– הנני יושב ומביט ושומע איך אתם מתווכחים ומפלפלים ומנגחים זה את זה בהלכה: ‘מזל’, ‘מזל’. היודעים אתם מאי מזל? שאלו אותי ואני אגיד לכם מאי מזל.
כד הווינא טליא נכנסתי לעולם המעשה ועסקתי בפרקמטיא, כידוע לכם, ועד-מהרה סבב הגלגל וירד למטה. פסקה השעה להיות משחקת לי. ומכיוון שנתרוקן כיסי מיד נפוצו כל רעי. נלקיתי במכות נפלאות בנגעים ויסורין, ברדיפות ומסירות בכל מרעין בישין ובכל מיני תקלה ובכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם.
בקיצור נעשיתי, לא עליכם, יורד מנכסיו. כיוון שירדתי מנכסי החילותי להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא ולהגיש טענותי לפני כיסא כבודו: מפני מה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? מפני מה חכמת המסכן בזויה וטיפשת רשעים מהוללה? מפני מה ייקרא לנבל נדיב ולכילי ייאמר שוֹע?
כך הייתי מתעמק בחקירות והתחלתי מקצץ בנטיעות וכמעט שדיברתי חוצפא כלפי שמיא וכלפי משיחו, הוא ה’רבי' שליט"א.
כלפי ה’רבי' כיצד?
כשנשתנו עלי העתים ניסיתי לנסוע לה’רבי' לבקש פרנסה, והיה מבטיח לי ולא הסתייע.
ביקשתי ממנו קמיע סגולה לפרנסה, ונתן לי ולא הסתייע.
עקרתי את דירתי ממקום למקום בעצת ה’רבי' שמא ישתנה מזלי, ולא הסתייע.
סבותי את לבי ליאש מן העשירות ואמרתי: מסתמא כך נגזרה עלי מן השמים שאהיה מן היורדים ואינם עולים, וכבר אמרו: ‘יאה עניותא לישראל’…
ואם תאמר: מה נאכל? הא לא קשיא. קל וחומר משכיב מרע; למשל: אנו רואים אביונים ר"ל שלא יבוא אוכל אל פיהם, משני טעמים: משום חסרון כיס, ומשום חולשת האסטמכא…
כך הייתי מנחם את עצמי בכדי שלא אבוא לידי שעמום. אלא שזוגתי היתה מתנגדת לי בכל כוחה ותמאן לדון קל וחומר זה. היא באחת ומי ישיבנה? ‘פרנסני, בעלי, לכל הפחות ככלב וכעורב!’…
ולא זו בלבד, אלא שגם בעל הבית פרמשתא דוחק ואומר: ‘שלם תשלם, או עקור את דירתך וצא!’
ולא זה בלבד, אלא שגם הטבח המגושם פלטיאל תובע בפה מלא בעד הבשר שכבר נאכל.
ולא זה בלבד אלא שגם החייט החצוף בֶנדיט דורש הלכה בפני על הכתוב ‘לא תלין פעולת שכיר’…
ולא זה בלבד אלא שגם המלמד בושת הפנים רב חייא מוסר לי איגרת כתובה פנים ואחור באותיות קטנות מאוד ומרמז לי על עניין אחד ששייך לכיסי ודורש דברי חז“ל: שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן… אם אין קמח אין תורה… וד”ל.
והנעליים – בלות; פצו עלי פיהן לאמור: ‘חדש ימינו כקדם!’…
ועמלנו אלו הבנות מבצבצות ועולות, תשגשגנה ותפרחנה ומגיעות לפרקן זו אחר זו.
הקיצור הייתי לעני שבעניים, וכמעט שהחילותי להרגיל את עצמי לכך. אלא חדא לא היה ניחא לי: שאלת 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו '…
החלטתי בנפשי שצריך אני לשאלת חכם. ומי חכם כה’רבי' שליט"א שהכול מקדימין לפתחו?
נשאתי את רגלי ובאתי אל ה’רבי'.
כשבאתי אל ה’רבי' המתנתי יום ושניים ושלושה, כי אין לבוא אל הרבי תיכף ומיד.
ובהגיע לי תור קבלת פני ה’רבי', הנחתי לפניו את ‘פדיוני’, נתתי לי שלום והחזיר לי שלום.
שאל אותי הרבי:
– השלום לך?
עניתי לו:
– אין שלום.
אמר לי:
– כיצד?
אמרתי לו:
– עמך ישראל צריכין פרנסה, ופרנסה אין.
אמר לי:
– שוב לביתך והקב"ה ישלח ברכה והצלחה…
שיסעתי את דבריו ואמרתי לו:
– רבי! לא זה עיקר בקשתי. יש עוד עניין גדול אחד, והוא שהביאני עד הלום.
התחלתי מספר לו את כל אשר בלבי ולשפוך לפניו שיחי על דבר העניין הרע שנתן אלוהים לבני האדם לענות בו…
שאל אותי הרבי:
– כלום אינך מסתפק במה שיש לך?
עניתי לו:
– אנוכי מסתפק גם בפחות ממה שיש לי, אלא מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו?
שוב שאל אותי הרבי:
– המקנא אתה בהוללים?
עניתי לו:
– הס מלהזכיר! קנאה זו מה תועיל לי? אלא קשה לי: מדוע דרך רשעים צלחה, ומפני מה אינם יודעים כל עמל ועם אדם לא ינוגעו?
ענה הרבי ואמר לי:
– מסתמא בני – מזל נינהו.
שאלתי את הרבי:
– מאי מזלא?
הוציא הרבי את הקופסה של זהב מצלחתו והריח בה מעט ואמר לי:
– תא שמע, בני, ואסביר לדידך מאי מזלא. מזלא היא בריה משונה כמין מלאך גדל הקומה, ענק שבענקים, שרגליו מוצבות על הארץ וראשו מגיע השמימה. ולו ידיים ארוכות מאוד שיורדות ומגיעות עד לארץ. ולו עיניים גדולות ומזהירות בקודקודו, במקום שבני אדם מניחים תפילין. ולמה במקום זה? בכדי שתהיינה עיניו ולבו שווין לנגד הקב"ה, ושיהיה אפשר לו ליתן שבח והודיה לשמו בכל עת ובכל שעה (כי לכך נוצר).
פעם אחת אמר הקב“ה לאותו המלאך דמתקריא ‘מזל’: עד מתי אתה תהיה עומד ומסתכל בי? הנה הגיע זמנך לעסוק בעולם העשיה! אמר לו המלאך להקב”ה: למדני, ריבונו דעלמא, מה עלי לתקן? אמר לו הקב"ה: הנה שם, בעולם השפל, במקום שעומדות רגליך, יסובבו ברואים קטנים ושפלים הנקראים בני-אדם. והברואים האלה אינם יכולים לישב בשלווה. מלחמה להם מדור דור. חד בחד סביך ועביד קרבותא וממיתין את עצמם על פת לחם ודמים בדמים נגעו. ההולכים בחושך משתוקקים ומתאווים, מצפים, מחכים ומייחלים לך וקוראים בשמך: ‘הושיעה-נא! הצליחה-נא!’ אף-על-פי שיש מהם שאינם מהוגנים ושאינם ראויים לכך…
כיוון ששמע המלאך את הדברים האלה יוצאים מפי הגבורה, מיד התחיל למשש בידיו הארוכות אנה ואנה. בכל פעם ופעם הוא תופש בידו חד מן חבריא וממשיכו ומעלהו לראשו לשים עיניו עליו ולראות מה טיבו של אדם זה… ומחמת שעיניו בקודקודו, כאמור, וידיו ארוכות, כאמור, ורב הדרך מאוד, לכן תארך עת עליית האדם למעלה. אחר כך כשהביא המלאך את הנפש ההיא למעלה והציץ בה וראה שאינה מן הנפשות היפות, מיד הוא מתחרט, ידיו של המלאך מתרשלות, והנפש נופלת ויורדת לארץ במהירות נפלאה, וכן הלאה, זה עולה וזה יורד…
כך הגיד לי ה’רבי' ונתרצו לי הקושיות, ונפרדתי מעליו והלכתי לביתי שמח וטוב לב.
כשבאתי לביתי פגשה בי אשתי, ואמרה לי:
– מדוע פניך יפים היום, בעלי היקר?
עניתי ואמרתי לה:
– שבח לאל בורא עולם, הסתכלתי בפני רבי שליט"א ותאוֹרנה עיני. השתעיתי עמו כשעה חדא ושמעתי מפיו הקדוש דברים שלא שמעה אוזן על הר סיני…
אולם נשים חרפניות וגדפניות הן וקלות הדעת! כשסיימתי את כל הסיפור התחילה לחרפני ולגדפני ולקללני בקללות ונאצות, כדרכה של אשה:
– בהמה בצורת אדם! פתי מאמין לכל דבר! בטלן! חסדאי! טפשאי! טוב לי קב חרבה מערב שבת לערב שבת מאלפי מעשיות וסיפורי נפלאות של רבך! או שמא תאמר להמתין עד שיבוא המלאך העיוור הזה בידיו הארוכות למשש בך ולחטוף אותך, כלי יקר, ולנשאך ולגדלך עד מרום השמים?
עניתי ואמרתי לה:
– חלילה! אדרבה! האלוהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה ישמרני ויצילני מיד המלאך המעלה והמוריד, המרים ומשפיל! אני מתפלל בכל יום: ‘ריבונו של עולם: אל תגביהני ואל תשפילני! אל תרימני ואל תורידני!’
-
הסיפור נדפס בעיתון ‘הצופה’, גיליון מס‘ 160, מיום 24 ביולי, 1903. מעל שמו של הסיפור כותרת: ’סיפורי מעשיות מבית–המדרש‘, והסיפור עצמו מסומן באות א כראשון בסידרה. לא מצאנו המשך כלשהו לסידרה זו. הסיפור לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום–עליכם בעברית, ולא עלה בידינו למצוא לו מקבילה ביידיש. הוא נכלל בתוך ’פאַרגעסענעבלעטלעך‘, עמ’ 191–197, בלא ציון שמו של המתרגם. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.