¹

"רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים,

צורות אלוהים חיים צורי רוחות מאירים" –

“אלוהים חרת חוקיו לכול מעשי רוח”

שיר עולת השבת הראשונה

קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש"

״ספר יצירה״, פרק א

המושג רוחניות זר למסורת היהודית הקדומה, המעוגנת בציוויים מוגדרים המתייחסים לעולם המעשה, ומנוסחים בבהירות במצוות עשה ולא תעשה. ציוויים אלה מיוסדים על ערכים מופשטים, מקודשים ונצחיים שמקורם בעולם האלוהי ויש בהם ברכה לכל אדם באשר הוא, כגון דעת, אמת, צדק, חסד ורחמים, קודש, חירות, חכמה, תבונה, חמלה ושלום, אשר כולם מוסבים על עולם האדם.

הציוויים המפורשים המוגדרים בחוקים, דינים ומשפטים, תורות ומצוות, והערכים המופשטים הנקשרים בסיפורים היסטוריים או מיתולוגיים, בחלומות, חזיונות או בשירת קודש, מיוסדים כולם על מסורת כתובה מקודשת, המבהירה את האידיאל האלוהי או האידיאל הנבואי ומנסחת בצלילות את ההנחיות שעל פיהן האדם אמור לחיות את חייו ביחס למשפחתו, לחבריו ולשכניו, לקהילתו, לעמו ולעולם כולו ואת הערכים המופשטים שהוא מצווה להוקיר, לנצור, לזכור, להנחיל ולשמור.

ציוויים אלה וערכים אלה מושתתים על שורה של הנחות יסוד בדבר יחסי אל, אדם ועולם, המפורטים במקרא ומתבארים בהלכה, באגדה בקבלה, בשירה ובנבואה, וביצירה היהודית לדורותיה, אולם הרוחניות כמושג אינה נכללת בהם. מושג זה אינו מצוי ביצירה היהודית באלף הראשון לפני הספירה, במקרא, במגילות קומראן או במחשבת חז"ל או בספרות החכמה הקדומה, בספרות ההיכלות או בפיוט באלף הראשון לספירה.

הרוחניות כניגודה של הגשמיות, במשמעות היסוד הלא חומרי בעולם, נכנסה ללשון העברית בימי הביניים בסוף האלף הראשון לספירה, בהשפעת התרגומים מן הערבית לשפה העברית. ר' סעדיה גאון מדבר על המעבר “מן הרוחניות אל הגשמיות” (אמונות ודעות, א) ור' בחיי אבן פקודא, בעל ״חובות הלבבות״, מדבר על “עניינים… מהם רוחניים… מהם גשמיים” (שם, שער הייחוד).

המושג רוח היה קשור מראשיתו הן לרוח אלוהים חיים המרחפת על פני המים וקשורה בבריאה, יצירה, מחשבה ודיבור, כמתואר בפתיחת ספר בראשית, ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם״, הן לרוח האדם המתוארת בספר איוב ״אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם״ (לב, ח), ומתייחסת לאדם החי, המדבר, החושב, הבורא והיוצר שרוח מפעמת בו. בשני המקרים הרוח היא יסוד מופשט, מחייה ובורא, מתנועע, מפעים, מעורר, נשמע ובלתי נראה.

למושג רוח, המשותף לאל ולאדם, נודעו משמעויות רבות בעת העתיקה, הקשורות הן לנשימה, לשאיפה ולנשיפה, הן לחיים הנעלמים מהעין אך נשמעים באוזן, ולכיווני הזמן והמרחב – רוחות השמים – שבהם מתנועע האדם במחשבתו המופשטת או בתנועתו הגופנית, הקשורה באותיות ומספרים או בסימנים כתובים שיש בהם רוח. החיים הנעלמים והתנועה הגלויה, של האדם שיש בו רוח חיים, כמו המחשבה הנעלמת מן העין והדיבור הגלוי הנשמע לאוזן, המאפיינות את האדם החי, הנודעים באות המסמנת קשר בין סימן לצליל, ומתפענחת ברוח האדם משעה שנמסרה ברוח אלוהים, קשורים למילים המקראיות נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.

במקרא אלוהים הוא הדובר הראשון והכותב הראשון, החושב הראשון והבורא הראשון, והמושגים נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, יכולים להיות קשורים למצב־רוח, לנשימה, לחיים, להשראה או לרוח אלוהים השורה באדם (spirit-inspiration).

משמעותה הדתית של הרוחניות לאורך האלף השני, שהייתה תמיד קשורה לדת מסוימת, לתרבות מסוימת ולשפה מסוימת, ובדרך כלל גם למקום גאוגרפי מסוים, בנוסח רוחניות־יהודית או רוחניות־מוסלמית, או ספיריטואליזם־נוצרי, הייתה שאיפה לחיים נוכח אלוהים או להתוודעות לנוכחותו של האל בחיי האדם, ולעיצובם של חיי קדושה ההולמים שאיפה זו במסגרת דתית, רוחנית, תרבותית וחברתית מסוימת.

אולם במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת, בעולם המודרני הדמוקרטי־ליברלי, עם שקיעתה של הדת הממוסדת ומעמדה ההיסטורי, התחדשה רוחניות ממין שונה, שאפשר לכנותה רוחניות נטולת מקף, שכן היא אינה מעוגנת בדת מסוימת או בתרבות ייחודית, בלשון היסטורית, בטקסט מקודש, בהיסטוריה חברתית, בזיכרון משותף או בריטואל קהילתי.

דומה שרוחניות נטולת עוגן מעין זו, היא חלק מהיבוא התרבותי של העולם המערבי, שרבים מאזרחיו העדיפו לפטור את עצמם במאה העשרים ממחויבות לדת, למוסר, לזיכרון ולמסורת, או מכפיפות לציוויים ברורים התוחמים את גבולות האסור והמותר, המיוסדים על רטוריקה של חובות ולא על רטוריקה של זכויות, ובחרו לפטור את עצמם מהזדהות מחייבת עם מוסדות דת קהילתיים ועם הנהגתם הממונה או הנבחרת, הקובעים את גבולות המסורת והמוסר כמו את גבולות הטוב והרע.

התנכרות זו למסורת הדתית הייחודית המתבדלת, זו המבחינה בין עם לעם ובין דת לדת, התחוללה בהדרגה בעקבות עליית ההומניזם האוניברסלי שהאמין בזכויות האדם ללא קשר לזהותו הדתית, ובעקבות התפשטות ההשכלה שחיפשה את המשותף האמתי הניתן להוכחה וביקורת, בעקבות התפשטות החילון והליברליזם ומהפכת זכויות האדם האוניברסליות, ובעקבות מהפכת הדפוס שהפיצה את ההשכלה ואת ההשקפות ההומניסטיות החדשות, שהעלו בעקבותיהם את המהפכה המדעית ומהפכת התקשורת והמחשוב, שהרחיבו את הריבונות האנושית, את הנגישות לדעת ולחופש הבחירה, והעמיקו את האוטונומיה והאמנציפציה, כמו את חופש הבחירה, זכות הטלת הספק ואת חירות הביקורת.

ההתרחקות מהדת התרחשה ביתר שאת, ובמפנה חד, בעקבות המשברים התודעתיים, המוסריים והחברתיים שגרמו מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ביניהם תחושת חוסר המענה האלוהי לזעקת המאמינים המעונים או הסתר הפנים האלוהי והביקורת על מקומה חסר המשמעות של הדת בעתות משבר ואסון ועל אזלת ידה של ההנהגה הדתית בתקופות משבר אלה.

חרף העובדה שהציבור החופשי בארץ ובעולם בחר ברובו להתנתק מהדת, מחוקיה וממצוותיה, מעולם ערכיה, מהנהגתה וממוסדותיה, ביקשו רבים בעולם המערבי לשמור ערוץ פתוח לממד רוחני לא מוגדר, המערבב אתוס של חיפוש עצמי והגשמה עצמית, עם יסודות רוחניים ארכיטיפיים, מיתיים, ומיסטיים, אשר לוקטו מדתות שונות ומתרבויות שונות². המכנה המשותף לרוחניות חדשה זו היה פטור מכל חובה דתית קהילתית מזה, והתרכזות בזכויות הבלתי מוגבלות של האני המחפש את עצמו, מזה. עולם המושגים הפרוידיאני בדבר קיומו של התת מודע והגדרתם החדשה של חלקי הנפש של האני לפי טעמו של פרויד וממשיכיו תרמו תרומה מכרעת לתודעת האני המחפש את עצמו בעזרת הידע הפסיכולוגי, מזה, ובעזרת תורות רוחניות שונות, מזה.

רוחניות גלובאלית זו, המושתתת על מכנה משותף רחב, חוצה תרבויות ותקופות, המתעלם מהייחודי, ההיסטורי והמסוים, ופטורה מכל מחויבות טרנסצנדנטית או הטרונומית, החורגת מגדרי הטבע, מכוננת רטוריקה של זכויות אינדיבידואליות אוטונומיות, המיוסדת על פטור מחובות קהילתיות, ציבוריות ופרטיות, המעוגנות בדת ובמסורת. בעולם האידיאלי החילוני, שהמציאות רחוקה מלציית לו, כפיפות לחוק הדמוקרטי ליברלי המבטיח את זכויות האדם והאזרח, באמצעות חוקה וחוק מעשה ידי אדם שוחר שלום, המבטיח חירות שוויון וכבוד האדם במידה שווה לכל אדם, חינוך חינם משובח לכל תושבי הארץ מהגן ועד לאוניברסיטה, הקפדה על הפרדת שלוש הרשויות, ועל הזכות לריבונות תרבותית אוטונומית, הבטחת חופש מחקר, מדע, תרבות ויצירה, לצד הקפדה על חופש תנועה, חתירה לשלום, חירות ביטוי וחופש בחירה, בכל הנוגע לחיי הרוח, מאפיינים את האידיאלים של העולם המודרני הליברלי, אולם בוודאי לא את המציאות הכלל עולמית.

המסורת היהודית מייחסת חשיבות מכרעת לצירופים שונים הקשורים במילה רוח, אך איננה מכירה כלל ועיקר ב’רוחניות' נטולת מקף, בסוברניות אוטונומית, בחופש בחירה ביחס לאסור ולמותר, ובחיים נטולי ציוויים וחובות. הוגה הדעות פרופ' אברהם יצחק גרין, ניסח תובנה זו בתמציתיות ביחס לעולם המעוגן במחשבת חז"ל ובהתפתחויותיה באלף השני: “ההלכה היא הקרקע שבתוכה מכים שורש הביטויים הרוחניים”.

באלף הראשון לפני הספירה אנו עדים לתמונה מורכבת המתועדת בצירופים השונים הקשורים במילה רוח, החורגים במידה ניכרת מעולם ההלכה. צירופים אלה קשורים למושגים מחייבים בתודעת מחברי המקרא, מגילות מדבר יהודה וספרות החכמה, המתייחסים לאל הבורא, לאדם הנברא, לעולם הנברא, לנצחיות האלוהית, ולנצחיותם של ערכים מופשטים מקודשים, המתנים את רציפות החיים. המושגים הידועים מתייחסים ל“רוח חיים”, “רוח אלוהים”, “רוח האדם”, “שאר רוח”, והידועים פחות: “רוחי דעת אמת וצדק בקודש הקדשים”, “רוחות אלוהים”, “רוחי עולמים” “רוחות צדק” “רוחות קודש” “רוחי אלוהים” “רוחי קודש”, “רוחי קודש קודשים”, “רוחות דעת ובינה”, “רוחות אלוהים חיים”, “רוחי פלא”, “משיב הרוח” ו“ארבע רוחות השמים”.

כל אלה הם רק מקצת מהצירופים המבטאים את יחסי הגומלין שבין המופשט למוחש, בין הנעלם לנגלה, בין הנצחי לבן־החלוף, או בין היסוד המחייה הנעלם ובין המציאות הנגלית לעין, שאותה מחייה היסוד האלוהי בכוחה של הרוח, הן רוח מרחפת, הן רוח חיים, הן רוח הקודש, הן רוח נושבת המניעה דברים, הן רוח התבונה והחכמה, או רוחות הדעת, האמת והצדק.

אם נעיין במשמעותם של מושגים אלה נבחין שהרוח מתייחסת לממד המופשט, הנצחי המייצג את ערכי התשתית של החברה, שמהותם בלתי נראית, נצחיותם חורגת מגבולות חיי הפרט, ומהותם מחייה. מושגים אלה, חרף היותם סמויים מן העין, הם הם הנמצאים ביסוד החיים הנגלים, שכן הם מתנים את החיים ושומרים על רציפותם ומחזוריותם.

“רוח אלוהים” המרחפת על פני המים, המתארת את הכוח האלוהי העליון המפיח חיים בכל חי, נזכרת כידוע בפתיחת סיפור הבריאה (בראשית א ב) ובדברי השיר העתיקים, שבהם מפרש הנברא את חובו ואת תודתו לבוראו: “רוּחַ אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי.” (איוב לג ד). רוח אלוהית זו מצויה ב“כל בשר אשר בו רוח חיים” (בראשית ו יז). הרוח הבלתי נראית היא היסוד המופשט, האלוהי, הנצחי והנשגב, המפעם בכל יצור חי, המניע אותו ומוציאו מהכוח אל הפועל, “צלם אלוהים” אשר בו, שכן רוח חיים, במובן של תנאי הקיום של כל יצור חי, שאינה מסורה בידי אדם, ניתנת בשווה לכל אשר רוח חיים באפו, כאמור בפסוק המוסב על האל: “ואתה מחיה את כולם” (נחמיה ט ו).

רוח אלוהית מעין זו, שהיא בלתי נראית, אין־סופית, נצחית, פועמת, מפעימה, נעה, מניעה ומתנועעת, חורגת ממעשה ידי אדם, ומעניקה חיים, מתייחסת בהקשר השמימי לביטוי “כי רוח החיה באופנים” (יחזקאל א כ), ולביטוי “חיות הקודש” או “חיות המרכבה” או “ולתבנית המרכבה הכרובים זהב” (דברי הימים א, כ“ח י”ח) – המתייחסים כולם למקור החיים הנעלם והמקודש, בייצוגו החזיוני הנסתר והבלתי נראה בהקיץ. מרכבת הכרובים או חיות הקודש שנגלו לחנוך בן ירד מייסד הכהונה, למשה בן עמרם, מייסד הנבואה, לדוד בן ישי, נעים זמירות ישראל, מייסד שירת הקודש ומשמרות הכוהנים המופקדים על עבודת הקודש (דברי הימים א כד), לנביא ישעיהו בן אמוץ ולנביא יחזקאל בן בוזי הכהן, בחזיון נבואי, ברוח הקודש או בהשראה שירית־נבואית בחזון לילה, וייצוגם הריטואלי הבלתי נראה של חיות הקודש, במשכן או במקדש, בקודש הקודשים, בדמות תבנית הכרובים או מרכבת הכרובים (“יחזקאל ראה מראה ויגד זני מרכבה”, (כתב הכהן יהושע בן סירא, ב’ספר בן סירא', מט) אלה מתייחסים לקדושת החיים הנובעים ממקור אלוהי נעלם.

הקודש, הרוח והחיים, הן בהוראתם הנצחית האלוהית, הן בחוקיותם האנושית, חופפים זה לזה בתודעה המקראית ובספרייה הכוהנית שנמצאה במגילות קומראן, שכולה ספרי קודש. על כן רוח חיים ורוח הקודש הם מושגים נרדפים, כפי שעולה בבירור מדברי בעל תהילים, המייחס את רוח הקודש לכל אדם בהוראה של רוח חיים: “אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי” (תהלים נא י"ג). פסוק זה מצא דרכו אל התפילה הנאמרת בימים הנוראים בלשון רבים, ומבטאת את החרדה האנושית מפני עזיבת הרוח הקודמת לפרידה מהגוף: “אל תַּשְׁלִיכֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ לעת זקנה וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנוּ”.

במרחב הריטואלי והמיסטי קודש הקודשים, גן עדן ומקור החיים, חופפים זה לזה: בעל “ספר היובלים” כותב במחצית המאה השנייה לפני הספירה על מקומות התגלות האל במרחבים מקודשים:

“וידע כי גן עדן קדש קדשים ומשכן ה' הוא, והר סיני תוך המדבר, והר ציון תוך טבור הארץ, שלשתם זה מול זה לקדושה נבראו” (היובלים ח, י"ט).

גן עדן הוא מקור החיים הנצחי העל־ארצי שאלוהים שוכן בו והכרובים נמצאים בו ועץ החיים נמצא בו ליד עץ הדעת טוב ורע. הר סיני הוא מקום התגלות האל שקדמה למתן החוק האלוהי הנצחי המנחה בדרכי קדש, חוק שניתן בידי מלאכים, והר ציון הוא המקום שמקדש אלוהים יבנה בו, ויהיה המקום שאלוהים יבחר לשכון בו לצד מקום משכן הכרובים, המצוי מול גן עדן. הנצחיות, הקדושה והטהרה מזוהות עם סוד החיים הבלתי נראה ועם שפיעתם הנצחית המבורכת, הצומחת ומתנועעת (רוח חיים, עץ חיים, מקור חיים, חיות הקודש רצוא ושוב, רוח אלוהים חיים, גן עדן, קודש הקודשים, חיי־עד, עדן עדנה), ואילו היפוכם, הטומאה, המוות, החמס והקללה, ההרס והחורבן, הנודעים בכל החושים שבני חלוף מחוננים בהם, מזוהים עם המוות, הנשייה והאבדון. בשל כך הקרבה אל הקודש מותנית בשני ממדים: בגדרי טהרה חמורים, שעניינם ריחוק מרבי מהמוות, מהקללה ומהטומאה, ובהתקדשות הקשורה בבחירה אלוהית, בהליכה בדרכי האל המקודשות, בברכה, בטהרה ובחיים.

רוח אלוהים מתייחסת בהקשר הארצי ל“רוח חיים”, או ליסוד החיות הנעלם המתנה את קיומו של כל יצור חי, והיא נודעת הן על דרך החיוב מהניסיון החושי המכיר בהווייתו של כל יצור חי מתנועע כיצור בעל רוח חיים או כיצור נושם בעל נשמה, הן על דרך השלילה, שכן העדרה של רוח החיים מיצור חי משמעה פריחת הנשמה, הפסקת הנשימה, מוות, דממה וקיפאון דומם, ואכן כך מוגדר מצב זה: “דבר שאין בו רוח חיים” (סוכה כד).

כנגד מצב זה המאיים על בני חלוף, מנסח משורר תהילים את התקווה האנושית הקשורה בחיים בדיבור ובתודעה: “לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ” (קי“ח י”ז). מקורה המחייה של הרוח נחשב אלוהי ונצחי, טהור ומקודש, נשמע ובלתי נראה, כדברי האל: “כי לא יראני האדם וחי” (שמות לג כ), ואף נחשב כקשור בגן עדן ובכרובים, ובמקום הכרובים בארץ, במרחב הנסתר והבלתי נראה, בדביר במקדש, כעולה מהביטויים: “מקור חיים” “עץ חיים” “רוח חיים” “נשמת חיים”, “יושב כרובים” ו“קודש הקדשים”. רוח, נפש וחיים, נשמה כאוויר לנשימה או כרוח חיים, רוח תבונה ודעת, ורוח הקודש, כביטוי לחיי אדם ולחסד האלוהי הנסתר המתנה אותם, קשורים כולם אלה באלה.

גילויה של הרוח הבלתי נראית מתייחס בהקשר הפיסי לביטויים כגון “ותשב רוחו ויחי” (שופטים טו, י"ט) “ותשב נפש הילד על קרבו ויחי” (מלכים א, י“ז כ”ב) “ותחי רוח יעקב אביהם” (בראשית מה כ"ז) או “נפח בו רוח חיים” במובן של אויר לנשימה. נפש, רוח ונשמה/נשימה מסמנים לא רק את האדם החי שיש בו רוח חיים, אלא את כל עולם החי, השואף רוח ונושם ונושף רוח גם הוא, בחסדי הבורא. לעומת זאת רוח חכמה, תבונה ודעת או רוח הקודש הקשורה במחשבה ודיבור ומעשה, מייחדים רק את האדם, את האל והמלאכים, הרואים את המופשט מבעד למוחש ועומדים על היסוד המחייה, הנצחי והנעלם מבעד לממשות הגשמית הגלויה ובת החלוף.

הרוח, שלא כגופם של כל בני חלוף, אשר נברא מעפר בספר בראשית, הנתחם בקיומו בין רגע הולדתו לרגע פטירתו, חורגת, בשל מקורה האלוהי, מגבולות העולם המוחשי. “וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.” (קהלת י"ב, ז), אומר המחבר המקראי שנודע כחכם באדם, המצביע על מקורה של רוח האדם, בדומה למשורר תהילים האומר: “בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי” (לא, ו).

הרוח נמנית הן עם כיווני הבריאה הנצחיים, המכוננים את המרחב על ממדיו האינסופיים בקטגוריות ראציונליות נתפשות של מִספר וסיפור (ארבע רוחות השמים), הן על יסודות הבריאה החומריים, המוחשיים והלא נראים: “ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים” (רמב"ם, הלכות יסודי תורה ד, א).

רוח אלוהים היא כינוי פיוטי מושאל לכוח האלוהי העליון ולממד הבורא והמחייה הגלום בו, אולם מעבר ליסוד אוניברסאלי זה, המוענק בשווה לכל חי מעצם היותו נברא בחסד אלוהים, היא מושאלת לתיאור יסוד תבוני יוצא דופן, או לכישרון אמנותי או יצירתי מיוחד במינו, המיוחס לבני אדם שחורגים בחכמתם, בדעתם, בתבונתם, במקוריותם, בספקנותם, בהמצאתם, בתובנתם, בביקורתם, בכישרונם או ביצירתם, מהמכנה המשותף האנושי הרווח בזמנם ובמקומם, ומתקרבים להשראה אלוהית, Inspiration. השראה, אינו אלא מצב שבו רוח אלוהים divine spirit נאצלת לאדם המחונן בה ומתגלה בדבריו או במעשיו, בהרהוריו, בכישרונותיו, בכתביו, במחשבותיו וחישוביו.

השראה אלוהית או כוח יצירה המקרבים בין האנושי לאלוהי, ברצון האל, מתוארים בביטוי “רוח אלוהים” המושאל לאדם בשעה שהוא נקשר בחכמה יוצאת דופן, בתבונה עמוקה ובמחשבה מקורית או ביסוד המופשט המאיר את המוחש. כך נאמר על בן אחותו של משה, בצלאל בן אורי, בונה המשכן, המתרגם את המופשט שהוצג למשה בהר סיני, למוחש הנמצא במשכן ובקודש הקדשים: *“וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה.”* (שמות לא ג). הביטוי “רוח אלוהים” מתאר את התנבאותו של שאול: “ותצלח עליו רוח אלוהים ויתנבא בתוכם” (שמואל א, י י) וכך גם נאמר על שמשון: “ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן” (שופטים י"ג, כה). קודם לכן נאמר ביטוי זה על יוסף מפי מלך מצרים המשתאה לחכמתו: “הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו?” (בראשית מ"א, לח). השראה אלוהית הנאצלת ליחידי סגולה בהקשרים של הנהגה, נבואה, דיבור או כתיבה, נגינה או יצירה יוצאת דופן, מתוארת בביטוי שאר רוח: “וְלֹא אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ..” (מלאכי ב טו) או בביטוי “רוח הקודש” המשאיל השראה אלוהית או תובנה מקורית בלתי צפויה להנהגה וליצירה אנושית.

לביטוי המקראי “רוח אלוהים” הקשור לקדושת החיים, לנצחיותם הנסתרת ולאין סופיות המחזורית הנצחית המאפיינת אותם, הצטרף המושג “רוח הקודש”, בהשראת דברי הנביא ישעיהו על משה: “הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ.” (ישעיהו ס"ג, יא ).

בעולמם של חכמים אחרי חורבן בית שני, רוח הקודש הפכה לביטוי המתאר את השכינה או את ההשגחה האלוהית, מצד אחד, ולביטוי להשראה אלוהית שהייתה נחלתם של נביאים יחידי סגולה, מצד שני:

“משמתו נביאים אחרונים נסתלקה רוח הקדש מישראל” (יומא ט). לעתים עברה רוח הקודש מנביאים לחכמים, כאמור בעירובין סד: “שכיוון רבן גמליאל ברוח הקודש.”

המילה רוח היא סומך שאליו מצטרפים נסמכים בעלי חשיבות ראשונה במעלה – אלוהים, חיים, קודש, חכמה, דעת, צדק, אמת ומושגים מופשטים נוספים שנזכרו לעיל. מושגים אלה מגשרים בין האלוהי לאנושי, מחיים את העולם הנגלה, מפקיעים אותו משרירותו של הטבע הלא נשלט, הכפוף לחוקי החיים והמוות של העולם החומרי, הקשור באופן בלתי נמנע בטומאה, בקללה, בחידלון, בכיליון ובמוות, ומנחים את העולם ויושביו אל תחומה של הרוח המופשטת, הוא תחום התרבות הנשלטת, הנקשרת בקודש, במצווה, בברכה, במחזור ובחיים.

בספרות המיסטית (מיסטיקה היא חציית גבולות הזמן, המרחב, החושים והשפה המתרחשת ברוח האדם בחלום או בהקיץ, בנבואה או בחזון, בדרך כלל כתוצאה ממצוקה, אסון וחורבן) שנכתבה בשלהי האלף הראשון לפני הספירה בחוגי הכוהנים לבית צדוק, ובראשית האלף הראשון אחרי הספירה, בחוגים אנונימיים הקשורים לבית הכנסת, לקדושה ולתפילה, שנודעו בשם בעלי ספרות ההיכלות ויורדי המרכבה, שייחסו עצמם לרבי עקיבא בן יוסף ולרבי ישמעאל כהן־גדול, נקשרה הרוח, המייצגת ערכים מופשטים, נצחיים, מקודשים, מבורכים ותומכי חיים, למלאכי הקודש, מצד אחד, ולדיבור האלוהי־אנושי, ולשירת הקדושה, מצד שני.

כך נמצא ביחס לממד הראשון: רוחי קודש ומלאכי קודש, רוחי אלוהים ומלאכי אלוהים, רוחי דעת ומלאכי דעת, רוחי צדק ומלאכי צדק, רוחי שלום ומלאכי שלום. מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש שנכתבו והועתקו בחוגי ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, פורשות תמונה מאלפת בעניין תפישת רוח אלוהים. מחבריהן קובעים שערכים מופשטים, נצחיים ומקודשים, שאין להם ביטוי מוחשי, מבע חזותי וייצוג איקונוגרפי, אך הם לבדם מתנים את רציפות החיים, ברכתם וקדושתם – הם הם הערכים הנצחיים המבורכים והטובים לכל אדם, שאין מהם אף פעם יותר מדי, המצטרפים למילה רוח, למילה אלוהים ולמילה קודש.

“”ספר יצירה“, חיבור אנונימי ייחודי, שזמן חיבורו בין המאה הראשונה לספירה או בתקופת התלמוד, שנוי במחלוקת חוקרים, מגדיר את רוח הקודש הגדרה יוצאת דופן, הקשורה לתפישת בריאה חדשה הרואה את מעשה הבורא בזיקה ל”ספר, מִספר וסיפור" ומגדירה את האינסופיות האלוהית הבוראת ביחס לאותיות ולמספרים, המשותפים לאל ולאדם.

תפישה חדשה זו מציינת את זיקת הגומלין שבין הדיבור האלוהי לדיבור האנושי, או בין רוח אלוהים לרוח האדם ביחס לסְפָרוֹת או לספירות מלשון סִפְרָה ומספר, וביחס לאותיות. סִפְרָה או ספירה היא סמל שמשמש לייצוגם של מספרים, בדומה לאופן שבו אות משמשת לייצוג של מילים:

בפתח דבריו מתאר בעל “ספר יצירה” האלמוני, שני ממדים חדשים בבריאה האלוהית המצרפים בין המופשט למוחש ומציגים את היחס שבין הסופי הנגלה לעולם החושים לאינסופי הנעלם, המחייה אותו: “עשר ספירות בלימה”, המתייחסות להפשטת הסְפָרוֹת והמִסְפרים ולמהותם האינסופית, המיוסדת על מספר סימנים קבוע, ו’כ"ב אותיות יסוד', ולצירופי אותיות השפה ולמילותיה, שמספרם אינסופי, אף שמספר מרכיביהן קבוע:

“עשר ספירות בלימה וכ”ב אותיות יסוד… ורוח בכל אחת מהן: עשר ספירות בלימה. אחת רוח אלוהים חיים, נכון כיסאו מאז, ברוך שמו של חי העולמים תמיד לעולם ועד, קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש" (פרק א).

השפה, המיוסדת על מספר אותיות קבוע ועל צירופים אינסופיים, בדומה לחישוב, המיוסד על מִספר סְפָרוֹת קבוע ועל צירופים אינסופיים של מִספרים, היא מקום פרישתה של הרוח האלוהית בזיקה לאדם. הנחה זו, המיוסדת על צירוף הסופי הנגלה לאינסופי הנעלם, היא היסוד לכל המחשבה הקבלית, המושתתת על חשיפת הממד האלוהי בלשון, באותיות ובסְפָרוֹת, במילים ובמסְפרים, בעולם שנברא בספר, מִסְפר וסיפור. במאה השמונה־עשרה מסכם ר' ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות מסורת זו, ואומר באגרת הקודש מפי המשיח: “בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות”.

ההנחה שהדיבור האלוהי והאנושי כאחד, הוא מקומה של רוח הקודש, ושבכל אות מאותיות השפה יש עולמות, נשמות ואלוהות, היוותה מצע לגשר דו־כיווני בין האל לאדם בעולם שנברא כולו מלכתחילה בספר, מִספר וסיפור. ההוויה האלוהית המופשטת בגילויה כרוח אלוהים, היא זו המצויה באותיות הלשון, ואותיות הלשון, המסורות לאדם, לאל ולמלאכים, הן המגלות את היסוד האלוהי המחייה שמעבר למוחשות הגלויה.

המסורת הקבלית העמיקה והרחיבה את משמעות תפיסתה האלוהית של הלשון ואת משמעות החירות האנושית הגלומה באינסוף משמעויותיה של השפה האלוהית הבוראת. שכן השפה, המאחדת רוח וחומר, הפשטה, והמחשה, אינסופיות וסופיות, סימן וצליל, אות וקול, מייצגת את העולם הבלתי נראה מעבר לגבולות עולם המוחש ומתירה לאדם לברוא אותו כל העת מחדש בעיני רוחו.

עולם הספירות המייצגות את המִספרים, מאחד אף הוא את הסופי והאינסופי, את המוגבל והמופשט, את המסמן ואת המסומן, את הסְפָרוֹת, הספירות והמִספרים, המונחים ביסוד הספירה המחזורית השביעונית של שבועת השביעיות של “מועדי דרור”. מחזור זה, המתייחס למחזור ההשבתה השביעוני של מועדי ה' שבתות, שבעת מועדי ה', שמיטות ויובלים המפורשים בספר ויקרא בפרקים כג, כה (“אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם”.) מיטיב לשמור על מחזורי ההשבתה הנצחיים, השומרים על הקודש, על החירות ועל השוויון.

בני דורנו המבקשים להתחקות על ממדיה הרוחניים של המסורת היהודית הקדומה, יטיבו לעשות אם יזכרו שרוח אלוהים היא זו המייצגת את קדושת החיים, נצחיותם, מחזוריותם ואינסופיותם, ואם יזכרו שרוח זו נקשרה ל“רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים” כבר ב“שירות עולת השבת” שנמצאו בספרייה הכוהנית שנתגלתה בקומראן שבמדבר יהודה. דהיינו רוח אלוהים קשורה בראש ובראשונה לערכי היסוד האנושיים המבטאים את קדושת החיים ואת הערכים אוניברסאליים המיטיבים עם כל אדם ואדם.

הרוח חסרת הגבולות, זו האינסופית המצויה בקודש הקדשים ובכל אשר חיים בקרבו, זו המצויה בכל אות ואות של לשון הקודש, בבחינת רוח הקודש, וזו המצויה בכל מקום של חכמה, תבונה ודעת, של צדק, חירות, שוויון ושלום, זו המסמלת את רוח החיים וזו החרותה בחוקי רוח, ברוחי דעת, אמת וצדק בקדש קדשים, רוח זו היא המכנה המשותף בין בני האדם, המיוסד על אותם ממדים של הקיום האנושי שאין מהם אף פעם יותר מדי – חיים, דעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, חסד ותבונה, שלום וחמלה, ביטחון ושלווה– ומושתתת על יסודות שאינם בבעלותו של שום אדם: על סוד החיים, על אותיות ומספרים, שפה ודיבור, ספרות ושירה, צלילים, סימנים ותווים, ועל “רוחי דעת, אמת וצדק בקודש הקדשים” שמקורם בספר, מספר וסיפור, במקודש, בנצחי ובאינסופי, הנתון תמיד לבחירת האדם.