עמ' 428). “במשך למעלה מעשר שנים, נודעו משה סמילנסקי ודוד בן גוריון כשונאים בנפש” (עמ' 431). לימים, כפי שהעיר שבתי טבת:

ייתכן שהרקע למתח בין דוד בן־גוריון לבין שלמה צמח מקורו בקִרבה של צמח לחוגי תנועת “ברית שלום” (1925), ואילו בן־גוריון היה ממתנגדיה החריפים. לאחר פרעות תרפ"ט (1929) שזעזעו את היישוב, ואשר החריפו את היחסים בין יהודים לערבים, גברו חילוקי הדעות של בן־גוריון עם אנשי “ברית שלום” שדגלו בפשרות מרחיקות לכת עם הערבים, ומהם שהשלימו עם הפסקת העלייה.¹²

עם זאת נראה לי, שיש לחפש את העילה לסיפור־התחשבנות ונקמה זה בהתרחשות יותר אישית וכואבת, עלבון צורב שלא הִרפה וחיפש לו פורקן. הרקע לאחד מסיפורי העלבון, הוא מאוחר יותר, אבל אולי אפשר לשער, שמעמד מסוג זה של מי שזקוק לעזרתו של חברו, תוך התהפכות ההייררכיה שביניהם, כפי שראה אותה צמח, הייתה מוכרת לו עוד קודם. פעמיים סיפר שלמה צמח, כי בשעה שהיה נתון במצוקה כלכלית קשה, כתב לבן־גוריון וביקש את עזרתו. עצם הפנייה אל בן־גוריון הייתה קשה לשלמה צמח הגאה:

בנוסח השני התקצר הסיפור, ונשארה תמציתו בלבד:

ה. הביקורת: “האנשת יתר”

עד כמה שאני יודעת, התייחסה הביקורת ישירות לסיפור זה, פעם אחת בלבד. מבקר הספרות אברהם אפשטיין, התקרב, אבל לא הגיע. הוא חש שמשהו אינו כשורה בסיפור זה, שיש בו “האנשת יתר” של הבהמות, אבל לא עלה על דעתו, מהי הסיבה האמתית לכך. ברשימת הביקורת שלו: “שלמה צמח (המבקר והמספר)”¹⁴ כתב:

אפשטיין, כאמור, היה קרוב, קרוב מאוד, אבל לא עלה על דעתו שאולי “האנשת יתר” זו מכוּונת, ואין המדובר כאן ב“סיפור אמנותי”.

לעומת סיפור זה, שיבח אברהם אפשטיין את הסיפור “צמד שגלה” שניחן כדבריו

על אף השערות אלה, עדיין אין לי תשובה מתועדת של ממש, לעילה שהביאה לסיפור חיסול־חשבונות זה. יש לשער, שגם סיפורי צמח האחרים הם סיפורי־מפתח ומאחורי הדמויות הספרותיות האנושיות ומעולם החי, מסתתרים אנשים ומאורעות שהיו, מחייו ומסביבתו הקרובה של שלמה צמח.

אפילוג – האירוניה של ההיסטוריה: הבתים שהוחלפו

המבקר כיום בפלונסק¹⁵ אינו יכול שלא להתרשם מן המאמצים שעשתה מועצת העיר כדי להנציח את זכרו של דוד בן־גוריון. המבקר מגיע אל בניין שבחזיתו נקבע שלט, ככל הנראה מאבן־גרנית שחורה, שהודבק בגומחה שבחזית הבניין, מטעם “מועצת העיר פלונסק, 1995” ובו נכתב, בין שאר הפרטים הביוגרפיים, ש“דוד בן־גוריון התגורר בבית זה לפני שעזב את פולין בשנת 1906”. בכיכר העיר, מול בית זה הוצב תמרור, שאחד מחִציו מצביע על רמת־נגב שבישראל כאחד מתאומותיה של פלונסק. ציון מאיר־עיניים דומה מצוי גם בתוך בניין מועצת העיר. רמת־נגב היא, כידוע, המועצה האזורית בנגב, שאליה משתייך קיבוץ שדה־בוקר. הכתובת של הבניין: כיכר ה־15 באוגוסט (Sierpnia Squere 15) פינת רחוב וורשבסקה.¹⁶ הקומה העליונה של הבית משמשת כיום מסעדה. מרתפו של הבית משמש מעין חדר־זיכרון לבן־גוריון ובו בעיקר תצלומים ממהלך חייו. לפי התרשמותו של יעקב פורת, הבית “מפואר” למדי, אם כי אינו “ארמון”, ואין ספק שנעשו בו שינויים ושיפוצים. מאחורי הבית, כמאה מטר בכיוון אחוריו של הבית הנדון ברחוב Wspolna – נמצא אותו רחוב, שנקרא בעבר “סמטת העִזים” (קוזשא; או “קאזֶע געסל”), מצוי מגרש ריק, ובו ממוקם גלעד המודיע בין השאר על ש“במקום זה עמד המבנה (budynek), הוא אותו בית־עץ [ראו בהמשך], שבו נולד ב־1886 דוד גרין”. מבית העץ של משפחת גרין לא נשאר זכר באותו מגרש שבו עמד בעבר.

מימין לגלעד ממוקמת אנדרטה, פסל בצורת עץ, ובתחתיתה נכתב בפולנית ובעברית: “אתר זה הוקם לזכרו של דוד בן־גוריון, כאות ועדות לחידוש קשרי הידידות, בין העיר פלונסק לבין המועצה האזורית רמת הנגב”.¹⁷

ממסמכי הארכיון של מועצת העיר פלונסק, שנמסרו ליעקב פורת בעת שהותו בארכיון של העירייה, מתברר, שהבית ב“כיכר ה־15 באוגוסט”, פינת רחוב וורשבסקה, היה שייך בעבר – “לאחר 1829” – להירש צמח (Hersz Cemach).¹⁸ אין ספק שמסמך אותנטי זה הוא תגלית של ממש. הוא מוכיח למעלה מכל ספק, שהבית הפינתי שעליו מצוי השלט המנציח את בן־גוריון, היה שייך בעבר למשפחת צמח. יש לשער, שמועצת העיר פלונסק, בבחירתה בבית זה להנצחת זכרו של בן־גוריון, כלל לא ידעה שהבית היה שייך בעבר למשפחת צמח, לפחות עד לביקורו של יעקב פורת, באפריל 2006. היא גם לא ידעה דבר על משפחת צמח ועל שלמה צמח. ייתכן שהבית נבחר להנצחת בן־גוריון הן בגלל ייחודו הארכיטקטוני הן בגלל מיקומו הכפול: בכיכר העיר מצד אחד, ובסמיכות לבית הולדתו “האמתי” של בן־גוריון מן הצד האחר.

שלט בחזית הבית מטעם מועצת העיר פלונסק

מסמך בעלות של משפחת צמח על הבית (ארכיב מועצת העיר פלונסק)

גלעד לזכר דוד בן־גוריון:

“…במקום זה עמד המבנה שבו נולד ב־1886 דוד גרין.”

הכיתוב מתחת לאנדרטה

התמרור בככר העיר

כל הצילומים נעשו בידי יעקב פורת

לפי אוריאל פיינרמן ¹⁹ המתייחס קרוב לוודאי לאותו בית:

בית משפחת גרין בפלונסק תואר במקומות לא מעטים על־ידי דוד בן־גוריון עצמו, וכן בכל הספרים, המחקרים, המאמרים, והזיכרונות הרבים שנכתבו עליו.²¹ לעומת זה, לא הצלחתי להגיע לכתובת המדויקת של בית משפחתו של שלמה צמח בפלונסק, וגם לא לתיאור מדויק שלו, להוציא אמירות כלליות על כך, שזה היה בית שבו גרו עשירים ומיוחסים.²²

מריכוז הפרטים המסופרים במקורות השונים על בית משפחת אביגדור גרין, המסתמכים ברובם על זיכרונותיו של דוד בן־גוריון עצמו, עולה, שמשפחת גרין גרה בסמטה לא־גדולה, שנקראה “סמטת העִזים” (קוזשא; או “קאזֶע געסל”). בסמטה זו גרו בדרך־כלל פשוטי־עם.²³ במגרש הרחב מצד דרום, הייתה חצר גדולה ובה שני בתי־עץ של שתי קומות שהיו שייכים למשפחה. שני בתי־העץ היו ירושה של האם, שיינדל פרידמן, בת יחידה להוריה, שהיו בעלי־אחוזה. הבית מתואר חליפות כ“ביתנו הקטן”, ולעתים: כ“ביתנו המרווח”. הבית גבל בכנסייה קתולית־פולנית, ובאחוזת הכומר, שבה גדלו עצי פרי. לידו בית־כנסת, שארון הקודש שלו היה מפורסם ביופיו בכל פולין. הוריו של דוד גרין גרו בשני חדרים מתוך הארבעה, כיוון ששני חדרים הושכרו לשוחט העיר. בבית השני גר האח אברהם, שהתחתן בשעה שאחיו דוד היה ילד כבן עשר או אחת־עשרה, וכן דיירים יהודים נוספים. ביתו של אביגדור גרין היה בית־ועד ומרכז לציוני פלונסק, ובו נוסדה אגודת “עזרא”. לאחר פרעות קישינוב שימש הבית גם “מחסן חשאי לנשק”, “מִפקדה בימי קרב” ו“בית דפוס לכרוזים חוצבי להבות” (ברכה חבס, עמ' 42 – 43). מן הזיכרונות שסיפר דוד בן־גוריון על סבו, אבי־אביו, מסתבר, שהוא “גר בבית הגביר ר' ישראל ליפא אשכול, גיסו של ר' נתנאל צמח, יותר מארבעים שנה”. מזיכרונות אלה מתברר, שהתחרות בין המשפחות החלה כבר בדור זה: “היו לו שיחות וּויכוחים עם בעל־הבית שלו הנ”ל, היה מקנטרו באמרו, שהוא יותר עשיר ממנו והשינה מתוקה עליו – ולו, לגביר, קנאתו שהגיס שלו עושה עסקים יותר טובים, אינה מניחה לו לישון" (דוד בן־גוריון, “נעורי בפלונסק”, ספר פלונסק). צבי אריה גרין, סבו של בן־גוריון, שגר ארבעים שנה כדייר באחד מבתי משפחת צמח, “מאדירי הקהילה”, “לא היה בחזקת בעל־בית בעצמו” (שבתי טבת, עמ' 13).

במקורות אחרים, כגון ברכה חבס, נקרא הרחוב “רחוב העִזים” שתואר כ“סמטה צרה, אשר לא תואר לה ולא הדר” וכן: “סמטה דלה ובתי־העוני שלה”; ובה “בית־עץ בן קומתיים [ - - -] אשר גדרו גובלת עם הכנסיה הפולנית ועם גן־הפירות הענף של הכומר” (ברכה חבס, “ביתו של ר' אביגדור גרין”, ספר פלונסק ועוד). לפי עדותו של שלמה לביא, הסמטה הדלה, הייתה “אפלה ומלוכלכת”, “אבני המרצפת היו שחוקות וזרועות מהמורות שנמלאו שפכים”, אבל בתוכה, “שני בתי העץ בני הקומותיים, החצר והגן של משפחת אביגדור גרין [היו] מקום של רווחה”. לפי עדויות אחרות לא הייתה בבית “אמידוּת”. “מכל מקום, ודאי שלא נחשב הבית לבית־עשירים. משפחת המיוחסים העשירים בעיר הייתה משפחת צמח. בני־משפחה זו היו במשך חמישה דורות עשירים מופלגים” (שבתי טבת, עמ' 16 – 17). ברכה חבס הזכירה גם היא את “משפחת המיוחסים בעשירים שבעיר בשם צמח – בני המשפחה היו במשך חמישה דורות עשירים מופלגים”. וכן:

אביו של שלמה צמח, הרב יחזקאל מיכלסון, היה רבהּ של פלונסק. “כל פינה וכל אבן בפלונסק דיברה במשפחת צמח” (שבתי טבת, עמ' 35); “בית הספר הממשלתי התנהל בקומה העליונה בבית כבן קומתיים, שהיה שייך למשפחת צמח” (שם, עמ' 26).

האם אפשר לשער, על סמך מסמך הבעלות של הבית “לאחר 1829”, שהבית המנציח כיום את שמו ואת זכרו של דוד בן־גוריון היה שייך בעבר למשפחת צמח? האם זה “ניצחונו” הסופי של מי שנולד למשפחה מן המעמד הבינוני, בסמטת העִזים – קוז’ה – על מי שנולד למשפחת אצולה מישראל, בבית משפחה מפואר? האם בית משפחת צמח הוסב להנצחת בן למשפחת גרין?

סיוון תשס"ו (יוני 2006)

א. נושא רגיש נצחי

כל חברה מתלבטת בשאלה אם ואיך להקנות חינוך מיני לדור הצעיר. התשובות משתנות מחברה לחברה ומתקופה לתקופה. מה שמתאים לחברה אחת איננו מתאים לאחרת, ומה שהולם תקופה אחת אינו מתאים לזו שבאה אחריה. כמעט אין חברה אחת שיכולה להשתמש בניסיונות של זולתה, להעתיק ממנה וליישמם. כל חברה צריכה לפתור בכוחות עצמה את השאלה, לתמרן בין המגמות השונות והסותרות בתוכה, להתאימה לתקופתה, להלך מחשבתה ולאורח חייה. אך צפוי שחילוקי הדעות בשאלה רגישה ועדינה זו יהיו עזים וקשים בכל חברה, וכל הצעה שתתקבל על דעתו של פלג אחד בחברה תידחה על־ידי פלגים אחרים בתוכה.¹

בחברה היהודית המסורתית לא התנהלו ויכוחים פומביים בנושא זה כלל. על־אף השוני בין קהילות ישראל השונות, הייתה בחברה היהודית כביכול דרך אחת מקובלת. חינוך מיני גלוי, ישיר ושיטתי לא היה נהוג כלל. בחורי הישיבה הסיקו מסקנות מן הסוגיות הקשורות בנושא דרך איש באישה, דנו בו בעיקר בינם לבין עצמם, ולמדו מן השמועות שעברו בלחישה מפה לאוזן בין הבחורים הרווקים, המאורשים והנשואים. הנשים קיבלו לעתים “הדרכה” מאחת מנשות המשפחה, או מי שלקחה על עצמה את תפקיד “המדריכה”, לאחר האירושין וזמן קצר לפני החתונה עצמה. חלקן כלל לא ידעו למה לצפות ומה מתבקש מהן. המשכילות שבהן, חיו בעולם של דמיונות־ספרותיים שהתבססו על “הרומנים” ועל יחסי גבר ואישה שנרמזו שם.²

ב. בין התמודדות ישירה לעקיפה – שתי דוגמאות

במסגרת מצומצמת זו, תובאנה שתי דוגמאות בלבד להמחשת ההתלבטות בהנחלת נושא זה לנוער. שתי הדוגמאות, מתקופות שונות, הן עלומות ונדירות. הראשונה מבליטה את הקושי הגדול, והשנייה – את אחת הדרכים להתמודד עמו. שתי הדוגמאות מעידות בראש ובראשונה על המרחק הגדול בין אז ועתה, בעיקר בחברה החילונית; אם כי גם בחברה המסורתית חלו שינויים מפליגים. שתי הדוגמאות ממחישות את המציאות בפועל, לפני התגבשות ההלכה החינוכית העקרונית השיטתית. מצוקות היום־יום הכתיבו חיפוש “פתרונות מעשיים”, בכיוונים שונים, ובעקבותיהם התפתח הדיון העקרוני. שתי הדוגמאות מבליטות שתי דרכים שונות להתמודדות עם הנושא: הראשונה, הישירה, נכשלה בשעתה, הושתקה וחזרה לימים להיות דרך־המלך; השנייה, הצליחה בשעתה, הייתה מקובלת מאוד, נדחתה לימים, ואף נעשתה מקור ללעג ולבדיחות.

הדוגמה הראשונה: ספרו של ח“א זוטא: הזרע למינהו!, ירושלים תרס”ט, והוויכוח סביבו; הדוגמה השנייה: ספרה של הסופרת ג’רמן מונטרה־שטראוס: אמא הגידי לי…, הוצאת רודין, תל־אביב תש"ד, בתרגומה מצרפתית של שלומית פלאום, והתקבלותו.

שתי דוגמאות עלומות אלה, יש בהן כדי להוסיף נדבך למחקר יסודי ומקיף בתחום זה של כתיבת ההיסטוריה של התפתחות החינוך המיני לנוער במערכת החינוך העברית בארץ־ישראל ובישראל. להיסטוריה של נושא זה שלושה אגפים: התפתחות המחשבה השיטתית והעקרונית בתחום זה; יישומיה במערכת החינוך הממוסדת, ובמוסדות החינוך של הזרמים השונים; גילוייה בספרי־ההדרכה לילדים ולנוער, להורים, למדריכים ולמחנכים, ובספרות היפה, שנכתבה בנושא זה. ההיחשפות לספרות זו, שהיא בהישג ידו של הפרט, היא פרי החלטה אישית־משפחתית.

ג ח"א זוטא – חלוץ החינוך המיני לנוער בארץ־ישראל

הוויכוח על החינוך המיני לנוער ימיו כימי בית־הספר העברי בארץ־ישראל, שראשיתו בראשון לציון בשנת תרמ“ז (1887). שלמה הרמתי, ברשימתו “החוברת שהוחרמה” (תשנ"ח), סיפר לקוראיו על “הניסיון הראשון לפרסם בכתב הדרכה מינית לבני הנוער” בירושלים, בשנת תרס”ט (1909), ועל המורה והסופר חיים אריה (לייב) זוטא שהיה “חלוץ החינוך המיני” ו“הקדים את דורו” אבל “לא זכה שיישמו את תורתו בנושא זה”. בשולי החוברת נרשם: אביב תרס"ח.

חיים אריה זוטא (נולד בקובנה תרכ“ט / 1869 ועלה בתרס”ד / 1903; נפטר בירושלים בתרצ"ט / 1939) היה מראשוני המורים העברים, והיה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה מנהל בית־הספר “למל” בירושלים.³ החוברת שכתב הזרע למינהו! (שיחה מדעית לבני הנעורים) נועדה כדבריו “להקנות ידע מהימן” לבני הנוער. בה בשעה הקפיד, כדברי שלמה הרמתי, “שלא לפגוע ברגש הדתי של ההורים, המחנכים וגם בני הנוער”. הוא הדגיש “את הבורא כמקור למיניות של כל היצורים”, והמליץ על דחיית "מועד חיי המין לגילים 20 -25 " בנימוק שבארצנו “היפה והחמה… גוף האדם צומח ומתפתח עד עשרים -עשרים וחמש שנים, שאז יוכל האדם להוליד וללדת בצלמו וכדמותו”. ברוח אותם ימים ניתנת “להתאפקות המינית” גם הנמקה לאומית: “והאנשים הבריאים בגופם ובנפשם תקוות העם כולו היא”. חוברת זו עוררה, כפי שכתב שלמה הרמתי, “לא רק מבוכה אלא אפילו בהלה, ולכן, לא רק שהנושא לא זכה לדיון ענייני רציני, אלא שהחוברת הוחרמה ועותקיה נגנזו”.

ד. הסברה מינית בעברית

מה היה בחוברת זו שהפחיד כל־כך את קוראיה, שהיו, ככל הנראה, מורים ועסקני חינוך? מה גרם להם להחרימה? כיוון שאין לדעת אם אמנם נערכו דיונים מסודרים, אם נרשם פרוטוקול, ואם נשמר, הרי כל התשובות תישארנה בגדר השערות בלבד. יש לשער שעצם העיסוק בנושא של הסברה מינית לנוער הרתיע; לא חשוב בכמה הסוואות יסווה את עצמו, ובכמה דרכי עקיפין ינקוט. היה חשש מעצם העלאת נושא רגיש זה, שיעורר מחלוקות לא רק בין הציבור הדתי והחילוני, אלא גם בקרב הציבור החילוני עצמו. השמרנות הייתה רבה, וההרגשה כי יש דברים שאסור לדבר עליהם, במיוחד לפני צעירים, עדיין שלטה בכיפה.

מעיון בחוברת ניתן לראות את הדרך שבה ניסה ח“א זוטא, לתאר בעברית יום־יומית את “מעשה הבריאה”.⁴ מעבר לחסרונם של מונחים עבריים, בולטת התלבטותו של הכותב בין תיאור ישיר לתיאור עקיף, בין רצונו להסביר משהו חשוב וחיוני, לבין הרגשתו, שאותו משהו הוא בלתי־ניתן להסבר ישיר. איך לעשות את הבלתי־אפשרי: לצאת ידי חובת הישירות בדרכי עקיפין; לתאר את המציאות כפי שהיא ולא לפגוע ברגשות ההורים והמחנכים; איך לומר את “הדבר האסור” בלשון “נקייה” אבל מדעית. למותר לציין, ש”מדע" זה איננו מדעי, ולא מעט מתיאוריו רחוקים מן המציאות. לחוברת נימה אפולוגטית חזקה, ו“הצדקה” חוזרת לדוגמאות המובאות בה. מטרתה להראות את נפלאות הבורא. לגלות את החשיבות שבכל הבריות. גם “הרמש הדק, הבזוי לנו והמאוס עלינו!” מעיד על “כוח החיים”. כל דוגמה מסתיימת במוסר־השכל שמטרתו “להכשיר” את החוברת לבוא בקהל. הלקח החינוכי בדוגמה של הציפורים הוא: “אל נא שובבים, אל נא תשחיתו את ביצי הצפרים וקניהן”, כיוון שהן מועילות לבני־האדם: “והיו לצפרים שתבערנה את הרמשים מעצי הפרי, את החפושיות מהירקות הראויות לנו לאכילה”. בלשון ימינו, אסור להפר את המאזן האקולוגי, ובהנמקה של אז: הכול נברא ומכוון לתועלת האדם שהוא נזר הבריאה. החוברת פותחת בדף מיוחד ובו הקדשה מנוקדת הפונה אל הנמענים, בנים בלבד, כמובן: “לנערי בני־ישראל, הבריאים בגופם והטהורים בנפשם”. לפני ההסבר הופיע המוטו המנוקד: “תורה היא וללמוד אני צריך!”⁵

ההסבר המדעי מונה תשע דוגמאות ממוספרות, מדורגות: מן הצומח ומן החי, מן הקטן אל הגדול, מן הפשוט אל המורכב.⁶ כולן מוכרות היטב לקוראים הצעירים: גרגר החיטה, התפוח, השושנה; הזבובים, הסנונית, התרנגולים, הכלבים, הפרה, ולבסוף – האדם “בחיר היצורים”. ההסבר נעשה יותר ויותר נועז, כשמתקרבים אל ההולכים על ארבע, לקראת השיא, של תיאור “האדם”.

ההסברים כתובים בגוף ראשון רבים, ובצורה של פנייה ישירה אל הקורא. כמדריך המהלך עם תלמידיו, נותן להם הוראות שונות, ומסביר להם מה הם רואים: “חצו את גרגיר החטה לשנים בארכו וראיתם באמצע אבק שנתייבש”. “שיחת המדע” כתובה כסדרה של שאלות, שמושׂמות, כביכול, בפיהם של המודרכים, הסקרנים, התוהים על סודות החיים והבריאה, והתשובות שהמורה־המדריך מספק להם. מתכונת זו של שאלות ותשובות היא עתיקת יומין, והתקיימה ומתקיימת כל השנים בספרי הדרכה מכל הסוגים.

זוטא פיתח כמה “מונחי־יסוד” ובעזרתם הסביר את ההתרבות של הצמחים, את ההזדווגות של בעלי־החיים, ובתוכם של האדם. הראשון הוא: “האבק”. בתוך גרגיר החיטה אפשר לראות “אבק שנתיבש”; “אבק דקיק מאד” “הוא האבק המוליד של החיטה!”. השלב השני הוא ההסבר בדוגמה של התפוח: “איך יתהוה האבק המוליד ואיך יוליד?” ההסבר עובר אל התפוח באמצעות מושג נוסף: “האבק הצהב”, הוא “האבק המוליד”. הדבורים נוגעות בכנפיהן “באבק הצהב” ומביאות אותו אל “כוסות קטנטנות” הנמצאות בפרח התפוח פנימה, וכאשר “מתלכד” “האבק בנקב”, צומח “גרעין התפוח”, שלו כוח גדול. תוך כדי הסבר נזכרות המילים: “נקבים”; “כיסי הפרחים”; “אבק זרע התפוח”. סיום ההסבר במילות התפעלות: “זה כחו של האבק הצהב במלאו את כוס הפרח!…” "האבק הדק הזה [ -

• -] הוא הזרע".

מונח אחר בתיאור השושנה הוא: “נקבי שלפוחיות – הכוסות”, שאליהם נופל ה“אבק”, ולאחר מכן “נסגר פי הקנה הקולט את הזרע הצהב, ואחרי זמן מה ויצא גבעול שושנה דק”.

מונחים אלה חוזרים בהסברי הדוגמאות האחרות. בכל פעם נוסף מינוח חדש, נועז וישיר יותר. בהסבר פועל עקרון ההדרגתיות: מן הפשוט אל המורכב; מן הרחוק אל הקרוב; מן האובייקטיבי אל הטעון רגשית; ממה שאינו שנוי במחלוקת, אל המעורר פולמוס.

אבל מה שמנסה הכותב לטשטש מגלה הלשון. המילים שהוא משתמש בהן, לתיאורים עקיפים ו“צמחוניים” של ההפריה ושל ההזדווגות, רומזות ישירות, ובוודאי לקורא של אז, במה בדיוק מדובר. הן מכריחות אותו לערוך את ההשוואה בין מעשי הרבייה ואיברי הרבייה אצל הפרחים, הדבורים ובעלי החיים, לבין אלה של האדם. זוהי לשון “חתרנית” המגלה לקורא במה בדיוק מדובר. ואולי, זה בעיקר, מה שהפחיד את “הסמכויות החינוכיות” וגרם להם לגנוז את החוברת ולהעלימה.

הניסוח, בדוגמה של השושנה, מוליך את הקורא באמצעות הלשון אל הזרע של הגבר: “אל תשחיתו את הגרגרים, את האבק הדק הזה! – ערכו יקר מאד: הוא הזרע של השושנים הנחמדות”. “אל תשחיתו”, הוא כמובן, רמז עבה מאוד לאיסור המפורש, שכל נער מתבגר נתקל בו: “לא תשחת זרעך”. וכך, בדרך “חתרנית”, הכניס הכותב את “המין” בדלת האחורית, לאוצר האסוציאציות של הקורא, והכריח אותו לעשות הקבלה, בין “הזרע” של הפרחים לזרע האדם.

תיאור “חתרני” אחר נמצא במינוח “לבוא”: השושנים “הצנועות”, המתייפות ומגרות ביופיין את “המון הפרפרות המזמזמות לבוא אליהן”. ושוב, כידוע, המושג: “ביאה”, פירושו: “בעילה”, כאחד משלושה שבהם האישה נקנית: “בכסף, בשטר ובביאה” (קידושין א, א).

מונחים אחרים המוגנבים אגב תיאור השושנה וה“פרפרות” “הבאות אליהן”, שמהן יוצאים “זבובים חיים” הם: “זבובים קטנים שדומים למולידם הזכר וליולדת הביצים, שקלטה את הזרע”.

עוד שלב הוא השימוש במילה: “אבר”, כשהמדובר בדוגמה הרביעית של הזבובים: “בקרבו, תוך בטנו הקטנה, שם יש לו אבר המוליד ובו – באבר – הזרע, האבק הנוזלי, המוליד ביצים, שמהן יוצאים זבובים כדמותם מולידם וכצלמם!…” מכאן, למעשה, מתואר בצורה ישירה וגלויה תהליך ההפרייה, תחילה כפי שהוא מתרחש אצל הזבובים:

המילה “המסוכנת” כאן היא, כמובן “יעלה”: “אז יעלה הזבוב הזכר על זבוב אחר, הנקבה”. השימוש בפועל זה, לציון הזדווגות, שהוא תיאור ויזואלי ממשי מעיני המסתכל, קשור גם לפירוש הארמי של המילה “על”: נכנס, חדר, בשימושו העממי.

ומכיוון שהותר השימוש הציורי במילה זו, הוא חוזר גם בתיאור הנעשה אצל הסנוניות, יחד עם כל המושגים הקודמים שכבר הוטמעו: “הסנונית – הזכר, בהרגישו גרוי באבר המוליד כי מלא הוא אבק נוזלי, זרע החיים, עלה על הסנונית הנקבה, ובשפופרת הדקה שבבשרו יצק אליה, אל הנקבה, את הזרע אשר גמל בו”.

שני המונחים החוזרים האחרים הם: “השלפוחיות”, הנמצאות אצל הנקבה, שכבר נזכר בדוגמה של הזבובה, המקבילות למונח ביציות, והמונח החדש “השפופרת”, הנמצאת “בבשרו” של הזכר. צורת הנקבה יש בה כדי לטשטש במקצת את עצמת התיאור הגלוי, אבל משמעות המילה היא: קנה חלול, צנור דק. זהו ביטוי שחז“ל השתמשו בו כלשון נקייה וציורית ליחסי מין: “מכחול ושפופרת”, אבל בפיהם, ה”שפופרת" היא במשמעות בית־קיבול, ומייצגת את האישה, הנקבה.

הדוגמה של התרנגולים קרובה עוד יותר לעולמם של הקוראים, שראו פעמים רבות את מעשי התרנגול בתרנגולות שמסביבו. הלקח שנלמד הפעם ממחיש זאת במיוחד. אוצר המילים שכבר הוכן בדוגמאות הקודמות, משמש גם הפעם תוך התקדמות נוספת אל החשיפה:

כעת נוספו המילים “גירוי” ו“נקב התרנגולת”.

האזהרה, מגלה לפי תומה, כמעשה “חתרני”, את “ההווי” המצטייר משעשועיהם של הצעירים. המורה־המדריך מזהיר את קוראיו־שומעיו שלא יפריעו להזדווגות של בעלי החיים המוכרים להם מסביבתם הקרובה, באותה הנמקה קבועה של טובת־האדם. “הפרעה” זו, הייתה אהובה מאוד על הצעירים, כשחזו בבעלי החיים בשעת מעשה: “אל תפריעו, בנים, את התרנגולים בהפרותם את התרנגולות, פן ימעט אכלכם”.

המעבר מן העופות והביצים אל הולכי על ארבע וההמלטה הוא צפוי. גם הדוגמה של הכלבים כתובה באותה מתכונת: מן הגורים, הכלבלבים הקטנים, אל השאלה: “מי נתן חיים באלה? מי נפח בהם הנשמה? מי העציב [במובן עיצב, נתן צורה] את גופם היפה?” התיאור כבר הולך בדרך סלולה, וממשיך את המגמה של הגילוי והישירוּת:

גם הפעם חזרה האזהרה המבוססת על מעשיהם של הנערים: “אל תפחידו, שובבים, את הכלב בשעה שהוא מזדוג לכלבה, אל תשליכו עליהם אבנים, בהיותם כרוכים זה אחרי זה”. גם הפעם חזרה אותה ההנמקה בדבר התועלת לאדם. תפקידם של הכלבים “לשעשע” את הילדים, ולשמור על הבית ועל עדרי הצאן מפני הזאבים. הוא הדין בדוגמה של הפרה, הממשיכה הדרגתיות זו של מן הקטן אל הגדול, ולקוחה מסביבתם הקרובה של הנערים. השוני כאן, בפרטים שנוספו למען הדיוק, ובהדגשה שהאדם מסייע להזדווגות יזומה זו:

הלקח החינוכי כאן מבוסס אף הוא כקודמו, על ההתבוננות בתגובתם של הנערים בפר “הדורש”: “אל תצחקו, נערים, בראותכם בעדר העיר את הפר החזק הגועה וההומה והמתחכך בפרה ועולה פתאום עליה – זרע הוא מזריע בפרה!” וכן הוא מזהיר את הנערים שלא להכות את הפרה המעוברת, ולא להריץ אותה ולצער אותה, כדי שלא להזיק “לחי שבבטנה”. הכול מתוך אותה הנמקה קבועה אנושית: של הצורך בחלב, בגבינה וב“זבדה לבנה ונעימה לחך”.

הזכרת ההתעברות של הפרה הנמשכת תשעה חודשים, מכשירה את הקרקע למעבר לדוגמה האחרונה, לאדם. ההשוואה עם תקופת ההיריון של האישה מזמינה את ההשוואה עם מעשי־ההזדווגות שתוארו קודם: “כי גם האנשים, בחירי היצורים, מולידים – ככל הצמחים והעופות והבהמות והחיות – כדמותם וכצלמם בשכלם ובמדותיהם, בטבעם ובמזגם”. כדי לשכנע את הקוראים, שגם אנשים חשובים “עושים את זה באותה דרך”, מזכיר הכותב שורה שלמה של אנשים “היותר גדולים בתבל” ש“ככה נולדו”, ביניהם “משה רבנו, דבורה הנביאה [- - -] הרמב”ם, רש“י”. כולם נולדו באותה דרך: “מזרע הגבר שנקלט בנקבה”. אבל בתיאור עצמו חלה נסיגה אל העמום והבלתי־ישיר: “שכלם מן השלפוחית של הנקבה, בהמלאן אבק־נוזלי של הזכר, יצאו ונולדו”. כל אוצר המלים שכבר נעשה בו שימוש, והתיאורים הישירים והגלויים של מעשה־ההזדווגות, נעלמו, ופינו את מקומם ל“אבק הנוזלי” של הזכר ול“שלפוחיות” של הנקבה.

לאחר עקיפה זו חזר המחבר אל העיקר בעיניו, אל אותם הלקחים שקיווה בעזרתם לקבל את ההכשר לפרסום החוברת. אבל כל זה לא הועיל. לא הועיל התיאור של “נפלאות הבורא”; האזהרות החינוכיות של הנערים איך לא להתנהג אל בעלי החיים; הלשון הנקייה והעקיפה, התיאורים של הפרחים, העופות והיונקים; התיאור המוסווה והבלתי־ישיר של הפעילות המינית של האדם; הדרישה לדחיית הפעילות הזו לשנות העשרים של האדם, והאזהרה מאוננות “המחלישה את הגוף ועוכרת את נפש האדם”. החוברת שהפחידה את קוראיה, בעצם העיסוק בנושא הרגיש, נגנזה.

אלא שספר שהופיע אי־אפשר להעלימו. משעה שהופיע זכרו חי וקיים, ויש לו חיים עצמאיים בדורו ולדורות. ספר זה הזרע למינהו, אולי לא נזכר, כדברי שלמה הרמתי, “בחיבורים על תולדות החינוך וגם לא ברשימות ביבליוגרפיות בנושא החינוך המיני” אבל בהחלט נזכר ב“ערך” על ח"א זוטא בלכסיקון של ג. קרסל: “‘הזרע למינהו’ (הספר הראשון בעברית על הסברה מינית לבני הנוער. הוחרם מיד עם הופעתו. תרס"ט)”, וכן בלקסיקון אופק לספרות ילדים: “נסיון עברי ראשון בהסברה מינית לילדים”.

עוד לפני שנגנז והועלם, נשאר זכרו בכתביו של יוסף חיים ברנר, וכבר עובדה זו גרמה לכך שישרוד וייכלל בזיכרון הקולקטיבי. תגובתו של ברנר על ספר זה פורסמה ברבים בזמנה, וחזרה וכונסה, יחד עם כל דבריו האחרים, במהדורות השונות של כתביו.⁷ תגובתו זו, הייתה תמיד בהישג יד של חוקרי ברנר וקוראיו, אבל ספק אם אמנם ניתנה עליה הדעת במסגרת הוויכוח הכולל בנושא “החינוך המיני לנוער”.

ה. ברנר והחינוך המיני לנוער

יוסף חיים ברנר, שדרך־קבע עקב מקרוב אחר כל המתרחש בתרבות ובספרות העברית והיהודית, הגיב גם על החוברת של ח“א זוטא הזרע למינהו. זה היה ארבעה חודשים לאחר עלייתו לארץ־ישראל בשבט תרס”ט (פברואר 1909) במדורו הקבוע בהפועל הצעיר, שכותרתו “מהספרות והעתונות שבארץ”, סיוון תרס“ט, בחתימתו: יוסף חבר, הביא לפני הקוראים את “החדשות” מן “הספרות שבארץ”, מלווה בהערות ציניות ובציטטות “עוינות”. בראש “חדשות” אלה נזכרה החוברת הזרע למינהו, שברנר לא הזכיר במפורש את שם הכותב, אלא נתן בו סימנים מובהקים, שבאותן שנים היו בלי ספק ידועים לכול. מדבריו הסתבר, שהחוברת לא פורסמה ברבים, אלא הועברה קודם כול ל”חבריו המורים המובהקים“, כדי לשמוע את חוות דעתם, אם הספר ראוי לפרסום. בשעה שכתב ברנר את דבריו, עדיין לא הגיעה אליו חוות דעתם. הוא לגלג על כך שהחוברת עדיין “טמונה במחשך”, והלקטורים חוששים מגילוי “הסודות המיניים” לקהל הרחב ולנוער. מניסוח הדברים ניכר, שהחוברת הגיעה לידיו של ברנר והוא קרא אותה, אם כי כנראה לא כאחד מאלה שחוות דעתם תקבע אם תופיע או תיגנז. בעיקר מסתבר מהערתו, שלדעתו היה מקום לפרסם את הקונטרס “בעל השפה הנאה וההסבר הרצוי”, כדי שה”סודות" המיניים – שאותם הוא מכניס במרכאות – יהיו גלויים לנוער.

מגורלה של החוברת מסתבר, שדעה גלויה זו של ברנר, שהובאה לרשות הרבים, לא השפיעה; שחוות הדעת של “המורים המובהקים” הייתה שלילית, והחוברת נגנזה ולא הופצה ברבים.

וזו הערתו של ברנר במלואה:

על הלך נפשו של ברנר באותו זמן תעיד פסקה אחת מתוך אחד ממכתביו הראשונים שנכתבו מירושלים לאחר הגיעו לארץ־ישראל (שבט תרס"ט / פברואר 1909), לידידו אשר ביילין בלונדון מיום: 1.5.1909, כשהוא בן עשרים ושמונה שנים:

כחמש שנים לאחר מכן (תרע"ד / 1914), ברשימת ביקורת עקרונית, ארוכה ומפורטת, עסק ברנר בשאלת השאלות: “אופיו הרצוי של החינוך בארץ־ישראל”. העילה האקטואלית הייתה התעוררות ויכוח ציבורי “לשאלת ה’חדר', ערכו, נחיצותו, יתרונותיו וקלקוליו, תיקונו ואפשרות תיקונו” (“מתוך הפנקס”, הפועל הצעיר, שבט תרע"ד; החתימה: בר־יוחאי).⁹ סעיף מיוחד הקדיש ל“מחברתו של ח.ל. זוטא: ‘המלמד ומורה’, ירושלים, תרע”ד, דפוס ‘אחדות’, ל“א עמודים (נדפס לפני שנים אחדות בהשילוח)”. בסעיף זה התווכח עם הדעות המובעות בו, במיוחד כנגד “ההלל הגדול” ל“חדר”. בין השאר צצה ועלתה שאלת “החינוך המיני”. ברנר ציטט מתוך אי־הסכמה את דברי זוטא “על החינוך המשתמש באמונה בתור אמצעי לבלום את התאוות הגסות והמגונות ביותר” (מהדורת תשמ"ה, כרך ד, עמ' 1124). וסיים במעין “אני מאמין” ליברלי, הומניסטי וחינוכי, שבו ניסח את עמדתו בשאלת מהות החינוך הרצוי ותכליתו, תוך העמדת סולם ערכים ברור ומובהק, שבראשו הגדרת מהותו של “חופש דעות אמתי”:

כשנה לאחר מכן נהפכה שאלת “החינוך המיני לנוער” משאלה מופשטת וערטילאית, לשאלה קונקרטית ומעשית, לנושא בוער הדורש פתרונות, וחובה להתמודד עמו.

ו. נוער בגיל ההתבגרות

בשנה הראשונה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה נעשה ברנר מורה לספרות בגימנסיה העברית “הרצליה” (יולי 1915). באותו זמן כבר היה נשוי ואב לתינוק כבן שנה.¹⁰ בניסן תרע"ז (מרס 1917) כשגירש השלטון התורכי את יהודי תל־אביב לצפון, עברו תלמידי הגימנסיה, עם מוריהם ומשפחותיהם למושבה מאיר שפיה, ובהם גם ברנר. ברנר המשיך להורות בגימנסיה בשפיה עד סוף שנת הלימודים.¹¹

מגעו עם תלמידי הגימנסיה, עם הנוער הארץ־ישראלי של אותן שנים, כמורה, כמחנך וכסופר, הוליד את הסיפור “מהתחלה”. זהו קרוב לוודאי הסיפור הראשון מהווי תלמידי בית־הספר העברי בארץ־ישראל. כתב־היד של הסיפור נמצא בתיק כתבי־היד המגואל בדם, שאימץ ברנר אל חיקו בשעה שניסה לברוח מפני רוצחיו. נוסח הסיפור, שטרם עודכן לדפוס, וחסרו בו כמה עמודים, הושלם לפי נוסח קודם שנמצא בין כתבי ברנר בתל־אביב. הסיפור נדפס לראשונה לאחר מותו, בהתקופה, כרך טז, ורשה, תרפ"ב / 1922, ולאחר מכן במהדורות השונות של כתביו.¹²

התבוננותו הקרובה של ברנר המורה־הסופר, בחייהם של תלמידיו, בני הנעורים, בגיל ההתבגרות, גילתה לו גם את המתח הארוטי והמצוקה המינית שהמתבגרים נתונים בה בכלל, ובארץ חסרת מסורת של חינוך, שהכול בה הוא “לראשונה” בפרט. ובעיקר, לראשונה, קיימת גימנסיה עברית בארץ־ישראל ובעולם היהודי כולו, ובה מתחנכים בנים ובנות יחד. יש בסיפור גם הד לוויכוחים של המחנכים “בוועד הפדגוגי”, המתחבטים אם ואיך להקנות לתלמידיהם המתבגרים “הדרכה מינית”. אין ספק שהמחנכים עצמם לא זכו ל“חינוך מיני”, וספק אם הם מסוגלים להעביר “הדרכה מינית” לתלמידיהם המתבגרים. בד בבד יש בסיפור “מהתחלה” הד גם להתחבטויות של ברנר עצמו בנושא זה.¹³

הסיפור רווי מתחים ארוטיים של התלמידות והתלמידים מתייסרים ומתחבטים בהם. המורה־המספר המתבונן בהם מוסר את שיחותיהם הגלויות והסמויות, המגומגמות והעילגות המבטאות את מבוכתם הרגשית, ולא פחות את הקושי הלשוני לדבר, לראשונה, על נושאים אלה בעברית של יום־יום. מתפתחת לשון “מחתרתית” הרומזת לענייני מין, המובנת לבני החבורה בלבד. לכאורה מחקים את המורה לגאוגרפיה, למעשה “מדברים גסויות”:

המורה, בן־דמותו של ברנר עצמו, מודע למתח הארוטי שבו נתונים תלמידיו המתבגרים, המתבטא בין השאר בהעברת “פתקאות בלי קץ מתלמיד לתלמיד ומתלמידה לתלמידה”, המחליפים כל הזמן מקומות ישיבה: “(בכלל היה אותו אדם רצין עד מאוד והיה מדבר תמיד בישיבות הוועד הפדגוגי על ‘זמן המעבר’ שבחיי התלמידים – הכוונה להתעוררות המינית – מה שמשפיע לרעה על לימודיהם.)” (שם, עמ' 470). כאמור, זוהי עדות המלמדת לפי תומה על ההתלבטות של סגל ההוראה, לראשונה, בשאלה אם ואיך לעסוק בחינוך המיני בבית־הספר. לנוכח ההתרגשות הארוטית בכיתה: “המחנך הקדיש אז את כל השעה לדברי מוסר, קבע כעין מחיצה בין מושבי הילדים והילדות, [ - - -]” (שם). “דברי מוסר” הוא שם קוד לשיעור ב“בעיה המינית”. הקדשת שעת־המחנך לנושא זה, בדרך־כלל בהדרכת אחות בית־הספר, היה “מוסד” שהתקיים לאורך שנים רבות בבתי־הספר בארץ־ישראל ובשנותיה הראשונות של מדינת־ישראל. במסגרתו ניתנה ההדרכה המינית בנפרד לבנים ולבנות.

אביתר בן השש־עשרה ש“בועות עולות בעור פניו” נמשך אל “המשרתת החדשה” “התיאבונית” בלשונו, כלומר, המושכת, הסקסית, “ומתפוצץ בתוכו”; “בחלומות מצטיירים לו רק אברים, אברים… אברים חשופים… והוא רועד ונמק מהתקרבות אליהם” (שם, עמ' 473). המילה “הגסה” השכיחה בשיחות המתבגרים היא “התפתחות”, שבה בלבד “משתמשים” לצורך ושלא לצורך, לרבות רמיזות מיניות על מדרגת “התפתחותן” של בנות מסוימות. בצד עילגות השפה המתחדשת, סיפק גם הפסוק המקראי, במיוחד זה משיר השירים, את האפשרות להגדיר את המצב “התפתחותה” של הנערה: “אחת קטנה ושדיים אין” (שם, עמ' 470).¹⁴ בין הביטויים הנוספים בלכסיקון של מתבגרי הגימנסיה, בשיחותיהם על בנות: “זו כבר בגרה מצוין!”; “מצוין למוץ ממנה!” המורה מתבונן בתלמידיו, אלה “התועים בלילות על יד השיחים” מגיעים למחרת בבוקר לבית־הספר “עיפים, חיוורים, ובלתי־מוכשרים לקלוט דבר מדברי המורים” ואלה “שלא תעו אמש, מאיזו סיבה שהיא, ואינם כל כך חיוורים ועיפים, חושבים את עצמם לאומללים, לאנשים ש’הפסידו' ומתקנאים בתועים” (שם, עמ' 476).

“המיניות” מתוגברת באמצעות הספרות, הנותנת לה ביטוי. התלמידים קוראים רק מקומות מסוימים בספרי־המופת: “גיאוי־די־מופסן אינו נקרא, אבל החלאה שבציוריו, מצוצה, מצוצה עד היסוד” (שם, עמ' 475) וכן בסיפור של טולסטוי על “איזו אשה זונה”, בספרי פשיבישבסקי הפולני, והמספרים הרוסים. ספרים אלה מספקים את “המליצות המיניות” ואת “הגירוי” (שם, עמ' 476).

המורה־הסופר מזדהה עם מצוקות תלמידיו: “האסון הוא, שכמה שקשה על הנער הגירוי, הרי הוא רוצה בו וניחא לו בו”. הוא חושף גם את ההתחבטות של “קברניטי הציבור” והדעות הנשמעות בקרבם על הצורך בצנזורה: “להסתיר ספרים מסוג ידוע מעיני גיל ידוע”, ואינו מהסס מלהביע את דעתו, שלא רק שדבר זה הוא בלתי־אפשרי, אלא הוא דווקא יגדיל בקרב הצעירים את הרצון “לריבוי החיטוט בספרים האסורים” (שם). אפשר לשער שמהדהדת כאן רמיזה לאותו “ספר אסור” הזרע למינהו, של ח"א זוטא, שנגנז לפני כמה שנים, בהחלטת “קברניטי הציבור”.

אין ספק שהייתה מידה רבה של העזה לתאר כך את עולמו של הנוער החי ומתחנך בגימנסיה העברית הראשונה בעולם, את מבוכתם של המחנכים, והיסוסיה של מערכת החינוך. הסיפור חושף נושאים, שעד כה השתיקה הייתה מנת חלקם. הוא מתאר את דלות המחשבה בקרב בני הנוער, עילגות השפה העברית שבפיהם, חולשותיהם, מבוכתם ותשוקותיהם. זאת בניגוד לרצוי, ולמה שציפו מבני הנוער, הגדלים ומתחנכים בארץ־ישראל המתחדשת, בריאים בנפשם ובגופם, שכל ההתלבטויות הגלותיות מהם והלאה.

ז. תסמונת החסידה

דרך־המלך המקובלת באירופה, במשך דורות רבים, להכרח לתת תשובות לילדים איך באים תינוקות לעולם, הייתה באמצעות הסטת התשובה לעולם החי והצומח. לא רק לחסידות המביאות ילדים, אלא גם “להדגמה” מעולמם של הפרחים, הפרפרים, הדבורים וגם של בעלי החיים ההולכים על ארבע. בדרך זו ציפו שהילדים בגילאים השונים “ילמדו” מעולם זה על עולמם של בני האדם, ויסיקו “קל וחומר” על הנעשה בין גבר לאישה. בספרי הלימוד השונים, לא היו בדרך־כלל תמונות של אנשים עירומים, ואם כבר, הרי היו מחוסרי איברי מין, או שאיברי המין היו מוסתרים. תמונות של הגוף האנושי, על כל איבריו היה אפשר לראות רק במוזיאונים. גם באותם ספרים שנתנו, כביכול, תשובות על תהליך ההפרייה וההזדווגות, לא נאמרו הדברים במפורש, ואפילו לא נרמזו. עברו עליהם בשתיקה, דילגו והשמיטו אותם, ומשלב האהבה והקשר בין בני הזוג, תוך בניית הקן המשותף, הגיעו ישר לצאצאים, לביצים, לגוזלים, ושאר הרכים הנולדים. גם ילדים שנולדו בכפר, והיו עדים להזדווגות של בעלי החיים, ולהמלטות של הנקבות, לא תמיד קישרו בין מה שהיה חלק מעולמם, לבין מה “שעושים” בני האדם, ובמיוחד הוריהם.

אין צורך לומר שבחברה היהודית המסורתית הפוריטנית, היו כל אלה “חס מלהזכיר”. כאמור, נולד הצורך הדחוף לתת אינפורמציה, להסביר, להדריך ולחנך, בעיקר עם החינוך החילוני המעורב בארץ־ישראל, בראשית המאה העשרים.¹⁵

ח. “אמא הגידי לי”

אחד הספרים המצוירים לילדים, שהופיע בתל־אביב בשנת תש“ד / 1944, שנות הרעה של מלחמת העולם השנייה, היה ספרה של הסופרת הצרפתייה ג’רמן מונטרה־שטראוס: אמא הגידי לי, בלוויית ציוריה המרהיבים של הציירת אנדרה קרפלס, בתרגום מצרפתית לעברית של שלומית פלאום. הספר יצא בהוצאת “רודין” (Rodin) וכלל שלושים עמודים לא ממוספרים, בגודל 22/30 ס”מ. “הממכר הראשי היה בידי הוצאת ראובן מס, ירושלים־תל־אביב”, “הגלופות בצבעים: ז. צולשיין”. הספר נדפס ב“‘דפוס קואופ’ ‘הפועל הצעיר’ בע”מ, תל־אביב". הספר נדיר, ונמצא בבית הספרים הלאומי האוניברסיטאי בירושלים. עמודי הספר מתחלקים לסירוגין בין ציורי צבע מרהיבים, לבין הטקסט המנוקד באותיות גדולות וברורות. על העטיפה: ילד־נער, היושב לרגלי אמו, היא נוגעת בצווארו, והוא נוגע בידה, וכולו קשוב למוצא פיה. זהו גם הציור החותם את הספר.

ניכר שנעשה מאמץ מיוחד להוציא את הספר בהידור, באותן שנות רעה. ספרים כאלה, במקור ובתרגום, שבהם שותפו מיטב הציירים, ברמה טכנית גבוהה, לא היו נדירים מאוד (הם נדירים מאוד כיום) והצביעו על המדיניות הבלתי־כתובה, לעשות הכל כדי שהילדים בארץ־ישראל יגדלו בלי פגע, באווירה בריאה, ויחוו ילדות נורמלית.¹⁶ במרכזו של הספר שאלת סודות הבריאה: המשך קיום המינים השונים כיצד? השאלה הקבועה והחוזרת היא ככותרת לכל פרק “מאין באים?” היא מוסבת בכל פעם לבעל חיים אחר: “מאין באים הפרפרים הנחמדים” ונמשכת אל: “והדגים הקטנים?”; “והאפרוחים הקטנים?”; “והחתלתולים הקטנים?” ולבסוף כצפוי: “והילדים הקטנים?” הפרקים השונים, מתארים את הזחלים יוצאים מביצי הפרפר, ואת מחזור חייהם עד להפיכתם שוב ל“פרפרים חמודים”; ואת הדגיגים היוצאים מן הביצים ה“רבות־רבות” שהטילה “אמא־דגה”; ומכאן קצרה הדרך לתיאור מפורט יותר של “אמא־תרנגלת”. כעת אפשר כבר להשוות בין ביצי הפרפר והדגה לבין ביצת התרנגולת, ובעיקר להעלות על נס את התנהגותה של “אמא־תרנגולת”, שלא כמו “הפרפרה העוזבת את ביציה והולכת לה בשמש ולא כמו הדגה האדומה המשאירה אותן על קרקעית הברכה”. “אמא־תרנגולת” דוגרת ומחממת את הביצים, וכשהאפרוחים בוקעים היא ממשיכה לדאוג להם עד שיוכלו לדאוג לעצמם. דף מיוחד הוקדש ל“מתרחש בתוך הביצה”, ובו שלבי התפתחות העובר, הנקרא כאן “נבט האפרח”, ולתהליכי בקיעתו מן הביצה. וכך גם “אמא־חתולה” ה“מלאה דאגה” קודם ההמלטה ולאחריה. ההשוואה הנערכת הפעם היא בין הטלת הביצים לבין ההיריון של אימא־חתולה שנשאה את גוריה “בבטנה כדי שיהיה להם חם ונעים”. גם היא דואגת לחתלתוליה עד שיוכלו לצוד בכוחות עצמם. הפרק האחרון הוא גולת־הכותרת של הספר. ראשיתו כבר לאחר הלידה, כשהתינוק שוכב ליד אמו בעריסתו, תוך הסבר כי “תשעה חדשים נשאה בקרבה את ילדה הקטן”. יופיו, בריאותו ורעננותו של התינוק “מוסברים” בכך: “שהרי לפני שנולד גדל מתחת ללב אמו”. סיומו בהצהרת אהבה של הילד לאמו, ובהכרת הטובה לה על ש“נשאת אותי מתחת ללבך, אחרי־כן האכלת אותי מחלבך ודאגת לכל צרכי”. אבל בכך לא תם תפקידה. כעת נשמע מעין מוסר השכל, על ההדדיות הדרושה ביחסיהם: “ועכשו, אמא, עזרי־לי להיות בריא וחזק כדי שאוכל לגמל לך את כל הטובות שעשית עמי ואהיה ראוי לאהבתך הגדולה”.

ציירה: אנדרה קַרְפֶּלֶס

למותר לקבוע שזהו ספר “סטרילי” לגמרי ואין תשובות של ממש לשאלה שנשאלה: “מאין באים?” לא נזכרים בפרקי הספר זכרים, לא בין הפרפרים והדגים, ולא בין התרנגולות והחתולים, ואין זכר לאב ולתפקידיו. הנקבה, האֵם, היא לבדה בוראת חיים ונותנת חיים; היא היחידה הדואגת להמשך קיום המין. ככל שבעל החיים מפותח יותר כך דאגת האם לצאצאיה רבה יותר, עד שיוכלו לעמוד ברשות עצמם. אין שום רמז לתהליכי הרבייה וההזדווגות. כל פרק כתוב כמעין דו־שיח בין הילד השואל, לבין אמו המשיבה לו ומגלה לו, כביכול, את “סודות החיים”. האֵם היא מקור החיים ומקור האינפורמציה כאחד. הילד הוא השואל, והתשובות ניתנות לו בלשון זכר: “אתה רואה”. אין כל התייחסות לעובדה שאולי גם ילדה מתעניינת ומעוניינת בנושאים אלה.

לספר נועד תפקיד אינפורמטיבי מובהק, שהושקע בו מאמץ רב, בציורים ובהסברים המלווים אותם. תפקידו היה לתת לילדים מושג על ההתפתחות של המינים השונים של בעלי החיים; להקנות להם ידע על מחזור החי בטבע; להביא לתשומת לבם את הדאגה של האם לצאצאיה. אבל תפקיד אינפורמטיבי זה הושג כמובן רק בחלקו. כמעט שאפשר לומר שהעיקר חסר בו. רק ילדים בגיל רך מאוד יוכלו להסתפק בו. כבר אז לא היה יכול ספר כזה לספק את סקרנותם של ילדים גדולים יותר, ולענות על תהיותיהם בכל הקשור למין, לתפקיד הזכר, ולשאלה איך באים ילדים לעולם. ואין צורך לומר, ילדים בעשורים האחרונים, החשופים לכל אמצעי התקשורת, ורואים הכול. הוא נראה כיום תם ותמים ואף מגוחך. הוא מעיד על הדרך הארוכה שעברה ספרות הילדים מתיאורים תמימים, “מתוקים”, רומנטיים, מכסים ומסתירים, לספרות המנסה לענות בצורה ישירה, חושפנית, “מדעית”, על השאלות המסקרנות והמרגשות של הילדים בכל הקשור למין. כמעט שאי־אפשר כיום לקרוא את הצהרת האהבה של הילד לאמו כפשוטה, אלא בטון אירוני ואף ציני. מה גם שהילד המצויר על העטיפה ובעמוד האחרון של הספר, הכורע ברך לפני אמו, אינו רך בשנים, אלא ילד מגודל כבן תשע־עשר. יש לספר היום בעיקר ערך היסטורי (לא רק בשל נדירותו), שכן הוא מדגים את השינוי הגדול שחל מתקופה לתקופה בכלל והדרך שבה יש לענות, באמצעות הספרות, על שאלות הילדים בנושא המין בפרט.

ט. העושות במלאכה – מתרגמת הספר

לצערי לא הצלחתי למצוא פרטים על המחברת, הסופרת הצרפתייה ג’רמן מונטרה־שטראוס, וגם לא על הציירת אנדרה קרפלס. גם הוצאת “רודין” שקעה בתהום הנשייה, ואבדו עקבותיה.¹⁷ גורלה של המתרגמת שלומית פרידה פלאום, היה יכול להיות דומה, לולי סקרנותי להתחקות אחר עקבותיה – תחילה בעקבות קשריה עם הסופר יוסף חיים ברנר, בירושלים (בשנים 1911–1914), ועד מהרה בזכות עצמה.¹⁸

מחקרי הבלשי, שנמשך שנים אחדות, הביא בסופו של דבר לידי פרסום הביוגרפיה שלי על חייה המרתקים והבלתי־שגרתיים של המתרגמת: נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה, שהופיע בשנת 2005 בהוצאת כרמל. במסגרת זו יובאו בעיקר אותם פרטי ביוגרפיה הקשורים לעבודתה כגננת בשדה־החינוך בארץ־ישראל.

שלומית פרידה פלאום נולדה בעיר קובנא שבליטא בפורים תרנ“ג (18.3.1893), עלתה לארץ בתחילת תרע”ב (אוקטובר) ונפטרה בירושלים בו' בטבת תשכ“ג (2.1.1963). בת שבעים הייתה במותה. בשנים 1909 – 1911 למדה בסמינר לגננות בפרנקפורט, ולימדה במוסדות חינוך בעיר זו. בת שמונה־עשרה עלתה לארץ־ישראל לפי הזמנת חברת “עזרה” וניהלה גן ילדים בעיר העתיקה בירושלים. יחד עם חברותיה הגננות הכניסו שיטות חינוך מודרניות לגני הילדים בארץ, לפי משנתם של פסטאלוצי־פרבל ומונטסורי, כשהן מלמדות “עברית בעברית”. בשנת תרע”ג (1913) השתתפה ב“מלחמת השפות” שהתנהלה בארץ־ישראל, כנגד ההוראה בשפה הגרמנית במוסדות החינוך בארץ, כפי שדרשה חברת “עזרה”. לאחר מלחמת העולם הראשונה ניהלה בדמשק שני גני ילדים וסייעה בארגון בית היתומים בעיר זו. משנת תרע“ט (1919) החלו מסעותיה ברחבי העולם. מסעות אלה, שנקטעו על־ידי גיחות קצרות לארץ־ישראל, נפסקו בשנת תרצ”ד (1934), לאחר שהותקפה בברלין שלאחר עליית היטלר לשלטון, נפגעה בגופה ובנפשה, ומיהרה לחזור לארץ־ישראל. הם התחדשו שוב (מקסיקו, דרום־אפריקה, ארצות הברית) ונפסקו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939). במסעותיה ברחבי העולם, השתלמה בין השאר בחינוך באיטליה, אצל מריה מונטסורי ובאוניברסיטת קולומביה בניו־יורק. לאחר מכן ביקרה במוסדות חינוכיים שונים בצרפת, באנגליה, בשוויצריה, ובצ’כוסלובקיה. היא נפגשה עם כל ה“מי ומי” ברחבי העולם, בהם פילוסופים, מחנכים, סופרים, אמנים ומדינאים – נשים כגברים. גולת הכותרת של מסעותיה הייתה שהותה בהודו בשנים תרפ“ב – תרפ”ד (1922 – 1924), “ארץ־לא־נודעת” באותן שנים, שנעשתה לה “מולדת שנייה”. היא התיידדה עם המשורר רבינדרא־נת טאגור, ועבדה במחיצתו באשראם שלו, למדה ולימדה שם. לפי בקשתו נפגשה עמו באירופה כמה פעמים וחליפת המכתבים ביניהם נמשכה עד יום מותו. בשנים תרפ“ה – תרפ”ח (1925 – 1928) ניהלה בתל־אביב גן ילדים פרטי, עצמאי, המבוסס על שיטות החינוך המודרני, האירופי והאמריקני, תוך שילוב משנתו החינוכית של רבינדרא־נת טאגור. זה היה “גן־ילדים פתוח”, מעין “מעבדה” כהגדרתה, “שבה נפגשו המורים יחד עם התלמידים הקטנים עם צרכים, בעיות ועניינים שונים, ושמחו יחד בפתרם איזה פתרון מוצלח, בגלותם איזו תגלית ובבצעם איזה מעשה קשה. ההרגשה החברתית הייתה חזקה בביה”ס" (בת ישראל נודדת, עמ' 261; נוסעת אלמונית, עמ' 200 – 201). ייתכן שאפשר לראות בגן ילדים זה את המבשר של מודל “בית הספר הפתוח”, שכן הנהיגה בו שיטות לימוד חדשניות ונועזות, שהקדימו את זמנן. בגן זה למדו מקצועות מגוונים: תיאטרון, מלאכת יד, ציור, הבעה, לצד חינוך חברתי, הקניית אהבת הארץ באמצעות מקצועות הלימוד השונים. ניסיון חינוכי נועז זה, שהקדים את זמנו, לא האריך ימים ולא השאיר עקבות על מפת החינוך בארץ־ישראל (נוסעת אלמונית, עמ' 202 – 203).¹⁹

שלומית פלאום השאירה אחריה אוטוביוגרפיה שהיא גם ספר־מסע: בת ישראל נודדת (1935), חיזיון נדיר ואולי יחיד במינו בעברית, וביוגרפיה של רבינדרא־נת־טאגור (1946). בכל מקום שבו שהתה ראתה את עצמה כאישה יהודייה מארץ־ישראל. בד בבד הייתה רגישה לסבל האדם באשר הוא ולקיפוחם של נשים וילדים במיוחד, שנלחמה על זכויותיהם. בארץ־ישראל ולאחר מכן במדינת־ישראל, לא מצאה את מקומה. היא לא הצליחה להגשים את תכניותיה בתחום החינוך ונדחקה לשולי החברה. סיפוריה על הודו ועל פגישותיה עם גדולי־עולם התקבלו בתמיהה ובזלזול, ובגדיה יוצאי־הדופן הוציאו לה שם של דמות אקזוטית ותמהונית. שנותיה האחרונות היו רבות סבל, חולי ומחסור. האישה שהקדימה את זמנה ונשכחה עוד בחייה, הייתה מלכה בצאתה וקבצנית בביתה.

לא הצלחתי לדעת איך וממי קיבלה שלומית פלאום עבודת תרגום זו. האם בחרה לתרגם את הספר, או שהייתה אסירת תודה על שהצליחה לקבל עבודת תרגום, ובכך לסייע בפרנסתה. אמנם היא ידעה צרפתית, אך סגנונה העברי לא היה מופתי אם לנקוט לשון המעטה. אין ספק שהיה צורך לערוך את תרגומה עריכה נמרצת. ייתכן שזו הייתה דרך מכובדת של אחד מידידיה לסייע לפרנסתה בשנים הקשות של מלחמת העולם השנייה. בתרגומה, הקולח בדרך־כלל, שיתפה את הקורא הצעיר שלה, בקשיי המינוח העברי, בשעה שלא מצאה תחליף נאות למילה הלועזית. כשתיארה את הפקעת שטווה הזחל בתהליך ההתגלמות שלו, השאירה את המילה הלועזית: “קוּקל”, ופנתה אל קוראה בסוגריים: "(שם מצחיק, לא כן?"). כיוון שחסרים פרטים על הנסיבות שהביאו אותה לתרגום ספר זה, קשה גם לעמוד על הקשר בין משנתה החינוכית לבין ספר זה. בד בבד יש לשער, שעל־אף קשיי הפרנסה לא הייתה מקבלת על עצמה לתרגם ספר לילדים שלא עלה בקנה אחד עם השקפותיה החינוכיות.

י. ההתקבלות – “הוא לא מעניין”

שני ספריה של שלומית פלאום, מרתקים ככל שהיו, לא זכו, עד כמה שידיעתי מגעת, לכל תגובה. ההתעלמות הייתה מנת חלקם. לא מפתיע אפוא שגורל דומה היה גם לספר זה, שכן שנים רבות לא זכו ספרי ילדים לביקורת שוטפת בעיתונות ובכתבי־העת. לכן מפתיע הוא שנשארה עדות נדירה, אם כי “ספרותית”, להתקבלות ספר ילדים זה, כפי שתיאר אותו אחד הילדים “הספרותיים” שקיבלו את הספר מידיה.

שלומית פלאום הייתה בת־דודה של אמו של הסופר יהושע קנז, והוא זכר את דמותה ואת ביקוריה אצלם בשנות הארבעים והחמישים.²⁰ תמרה, אחת הגיבורות בסיפורו “נוף עם שלושה עצים” (הוצאת עם עובד, תשס"ב / 2002) היא בת־דמותה של שלומית פלאום; הילד בסיפור, הוא בן־דמותו של המחבר, ופחות או יותר גם בן־גילו, על כל השינויים המתחייבים מ“העברה” של דמות מן המציאות לדמות ספרותית.²¹ הספר שקיבל הילד מידי “דודניתה” של אמו, הוא אחד האמצעים שבעזרתו מתבטאת התבגרותו בסיפור. אמנם בראשית הסיפור הספר מתאים לגילו, אבל אינו מעניין אותו, ואין הוא קורא בו. בסופו של הסיפור, אפילו אמו, אומרת ל“דודניתה”, שהילד כבר גדול, ואילו הספר מתאים לקטנים.

ייתכן, כמובן, שבמציאות אהב “הילד” את הספר, ורק בן־דמותו הספרותי, אינו מתעניין בו. זאת, בהמשך לאותו יחס של “התאכזרות קרה ומרוחקת”, שבו תיאר גם את דמותה של תמרה “הדודנית” בסיפור.²² תהיה הערכתו של הילד לספר אשר תהיה, יש לשער שעצם החוויה של קבלתו מידי המחברת הייתה עזה, והשאירה את רישומה בזיכרונו, ולימים נעשתה לאחד מחומרי הגלם של הסיפור. מכל מקום, הילד שבסיפור דוחה את הספר ונאלץ לשקר בגללו. בסוף הסיפור הוא מתעניין “בדבר האמתי”, בזוג האוהבים שצויר בתמונה, ולא בספר הסטרילי, שהתיימר להביא הסבר ל“סודות החיים”, אבל למעשה עבר בשתיקה על מה שבאמת עניין את הילד: “סודם האפל” של “זוג האוהבים” (עמ' 276).

בחופשת החנוכה באה תמרה “הדודנית” לחיפה כדי להתארח אצל בקי אמו של הילד, והשיחה נסבה על הכינים או על “ביצי הכינים” כפי שמתעקשת האם לומר, בשערותיו של הילד. שאלותיה של תמרה יש להן הד לשאלות בספר אמא, הגידי לי: “‘ואיך הביצים האלה הגיעו לשערות שלו’ אומרת תמרה, ‘מי הביא אותן שם?’”. הילד מתאר את קולה והליכותיה:

ההמשך מספר, אמנם בלשון רבים, על ספר זה: “אהבה זו ממלאת גם את ספרי הילדים שהיא כותבת ואף מעטרת בציוריה, בדרך כלל פרחים עתירי עלים, פרפרים ודבורים”. במציאות, תרגמה שלומית פלאום רק ספר ילדים אחד, ולא ציירה אותו, אבל, ציוריה שולבו בשני ספריה האחרונים למבוגרים. הילד ממשיך בעדותו על ספרה זה: “בביקוריה היא מביאה תמיד אחד מספריה מתנה ‘לילד שלכם’ (שאת שמו אינה מצליחה לזכור)” (עמ' 206).

הילד מעדיף להתבונן בה מאשר לקרוא את הספר שקיבל ממנה, והוא דוחה את קריאתו: “היא חשה שהילד מתבונן בה, זוקפת את עיניה מעל לספר ומביטה בו. ‘כבר קראת את הספר שהבאתי לך?’ ‘אני קורא אותו במיטה, לפני השינה’” (עמ' 208). תמרה חשה שאין לבו של הילד הולך אחר הקריאה בספרה, והיא מפתה אותו במתנות ו“משחדת” אותו כדי שיקרא בכל־זאת: “הפעם הבטיחה תמרה לילד כי לאחר שיגמור לקרוא את ספרה, שהביאה לו במתנה, תקרא באזניו עוד אחד מסיפוריו של טאגור” (עמ' 208 – 209). הספר נזכר שוב בשיחה שבין האם, בקי, לתמרה, הרוצה “לקנות איזה דבר טוב לילד שלכם”, כיוון שהיא מרגישה שספרה שהעניקה לו אינו מוצא חן בעיניו, ואינו בגדר מתנה של ממש. על כך מגיבה האם: “אבל את לא צריכה לקנות שום דבר. יש לו הכול. והבאת לו ספר שלך, זאת המתנה הכי יפה” (עמ' 218).

האם מוכיחה את הילד על שהוא מבקר יותר מדי אצל השכנים ואומרת: “לא יותר טוב לקרוא ספר? עד היום לא גמרת את הספר של תמרה”. ותשובתו: “הוא לא מעניין”. והאם עונה: “אבל הוא כל־כך קצר. וכשניסע לירושלים היא תשאל אותך על הספר, מה תגיד לה?” (עמ' 242). בביקור בירושלים, בחופשת הפסח, “לא שכח הילד את מצוות אמו להודות לה שוב על ספרה היפה שהביאה לו ולשקר ולומר לה כי קרא אותו ונהנה ממנו הנאה מרובה” (עמ' 250). בדירתה של זהבה, חברתה של תמרה, ראה: “אהילי המנורות העשויים כתחרה של נחושת ואורן מטיל על התקרה צורות של פרחים ועלים וטווסים וציפורים מצויצות, הדומים לציורים בספריה של תמרה” (עמ' 252).

במקום ללמוד את “סודות החיים” מספרה המצויר של תמרה, לומד הילד את “עובדות החיים” – עליו לשקר לתמרה, כדי לשמח אותה, כדי לשמור על היחסים הטובים בין בני המשפחה, וכדי שתעריך אותו ותמשיך להרעיף עליו מתנות ולספר לו סיפורים. לעומת השקר שהוא אומר לתמרה, הוא אומר באומץ לאביו ולסובבים אותו, את האמת על הכותל “אני לא סובל את המקום הזה” (עמ' 256). וכך התבגר בירושלים, בין השקר, שאולץ לומר, לבין האמת שהעיז לומר. לאחר המלחמה, כששבה המשפחה “למושבה” (היא פתח־תקווה)

התבגרותו באה לידי ביטוי בכך, שהפעם לא רק שלא קרא את ספרה של תמרה, וגם לא הקשיב כבעבר “לקריאתה האיטית בקול נרגש וחרישי” מתוך סיפוריו של טאגור, אלא “הירהר בזוג האוהבים החבוי בסתר השיחים ובסודם האפל” (עמ' 276), בתוך התמונה של רמברנדט, שצייר־העתיק החייל הבריטי. ניצחה התמונה את המילים.

שבט תשס"ו (פברואר 2006)

אפילוג

לאחר פרסום מאמרי קיבלתי חומר נוסף מרמה זוטא שנאסף בידי נכדיו של ח“א זוטא: תמר הורוביץ ודודו זוטא, בעלה של רמה. חומר זה מעיד על ההיסטוריה של ההתחקות אחר החוברת האסורה (לרבות מאמרו של שלמה הרמתי שנזכר במאמרי): א. צילום של ‘הזרע למינהו’, מן המקור השמור בספריית הקונגרס בוושינגטון די.סי. העותק הגיע מ”אוסף דיינארד, מתנת ג’ייקוב שיף 1914“. צילום זה נעשה בידי נכדתו, תמר הורוביץ, בהיותה בשבתון בעיר זו בשנת 1985. ב. ביקורת של אליעזר שְׂמאלי: “איזה מין אנחנו”, בהארץ, 20.10.1974 על ספרה של אסתר קל בשם זה, שהופיע בהוצאת לוין אפשטיין מודן. בפתח הרשימה סיפר מזיכרונותיו: “כשנכנסתי ב־1920 לבית־המדרש למורים בירושלים, עבר בין הסמינריסטים מיד ליד ובהסתר ספרון בלתי־רגיל. שם הספרון היה הזרע למינהו ומחברו מורנו חיים זוטא ז”ל, ניסה לענות בו לילדים בשפה קלה ובצורה חינוכית על שאלתם הנצחית: ‘מאין באתי ואיך נולדתי פתאום’. אינני יודע בפקודת מי ובאיזה צו הוחרם הספרון ונגנז עם הופעתו, אך כשהיינו מעיזים לשאול את המחבר לפשר הגזרה היה משתמט ומשיב: ‘לא איכשר דרא’ כלומר: עדיין לא הוכשר הדור…” מעדות זו מתברר, כדברי אליהו הכהן (ראו בהמשך) ש“קונטרסים בודדים הצליחו להסתנן החוצה ועברו מיד ליד בין תלמידים וסמינריסטים”. ג. לאחר הופעת הספר תינוק בא לעולם בעיבודה של מרים ילן־שטקליס (1957) ובעקבות שיחה עם אליעזר שְׂמאלי, פרסם אוריאל אופק את סיפור ההתחקות אחר החוברת האבודה, לרבות זיכרונותיו של אליעזר שְׂמאלי, בכותרת: “הזרע שנשחת”, בהארץ, 26.10.1984. ברשימה זו הזכיר גם את תגובתו החיובית של “ברנר הנון־קונפורמיסט”, ש“ראה בעין יפה את הופעת ‘הזרע למינהו’ ולא חשש לכתוב שיש בספרון זה הסבר רצוי לילדים.” ד. אליהו הכהן במדור: “ליקוטי ארץ ישראל”, בכתב־העת אריאל. כתב־עת לידיעת ארץ־ישראל, חוברת 147 – 148, יוני 2001, עמ' 98 – 101, חזר והתחקה על “חוברת קטנה וצנומה” זו, במאמר שכותרו: “מסתרי הכוח המוליד. צעדים ראשונים בהסברה מינית בארץ”.

תודה לנכדיו של ח"א זוטא, תמר הורוביץ ודוד זוטא, על שהביאו חומר זה לידיעתי. תודה מיוחדת לידידתי מילדות רמה זוטא (לבית טשרנוביץ אבידר), שכדבריה במכתבה מירושלים מיום 14.7.2007: “אני רק השליח!”.

מקורות

יוסף חיים ברנר, כל כתבי, כרך ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז / 1967. בכרך זה כלולים כל מכתבי ברנר.

יוסף חיים ברנר, כל כתבי ברנר, מהדורת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשמ"ה.

נורית גוברין, נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה, הוצאת כרמל, תשס"ה / 2005.

שמואל גולן, “חינוך מיני”. אנציקלופדיה חינוכית; כרך א: יסודות החינוך, הוצאת משרד החינוך והתרבות ומוסד ביאליק, תשכ"א / 1961.

שלמה הרמתי, “החוברת שהוחרמה”, עת־מול. עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, בעריכת שלמה שבא, כרך כג, אלול תשנ“ח (ספטמבר 1998), עמ' 9 – 10. חיים אריה (ליב) זוטא, הזרע למינהו!, ירושלים, תרס”ט, דפוס עזריאל.

יצחק כפכפי ואורי ברנר (עורכים), עוד זכרונות על ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"א / 1991.

ג’רמן מונטרה־שטראוס, אמא הגידי לי…, הוצאת רודין, תש"ד. מצרפתית: שלומית פלאום; ציורים: אנדרה קרפלס.

פרידה שלומית פלאום, בת ישראל נודדת. זכרונות, מסעות, פגישות, הוצאת בית מסחר ספרים “ל. מאיר”, תרצ"ה / 1935. בספר שולבו ציורים של המחברת.

פרידה שלומית פלאום (מתרגמת), ראו: ג’רמן מונטרה־שטראוס.

פרידה שלומית פלאום, רבינדרא־נת טאגור. המשורר, הפילוסוף, הסופר, המחנך, הקומפוזיטור, הצייר, המרצה והנוסע, בצירוף תרגומים מבנגלית, סנסקריט ואנגלית וציורים מאת המחברת, הוצאת “שנטי”, תש"ו / 1946.

יהושע קנז, נוף עם שלושה עצים, הוצאת עם עובד, תשס"ב / 2002, עמ' 205 – 279.

ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, הוצאת ספרית פועלים, 1965.

גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880 – 1980, כרך ה: בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות, הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר, 1998.

¹

א. על השם מוסף, גלגוליו ותפקידיו

שם המדור לספרות של דבר, מוסף, מעיד על יחס הכבוד הגובל בקדושה, שיוחס לתפקידה של הספרות העברית. הספרות העברית בעולם החילוני ממלאת את תפקיד התפילה בעולם הדתי; היא מקבילתה של התפילה, אם לא לומר תחליפה. כידוע, מוסף היה במקורו קרבן נוסף שהיו מקריבים בבית המקדש בשבת, בראש חודש ובמועדים. לאחר שחרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, הייתה תפילה נוספת על הרגילה, ואומרים אותה בציבור בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים. וכך אכן נכתב בכותרת המשנה של המוסף לספרות של דבר: “המוסף לשבתות ולמועדים”. מכאן ואילך נעשתה המילה: “מוסף” שם נרדף למדורים הספרותיים בעיתונות היומית ובכתבי־העת הכלליים.

עד כמה שזיכרוני אינו מטעה אותי, דב סדן סיפר לי פעם שהוא הוא שנתן את השם “מוסף” למדור הספרותי. אבל בריאיון עם יהודה פרידלנדר (ידיעות אחרונות, 5.3.1982) העיר המראיין: “אם איני טועה, היה זה כצנלסון שהביא את הצירוף העתיק מסידור התפילה ונתנו עניין לתוספת הספרותית”. סדן בתשובתו לא התייחס כלל להערה זו.

הכותרת “מוסף” הופיעה בפועל לראשונה בכ“ט באלול תרפ”ה (18.9.1925), כלומר בערב ראש השנה תרפ"ו. יום קודם נזכר השם בפרסומת מוקדמת למדור ספרות.

קודם לכן הופיע החלק הספרותי בימי שישי, בלא כותרת מיוחדת, כחלק בלתי־נפרד מהעיתון. דב סדן לא ערך בשלב זה את המוסף, אבל היה חבר מערכת דבר. לפני שנקבע השם “מוסף” התלבטו בין שמות כגון: “תוספת לשבת” או “הוספה”.

ברל כצנלסון, שייסד את המוסף, ערך אותו בשנותיו הראשונות. לאחר מכן הוא נערך לסירוגין בידי מאיר בוגדן; זלמן רובשוב (שזר); יצחק יציב ודוד זכאי.

דב סדן היה ממשתתפיו הקבועים של דבר החל מיום כ“ז בכסלו תרפ”ו (14.12.1925), ושלושה חודשים לאחר מכן נעשה חבר המערכת של דבר מיום ז' באדר ב' תרפ“ו (11.3.1927). היו לו שם מדורים קבועים “בין השיטין” ו”אגב אורחא" שבהם הגיב דרך קבע על הכל, בחתימות שונות.

מינויו של דב סדן, מאנשי הפנים של דבר, לתפקיד עורך “המוסף” היה טבעי וכמעט מחויב המציאות. דב סדן היה באותה שנה בן שלושים ואחת (נולד ב־1902). כפי שהעיד סדן בריאיון עם יהודה פרידלנדר הוא קיבל על עצמו את תפקיד עורך “המוסף” לפי בקשתו של זלמן שזר, ובלשונו “שהיה בעצם העורך הכללי, ואף יצא לפעולות בגולה, והוא שבקשני להקל עליו ונעניתי לו, ועריכת ארעי נעשתה לי עריכת קבע, שנמשכה שש שנים עד שאמרתי לעצמי: הֶרֶף”.

הספרות היפה הייתה משולבת בדבר מראשיתו. כידוע, החל דבר להופיע ביום שני, ט' בסיוון תרפ“ה (1.6.1925). כבר בגיליונו הראשון השתתפו סופרים מובהקים כש”י עגנון, דוד הופשטיין, א“צ גרינברג, א”ז רבינוביץ, שהיה אז זקן סופרי ארץ־ישראל. כאמור, חודשים אחדים לאחר מכן, בערב ראש השנה תרפ“ו, הופרד החלק הספרותי מהחלק הכללי, ויוחד לו מדור מיוחד, שהופיע בנפרד בימי שישי ובערבי חגים. הוא אף נכרך בנפרד. הפרדה זו נפסקה בט”ו בסיוון ת"ש (21.6.1940), ימי האימים של ראשית מלחמת העולם השנייה, והמדור נבלע בגוף העיתון, עד להפרדה הבאה.

גיליון דבר הראשון מיום שני, ט' בסיוון תרפ"ה (1 ביוני 1925)

מדיניות זו של שילוב הספרות היפה בעיתון הייתה חזקה כל־כך עד ש“בראשיתו היה מרכז הכובד של העיתון נוטה אל הצד הספרותי על חשבון הצד הרפורטאז’י־עתונאי הצרוף”.² דבר שימש “חממה לסופרים, אם נודעים ומפורסמים ואם צנועים ומוצנעים [- - - ]. אלה קבלו עידוד ב’דבר' על ידי ברל כצנלסון, ומשה ביילינסון. ובייחוד ב’מוסף' הספרותי בימי עריכתו של דב סדן”. “‘דבר’ היה מיוחד גם בכך שהקדיש מאמרים ראשיים לסופרים”.³ לחשיבות זו של הספרות כחלק בלתי־נפרד מעיתון כללי יש מסורת ארוכה בעיתונות העברית מראשיתה. על כך כתבתי במחקרי: המדורים לספרות בעיתונות היומית (מאי 1999). חשיבותה של הספרות הייתה כה גדולה עד שהעיתונים היו זקוקים לספרות כדי להצדיק את עצם קיומם ולהתהדר בה כהצדקה לרצינותם ולמכובדותם. העיתונות העברית קיבלה לגיטימציה מן הספרות, והסופרים מצדם השתמשו בעיתונות. מסורת זו של שילוב ספרות בעיתונות נמשכה גם בעיתונות הארץ־ישראלית מראשיתה (תרכ"ג/1863). כוחה של הספרות בתוך העיתונות לסוגיה גבר עם ייסודה של עיתונות מפלגתית ענפה, במיוחד של מפלגות הפועלים השונות בארץ־ישראל. חברו כאן יחד האמונה בכוחה של הספרות להשפיע ולחנך, והתפיסה של מפלגות הפועלים, שהן אחראיות לחינוכו של עַם ולא רק של חברי המפלגה.

על חשיבות תפקידו של עורך המוסף לספרות, העיר לימים דב סדן בהערותיו לחליפת המכתבים בינו לבין ברל כצנלסון (1931), ואמר “שמעמדו של ברל כעורך הספרותי נחשב אף יותר ממעמדו כעורכו הכללי של העיתון, ובחמש השנים הראשונות של ‘דבר’ היה עיקר עניינו במוסף לשבתות ולמועדים”.⁴

מחקר מקיף על ראשיותו של דבר, פרסם ג. קרסל ב“דַּבָּרָהּ של תקופה”,⁵ ואחריו כתב פנחס גינוסר על “תחילת המוסף הספרותי של ‘דבר’ ועל רקע תקופתו”.⁶

ב. דב סדן כעורך “המוסף” לספרות של ‘דבר’

שש שנים ערך דב סדן את “המוסף” לספרות של דבר. הגיליון הראשון בעריכתו הופיע ביום י“ב באב תרצ”ג, הוא גיליון לא לכרך ח. הגיליון האחרון בעריכתו הופיע בכ“ז בתמוז תרצ”ט (14.7.1939). היו אלה שש שנים קשות וגדושות מאורעות רבים: החל מעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, עליית יהודי גרמניה לארץ־ישראל; הידלדלות המרכזים היהודיים במזרח אירופה; דרך מאורעות תרצ“ו – תרצ”ט (1936 – 1939) ועד ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. כל אותה עת היה צורך לתת ביטוי למאורעות האקטואליים, אבל גם לשמור על חיי הספרות והתרבות, ולהמשיך את מהלכם והתפתחותם.

בגיליון האחרון שערך דב סדן, התפרסמה בעמוד האחרון של “המוסף” הערה בחתימתו דב שטוק [סדן]:

אין הסבר לסיבות שהביאו אותו למכתב התפטרות זה.

באותן שנים היה נהוג לא פעם שלא לציין את שמות העורכים בשולי הגיליון. מסיבה זו לא נרשם תאריך ההתחלה המדויק לעריכתו של דב סדן את “המוסף”. גם סדן, מסיבות השמורות עמו, לא מסר נתון זה. יש לשער שבתחילה לא הייתה בין העורכים חלוקת תפקידים מוגדרת, וחברי המערכת כולם היו שותפים לעריכת “המוסף”. אשר לתאריך ההתחלה, ג. קרסל הוא שהביא את תאריך ההתחלה: י“ב באב תרצ”ג.⁷ אבל גם בשעה שסדן כבר היה עורך "המוסף, המשיך רק שמו של ברל כצנלסון להופיע בשולי העמוד האחרון שלו, שכותרתו: “העורך האחראי”.

כאמור איני יודעת את הסיבה להתפטרותו של דב סדן מעריכת “המוסף” לספרות של דבר. אני יכולה רק לשער. מראשית דרכה של הספרות העברית בארץ־ישראל התקיים ויכוח, במסגרת מפלגות הפועלים (ובמיוחד מפלגת “הפועל הצעיר”) אם הספרות צריכה להיכתב בידי “סופרים מקצועיים” או על־ידי פועלים, אנשים־מן־השורה, מי שביום אוחזים במעדר ובלילה הם אוחזים בעט סופרים. ויכוח זה החל כבר עם ייסודו של כתב־העת הפועל הצעיר בשנת תרס“ז (1907) והתלקח מדי פעם במחזוריות כמעט קבועה שהייתה קשורה לוועידות המפלגה. זה היה גם ויכוח בין שניים מראשי המדברים בעלייה־השנייה: יוסף חיים ברנר ואהרן דוד גורדון. ברנר (וכמוהו גם יוסף אהרנוביץ ודבורה בארון) חש כי הספרות צריכה להיכתב בידי סופרים “מקצועיים” שמלאכתם בכך, ואילו אהרן דוד גורדון היה בעד “סופרים־לעת־מצוא”, סופרים־פועלים. לדעת גורדון, רק סופר כזה, שבא מן העבודה, מן השדה, יכול לתת ביטוי נאמן לרחשי לבם של הפועלים. פרשה זו נדונה בהרחבה בספרי על דבורה בארון, שהייתה עורכת המדור לספרות של הפועל הצעיר, והתפטרה יחד עם בעלה, עורך הפועל הצעיר יוסף אהרנוביץ בשנת תרפ”ג (1923). ייתכן, כך אני משערת, שוויכוח זה והלחץ עליהם מצד עסקני המפלגה, לפרסם דברי פועלים שאינם סופרים, היה אחת הסיבות להתפטרותם.⁸

ייתכן, כי הסיבה להתפטרותו של דב סדן מעריכת “המוסף”, חוץ מזה ש“נמאס לו”, הייתה דומה להתפטרותם של בארון ואהרונוביץ. דעתו של ברל כצנלסון, הייתה כדעתו של א"ד גורדון. זה היה ויכוח על “ספרות העבודה”, כפי שקראו לו אז, וגם ג. שופמן לקח בו חלק מן הצד של הסופרים.⁹ ויכוח זה, כפי שכתב ג. קרסל, אפיין את דבר מראשיתו.¹⁰ גם במסתו, “הפותח שער”, שהוקדשה ליובל השמונים של דב סדן¹¹ חזר אליו ג. קרסל, וציטט את ברל כצנלסון שאמר:

כנגד דעה זו, שכאמור “אין מקום אצלנו לסופרים פרוספיונאליים שיתארו את החיים – אלא הכתיבה צריכה לנבוע מתוך החיים”, יצא אברהם שלונסקי הצעיר. אבל, למעשה, שיתף ברל בדבר, לפחות במדור הספרות, כמעט אך ורק “סופרים פרופסיונאליים”.¹² במתח בין “ההלכה” לבין “המעשה” גבר “המעשה” ו“המוסף” של דבר היה הבית של הסופרים “המקצועיים”. ייתכן, שהתפטרותו של דב סדן מעריכת “המוסף”, קשורה גם בוויכוח זה, בשעה שגבר קולם של “עסקני המפלגה” שרצו “להכתיב” לו, “מלמעלה”, מדיניות זו, אולי לאחר, שלא הסכים לפרסם את הגיגיהם, או לבצע “מדיניות תרבות” פופולרית. אם פעם תתפרסם חליפת המכתבים הענפה של דב סדן, ייתכן שאפשר יהיה למצוא סימוכין להשערתי זו, או את “הסיבה האמתית” להתפטרותו.

ג. מדיניות העריכה של דב סדן עורך המוסף

כאמור, שש שנים ערך דב סדן את המוסף, מי“ב באב תרצ”ג – כ“ז בתמוז תרצ”ט / 14.7.1939 (ממש ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, שאז עדיין לא ידעו מתי תפרוץ!). יש לזכור כי בשנים אלה חתם בשמו: דב שטוק. החלפת השם נעשתה החל מיום כ' באלול תש"ח (24.9.1948), כפי שהצהיר עליה בהערה למאמרו: “צנזורה” בדבר מאותו יום.

דב סדן שקיבל את עריכת המוסף מברל כצנלסון, בתיווכו של זלמן שזר, היה קנאי מאוד לדבר ולמוסף שבעריכתו. הוא עשה מאמצים רבים כדי למשוך אליו את טובי הכוחות הספרותיים ולעודד על במתו כל ניצוץ של כישרון שגילה בסביבתו. הוא גם נלחם את מלחמות העיתון והגיב פעמים רבות על “גנבות” ספרותיות ממנו, על העתקות שלא ברשות, על סילופי ציטוטים כביכול ממנו, ועוד מעשים רבים מסוג זה שראה בהם פגיעה במוניטין של דבר. יעידו על התגובות הרבות ודבריו בוועידות שונות של ההסתדרות על דבר. במיוחד נלחם כנגד עזיבתו של סופר “שלו” ומעברו לעיתון מתחרה, מעשה שנתפס בעיניו כבגידה אידאולוגית ולא פחות כבגידה אישית.

יש לזכור את האווירה של אותן שנים סביב עיתון מפלגתי, אבל לא פחות ביחסי עורך־סופר. במערכת היחסים בין העורך לסופריו נתבעה נאמנות הדדית רבה. העורך ראה עצמו מחויב לסופריו הקבועים, והסופרים נתבעו לנאמנות לעיתון ולעורכו. מי כמוני כבת של עורך ותיק, ישראל כהן, עורך הפועל הצעיר למעלה משנות דור, יכולה להעיד על כך. סופר קבוע בעיתון אחד, המפרסם את דבריו בעיתון אחר, ולוּ גם באקראי, נתפס כבוגד, כמפר אמון. מעבר כזה פגע בראש ובראשונה בעורך ובמרקם היחסים עמו, אבל גם בכל הסובבבים אותו. על־אחת־כמה־וכמה כשהמדובר בסופר חשוב ונחשב. הדוגמה של נתן אלתרמן שעזב את דבר ועבר להארץ בנובמבר 1934, לאחר כשלושה חודשים וחצי שבהם השתתף בדבר ב“סקיצות תל־אביביות”, ותגובתו החריפה מאוד של סדן, תוכיח זאת. תגובתו הקשה של סדן תוארה בהרחבה במאמרי בסעיף: “מדוע עבר אלתרמן ל’הארץ'?”¹³

המוסף לספרות של דבר בכלל, ובעריכתו של דב סדן בפרט יכול לשמש דוגמה ומופת לעריכה של מדור ספרותי בעיתון יומי. עד היום חוזרים למוסף זה¹⁴ ונזקקים לו סופרים, וחוקרי תרבות וספרות. יש בו כדי להאיר כמעט כל נושא בתחומי התרבות והספרות והחיים היהודיים והעבריים בארץ־ישראל ובגולה.

חלקו של דב סדן במוסף זה היה רב משאפשר לשער במבט ראשון. “מרדן שלא תמיד קיבל מרות, אפילו של הדאלאי למה הגדול בתנועת הפועלים” [ברל כצנלסון, כמובן] הגדיר אותו לימים אברהם שאנן, אף הוא מעורכי המוסף (משא, 12.3.1982). “השושבין” כינה אותו ג. קרסל (דבר, 9.8.1946) בתפקידו כמעודדם של צעירים ומתחילים רבים. דב סדן לא רק ערך את המוסף, כעורך פעיל ויוזם, אלא גם כתב בו מדורים רבים שאינם חתומים, או מדורים החתומים בשמות־עט שונים ואף משונים. לימים סיפר לי, ובוודאי גם לאחרים, שהשתמש בשמות־עט רבים כל־כך עד שאפילו הוא עצמו, שניחן בכוח זיכרון מופלג, לא זכר את כולם, וזוהי בכייה לדורות.

מדור הכרוניקה “בספרות ובאמנות”, שנכתב במשך שנים בידי ברל כצנלסון, עבר לידיו של דב סדן והביא לקוראיו מידע מעודכן ומגוון מתוך שפע העיתונים וכתבי־העת שהיו מתקבלים במערכת.

בזכות כוח זיכרונו המופלא, וכושר עבודתו המדהים, הצליח להפוך את המדור הספרות למרכז תרבותי וספרותי, במה לסופרים ותיקים ומתחילים, זירה לעידוד כישרונות, בית לסופרים עולים וסופרים היושבים רחוק, סדנה לטיפוח כתיבתן של נשים ועוד ועוד. המושג: “בית” אינו מליצה אלא ממשות. דב סדן כעורך המוסף של דבר היה כתובת לרבים מאוד, בארץ ובגולה (אז עוד הייתה גולה), ובתפוצות (הסופרים העברים בארצות הברית); לסופרים ותיקים, ולסופרים עולים שזה מקרוב באו; למי שכתב עברית, ולמי שכתב בלשונות זרות, “לעז”, ונזקק לתרגום כדי לפלס את דרכו בקרב הקהל הארץ־ישראלי. במיוחד בלטה התמסרותו לטיפוחם ולעידודם של אחרוני הסופרים בפולין, שנתן להם במה במוסף ועמד עמהם בחליפת מכתבים ערה. מקצת מכתבים אלה נכללו בידיעות גנזים שהוקדש לסופרים עבריים שנספו בשואה, בעריכת ישראל כהן, אבי, ניסן תשל"ג.¹⁵ זו הייתה האנתולוגיה המקובצת הראשונה שהציבה גלעד לסופרים העברים שנספו בשואה. סופרים אלה ראו את דב סדן כפטרונם (דוד ויינפלד),¹⁶ הן לפני עלייתם לארץ הן לאחר עלייתם וקשיי היקלטותם. למותר להוסיף שבמסגרת פעילותו הספרותית, גאל דב סדן לא מעט מכתביהם של הסופרים העברים וסופרי יידיש שנספו בשואה, דאג להוציאם לאור בצירוף מבואותיו. עוד יש להדגיש שהייתה לסדן רגישות מיוחדת לסופרים ילידי גליציה, מחוז הולדתו, ונקט מדיניות מַפלה מיוחדת לעידודם, לתרגם לעברית את כתביהם ולפרסמם בעברית במקור או בתרגום.

נזכיר בהם את שמותיהם של הסופרים שנספו בשואה ונאחזו בדב סדן בקשר מכתבים נואש וטרגי: פרץ אופוצ’ינסקי; דוד יוסף בורנשטיין, יצחק אריה ברגר, חנן דז’ביצקי, ישראל אליהו הנדלזלץ; אברהם דב ורבנר; מלכיאל לוסטרניק; מתתיהו מיזס; נתן שטוקהומר. וכמובן רבים אחרים.

כדוגמה אחת מני רבות אצטט את פתיחת מכתבו של יצחק אריה ברגר (נולד באוהנוב, גליציה, ב־13.2.1907, ונספה בשואה) לדב סדן, מהורודנקה, בלי תאריך:

המשך המכתב על הנעשה בגליציה, מרתק ועצוב לא פחות, אבל חורג ממסגרת זו.

במשוררים הצעירים שהחלו את דרכם מעל דפי המוסף של דבר בעריכתו של דב סדן, אזכיר את שלמה טנאי, בן התשע־עשרה, בשנת 1938, מראשי המדברים של “דור בארץ” ומעורכי ילקוט הרעים ויוזמיו.

כל גיליון חדש של המוסף היה בו גיוון, חידוש, הפתעה, שילובי ישן וחדש, מקור ותרגום, וכן במה לגילוי הכוחות השונים שפעלו בארץ ומחוצה לה בתחומי התרבות והספרות. מעל דפי המוסף, מימש דב סדן הלכה למעשה, את השקפתו הספרותית־תרבותית־היסטורית־ציונית, שלאחר השואה התגבשה למִשנה עקרונית סדורה ב“מסת מבוא” שלו, בשנת תש"ז / 1947. זוהי תפיסתו “הכוליית” בדבר האחדות של ספרויות עם ישראל ללשונותיהן (עברית, יידיש, לשונות נכר), לזרמיהם (חסידות, רבנות, השכלה), ולמקומותיהם בכל תפוצות הגולה, ועל היות המכנה המשותף שלהן רב על המפריד. בסוגריים יש להעיר כי דן מירון ערער על משנתו זו של דב סדן עוד בשנים 1982; 1985 והבליט את המפריד על המשותף. לאחרונה (תשס"ה / 2005) חזר לערעורו זה בספרו הרפייה לצורך נגיעה,¹⁷ וזכה לשבחיהם של יצחק לאור וחנן חבר מעל דפי המדורים לספרות של הארץ.

אבל נחזור לדב סדן עורך המוסף בשש השנים שלפני מלחמת העולם השנייה. בגיליון הראשון של המוסף בעריכת דב סדן, מיום י“ב באב תרצ”ג, השתתפו: ישע סמפטר בשירים, יעקב פפרניקוב בסיפור; ראובן גרוסמן בביקורת על “יוליוס קיסר בתרגום עברי” של א“א ליסיצקי; יצחק יציב בביקורת על ספרו של שמואל ליב בלאנק נחלה; מיכאל אסף בסקירת “ספרים על המזרח ממקורות ערביים”; א”ש יוריס בביקורת תאטרון, יחד עם מי שחתם מ"י פלוני; וסקירה, קרוב לוודאי של דב סדן עצמו “בספרות ובאמנות”.

בגיליון השני בעריכתו מיום כ“ו באב תרצ”ג, השתתפו ש. שלום ויוכבד בת מרים בשירים; דוד שמעוני בסדרה בפרוזה “בחשאי” וכן ש"ד גויטין ושרגא קדרי.

גיוון המשתתפים והתוכן מגלה את סימני ההיכר המאפיינים את מדיניות העריכה של דב סדן: שיתוף סופרים עברים מכל המרכזים היהודיים בעולם, במיוחד פולין וארצות הברית; גיוון בז’אנרים (שירה, פרוזה, ביקורת, תרגום, מדעי היהדות); עידוד נשים יוצרות – כמעט שאין גיליון בלי השתתפותה של אישה או על אישה.¹⁸ סדן היה אחד ממפלסי הדרך השיטתיים והמובהקים ביותר לנשים סופרות בעברית, ביידיש ובלשונות־נכר, ונתן את דעתו להבליט כל מקרה של אישה־כותבת ולעודד כל ניצוץ של כישרון. הוא הקדיש עשרות רבות של מסות מיוחדות לנשים. על כך יעיד, בין השאר, “מפתח השמות הכללי” של כתביו שערך יוסי גלרון.

אם נמשיך את סימני ההיכר המאפיינים את מדיניות העריכה של דב סדן נראה גם מגמה קבועה של שילוב ספרות עברית וספרות העולם; ספרות ההווה יחד עם אוצרות ספרות הדורות הקודמים; מקור ותרגום; ייצוג נכבד וקבוע לסופרי ארץ־ישראל ולהוויה הארץ־ישראלית.

בחינה מקרית של שני גיליונות נוספים בעריכתו, חודשים אחדים לאחר מכן, מחזקת את מערכת השילובים והאיזונים שאפיינה את מדיניות העריכה של דב סדן במוסף. הגיליון האחד הוא מד' בטבת תרצ“ד והשני מי”א בטבת תרצ“ד. גם בשניהם נמצא את המשכה וחיזוקה של אותה מדיניות: שירה ופרוזה; מקור ותרגום; מאמר, מסה וביקורת; סופרי עיר וכפר; גברים ונשים; סקירות ואינפורמציה ספרותית מן העולם הגדול ומארץ־ישראל. בגיליון מיום ד' בטבת תרצ”ד: מאמר, שאינו חתום, עם פטירתו של המשורר היהודי־גרמני, סטֶפאן גֶיאורגה; תרגום שלושה משיריו של סטיפן גיאורגה בידי ש. שלום, יוסף ליכטנבום וז.ר.; סיפור של דוד מלץ. במבקרים הסוקרים: מרדכי נרקיס; א“י ברוֶר; דב הר־ששון. בגיליון מיום י”א בטבת תרצ"ד; שיר של יוכבד בת מרים; מחזה בעברית של הסופר והמבקר היהודי־גרמני אוסקאר בוים (בלא ציון המתרגם); שני מאמרים נוספים של סטיפן גיאורגה, האחד של גרהרד ליבס מבית אלפא והשני של יהושע טילמן מלבוב. סקירות ביקורתיות על ספרים וכתבי־עת, בעיקר בעניינים יהודיים בעולם, חתומות בראשי תיבות; וסקירה ארוכה ומפורטת על הנעשה “בספרות ובאמנות” בארץ ובעולם, בהיקף של עמוד כמעט שלם, בוודאי של דב סדן עצמו.

בין שאר סעיפי מדיניות העריכה של המוסף אפשר למנות את “גיליון־הנושא” – גיליונות מיוחדים, שהוקדשו לנושאים מסוימים, לרגל יובל, פטירה, או מאורע ספרותי. רשימת “גיליונות הנושא” ארוכה מאוד ומגוונת מאוד.

קורא המוסף חש שהוא חי את העשייה התרבותית והספרותית בארץ ובעולם. הקורא חש שהוא שותף לה, נמצא עם “היד על הדופק” ומעורה בנעשה בתחומי הספרות העברית וספרות היידיש בארץ ומחוצה לה, ובספרות העולם.

אברהם שאנן, שנמנה עם עורכי המוסף לדבר בתקופה מאוחרת יותר, כתב במסתו: “דב סדן – עורך ה’מוסף'”, שפורסמה באותו גיליון של משא. דבר, שהוקדש ליובל השמונים של דב סדן (12.3.1982):

מן הראוי לסיים בציטטה מדברי דב סדן עצמו, שגילה, במסה על אורי ניסן גנסין, ביום י“א בשבט תשמ”א, שמץ ממדיניות העריכה שלו:

כסלו תשס"ו (דצמבר 2005)

א. גלי העלייה לארץ – בין אהדה לעוינות

בהיסטוריה של היישוב בארץ־ישראל עד הקמת מדינת־ישראל, מקובל לספור חמש עליות: הראשונה 1882–1903; השנייה – 1904–1914; השלישית – 1919–1923; הרביעית – 1924–1932; והחמישית – 1933–1939.

עיצוב: צבי רוזנברג

עולים בדרך לארץ־ישראל (תרצ"ג/1933)

העלייה־החמישית מזוהה עם עלייתם של יהודי גרמניה לארץ־ישראל “עליית היקים”, אם כי, למעשה, הייתה “העלייה הגרמנית” רק רבע מעולי “העלייה־החמישית”. זיהוי זה נעשה, כיוון שעולי־גרמניה הטביעו עליה את חותמם, ניכרו בייחודם, והתבדלו.

אם לארץ־ישראל עלו מכוח־המשיכה של ארץ־ישראל ומכוח־הדחיפה של הגולה, במינונים שונים, הרי עלייתם של יהודי גרמניה הייתה מכוח־הדחיפה בלבד, לאחר עלייתו של היטלר ימ“ש לשלטון. כל עלייה סבלה מקשיי היקלטות רבים, בשל אופייה המיוחד ובשל התנאים בארץ־ישראל. כל עלייה “התחרתה” לימים, בחברתה, מצוקתה של מי גדולה יותר. “התחרות” זו נמשכה גם לאחר קום המדינה, עם גלי העלייה הגדולה שהגיעו לארץ, בתקופת המעברות, ולאחר מכן, עם גלי העלייה הנוספים, מאז ועד ימינו. כל גל הוליד בעקבותיו שפע של יצירות אמנות, בתחומי “המדיה” השונים. יצירות אלה, מהן שנכתבו בידי “הנוגעים בדבר”, הנקלטים, ומהן בידי הקולטים. הכול ביקשו לבטא את המצוקות הקשות של ההיאחזות בארץ־ישראל, ולאחר מכן במדינת־ישראל לדורותיה. הקשיים היו בכל התחומים האפשריים, ובין השאר ביחס של החברה הקולטת לעולים החדשים שזה מקרוב באו. לצד העזרה והאהדה, לא חסרו גם גילויי עוינות והתנכרות כלפי “החדשים”, “הזרים”, “השונים”. בד בבד ה”תחרות" על מנת־הסבל הרבה ביותר, זכתה גם לביטוי סטירי ופרודי, בתחומי האמנות השונים, כגון: בפזמון, במערכונים, בסרטים.

ה“הוכחה” הטובה ביותר להיקלטות התמצתה, בין השאר, בכך, שעם כל גל עלייה חדש, נהפך גל העלייה הקודם ל“וותיק”, והתייחס לעולים החדשים בדיוק כמו שהתנהגו עמו בזמנו, כלומר בהסתייגות ובעוינות, וחוזר חלילה.

הביטוי הנוקב ביותר למחזוריות זו נעשה על דרך הפרודיה במערכון של אורי זהר ואריק איינשטיין, ששילב צחוק בבכי, והעמיד ראי עקום לנוכח פרצופה של החברה הישראלית, וכוחו יפה מאז ועד היום.

ב. אילמות הדור הראשון

האומנם היה סבלם של עולי גרמניה, גדול במיוחד? האומנם הייתה היקלטותם קשה במיוחד? האומנם אפשר למדוד סבל? האומנם אפשר להשוות בין קושי לקושי? כל עלייה ונסיבותיה המיוחדות, שמהן גם נגזרו קשייה וסבלותיה? אין ספק שהכול סבלו, ולכולם היה קשה, ובלי לשפוט ב“תחרות” זו על מנת־הסבל הרבה ביותר, מן הראוי לעסוק בכל עלייה לגופא, ובעיקר בהשתקפות הקשיים המיוחדים של כל אחת מהן בתחומי האמנות השונים, ובהקשר כאן, בספרות היפה בעברית. בד בבד, במחקר המקיף והכולל, אם ייכתב וכאשר ייכתב, מן הראוי יהיה להשוות בין הביטויים השונים של קשיי הקליטה של יצירות הספרות של העליות השונות, כפי שבאו לידי ביטוי משני הצדדים: הקולטים, הנקלטים, וממרחק השנים – בניהם וצאצאיהם של העולים.

בגלל קשיי הקליטה המיוחדים של עולי־גרמניה, ובראשם אי־יכולתם לקלוט את השפה העברית לאורך כל חייהם, ומאמציהם להישאר בטריטוריה לשונית גרמנית בארץ־ישראל ובישראל, לא קם מתוכם סופר עברי שיתאר את קשייהם בעברית מנקודת ראותם של הנקלטים. כשהדור הראשון ניסה לתת ביטוי להוויית הגלות בארץ־ישראל, הוא עשה זאת בגרמנית, ונזקק לתרגום. דור ראשון זה נשאר, במידה רבה, זר לקוראי העברית ולספרותה. ושוב, לא כאן המקום אפילו להזכיר בקצרה, סופרים ומשוררים אלה, בהם גדולי עולם כמאכס ברוד, סמי גרונימן, אלזה לסקר־שילר, אריה לודויג שטראוס.

היה צריך לעבור דור שלם, עד שגדל “הדור השני” ואפילו השלישי, ובגר, ועמד על דעתו, ויכול היה לתת ביטוי לחוויית הזרוּת של הוריו, “היקים” בארץ־ישראל, ולחווייתו שלו. זה היה דור שגדל במשפחות עם דיבור גרמני בבית, ועברי בחוץ, שחווה יחס של התנכרות, ובעיקר לגלוג מצד הסביבה על “ההורים היקים”, עם כל הסטראוטיפים הרבים שנקשרו להוויה זו.

מן הראוי לחזור על המפורסמות, להסתייג ולומר, כי הספרות מטבעה נותנת ביטוי לסבל ולמצוקה, לכישלון ולהחמצה, ולכן, תרומתם הממשית והרבה של יהודי גרמניה לכלכלת הארץ ולתרבותה כמעט אינה ניכרת בה.

רק לשם השלמת התמונה, אבל לא מיצויה, מן הראוי להזכיר כמה מן הסופרים, שתיארו את קשיי היקלטותם של עולי־גרמניה בארץ־ישראל. תחילה היו אלה סופרים־עדים, ולאחר מכן סופרים שהם דור שני ושלישי. כגון ג. שופמן, VATER’…. (1942) ועוד; ישראל זרחי, מלון אורחים (1943); חיים הזז, הרת עולם; חבית עכורה (1946) ועוד; נעמי פרנקל, שאול ויוהנה. טרילוגיה (1956 – 1967); ש"י עגנון, שירה (1971); שולמית הראבן, עיר ימים רבים (1974); דוד שחר, יום הרוזנת (1976); רות אלמוג, “חול בגביע הכסף”, “פנקסי רשומות, מכאן ומשם”, “רוח כבדה”, בתוך אחרי ט"ו בשבט (1979) ועוד; חיים באר, נוצות (1980); יואל הופמן, “קצכן” (1988) בתוך ספר יוסף ועוד; יהודית קציר, “שלאף שטונדה” (דצמבר 1989) בתוך סוגרים את הים ועוד; גרשון שקד, מהגרים (2001); רוביק רוזנטל, רחוב הפרחים 22 (2003); יורם קניוק, הברלינאי האחרון (2004) (לראשונה בגרמניה ב־2001).

בנושא זה אין הבחנה בין ילידי גרמניה ואוסטריה, בוודאי לא בעיני ה“קולטים” בארץ. כאמור, התמונה הספרותית, על “היקים” בספרות העברית, מורכבת ורחבה הרבה יותר, ומצפה למחקר מיוחד. לא נזכרו כאן זיכרונות ומחקרים על ילדות במשפחה “יקית”: ומחקרים על “היקים”. כמו כן אין המדובר בניצולי שואה ילידי גרמניה.

ג. יצחק שנהר: מארץ אל ארץ

בהקשר זה אתרכז ביוצר אחד, יצחק שנהר, תוך הדגמה של כמה מן המוטיבים המרכזיים בחמשת סיפורי עולי־גרמניה שלו, ובהזכרה מפורטת קצת יותר של שלושה מתוכם: “חצר עזובה”, “זקנים”, שניהם משנת 1942, ו“חולות” (1945–1947).

יצירתו של יצחק שנהר ידועה כיום רק לאותו חוג מצומצם של נאמני הספרות העברית לדורותיה. וחבל. שנהר הוא סופר מורכב, אנין, מסוגנן וספוג תרבות. הספק, התהייה, ההתלבטות, הביקורת, הרגשת הזרות, ההחמצה והכישלון, מאפיינים את דמויותיו ואת נושאיו. יצירתו מתפרשת על נושאים ותחומים רבים של המציאות היהודית, הארץ־ישראלית והישראלית. בחלקם יש לו זכות ראשונים בעיצוב הבעיות החברתיות, ולשון הדיבור המיוחדת של הדמויות, לפי רקען התרבותי ולפי מוצאן. נושאים כגון המהפכה הקומוניסטית בברית־המועצות; דמויות של בני עדות המזרח וההווי המיוחד שלהן; היבטים שונים של המפעל הציוני, על ספקותיו ותהיותיו; יחסי יהודים ערבים; סיפורי ירושלים והיישוב הישן; החלוצים כדמויות “תלושות”, סיפורי מעברה ויישובי עולים.

חמשת סיפורי עולי־גרמניה של יצחק שנהר הם חלק מן התהייה הכוללת שלו בשאלה: “איך נהיה לעם?” האם קיבוץ הגלויות אפשרי? סיפורים אלה הם חלק מן התהייה על עֵדות ישראל השונות שנתקבצו יחד בארץ־ישראל, וכל קבוצה וכל פרט בתוכה, מרגישים את עצמם זרים ובלתי־שייכים, כיתומים חסרי הורים ובית. גם הוותיקים, החלוצים שהזדקנו, מרגישים את עצמם זרים ובלתי־שייכים, כיתומים חסרי הורים ובית. גם הוותיקים, החלוצים שהזדקנו, מרגישים הרגשה דומה. הסיפורים כולם מציבים את השאלה: האם בכלל יש אפשרות שמבליל זה של אנשים, שחלקם הגיע למקום במקרה או בטעות, תתגבש חברה, יצמח עם?

בני האדם שהתלקטו כאן דומים ל“חולות” וכמותם: “היום הם כאן ומחר תבוא רוח מצויה ונשאה אותם ונידדה לכל עבר” (“חולות”, 1947). המספר באותו סיפור “חולות”, “הברברי” היחיד בתוך חבורת יוצאי גרמניה, מתבונן בהם ומהרהר: “אנשים אלה כיצד באו הלום? חולות אדם אלה – מהו הרוח שהשיאם לכאן” (“חולות”).

קבוצת סיפוריו של יצחק שנהר על גולי־גרמניה, הייתה מן הראשונות, ואולי ראשונה ממש, שהעלתה במרוכז את בעית זרותם של עולי גרמניה בארץ־ישראל על מפת הספרות העברית. יש לשער, שבמחקר הכולל בנושא זה של עולי גרמניה בספרות העברית והישראלית, יתברר שמה שתואר לראשונה בסיפורי יצחק שנהר, עתיד לחזור בווריאציות שונות גם ביצירתם של אחרים, וכי המוטיבים שמרכיבים את סיפוריו הם אלה שיחזרו גם ביצירתם של ממשיכיו. בסיפוריו אלה הצליח להציג את האירוע ההיסטורי המסוים על רקע הזמן והמקום הראליים, ובד בבד להפכו לאירוע סמלי, על־זמני, המבטא לא רק את הדור כולו אלא בעיקר את הסמליות של ההיסטוריה היהודית הקבועה והנצחית, שבה כל מאורע הוא גלגולו של מאורע שקדם לו, וכולם הם חזרה נצחית על הגורל היהודי והאנושי. סיפוריו המעוגנים היטב בזמן ובמקום, הם בעת־ובעונה־אחת על־זמניים ומֵעֵבֵר למקום. עולי־גרמניה הם “תלושים” במולדתם, אבל כאמור אין הם בודדים בכך, כמותם גם יוצרי גלויות אחרות, ולא פחות גם אותם “חלוצים” שהגיעו לארץ מלכתחילה בעיקר מכוח־המשיכה של ארץ־ישראל.

ברבים מסיפורים אלה משולב גורלם של עולי־גרמניה עם גורלם של עולים מארצות אחרות, בבחינת קיבוץ גלויות שלם, כדי להבליט את החוקיות של הזרות שהיא נחלתם של הכול, ואת הקושי המשותף לכולם להיקלט. כל הדמויות מתקשות להסתגל לזמנן ולמקומן.

ד. דמויות ובעיות – “הם אינם יכולים לצאת מן הגלות” (“חצר עזובה”)

המוטיב הקבוע בסיפורי עולי־גרמניה הוא שם וכאן – המצב הטוב והמכובד בגרמניה לעומת העלוב והעזוב בארץ. העובדה שרבים מהם הצליחו להגיע לארץ ולהעביר אליה את כספם, רכושם ורהיטיהם, לא רק שלא הקלה על השתלבותם, אלא דומה שהקשתה עליהם, וסייעה להם להתבדל ולבנות לעצמם “שמורה־גרמנית” באווירתה, בלשונה, בגינוניה.

כל דמויותיו של שנהר בסיפורי גרמניה היו אנשים מכובדים ובעלי מעמד גבוה בגרמניה, רובם היו מתבוללים, או למצער היהדות לא הייתה בשבילם נושא שהתעמקו בו. כולם ראו את עצמם שייכים לגרמניה ולתרבותה, אזרחים מכובדים בה, ומי שתרמו לגרמניה בדרכים שונות: בצבא, ברפואה, במדע, באמנות ובמסחר. כולם חיו ברווחה כלכלית, ונהנו מחיים טובים, מסודרים ומהוגנים, בעלי ביטחון ביום־יום ובעתיד. אם בכלל חשבו על ארץ־ישראל, ראו בה ארץ מפגרת, נחותה, אסיאתית, מלאה סכנות ובעיות, ומעולם לא ראו את עצמם חלק ממנה. הם התנשאו על תושביה וראו את עצמם עליונים עליהם, ובני תרבות גבוהה: “ברברים הם! הבריות שבארץ הזאת – ברברים המה. תן בהם עין בוחנת ומיד אתה עומד על הדבר” – אומר הפרופסור בסיפור “חולות” (1947). על כן הנחיתה בארץ, בדרך־כלל מחוסר בררה, הייתה כל־כך קשה וטראומטית. משהו בתוכם התנגד כל הזמן להשתלב במקום, להמיר את השפה הגרמנית, התרבותית והנעלה, בשפה העברית, הנחותה והקשה. כל הזמן חיו בהרגשה שחל כאן איזה שיבוש, שעתיד לתקוֹן, שהדברים איך שהוא יחזרו ל“מסלולם הנכון”, וחייהם המסודרים בעבר יינתנו להם בחזרה. רבים מהם לא היו אסירי תודה על הבית והמקלט שנתנה להם הארץ, והמשיכו לשנוא אותה, וכביכול היא אשמה בכל צרותיהם: “אין הם מקללים את הארץ באָלה וקללה, אלא מחתכים בה באיזמל בדעת ובכישרון” (“חולות”). ובעיקר הם מתעלמים ממנה: “הם כופרים בה כאילו מעיקרה אינה קיימת בעולם, ושוטמים אותה כאילו בריה חיה היא הקיימת לעיניהם” (“חולות”).

הקושי הנפשי הוליד את הקושי הממשי של לימוד הלשון החדשה. גם בביתם החדש בארץ, המשיכו לשמור על מנהגי גרמניה ככל יכולתם, להסתייג מן התושבים, להתחבר רק אל יוצאי גרמניה, להמשיך לדבר בשפתם, לאכול את מאכליהם, לשמור את תרבותם, ולחנך את ילדיהם בהתאם. הם יצרו שמורות־גרמניות בארץ־ישראל. כך בבתי־הקפה “הווינאיים” שלהם ברחוב “בן יהודה שטראסה” בתל־אביב, וכך ב“פנסיונים”, שבהם נתנו לאורחים הרגשה של “אצילות” (“בטרם הֵקיץ”), וביישובים שהקימו, כגון: נהריה, הזורע, כפר־סולד. פרודיה מרירה וארסית על “שמורות־טבע” אלה ניתנה בסיפור “חולות” שבו מאקסל, שוכר מרתף, כדי ליצור לחבריו ולו “פינת מחבוא” שבה אפשר יהיה “לשלח את הרסן”, ולתת פורקן ליצרים, אולי בנוסח מרתפי־הבירה של גרמניה. זהו מקום שכל הווייתו המתריסה מנוגדת למציאות “החדשה” בארץ־ישראל. למרתף זה, שבו נגינות ג’אז, שתייה וריקודים, מתנכלים אנשי “אגודת מגיני הלשון העברית” והורסים אותו (“חולות”). הפואנטה היא, שזו הייתה התנכלות מוזמנת, פרובוקציה שתוכננה בידי אחד השותפים, שכן המועדון היה מבוטח, וחברת הביטוח שילמה סכום גדול, לאותו שותף שלקח את הכסף ועזב את הארץ.

הרתיעה מן הלשון הגרמנית בארץ, הייתה גדולה במיוחד, מכיוון ששפה זו הייתה מזוהה עם הגרמנים ומעלליהם, ועם הנאצים וזוועותיהם. עולי גרמניה דבקו בגרמנית, יחד עם דבקותם היתרה בתרבותה, על אף מה שעוללו להם. וגם בכך עוררו כעס גדול. במידה שכבר סיגלו לעצמם את העברית, זו הייתה עברית משובשת, במבטא גרמני בלתי־אפשרי, ולפיו מילים מסוימות קיבלו משמעויות הפוכות ומנוגדות לאלה שהדובר התכוון להם. שפתם העברית העילגת שימשה מקור בלתי־נדלה לבדיחות על חשבונם.

התנכרותם לארץ הביאה לידי כך שלא הייתה בהם סקרנות להכירה, לטייל בה, אבל גם בשל קשיי הנסיעה ממקום למקום באותם ימים. על ידי כך נשארו זרים ומנוכרים לה עוד יותר: “איש מבני החבורה לא יצא מעודו מתחומה של העיר” (“חולות”).

מעמדם הגבוה בגרמניה, המקצועות החופשיים שלהם, בצד אי־שליטה בעברית, יחד עם האפשרויות המוגבלות של ארץ־ישראל של שנות השלושים והארבעים, הקשו עליהם לחזור למקצועותיהם הקודמים, וכן לקבל עבודות מקצועיות המתאימות לכישוריהם ולהשכלתם. באין־בררה הם נאלצו לעסוק בעבודות מזדמנות, נחותות, שאינן מצריכות השקעה ואינן תלויות בהשכלה, בשפה, ובקשרים. ידועות הדוגמאות של רוכלי סדקית המידפקים על הדלתות מבית לבית; מוכרי הנקניקיות ברחוב; ובעלי מלאכה שונים: סנדלרים, חייטים, מלצרים, נהגי מוניות. רק זעיר פה וזעיר שם, ובתהליך אטי וממושך, נקלטו במקצועותיהם כרופאים, אנשי אקדמיה, סוחרים, תעשיינים ופקידים.

כל אלה תהליכים קבועים של חברות מהגרים בכלל, בדור הראשון במיוחד, אבל בארץ, בתוקף הנסיבות ההיסטוריות, היו קשות וחריפות במיוחד.

זאת ועוד. הנימוסים והגינונים של הבית הבורגני־יהודי בגרמניה, ואורחות החיים המוקפדים שלו, עמדו בסתירה משוועת למציאות הארץ־ישראלית המחוספסת, ובמיוחד לזו הילידית, והיוו מקור לא אכזב לבדיחות, ללגלוגים, ולהתבדחות ארסית על חשבונם. הסטראוטיפים הקולקטיביים, על הגאליצאים והרומנים, פינו את מקומם לאלה על היקים, ולאחר מכן על המרוקאים, העירקים, הפרסים, הרוסים, האתיופים. בקיצור – על כולם. אין עדה ואין ארץ־מוצא שפסחו עליה. אבל עובדה זו אינה מכהה את הכאב ואינה מפיגה אותו, לגבי מי שנפגע. והנפגעים היו בעיקר הילדים, הדור השני, שנשאו עמהם את עלבון הוריהם וצער ילדותם.

ה. “נוה־נשמות מגולגלות” – “חצר עזובה”

מסגרת הסיפור. חמישה היבטים על קשיי העלייה וההשתרשות. המספר חוזר אל חצר “עליית הנוער” ונזכר בדמויות שטיפל בהן. הדמויות הפרטיות, על כל ייחודן, מייצגות את העלייה כולה ויש בהן מעין מיפוי חברתי של עולי־גרמניה (כך גם בסיפור “חולות” ובמרבית סיפורי שנהר).

הראשונה בדמויות המרכיבות את הסיפור “חצר עזובה” היא “ארנה פלסנר המשוררת המפורסמת” בת־דמותה הספרותית של המשוררת אלזה לסקר־שילר. זוהי דוגמה לאנשי־הרוח שדרכם השתבשה בארץ:

אלזה לסקר־שילר

דיוקן אלזה לסקר־שילר על עמוד זיכרון בעיר הולדתה וורפטל שבגרמניה

הדמות השנייה היא “הרופא דוקטור זיידנר” ש“השתתף במלחמת העולם הראשונה וזכה לצלב־ברזל ראשון במעלה”. אבל “כשעלו האדונים החדשים לשלטון במדינה זו דנו את הדוקטור זיידנר בגירושין. הוא לא הירהר מעולם ביהדותו וראה את עצמו כאחד מבני הארץ, ובשום פנים לא רצה לצאת מתחום מולדתו”. כשגילה כי “נכרי הוא בארץ” והחליט ללכת לארץ־ישראל, עזר לו בכך, בהסתייגות רבה, מי שפעם עודד הוא אותו בצעירותו, וסייע לו להתפרסם. תוך כדי שיחה ביניהם: “שעטת רגלים עלתה בחלון: קלגסים לבושי־חומים צעדו בסך ברחבי הכיכר שמאחורי הבית”. הרופא מגיע “למחנה של עליית הנוער” עם “ספרו ורושם בדקדקנות מופלגת רשימות ארוכות של מלים עבריות”.

השלישית היא הנערה לוטה בת השש־עשרה, שמוצאה “ממשפחת מתבוללים מיוחסת, שלא השכילה להימלט בעוד מועד ויצאה נקייה מנכסיה וממוניה”. כשהיא שומעת על “מלחמות החשמונאים”, היא מרגישה את עצמה זרה: “מה לי ולהם? זרים הם לי [- - -]. אימתי יכו בי שורש כל הדברים הללו? שמא אין לי תקוה עוד, ותמיד אהיה כאן זרה ונכרייה?” ובעיקר מלווה אותה רגש האשמה: “מה זכות הייתה לי לבוא לכאן ולהציל את נפשי? אני מתגעגעת על הורי”. והמספר המקשיב תוהה: “כל הוותק שלי, כל תפארת עברי בארץ, ביטחת השרשים שבלבי מה ערך להם לעומת כאב הנכר של הנערה הלזו!”

שני נערים נוספים: האחד, גוסטב ברנד, שאביו סופר נוצרי, שילח את אמו היהודייה. הבן דבק ביהדות, על אף הפצרותיהם של הוריו, ולא הסכים להישאר בגרמניה עם אביו, ועם שתי אחיותיו, וגם לא עם אמו, שנישאה לקצין בולגרי. בכוחות עצמו הגיע לארץ. כצפוי הסדר והיסודיות מאפיינים אותו: “דימיתי כי אהבת הסדר מגיעה בו לשיעור של גחמה”. גם תכונה טובה זו היא חלק ממערכת הסטראוטיפים של עולי־גרמניה. תכונה חיובית שנדרשה לגנאי. (עליו, ראו בנספח.)

השני, ויקטור שולמן, “הוריו, היו גליצאים, שהגרו לגרמניה. ביתם היה בית־ועד למשכילי היהודים, והנער למד עברית הרבה וספג תרבות מילדותו”. ההורים “הוטלו למחנה הסגר, ורק הבן ניצל באקראי ונמלט ארצה”. ילד זה, שהיה “לעת לילה רושם רשימות במחברת” ו“חורז בשירים”, תהה גם הוא על קיבוץ־הגלויות שהוא עד לו, ופקפק אם היהודים בכלל “יכולים לצאת מן הגלות” ומסקנתו, החותמת את הסיפור: “אינם יכולים, אינם יכולים!” זוהי מסקנה המאפיינת רבים מסיפוריו של שנהר: התהייה והספק גוברים על הוודאות והביטחון בכל תחומי החיים בארץ־ישראל.

ו. “טינה עמומה” – “זקנים”

אם הסיפור “חצר עזובה” מציג גלריה של חמש דמויות שיש בהן כדי לייצג את האפשרויות השונות של עולי־גרמניה בארץ־ישראל, הרי הסיפור “זקנים” מתרכז בגורלו של זוג מיוצאי גרמניה ובני חבורתם. עולמם המצומצם והסגור הוא מעין מיקרוקוסמוס לעולמם של זוגות אחרים מבני חוגם, בפרט, וכדרכו של יצחק שנהר בסיפוריו, לעולמם של כל מי שהגיעו ומגיעים לארץ מכל הגלויות ובכלל. כידוע, בחברות מהגרים קשה במיוחד הוא גורלם של דור המבוגרים שאינו יכול להסתגל להוויה החדשה ולהתאים את עצמו אליה, אינו יכול להתחיל מחדש ולבנות לעצמו חיים חדשים.

“זקנים” הוא אולי הסיפור המובהק ביותר של הגלות בארץ־ישראל. בני הזוג עלו לארץ, עלייה כפויה. הם עזבו את גרמניה במאוחר, “אלא לאחר שכלו כל הקצין”, כיוון ש“לא אבו להיפרד מביתם ומנחלתם”. בשלב זה “לא מצאו דרך פתוחה לפניהם אלא זו העולה לארץ־ישראל”. יחד עם חבריהם לגורל הם חשים זרים ואבודים בתוכה. כולם יחד מוסיפים לטפח את טינתם ועוינותם אליה. זהו סיפור קליטתם הקשה עד מאוד של עולי־גרמניה, זוגות ובודדים, שהגיעו לארץ בגיל העמידה, הוכרחו להחליף מקצוע, להוריד את רמת חייהם, לשנות את עולם המושגים שלהם ואת אורח חייהם. הקושי הוא כפול ומכופל: לא רק המעבר מארץ לארץ, אלא גם המעבר בגיל מתקדם, בבדידות, בלא הבנים לידם. וכדרכו של יצחק שנהר, זהו גם סיפורה הקבוע והחוזר של כל עלייה, מכל ארץ שהיא, לארץ־ישראל, וזהו גם סיפורה הקבוע של כל קבוצת מהגרים בכל מקום בעולם. סימני הזמן והמקום הם המקנים לסיפור את מהימנותו ואת אנושיותו.

תיאו ואמילי דיסטרר, שהגיעו לארץ מחוסר ברֵרה, לאחר עליית היטלר לשלטון, מתקשים להתאקלם בה, ומנסים לחיות את חייהם הקודמים במציאות החדשה: “תחמו לעצמם תחום חיים מופרשים”. הם הקיפו את עצמם ב“גושי רהיטים כבדים אשר הובאו מגרמניה” ואטמו את הדירה בפני האור הארץ־ישראלי העז והבהיר, כדי לשמור על “האפלולית” האירופית שהורגלו לה. אגב, כך בדיוק מתנהגת משפחת הירשפלד בסיפור של חיים הזז “הרת־עולם”: “שנעלו את תריסי החלונות בפניה [בפני שמשה של ארץ־ישראל. נ”ג] ועשאוה כמות שהיא שם. [- - -] גרמניה שלמה וארץ־ישראל בטלה ומבוטלת".

ההשוואה המתמדת בין עברם המפואר כאנשים עשירים, בעלי בנק, שהכול מקדימים להם שלום בהכנעה, לבין פחיתות מעמדם בהווה ובידודם מרצון ומאונס מאנשי המקום, מגבירה את הטינה שהם חשים לארץ וליושביה. חבורת הידידים, שיש בה שני זוגות ורווק אחד, מורכבת מאנשים בעלי עבר זהה, ומייצגת את גורלם הקיבוצי של בני עלייה זו. הניסיון ללמוד עברית, בערב העברי השבועי בבית דיסטרר, הוא נלעג ופתטי, ונתקל בקשיים מרובים לנוכח שתיקתם “בחברותא מתוך עקשנות מרובה”. השירים העבריים שהם שרים במקהלה, המסתיימים ב“התקווה”, נשמעים “כמין כוראל” מגוחך. זוהי קריקטורה של היקלטות. חמשת בני החבורה נמצאים בדרגות שונות של השתלבות: “ד”ר לוי, רופא זקן“, שבא לארץ עם אשתו, “וראה את התחרות הגדולה שבין בני אומנותו משך ידו מן הרפואה ופתח חנות למכשירי חשמל”; יועץ הסתרים ד”ר ואכטל, רווק זקן, קודר ושתקן", שאמנם הצליח להביא עמו לארץ “את כל הונו” אבל “הארץ עכרה את רוחו והילכה עליו יגונים”. “מר ליבליך”, שהוא “אמנם מיוצאי מזרח אירופה, אלא שאשתו גרמניה”, הוא זה שהצליח יותר מחבריו.

על־אף המציאות הלא קלה, מקיים הסיפור מערכת של איזונים. סדרה של תחליפים בהווה, שיש בהם מעין שמץ של פיצוי על העבר המפואר: הבית האטום מפני החוץ הארץ־ישראלי; חבורת הידידים החדשה; והקִרבה שהתחדשה בין בני הזוג, שזוגיותם אפילו מתחזקת מול הסביבה הזרה והמרתיעה. ההליכה יחד לשפת הים, והמשחק בחול, מחזירה אותם לימי ילדותם המוגנים, מקרבתם אותם זה לזה, וגורמת להם “קורת רוח” ו“הנאה”. רביד הזהב, סמל לאהבת הבעל לאשתו, שנותק בידי האישה, באותו יום גורלי של ההחלטה הכפויה על מיזוג הבנק, משמש סמל לחייהם. הערתו של הבעל על הצורך לתקן את הרביד, רומזת על איזו אפשרות של תיקון והשלמה עם המציאות החדשה. ההתמודדות על ההסתגלות לחיים החדשים בארץ מופרת בגסות על־ידי שכנם האמן הבוהמי, המקומי, הצעיר והמחוצף, השׂם ללעג את גופה המזדקן של האישה. עם זאת הוא מחזיר אותם לעברם באמצעות פסל החול על שפת הים, של האישה המעורטלת, שאמילי רואה בו את עצמה בצעירותה, וכך גם תיאו בעלה. בהתאם לרוחו המרוככת של הסיפור, נשאר הסוף פתוח: בטנה של אשת־החול תרוטש לעת ערב ברגלי אחד הגמלים, מתוך השיירה העתידה לעבור על שפת הים, והגלים ש“תחילה ילחכו את כפות רגליה” ישלימו את מלאכת ההרס. האם זה הרס העתיד, או שמא הרס העבר? הסוף הפתוח, אין בו הכרעה של ממש ביחס לאפשרויות הקליטה וההשתלבות של בני הזוג בתוך ההוויה הארץ־ישראלית, וביחסיהם ההדדיים. אבל בהתאם לרוח הסיפור המרוככת, ניתן אולי להבין, שעל־ידי הרס העבר וחתימתו, נוצרה איזו אפשרות להתחלה חדשה.

אב תשס"ד (אוגוסט 2004)

נספח: שני מכתבים

שתי תגובות מרתקות קיבלתי ושתיהן מזהות את גיבוריו של יצחק שנהר עם בני דמותם שבמציאות. אביא אותן כלשונן. שתיהן מחזקות את אחת המגמות במחקרי, המדגישה את החשיבות של זיהוי הדמות שבמציאות להבנת הדמות שבספרות המבוססת עליה.

הראשון, מכתבה של יעל מדיני על מאמרי זה, שנשלח לעורך מאזנים משה בן־שאול ולא פורסם, ואז נשלח גם אלי (10.8.2005), ובשל חשיבותו אני מביאה אותו כמעט במלואו:

ומסקנתה:

התגובה השנייה נשלחה לי על־ידי יעל הלחמי (4.4.2006), לאחר הרצאתי במכללת לוינסקי לחינוך בכ“ז באדר תשס”ו (27.3.2006):

מקורות

סיפורי עולי גרמניה (לפי סדר כרונולוגי)

כל הסיפורים כונסו בסיפורי יצחק שנהר, הוצאת מוסד ביאליק, 1960, בשלושה כרכים.

“חצר עזובה”, כנסת, תש"ב/1942. כרך ב, עמ' 185–196.

“זקנים”, הארץ, 3.4.1942, כרך ג, עמ' 183–190.

“חולות”, לוח הארץ תש"ח, 1947. פרק בשם “מאקסל” בהארץ, 12.10.1945, כרך ג, עמ' 191–207.

“בטרם הֵקיץ”, לוח הארץ תשי"ב, 1951, כרך ג, עמ' 380–424.

“לחוף הכנרת”, איני יודעת מקום ותאריך פרסום ראשון. כונס בכרך ג, עמ' 118–141.

לעיון נוסף

נורית גוברין, “יצחק שנהר: ‘זקנים’”, בתוך תה עם לימון. סיפורים עבריים על זוגיות בין כסף לזהב, הוצאת גוונים, 1977, עמ' 179–180.

הלל ויס (עורך), יצחק שנהר. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, הוצאת עם עובד וקרן תל־אביב לספרות ולאמנות, 1976. באנתולוגיה נכללו שישה־עשר מאמרי ביקורת בצירוף נספחים ביו־ביבליוגרפיים.

אריה ליפשיץ (עורך ומהדיר), יצחק שנהר. ילקוט סיפורים, הוצאת יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל, 1967.

רבקה רוכל־שנברג, בית יצחק שנהר. פרקי זכרונות מפי אחותו של הסופר, הוצאת עקד, 1986.

גרשון שקד, “יצחק שנהר – בין הדורות”, בתוך הסיפורת העברית 1880–1980, כרך ב: בארץ ובתפוצה, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת כתר, 1983, עמ' 328–338.

• צחה וקנין-כרמל
• יעל חייקין
• עמינדב ברזילי
• נורית לוינסון
• שולמית רפאלי
• שלינה פריד
• יעל זילברמן
• רחל זלוביץ
• מרגלית נדן
• עתליה יופה
• אודי מנור
• פנינה סטריקובסקי
• אופירה צור
• רחל ויסברוד
• הדר ברנע
• רבקה קולבינגר
• מיה קיסרי