כלב מתחום היהודים

(א)

כלב היה בארץ ושמו חברבר החצרוני. למה נקרא שמו חברבר? משום שהיה בעל גוונים, עקוד, נקוד וברוד. והיה הכלב הזה כלב נדכא ושפל רוח; לא היה דרכו להזיק, כאותם הכלבים האוהבים להתנפל על גוי ועל אדם יחד; די היה לו לחברבר שלא היתה בו יד אחרים; אדרבה, משום שפלותו היתירה היה הכלב הזה נגוע ומוכה כל היום. להכותו, לדחותו או לשפוך עליו שופכין – היה נחשב בעיני האנשים כמעט למצוה גדולה. וחברבר כשהיה מקבל יסורים, מעין אלו שנקראים מהלומה, נגיפה, דחיפה, או בעיטה, לא נראתה בו אותה מידה של כלב חצוף, לחרוץ לשון ולהראות שיניו חלילה; אדרבה, חברבר שחה לעפר גוו וילולי ילל: אוי ואבוי!… והיה מוריד את זנבו לארץ והולך לקרן-זווית לפשפש במעשיו ולצוד זבובים.

(ב)

מי היה חברבר ואי מזה בא? נחלקו בו הדעות: יש אומרים שנשאר לפליטה אחרי האדונים בעלי החצר הקדמונים, ויש אומרים שנידח ונתעה מאחרי אדוניו ונגרר אחרי אנשים זרים. כשאתה הולך לטייל ברחוב, אתה מוצא לפעמים כלב תועה נגרר אחריך. רוצה אתה לגרשהו מעליך ואתה גוער בו בנזיפה: הלאה! והוא אינו שומע לך. מרים אתה את ידך להכותו, והוא אינו זז ממקומו. עומד אתה ומתבונן בו, וגם הוא עומד ומתבונן בך – מידה כנגד מידה. ואם תאמר להכותו, משתטח הוא לפניך, מתחיל רועד ומסתכל בך, כלומר: להכותני אתה אומר? הלא אני שלך ועצמותי שלך – הריני בידך!…' ממין הכלבים האלה היה חברבר.

(ג)

חברבר לא היה רעבתן כשאר הכלבים. בלא הרמנא ורשות מפורשת מפי המבשלת לא היה נהנה כלום; ידע חברבר היטב שכל מה שתחת השולחן שייך לו, וכל מה שמסביב לו אסור לו בהנאה. אמת הוא שאמרו עליו כי כד הוה טליא היה מן המזיקין. זוכרים מעשה בר' אליהו שוחט שבא לשחוט את הכפרות בערב יום הכיפורים, וחברבר היה רובץ באותה שעה בקרן-זווית ומסתכל במעשה השוחט ואינו מבין העופות הללו למה הובאו לכאן ואיזה עסק יש לו להשוחט בהם. ואתא השוחט ושחט להכפרות, לא בחיפזון אלא בנחת. כיצד? קיפל בתי ידיו, השחיז ובדק את הסכין. נטל את העופות אחד-אחד והכניס אותם בין קרסוליו. מתח את צווארם ומרט שלוש נוצות, התיז את הוושט בבת-אחת ושפך את הדם, שפך את הדם וכיסה באפר – הכול כדת וכדין. בינתיים היה עוף שלא היה מקושר כראוי, נשא זה את רגליו והתחיל מתעופף. ראה חברבר איך שבני-אדם כשרים מכריעים לטבח נפשות נקיות, קם על רגליו ובא אל העוף השחוט וצווח: ‘הב-הב, שוטה! לאן אתה רץ? האמת שאין אתה יודע כי נחתך גרונך? עוד רגע ואתה מת ובטל ועובר מן העולם – הב, הב, הב!…’ ורב אליהו שוחט מתעסק בקודשים ואינו רואה ואינו יודע את חברבר, ומכיוון שראה אותו פתאום נתחלחל ונרעש. השליך את סכיניו מידו, ונס לביתו וצעק: ‘יהודים! הושיעו! הצילו!…’

בשביל עובדה זו נענש חברבר; אנשים טובים היו שלא נחה עליהם דעתם, עד שהמטירו עליו מקלות ומהלומות, נגיפות ובעיטות לרוב.

(ד)

ושוב מעשה בכף רגל אווז.

פעם אחת אירע לחברבר ששמט, על-פי טעות, כמובן, מכלי המליחה כף רגל אווז; ראתה בריינה המבשלת, אשה שחורה ולא נאוה, והרימה קול וקראה: אייזיק! אייזיק! בא אייזיק ומצא את חברבר ממהר לעבור את האסקופה עם כף רגל האווז הגנובה; לחץ אותו אייזיק בדלת אל המזוזה, ונשאר הכלב חציו מזה וחציו מזה; מכיוון שנתקל בין הדלת ומזוזה התחיל אייזיק לוקה אותו במקל חובלים מעבר מזה ובריינה בסחיף עץ מעבר מזה ולא חדלה מקרוא: אייזיק! אייזיק!

המאורע הזה נשאר לו לזכרון עולם. כשהיו קוראין בפניו: אייזיק! אייזיק! מיד היה נרתע לאחוריו וכובש פניו בקרקע ומשתמט ומסתתר.

(ה)

היה באותו חצר בתולה אחת ושמה פַּרַסקא, היא שהיתה פּרסקא כובסת כלי לבן ומושחה את הבית בסיד וחולבה את הפרה. והיתה פרסקא שונאה את חברבר החצרוני. וחברבר היה דווקא מסרך אבתרה בשעת עשיית מלאכתה, ולפיכך בשעת כביסת הלבנים היתה שופכת עליו קיתון של מים קרים, והיה חברבר מוכרח להתנער זמן רב מהמים האלה; ובשעת משיחת הבית היתה פרסקא מטנפת את פניו בסיד, כדי שיהיה מוכרח לנקות את עצמו שעה רצופה. וכשהיתה פרסקא חולבת את הפרה בערב היתה זורקת בו סחיף עץ בעלמא, ובשביל זה הרגיל חברבר את עצמו לדלוג; כד הווה עף סחיף עץ באווירא היה הכלב דולג במהירות נפלאה.

פעם אחת זרקה בו פרסקא סחיף עץ ולא החטיאה; חש חברבר יסורים גדולים וצווח:‘וי-וי’! עד שנתקבצו ובאו כל אנשי החצר לקולו. ראה חברבר אנשים רחמנים מתקבצים התחיל מעורר רחמים, הראה את רגלו השבורה, באומר: ‘ראו, אנשים טובים, מה עשתה לי הערלית הזאת!…’ חשב חברבר כי מסתמא יריבו אנשים ריבו ואת פרסקא המרשעת יקלעו בתוך כף הקלע בשביל מעשה נורא כזה.

טעה חברבר בחשבונו: האנשים הטובים שחקו והריעו ושרקו; באו הנערים הקונדסים וצחקו בו, ובאה ריינה המבשלת וזומליסטרון של קדירה בידה והעבירה את זרועה החשופה על חוטמה מלמטה למעלה ואמרה: ‘רגלו של פגע רע זה שברו? יישר כוחם!…’ באה פרסקא והוסיפה עוד משלה ושפכה עליו כד של רותחין – זעק חברבר זעקה גדולה והתחיל מקפץ ומדלג ונושך את זנבו. כיוון שראו הנערים הקונדסים את הכלב הולך ומתגלגל בעפר ומרקד על שלוש רגליים, רצו אחריו במקלות ואבנים והריעו ושרקו ושלחו אותו מתוך העיר עד אחר בתי-הריחיים…

(ו)

נכווה ברותחין וצולע נמלט חברבר על מנת שלא לחזור אל העיר כל ימיו! אַזל ובא לכפר הראשון, פגש בכלבי הכפר, התחילו הכלבים מריחין בו מכל צד ואמרו לו:

– ברוך בואך. כלב נכבד! מאין באת ומה כתובת זו של קעקע על גבך?

ענה ואמר להם חברבר:

– אל תשאלוני, אחים, הסיפור יארך יותר מדי והאוזן תמלא משמוע… הגידו אם יש מקום ללון?

ענו הכלבים ואמרו:

– יש ויש! מדוע לא? הלא כל הארץ לפניך.

הוסיף חברבר ושאל:

– ואיך אתם נוהגין בשעה שהקיבה תובעת מזונות?

– ענו הכלבים ואמרו:

– האין שופכין בכל אתר ואתר? ומי ילקק את העצמות שבני אדם סוברים שאין בהן חפץ?

קשקש חברבר בזנבו כאילו היה רוצה לחקור דברים העומדים ברומו של עולם ושאל:

– מה טיבם של ‘בעלי-הבתים’ שלכם?

ענו הכלבים בעורמה ואמרו:

– ‘בעלי-בתים’ שלנו הם ככל ‘בעלי-הבתים’ שבעולם…

הוסיף חברבר ושאל:

–ופרסקא?

שאלו כלבי הכפר כולם בבת אחת:

– מי היא זו ואיזו היא פרסקא?

ענה חברבר ואמר:

– כלום אין אתם יודעים את פרסקא? היא פרסקא שכובסת לבנים ומושחת את הבית בסיד וחולבת את הפרה…

עמדו כלבי הכפר משתוממים:

– באיזו פרסקא מדבר הכלב השוטה הזה?

הריחו בו הכלבים עוד הפעם מכל צדדיו ונתפרדו, והלכו כל אחד אל אשפה שלו.

(ז)

ביקש חברבר לנוח מעט מעמל הדרך, ולא יכול לישון. ראשית הכאיב לו העור שנכוותה ברותחין, והרגיש באותה הרגל השבורה, והציקו לו גם היתושים; ושנית היתה בטנו ריקה ולא היה לו מה לאכול והוכרח להמתין עד בוקר; ושלישית לא הניחו לו המחשבות לישון: ‘כלבים בני מזלא נינהו – חשב חברבר בלבו – אינם יודעים את פרסקא, ומימיהם לא טעמו טעם רותחין ומעולם לא ראו קונדסים זורקים באבנים ושורקים בשפתיים ומריעים ומפחידים ומבהילים…’

לסוף נפלה עליו תרדמה ויישן ויחלום והנה עביט של שופכין מלא פתותי לחם, נקנוקין, גידין, דיסא וגריסין מבוללים בדוחן ועצמות לרוב: עצמות של קרסולים, עצמות של צלעות, עצמות ממוחים, עצמות של דגים וראשים של דגים וראשים של דגים-מלוחים שלמים שלא נתמצו עדיין… השעה משחקת לחברבר ואינו יודע, באיזו מכל אלו יתחיל את סעודתו?

– ברוכים היושבים! – אומרים לו כלבי הכפר ועומדים מרחוק ומסתכלים איך הוא מכין את עצמו לסעודה.

– כל דצריך ייתי וייכל; – עונה להם חברבר כדי לצאת ידי חובתו, חובת דרך ארץ.

– תהא אכילתך מתוקה עליך! – עונים הכלבים בידידות.

ופתאום מגיעה לאוזניו בת-קול שמכרזת ואומרת: אייזיק! אייזיק!… וייקץ חברבר והנה חלום!…

בבוקר החזיר חברבר על הפתחים, שמא ימצא פת לחם או בשר או עצם, אבל בכל מקום שבא לא מצא שום דבר, וגם נענש עונש גדול, כי הכלבים, כלבי הכפר, עזי הנפש היו: בראשונה היו לוטשים לו את עינם וחורצים את לשונם ומראים את שיניהם, ולבסוף התנפלו עליו ונשכו לו וקרעו את עורו ומרטו את זנבו ושלחו אותו לנפשו…

(ח)

הלך חברבר החצרוני וסבב ממקום למקום, עד שקצה נפשו בלחם הקלוקל ובא לידי החלטה: שהאנשים רעים וחטאים, והכלבים אינם טובים מהן; ולכן אלך אל היער ואשב עם חית השדה.

כשבא חברבר אל היער ושהה שם יום ויומיים התחיל חש שנתכווצה בטנו ומעיו חמרמרו מחוסר לחם והתחיל מרגיש שאין כל תקווה למצוא לאכול, קפל זנבו מתחתיו ויפשט כפות רגליו והוציא לשונו ושכב תחת האילן וחשב מחשבות של כלב: מאיין יבוא לחמי?… ומתוך צער בא לידי חקרנות והתפלספות: ‘מדוע ארור הכלב מכל החיה ומכל הבהמה ומכל העוף אשר בשמים ומן הרמש הרומש על פני האדמה? גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה… הנה תולעת זוחלת… שרץ ורמש… לכל יש מקום, לכל יש מנוחה, ורק אני לבדי… הב-הב-הב!…’

– מה לך פה ומי לך פה? – שאל אותו זאב אחד שעבר באותה שעה במקום זה.

חברבר שלא ראה זאב מימיו חשב אותו לחבר; התחיל מספר לו את כל הקורות וסיים כך:

– אילו פגשתי בארי, בדוב או בזאב, הייתי שומח שמחה כפולה ומכופלת.

– שאל אותו הזאב: מדוע?

– משום ממה-נפשך: אם נגזרה עלי שאָמות בלא עת מוטב שאהיה מאכל לשיני זאב, ולא אמות ברעב בתוך כלבים אחים ורעים…

– אמר לו הזאב: אם כן הנני! רגע אחד ואני אשסעך כשסע את הגדי ואעשה לי סעודה כי רעב אני מאוד!

שמע חברבר ונבהל מאוד, ושער עורו הנכווה סמר מפחד; בכה והתחנן לו:

– מורי ורבי הזאב! אדון מאוד נעלה! היש טעם בעור ממורט ועצמות יבשות כעצמותי? חוסה-נא, רחם-נא, הרף ממני, והקב"ה ישלח לך ברכה והצלחה.

– כמעט שיצאה נשמתו בדברו, השפיל את זנבו ושח את קומתו והרכין את ראשו וזחל על גחונו, עד שגעלה בו נפש הזאב ואמר:

– כווץ את זנבך הנאלח, כלב שבכלבים, ולך לעזאזל, ולא אוסיף עוד לראותך!…

(ט)

נס חברבר כל עוד נשמתו בו ונמלט והיה מתיירא להביט מאחריו. אחר-כך התחיל חש ברגליו ושכב לנוח קצת. כשנתיישבה עליו דעתו אמר: טוב גורל הזאב מגורל הכלב… הכול מתייראין ממנו… טורף וממלא חוריו טרף… מדוע לא אתחפש גם אנוכי לזאב? אלמלא השיאני השטן לגלות לו את לבי, בוודאי היה חושבני לזאב מן הזאבים… מהיום והלאה לא אהיה עוד ‘כלב’ כי אם ‘זאב’!

סמר חברבר שערו כזאב, מתח חוטמו כזאב, שלח רגליו כזאב והמתין: אפשר שיזדמן לו שור או כבש או עז או כלב לכל הפחות. נשא עיניו וראה איש זקן הולך ותרמילו על שכמו ומקלו בידו. אמר הכלב-הזאב: ‘טוב גם בשר אדם אליבא ריקנא…’ נתקרב אל האורח ואמר לו:

– שמע, ידידי, שמא אין אתה יודע מי אנוכי?

ענה האיש כמתמיה:

– מי אתה?

ענה הכלב-הזאב וקשקש בשיניו כזאב ממש:

– הרי זאב לפניך!

שאל האורח:

– ומה בקשתך מורי ורבי הזאב?

ענה חברבר ואמר:

– בקשתי?… שאלתי ובקשתי: אפשר יש בתרמילך פת לחם לאכול?

אמר האורח:

– נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי זאב מבקש לחם… אעשה-נא ניסיון ואראה מי אתה…

הרים האיש את המטה להכותו. ראה חברבר את המקל ונזכר לו כי כלב הוא; נשא את רגליו וברח ונמלט על נפשו.

(י)

הלך חברבר בפחי נפש ובא אל העיר שגרשו אותו משם; היה מתיירא לבוא אל החצר שגדל שם ויהי לכלב, אף שהיו לו געגועין דווקא ודווקא למקום זה, ששם הכוהו ופצועוהו ושברו את רגלו וכוו את עורו… והשעה שעת שקיעת החמה היתה.

אזל ובא אל המטבחיים לראות בשלום אחיו; באותה שעה הכינו את עצמם הכלבים השׂבעים לישון. הכיר חברבר את אחיו והם לא הכירוהו… שאלו לו ואמרו לו:

– ברוך בואך, כלב נכבד! מה שמך ומאין באת?

ענה להם חברבר:

– כלום לא הכרתם אותי? הלוא אנוכי חברבר, חברבר החצרוני, אחיכם בן עירכם!

ענו הכלבים ואמרו:

– חברבר? חברבר?… שם לא מוזר לנו…

קפץ כלב קטן ושמו ‘צעיר’ ואמר:

– מה כתובת זו של קעקע על גבך?

קם עוד כלב אחד על רגליו ו’אדמדם' שמו, מפני שהיה אדמוני, ואמר בהלצה:

– מסתמא חקקו סימן מובהק על גבו, שמא יחליפוהו באחר; או אפשר אין זה אלא לשם נוי ולשם קישוט בעלמא?…

פתח עוד כלב אחד ושמו ‘זרזיר’, והוא רווק זקן בעל עין אחת ואוזן צרומה, ואמר:

– על דבר הסימנים אתם דנים? שאלו לי ואגדכם!…

ענה עוד כלב אחד בעל עור שחור ו’שחרחר' שמו, וזה היה ראש המדברים בכל מקום ואמר:

– כלבים פזוזים. למה תריבו כולכם? תנו להאורח וסיפר לנו הוא!

סיפר להם האורח את כל הקורות אותו מהחל ועד כלה. עשו הכלבים את אוזנם כאפרכסת, ורק אדמדם החומד לצון היה משסעהו בכל פעם במילי דליצנות. גער בו שחרחר, חסר הזנב, בנזיפה:

– כלב אדום! הלא תתן מחסום לפיך! ספר-נא, חברבר, ספר כי אוהבים אנחנו לשמוע חדשות…

וחברבר לא פסק פומיה מלספר את כל הרפתקאות דעדו עליו; סיפר בקול עצב עד האשמורה השנייה בלילה. אבל הכלבים אינם שומעים: ‘צעיר’ מתלחש עם ‘זרזיר’ בדברים של מה בכך; ‘אדמדם’ מדבר מהתלות, ‘שחרחר’ ישן ומתעורר לפעמים ואומר:

– ספר-נא, ידידי, ספר! אוהבים אנחנו לשמוע סיפורים…

(יא)

בבוקר השכם נזדרז חברבר ועמד נגד האצטבאות של הטבחים והתבונן במשרתיהם בשעה שהיו חותכין את הבשר. ראה שם חברבר כל טוב: הרי צלע אחת מצלעות בן הבקר תלויה ודמה שותת עוד… הרי ירך מונח, מנה יפה מאוד, חתיכה הראויה להתכבד… בולמוס אחז את חברבר, והוא מביט ומקשקש בזנבו ורירו נוזל… המשרתים גוזרים את הבשר בגרזן וזורקים לפני הכלבים חתיכה או עצם, והכלבים מכרכרים בחיפזון וחוטפין את הזרוק. ניסה חברבר גם הוא לעשות כמעשיהם; התנפלו עליו הכלבים וינשכוהו וימרטו את עורו ויריבו עמו…

השפיל חברבר את זנבו ובא לקרן-זווית, נשא את קולו ובכה…

ניגש אליו שחרחר ואמר: על מה קא בכית?

ענה חברבר במרירות ואמר: על דא קא בכינא: אָרור אנוכי מכל הכלבים אשר על פני האדמה! האמין לי כי הרעב יציקני עד מוות… חיי כלים ואובדים…

נאנח שחרחר ואמר: – מאמין אנוכי שכל דבריך אמת, אבל במה אושיע לך?

הוסיף חברבר ואמר: – אני אמרתי בחופזי כי פה, בין אחי הכלבים, בוודאי אהנה גם אני הנאה פורתא… הלא אחים אנחנו!

ענה שחרחר באנחה:

– בוודאי ובוודאי! אבל במה אוכל להושיעך? עיניך רואות כי לכל טבח יש כלב ולכל כלב יש טבח… מנהג ישן הוא אצלנו…

אמר חברבר במרירות לבו אל שחרחר:

כלום ימות כלב ברעב בין כלבים שבעים? ואיה היושר?…

ענה שחרחר ואמר:

– בוודאי ובוודאי! אבל כבר אמרתי שאיני יכול להושיעך. אם תקבל את אנחתי במקום מתנה, מוטב.

אמר חברבר ממצוקת לב:

– אם כן אלך גם אני אל הטבחים, שמא יהיה לי חוט של חן ואקנה לי אדון לעצמי כיתר הכלבים.

– לך לשלום ואלוהים יצליח דרכך! רק זאת אגיד לך! אל טבחי אַל תלך, שמא אעשה אותך לחסר זנב כמוני היום!…

כך הזהירו שחרחר ויפהק מתוך שׂביעה.

(יב)

פנה חברבר והלך אל הטבחים, עבר את כל הכלבים והתחיל מראה להם פנים שוחקות ורוקד לפניהם בכל מיני ריקודין ומקשקש בזנבו. אבל בתר עניא אזלא עניותא: משרת אחד בעל כתפיים רחבות זרק בו, מסתמא בהלצה, את הגרזן ורק בדרך נס ניצל חברבר ממות. באותה שעה אהנו לו קפיצותיו לחברבר, שאלמלא כן היה נגזר לשניים.

ראה אדמדם עובדה זו, אמר לחברבר בלצון:

– יודע אתה, שאר-בשרי הנחמד, לרקוד, לפזז ולכרכר עוד יותר מכלבנו ‘צעיר’. צעיר! צעיר! בוא נא וראה כיצד מרקדין לפני הטבחים!…

ו’צעיר' בא עד מהרה ויקפוץ כלפי חברבר בחוצפה יתירה. ולא יכול חברבר התאפק עוד ונלאה לשאת, החזיק באותו הכלב הקטן והפיל אותו על הקרקע ונשך אותו בכרסו, ושפך עליו חמת אפו, וברח ונמלט ויצא מחוץ לעיר.

היה חברבר בדד בשדה, התפשט באמצע הדרך, הניח ראשו בין רגליו ולא חפץ להביט למעלה ולהינות מזיו העולם…

אחרי כן פתח חברבר את פיו והתחיל מקלל את יומו…

הזקן / שלום עליכם

סיפור¹

[א]

השעון שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא השמיע פעם אחת השעה השלוש-עשרה.

כן, ידידים צעירים, אני אומר ‘השלוש-עשרה’ ואין בדברים האלה משום טעות וליצנות, חלילה, כי אם מעשה שהיה.

השעון, שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא, ואשר השמיע פעם אחת השעה השלוש-עשרה, היה שעון עתיק-יומין, שנפל לנו בירושה מאת אב-אבא-זקננו, ולפיכן היו קורין לו בשם ‘זקן’. והיה הזקן מראה השעות והדקים והשניות דיוק גדול, אשר על כן היו באים בני עירנו לכוון על-פיו את השעונים שלהם ². והיה קול הפעמון שבו נשמע למרחוק:

בּם!… בּם!… בּם!… בּם!…

ועניינים רבים בעירנו היו נחתכים על פיו, כמו: מליחת-בשר, הדלקת הנר בערב שבת ובמוצאי שבת, ‘תיקון חצות’, סליחות ועוד ועוד. בקיצור, ה’זקן' שלנו היה למורה לכל העיר, והיה עובד את עבודתו באמת ובאמונה. מימיו לא עמד לנוח אפילו שעה אחת, לא טעם טעם תיקון; יד החרש לא נגעה בו מעולם, חוץ מידי אבי. ואבי, אף-על-פי שלא למד את המלאכה הזאת מעולם, היה בקי על-פה במסיבות כל האופנים והגלגלים למקטן ועד גדול, והיה מבין על-פי דרך הטבע את ‘השכל’ הצפון בהליכתו. מדי שנה בשנה בערב פסח, בערב שבודקין את החמץ, היה אבי מורידו מעל גבי הכותל, והיה נכנס לתוכו בזהירות יתירה, מפשפש וממשמש בבני-מעיו ומנקה את קרביו ביעה או בכנף של תרנגולת, והיה מוציא מתוכו קורי-עכביש וזבובים ויתושים הרבה, שהיו מונחים שם כל אותה השנה פגרים מתים. ואחרי כן היה תולה אותו על גבי הקיר כבראשונה, ופניהם נהרו, כלומר, פני שניהם נהרו: פני ה’זקן' נהרו משום שניקוהו וקשטוהו, ופני אבי היו מאירים מאור פניו של ה’זקן'.

[ב]

ויהי היום ואנחנו, אבי ואמי ואני, בנם היחיד, יושבים שלושתנו יחד אל השולחן ואוכלים לחם הצוהרים. עליכם לדעת, כי בכל פעם שהיה הפעמון של ה’זקן' מכה, אהבתי למנות את השעות, ודווקא בקול. וכן בפעם זו כשהתחיל הפעמון דופק התחלתי מונה: אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… שש… שבע… שמונה… תשע… עשר… אחת-עשרה… שתים-עשרה… שלוש-עשרה…

האח! – קראתי בתימהון וקפצתי ממקומי – מה תשמעה אוזני? שלוש-עשרה!?… ואבי, שהיה שקוע באכילה, הוציא את המזלג מבין שיניו והציץ בי ואמר בשחוק קל:

– השעה השלוש-עשרה? אכן בעל חשבון גדול אתה ‘בלי עין-רעה’! השמעת מימיך השעה השלוש-עשרה?

– אבל, אבא, הן באוזני שמעתי שהכה הפעמון שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’!

–שלוש-עשרה מכות-לחי תקבל מידי בזה הרגע! – גער בי אבי – פתי! השעון איננו יכול להשמיע שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’!

ואמי, ששמעה את הריב, התערבה גם היא בינינו:

חוששני שצדקו דברי הילד; כמדומני, שגם אני שמעתי הפעם שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’.

אם גם את שמעת שלוש-עשרה פעמים ‘בּם’, אז אין כל ספק! – אמר לה אבי בדרך הלצה.

אחר ברכת המזון קם אבי על רגליו וניגש אל ה’זקן', עלה על גבי ספסל ונגע באצבעו באחד מן הגלגלים, והפעמון התחיל מפעם, ואנחנו שלושתנו עומדים ומניעים בראשינו:

– אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… שש… שבע… שמונה… תשע… עשר… אחת-עשרה… שתים-עשרה… שלוש-עשרה…

– כן! שלוש-עשרה! – אמר אבי במר נפשו וירד מן הספסל והציץ בפני שנינו בעיניים מפיקות תימהון ושיממון, כאיש אשר שמע פתאום והנה דברים יוצאים מן הכותל, או הארץ מתחת אומרת שירה.

אז עלה שנית על הספסל ונגע באצבעו בגלגל הסובב, והפעמון השמיע עוד פעם שלוש-עשרה.

נתקלקל ה’זקן'! – אמר לנו אבי בדאבון נפש. ואחרי כן עמד שקוע במחשבות של עצב.

פתחה אמי ואמרה לו:

– מדוע פניך רעים כאילו היית אובד עצות, חס ושלום? הורד את ה’זקן' מעל הקיר ותקנו כיד ה' הטובה עליך.

– אפשר שיש טעם בדבריך – ענה אותה אבי, ויעש כן.

כל אותו היום ישב אבי על האובניים וחיקר ותיכן תקנות הרבה והזיע מאוד, וה’זקן' שב לאיתנו.

[ג]

ויהי בחצי הלילה, ואנחנו עומדים שלושתנו אצל הקיר, מביטים איש בפני רעהו ומונים את דפיקותיו של ה’זקן'.

שתים-עשרה פעמים! לא פחות ולא יותר!

– היודע אנוכי אפוא את המלאכה הזאת? – שאל אותנו אבי בגאון, ושמחה גלויה מרחפת על פניו.

– הלא זה דברִי תמיד – ענתה אמי – כי איש חיִל אתה. אבל זה קשה לי: מדוע שוּנה קולו, שהיה עד כה זך ומצלצל ומושך את הלב, ועתה הוא מנחר ומחלחל ‘חיִל-חיל-חיל’?…

– טעות היא בידך! – אמר לה אבי. ולמחרת כשהיה הפעמון מפעֵם, הקשיב אבי לקול דפיקתו ולא יכול לבלי להודות שה’זקן' מנחר באמת… כי כבר נשמע בקולו איזה עצב מר כבקולו של בעל-תפילה זקן וחלש. מיום ליום ומרגע לרגע התחיל ה’זקן' משפיל את קולו; המטוטלת התחילה לנוע בתנועות לא-יפות ולהתנהג בכבדות, כאותו הזקן החולה, שרגלו האחרת כבר נגררת אחריו על-כורחה.

ראה אבי שה’זקן' מכין את עצמו לנוח ולישון שנת עולמים, והתחיל לחפש תחבולות. לסוף בא לידי מסקנה שלא במכונה האשם, אלא במשקלות בלבד, מפני שכובדן נתמעט מרוב ימים; לפיכך תלה בהן גם העלי ותחי רוח ה’זקן', והמטוטלת ‘שינסה את מותניה’ כגיבור לרוץ אורח, ופני אבי צוהלים.

[ד]

לא ארכו הימים וה’זקן' התחיל מתרשל במלאכתו עוד יותר מבתחילה, והמטוטלת אינה הולכת עוד בדרך הישר; פעם היא מתנועעת לצד זה ופעם לצד אחר, ובכל פעם נשמע כקול שיעול: ‘קחי… קחי…’ – קול קורע לב ומעורר חמלה וגועל-נפש גם יחד. קשה היה לראות את זה שרגעיו האחרונים הולכים וקרבים, ואבי גם הוא כצל התהלך.

כרופא מומחה שמפקיר את עצמו בשביל החולה המסוכן להצילו מרדת שחת, כך היה מפקיר אבי את עצמו והקדיש את כל כוחותיו ואת ידיעתו הרבה לרפא את ה’זקן' החולה הזה. הוא היה אומר:

– מעט משקולת! מעט משקולת! – והתחיל מוסיף עליו משא וכובד; בראשונה תלה בו מחבת ברזל, אחרי כן צפּחת נחושת, ולאחרונה מקטיב של ברזל.

– אכן יש רוח חיים בקרב ה’זקן' הזה וחייו תלויים במשקולת – היה אבי אומר אל נפשו, והלך והוסיף עליו עוד כיס מלא עפר, ולבנים שתיים, ואבן אחת. – ויהי היום ויבוא האסון.

[ה]

הדבר היה בליל ערב שבת קודש אחר הסעודה הראשונה. אחרי הדגים המפולפלים עם החרדל ³החריף, ואחרי המרק החם עם האיטריות והפרפראות וברכת-המזון, הגישה לנו בריינה הטבחה מלוא חופניים זרעוני דלעת מעל גבי הכירה. ודודתי מרת יֶנטל, אחותה הצעירה של אמי, אשה שחורה ונאווה ⁴, היושבת אתנו תחת כיפת גג אחד, נכנסה אצלנו לקדם פנינו ב’שבתא טבא' ולטעום מזרעוני הדלעת שלנו, ואגב אורחא לשמוע ולהשמיע ‘חדשות’, ולדבר קצת דברים בטלים על דבר הדייגים והדגים, על הנשים השאננות והעניות המנוּולות, על האִמות החורגות ובנותיהן וכלותיהן ועוד ועוד.

הנרות כלים ומעשנים וצלם מטפס ועולה ברטט על גבי הקירות. הזרעונים משמיעים איוושה קלה כשהם נקלפים, מניקרת הקיר מצרצר הצרצר בתוך האפלה. בני-הבית משיחים ומספרים סיפורים ומעשיות שהיו ושלא היו מעולם; ויותר מכולם תרבה שיחה דודתי ינטל המדברת וחוזרת על דבריה.

– השמעתם חדשה? הנה זה מקרוב קרה אסון סמוך לעירנו, קרה זה מקרוב… שודדי ליל התנפלו על אכסניה אחת התנפלו… שם מתגוררים יהודים עשירים מתגוררים שם… והשודדים שהתנפלו עליהם בלילה התנפלו… והרגו את כל בני הבית הרגו… איש ואשה ושבעה ילדים, ואפילו תינוק אחד, שהיה מוטל בעריסה, שחטו ולא חמלו… ורק שפחה אחת שהיתה ישנה על גבי התנור שכחו הרוצחים את השפחה… וכאשר שמעה השפחה קול אנקת החללים צנחה מעל גבי התנור ותרא – והנה בעל-הבית מתגולל בדמו, מפרפר בין החיים והמוות, ואשתו, בעלת-הבית, מוטלת גם היא על גבי הקרקע היא מוטלת, מתבוססת בדמיה… ראתה השפחה ותתחלחל השפחה ותנס על נפשה, ותמהר השפחה אל העיר לפרסם את דבר הרצח. צעקה הנערה: 'קומו יהודים!… הנה גנבים! רצחנים! גזלנים! עורו! התעוררו! –

ככה מספרת דודתי ינטל מעשה נורא, וקולה הולך וחזק, ואנחנו יושבים ומקשיבים לדבריה, והתמונה הנוראה והמעציבה הזאת כמו חיה לנגד עינינו, והנרות הולכים וכבים זה אחר זה וצלם מתגבר, והצרצר מצרצר. והנה פתאום קול-רעש גדול אדיר וחזק!

טרח – טררררח – דין – בּם – דין – דין!!!… – ואחרי הרעש דומיה נוראה.

[ו]

דימינו שנפל הגג על ראשינו, או מוט התמוטטה הארץ תחתינו, ולכן ישבנו רגעים אחדים על מקומותינו כנטועים במסמרות והסתכלנו איש בפני רעהו בלי אומר ודברים. אחר כך התחלתי לצעוק בקול מר:

הוי, אמי!… אמי!…

ואמי, ששמעה את נאקתי, חיבקתני בזרועותיה והרימה את קולה גם היא:

אויה לי!… חושך ואפלה!… רעם הלמני!… אהיה כפּרתך, בני ובר-בטני!…

שמע אבי את צעקתה של אמי וצווח:

פתיה! מדוע את צועקת?…

ודודתי ינטל פתחה את פיה גם היא ואמרה:

– ראו-נא, כולם צועקים כולם!… למה הנכם צועקים למה?… מה ראיתם, מה?… חומסים, רוצחים ראיתם, או שודדי לילה?… או דליקה נפלה עליכם? שריפה?

שמעה בריינה הטבחה את המלים הללו ותבוא מן המטבח ותקרא בחרדה:

– איה השריפה? איה האש? איה?…

קמה דודתי ינטל וגערה בה:

– גשי הלאה לכל הרוחות, אשה פתיה אין לב!… המעט לנו צרותינו? מי שלח אחרייך?… לכי לך אל המטבח, יהודיה משוגעת, והאלמי שם… ריבונו של עולם! יהי רצון שיהיו כל חלומותי, שחלמתי הלילה וכל הלילות, על ראש שונאינו אמן סלה!… השמעתם מימיכם? אנשים צועקים?… מה המה צועקים מה? הלא תבושו! הלא תיכלמו!… הדבר פשוט מאוד! הביטו וראו: הנה ה’זקן' שלכם, שתליתם עליו כל כלי הבית, נפל מעל הכותל נפל ונשבר!… חידוש גדול! נסו-נא ותלו על עצמכם משא כבד כזה, נסו-נא ותראו אם לא תכרעו תחת משאכם גם אתם? השמעתם מימיכם?…

הסערה קמה לדממה. ואנחנו קמנו ממקומותינו, אחד אחד קרבנו אל ה’זקן' ונתבונן בו ברגשי רחמים, והנה הוא מונח בריסוק איברים. משתטח על גבי הקרקע ופניו למטה, והמטוטלת מונחת בפני עצמה ומלחכת את העפר.

[ז]

– ה’זקן' אבד ואיננו! – אמר אבי באנחה גדולה והשפיל את ראשו – כמה שנים היה הזקן הזה עובד עבודתו באמונה, ועתה?… הנה כן בא הקץ לכל בריה!…

כשראתה אמי שאבי מצטער ניגשה אליו והתחילה לנחמו:

למה תתעצב ככה אל לבך? אפשר שתשוב ותתקנוֹ בלי-נדר אחר השבת?

אהה! – אמר לה אבי בקול עצב ובשחוק מר על שפתיו – המתים לא יחיו עוד לנצח!

ואמי אומרת לו דברי תנחומים:

מאין אנו יודעים, אפשר כך צריך להיות? אולי גזירה היא מן השמים שבזה המקום ובזה

הרגע יבוא קיצו? אפשר שנגזרה שם במרום איזו צרה עלינו או על בננו היחיד, חס ושלום, והיה זה כפרתנו…

ענתה דודתי ינטל בהרימה את כפיה למרום ואמרה בחיפזון גדול כדרכה:

– אמן, ברוך הוא וברוך שמו, אמן! זה כפרתנו, זה חליפתנו, זה תמורתנו; זה ה’זקן' ילך לאבדון ואנחנו נלך לחיים ארוכים וטובים ולשלום…

נשאתי את עיני וראיתי את פני אבי, והם לבנים כסיד, ושתי דמעות יורדות מעיניו על לחייו ונחבאות בתוך זקנו ⁵. זוהי הפעם הראשונה שראיתי את אבי בוכה.

אז חשבתי בלבי: מדוע אבא בוכה?… גם חפצתי לגשת אליו ולשאול את פיו:

– אבא! למה תבכה?…

אבל ידעתי שזה אינו מן הנימוס, ולפיכך שמתי יד לפה ושתקתי.

אז עליתי על משכבי, וכשכבה הנר האחרון שמתי את פני בכר ובכיתי ובכיתי כל אותו הלילה.

אסיפה ספרותית / שלום עליכם

חיזיון בעל מחלקה אחת

המשחקים: העבריה. אשה זקנה וכבוּדה

היהודיה. אשה צעירה לימים

מליץ אחד מני אלף. איש שידיו מלוכלכות בדיו

בן עובד. איש מבוהל ופטפטן פוּם ממלמל רברבן

יקטן מברדיטשוב. עזות מחוצף פנים

‘קורא נכבד’ איש פשוט

האסיפה בבית מליץ אחד מני אלף N 155 ביום א' יב מנחם אב התרס"א

מליץ אחד מני אלף (מצלצל בפעמון)

הריני מוכן ומזומן להודיע לכם, רבותי, שאסיפתנו נפתחה בשעה טובה ומוצלחת. אנחנו הטרחנו אתכם הֵנה לישא וליתן בדבר נכבד מאוד, בדבר שהזמן גרמא, לטקס עצה מה לעשות במכתב-העת ה’יהודי' הז’ארגוני עוכר שפתנו הקדושה, השפה היפה, היחידה השרידה, ובעוזרו התמידי מר שלום עליכם המלגלג והמתלוצץ…

יקטן (ניתר ממקומו)

זהו שותפו של פאול ווינברג הידוע…

מליץ אחד מני אלף (לצד יקטן)

במטותא מינך, אל תכנס לתוך דברי חברך (לחברי הוועד) רבותי! האינכם רואים את הסכנה הנוראה המרחפת על פנינו מזה ה’היהודי' הז’ארגוני? איה צעירינו משכילינו חובבינו, חובבי שפת עבר? את הכול נשא הרוח מפני חמת הז’ארגון הארור, השפה הבלולה והנאלחה הזאת! איך לא תרגז הארץ כי שפחה תירש גבירתה. אוי לה לאותה בושה! מפני שפת בבל השדודה תשׂבה חרפה שפתנו האהובה! שאלו-נא את פי העבריה ותגיד לכם עד היכן הדברים מגיעים.

העבריה (במתינות)

בנוגע ל’שפת בבל השדודה' לא היה לי כל חשק ופקפוק כלל כל הזמן שמעשיה היו בצנעא והיתה יוצאת לעזרת ההמון ב’צאינה וראינה' וב’תחינות ובקשות' לנשים צליינות, אבל מכיוון שסרה מדרך הצניעות והתהילה לצאת בקלות ראש וביד רמה בסיפורי אהבים של שמ"ר וכל כת דיליה…

יקטן (קופץ ממקומו)

ובמילי דבדיחותא של המלגלג והמתלוצץ מר שלום עליכם, שהוא פּאול ווינברג שלנו, שלא חס על כבוד עיר בישראל כברדיטשוב.

מליץ אחד מני אלף (מצלצל בפעמון לצד יקטן)

הנני להעירך עוד הפעם שאינו מן הנימוס להיות הדיוט קופץ בראש!

העבריה

אף-על-פי שבימים האחרונים נוכחנו לדעת שאפילו ה’בבליים' מסייעים לנו לטהר את הספרות הלאומית ולהכין בעד העם מזון מבריא; מסטרא חדא אני שבעה רצון מהם, ומסטרא אחרא כלימה תכסה פני בראותי איך טובי סופרינו נותנים את הונם ואת אונם, את מתקם ואת יינם בעד השפה הבבלית. קשה לי אומנם להאמין שאחותי ה’יהודיה' נולדה לי לצרה, אלא לפי סברתכם שה’יהודי' הז’ארגוני מתנקש לי לשרש אחרי ולאבד את שמי מן הארץ כדברי היושב-ראש האדון ‘מליץ אחד מני אלף’, אז יקוב הדין את ההר ומותר לדיינו בשריפה.

מליץ אחד מני אלף (בהתרגשות עצומה)

אחת דתו להישרף!

בן עובד (מפטפט בהתלהבות)

כן, טוב ויפה הדבר הזה, באש יישפט באש! ובכל זאת… ובכל זאת שומעים אנחנו את קול היתוש מנקר במוחנו, נוקב ויורד, נוקב ועולה. למשל, הננו באים לבתינו ומוצאים את השולחן ערוך, הכלים, המזלגות והכפות מבריקות לעינינו, עקרת בית לבושה סינור לבן וזך, ואודם חכלילי יכסה את לחייה – הא שולחן, הא דגים ממולאים, הא בשר צלי, והא מעדנים ומגדנות, ואכלת ושבעת – הכל טוב ויפה! האם לא כן? ומי פתי לא יסור הנה לענג בדשן נפשו? ובכל זאת…

יקטן (קופץ בראש)

משל בשני אחים! מה זה יפטפט?

מליץ אחד מני אלף (לצד בן עובד)

יקירי, מה אתה שח? סובר הייתי שתטיף אמרים על דבר ה’יהודי' הז’ארגוני ואתה מגבב דברים שדופים ומליצות ריקות ופראזות נפוחות אין קיץ!

בן עובד (כמשתאה)

שכחת, אדוני, שזהו סגנוני החדש שאני יצרתיו אף עשיתיו. ראה מה שכתבתי היום ב’מליצך' N 155 ‘לרוח היום’. שם אני אומר: האם לא יפה הוא החיזיון הזה? בכל לכאורה טוב ויפה! אבל מה הוא הדבר הזה? למשל הנה אנחנו אוכלים ומרגישים כי איזה דבר-מה יחסר בההרמוניה היפיפיה הזו, איזה דבר גדול או גם קטן, אבל עיקרי ויסודי, אבל אין אנו יודעים מה, עד שיבוא פיקח אחד ויגלה לנו בחשאי לאמור: רבותי, הטרם תדעו? מעט מלח, מעט מלח, מעט מלח, מעט מלח, מלח!…

יקטן

מה זה היה לו, רחמנא ליצלן? הביאו-נא מעט מלח, או תנו מים על ראשו!

בן עובד

סלחו לי רבותי, עדיין לא הגדתי לכם את העיקר. אינני יודע אם לרבים מקוראי ה’יהודי' הז’ארגוני הספיקה הסבלנות לקרוא את ‘נביחת הכלבים’ שבו, ומי יודע רוח בני-האדם, אולי נמצאו גם כאילה שלקקו את אצבעותיהם מרוב תענוג וישׂבעו נחת עד בלי די. הלא רבים ושונים הם חושי הטעם שבקוראינו השונים למפלגותיהם, האם לא כך הדבר? אבל בין כך ובין כך אלה שלא קראו את ה’יהודי' הז’ארגוני הפסידו, לדעתי, לקח טוב שכדאי הוא לשלם במחירו לוּ גם ימים אחדים רצופים של קריאה. אנוכי, למשל, למדתי ממנו דברים הרבה: למדתי מה גדול כוחו של עט קטן ללכלך כמה עשרות גליונות גדולים של נייר. למדתי, הוי הרבה, הרבה, הרבה, הרבה!… מה מאוד חפצתי… אין אני יודע מה שחפצתי… חפצתי באותה שעה לדלג כאיל על אפיקי מים, לקפץ על ההרים וגבעות

יקטן

אכן משוגע איש הרוח הוא האיש הזה!…

בן עובד

חפצתי באותה שעה לאחוז במפרקתו ולסחבהו לא אַרצה ישראל כי אם לעשות בו את הניתוח הנחוץ, לגלות את מוחו לעיני כל ישראל למען יראו וידעו… אבל הרגעים הסוערים האלה, לשמחת לבבי, בנקל יחלופו ויעברו והיו כלא היו.

יקטן

הודות לאל בורא עולם!

בן עובד

די רק מבט חודר אחד, תנועה שכלית אחת, והתמונה תתהפך מרגזנית לקאריאטוּרית, והיה במקום הקצף שחוק מרנין ומכאיב לב. האין זו רק קארי-קאטוּרה משונה ומכאבת לב? ובשעה שהנני רואה את כל אלה הז’רגוניסטים המלגלגים תיכנס בי הרוח גאה, אסלסל את קצות שפמי, אצית אש בהסיגארה שבפי, ומעלה עשן, עננים עננים עמודים-עמודים, ודעתי תתרחב כחתן יוצא מחופתו ומסתכל בבת-זוגו; מרגיש הנני כי גם בני מעי יתנפחו בקרבי, ישישו משוש, מתלחשים זה לזה ואומרים: מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו…

האַח! האַח! האַח! אַח – אַח –אַח – חאַ חאַ חאַ!

יקטן (קופץ על השולחן)

אני אומר לכם אל מה ירמזון מליו!…

מליץ אחד מני אלף (מצלצל בפעמון, מחזיק בכנף בגדו של יקטן)

ראה, הזהרתיך זה פעמיים לבל תהי הדיוט קופץ בראש! ובכן, אחים, הבה נתחכמה, ה’יהודי' הז’ארגוני מה תהא עליו? אחת דתו להישרף!

יקטן

שרוף יישרף!

עובד

הנני יושב ושומע, מאזין ומקשיב ומהרהר, והנני משיב: כן, באש, יישפט באש! טוב ויפה הדבר הזה… ובכל זאת…

היהודיה (נבהלה ונרעשה)

סלחו-לי, רבותי, אענה אך אני חלקי. הגידו-נא לי, איזה חטא ואשמה מצאתם ב’היהודי' הז’ארגוני? מי הגיד לכם שבשבילי יחפצו הז’ארגוניסטים לעקור את העבריה? מי האיש אשר ערב לבו לנגוע בכבודה של אחותי הבכירה? הטרם תדעו שכבודה יקר וקדוש לי ו’ליהודי' ולכל יהודי? כלום אין אתם יודעים שהשפה הקדושה נקנית אל הקורא הפשוט על ידי, שתפל אנוכי אליה כסולם אשר על שלביו יעלה ההמון בזמן מן הזמנים אל מרום פסגת שפתנו הקדושה ליהנות מפריה ולשׂבוע מטובה, כי סוף-סוף עתידה היא העבריה להיות לגברת השפות, לשפה לאומית שם, בארצנו הקדושה, על אדמת אבותינו…

העבריה (מושיטה את ידה אל היהודיה אחותה באהבה וידידות)

שפתיים ישק משיב דברים נכוחים!

יקטן

אל תשעו אל דברי שקר! יודעים אנחנו את דרכיהם של אותם הלבלרים! לא ההגדה כוונתם אלא ה’שולחן ערוך‘! כוונתם רק לבדח את דעת הקורא! רק להג הרבה! בדיחותא! כמו שכתבתי היום במאמרי ‘פילוקסריא ספרותית’. רצונכם לדעת את הפילוקסריא הספרותית בשמה המפורש? שאלוני ואגדכם, אני אאלפכם בינה, אני משה יקטן הפסיכולוג המפורסם, לומברוזה הברדיטשובי! מחלה אחת ישנה בעולם ובדיחותא שמה, בדיחותא המתלוצצת ומלגלגת בלגלוג מגונה באנשים ובערים. החפצים אתם לדעת מי הוא החולה המתלוצץ והמלגלג היותר מסוכן? מר שלום עליכם שמו; הוא שלום עליכם שלקח לו לעצמו בחכירה את מדור התחתון שב’היהודי’ ושטף את כל חללו של עולמנו בהלצותיו הגסות ופּאמפלטיו המדיחים, ועוד יתגאה בשם נכדו של מנדלי מוכר ספרים!

'קורא נכבד'

שרי לי מר! חוששני אם לא כמוס בזה איזה סוד שאין מגלין אותו אלא לצנועין. למה ינהג עתה רבי משה יקטן קלות-ראש בעצמו? אפשר רוח קנאה מדברת מתוך גרונו?

יקטן (כמשתומם)

קנאה? אנוכי לא קינאתי מעולם אפילו בגדולים ממנו!

'קורא נכבד'

אפשר יש לך עליו חשבונות ישנות על מר שלום עליכם?

יקטן

חס מלהזכיר! אני והוא כריע כאח התהלכתי אתו תמיד, וגם עתה הנני אחד ממכבדיו ומוקירי שמו, כה יתן לי ה' וכה יוסיף; אלא שמתוך אהבה וידידות כתבתי עליו מה שכתבתי, בראותי שסכנה גדולה מרחפת על פניו על-ידי פילוקסריא ספרותית דמתקריא מחלת הבדיחותא.

'קורא נכבד'

אני מאמין באמונה שלמה שכל דבריך אמת וצדק. ובכן הלא היית יכול לגלות לו את סכנת מחלתו בעל פה או על-ידי איגרת לאמור: ידידי היקר, מר שלום עליכם! כפי שהוכית במחלת הפילוקסריא דמתקריא בדיחותא ר"ל, וראַיה לדבר שמלגלג ומתלוצץ אתה בלי הפוגות ואתה יודע עד כמה אני אוהב לך, לפיכך וכ' וכ'…

יקטן

ראו-נא, אדוני הנכבדים, עד היכן מחלת הבדיחותא מגעת שלא רק שלום עליכם בלבד נתקל בה, אלא שאפילו בהמון קוראיו הז’ארגוניסטים דבקה חמת הליצנות.

מליץ אחד מני אלף

לא רק את הז’ארגוניסטים לבד אחזה בולמוס ההלצה, אלא גם בתוך אחינו העברים נתפשטה המחלה הזאת. כבר כשל כוח הסבלנות לשמוע את גידופי המתלוצצים בימים האלה. למשל זקן מפורסם אחד חוגג לו חג היובל, וחג היובל ביד בעל היובל כחומר ביד היוצר: ברצותו חוגג וברצותו ממוגג… כמה יגיעות יגע אותו הזקן להכין מכשירי החג! כמה צרות עמל ותלאה שבע האי סבא מאותו הליצנים שבעירו עד שיצא כמנצח, והנה בא טביוב הלץ ופרעהו לשמצה בתוך קהל ועדה בשערי עיתון אחד הפתוחין לפני כל מלגלג ומתלוצץ!

בן עובד

מה בין בני לבן חמי? מה בין ביקורת לפטפטנות? אנוכי, למשל, הנני מבאר לי את פשר שתי המלות האלה כזה: פטפטנות היא תואר יותר רצוי ונאות לאיזה כסיל חסר דעת העומד בקהל כסיליו מאחורי התנור ולפעמים גם בכותל המזרח בבית-המדרש, או להבדיל, על האצטבא העליונה בבית-המרחץ, ומפטפט מלים והברות מכל אשר יעלה הלשון, ובטוב לבו עליו ישחק כנפשו שׂבעה וישחקו גם שומעיו עמו; איש היוצא ונכנס בין הבריות ב’צילינדר' מבריק על ראשו; איש שדבריו נדפסים ונקראים מאלפי אנשים – ואיש כזה ירשה את עצמו לעשות את עטו מקל חובלים בידו להכות את מי שהוא הכאות בעלמא!… הוי, מה מרה ומסכנת טיפה אחת של דיו בהאַי עלמא! משל למה הדבר דומה?…

יקטן

לפרה שעפה על גבי הגג והטילה ביצה…

בן עובד

אכן עז-פנים אתה, יקטן חמדת לבבי, מאין כמוך! שכחת כתוב בתורה ‘והדרת פני זקן’.

מליץ אחד מני אלף (מצלצל בפעמון)

ובכן נחזור לענייננו הראשון: הבה נתחכמה, במה נשפוט את ה’יהודי'? אחת דתו להישרף!

בן עובד

הנני יושב ושומע, מאזין ומקשיב ומהרהר, והנני משיב: כן, באֵש! יישפט באֵש! טוב ויפה הדבר הזה… ובכל זאת…

'קורא נכבד'

היהודי יישפט באש? דכירנא כד הווינא טליה בחלה נפשנו, אנחנו הדרדקים, בה’סידור‘, והרצועה של רבנו ‘רב יודל מלאך המוות’ הייתה מציקה לנו ביותר. מה עשינו? שרפנו את ה’סידור’ באש…

יקטן

ראו-נא, ה’קורא הנכבד' שלנו עודנו ממשיל משלים וחומד לצון, כגיבורו של שלום עליכם, מנחם מנדל יקנה"ז!…

'קורא נכבד'

רואה אני שמילתא דלצניתא תועבת נפשכם היא, לפיכך אדבר עמכם בלא משל ומליצה: רצונכם לשרוף את ה’יהודי' הז’ארגוני משום אהבה, כלומר מתוך אהבתכם אלינו אתם אומרים למסור אותנו בידי שמ"ר ובלושטיין וכל כת דיליה?

מליץ אחד מני אלף (בשצף קצף)

אכן עם קשה עורף הוא העם הזה! המעט מכם את ה’שבת אויבסם' למך וצמח שאנחנו מוציאים לאור, לטובתכם ולהנאתכם, לאלפים ולרבבות בשפה נאלחה

זו? אנחנו אין דרכנו לצאת בריקלאמות גדולות ועצומות ולהגיד בשבחן של ה’בלעטליך' הז’אררגונים שלנו למך וצמח וכבר אמרנו: ‘יהלל היצור את היוצר’, וגם לא לעשות ‘געשעפט’ מגמתנו, אנחנו הצגנו לנו רק מטרה אחת, והיא: להרחיב את חוג מבטם של קוראינו ההמונים על-ידי ידיעות רבות מחכמת הטבע ומאמרים ספרותיים שאנחנו מתנים לפרקים ולמועדים כיד ד' הטובה עלינו, ולעשות מהם אנשים עברים או עברים אנשים, היודעים מה שהזמן דורש מהם ומה שהם דורשים מהזמן, ומה שהם והזמן דורשים ממנו, ומה שאנחנו והזמן דורשים מהם (ראו מה שכתבנו היום היום במליצנו, דף רביעי). אנחנו לא לקונקורנציה מגמת פנינו, אבל צריכים אנחנו להעיר שמחיר ה’בלעטליך' שלנו רק ארבעה רובלים לשנה, בעת אשר מחיר ה’יהודי' הז’ארגוני חמישה רובלים. הציגו-נא את זה לעומת זה ותמצאו שאתם מרוויחים רובל שלם בכל שנה, רובל אחד לגולגולת. עתה בואו חשבון: נניח שבארצנו זו נמצאים יהודים פשוטים הקוראים ז’ארגונית בערך ג' מיליון, הרי לכם ג' מליון רובלים בשנה; נוסיף את הריבית על הקרן במשך מאה שנים ג' אחוז למאה, הרי לך דיאגרמה: 3,000,000 * 100 / 3 * 100 +3,000,000 =

הנח לך, רבינו, את חכמת החכמה, כלך לך אצל ספרות, כי לא אסיפה של חכמי החשבון פה, אלא אסיפה ספרותית.

מליץ אחד מני אלף (כועס)

כמה פעמים הזהרתיך לבל תהי הדיוט קופץ בראש! אין לך אלא לשמוע אל הגדולים. למשל, אם יצוו עליך לנגוע בכבודו של מר ‘אחד העם’ עליך לנגוע בכבוד ‘אחד העם’; ואם יאמרו לך: התנפל על מר שלום עליכם, תתנפל על מר שלום עליכם ותו לא מידי. ובכן, רבותי, ה’יהודי' זה מה תהי עליו? אחת דתו להישרף!

יקטן

שרוף יישרף!

בן עובד

הנני יושב ושומע, מאזין ומקשיב ומהרהר, והנני משיב: כן, באש, יישפט באש! טוב ויפה הדבר הזה… ובכל זאת…

העבריה

באש? מדוע?

היהודיה

אל-נא תעשו כדבר הזה!

'הקורא הנכבד'

צחוק אתם עושים לנו! חומר אתם נותנים למתלוצצים! מזון לבדיחותא!

כולם

שרוף יישרף!… לא יישרף!… מדוע יישרף? שרוף יישרף!… לא יישרף!

(המסך יורד)

¹

– הנני יושב ומביט ושומע איך אתם מתווכחים ומפלפלים ומנגחים זה את זה בהלכה: ‘מזל’, ‘מזל’. היודעים אתם מאי מזל? שאלו אותי ואני אגיד לכם מאי מזל.

כד הווינא טליא נכנסתי לעולם המעשה ועסקתי בפרקמטיא, כידוע לכם, ועד-מהרה סבב הגלגל וירד למטה. פסקה השעה להיות משחקת לי. ומכיוון שנתרוקן כיסי מיד נפוצו כל רעי. נלקיתי במכות נפלאות בנגעים ויסורין, ברדיפות ומסירות בכל מרעין בישין ובכל מיני תקלה ובכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם.

בקיצור נעשיתי, לא עליכם, יורד מנכסיו. כיוון שירדתי מנכסי החילותי להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא ולהגיש טענותי לפני כיסא כבודו: מפני מה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? מפני מה חכמת המסכן בזויה וטיפשת רשעים מהוללה? מפני מה ייקרא לנבל נדיב ולכילי ייאמר שוֹע?

כך הייתי מתעמק בחקירות והתחלתי מקצץ בנטיעות וכמעט שדיברתי חוצפא כלפי שמיא וכלפי משיחו, הוא ה’רבי' שליט"א.

כלפי ה’רבי' כיצד?

כשנשתנו עלי העתים ניסיתי לנסוע לה’רבי' לבקש פרנסה, והיה מבטיח לי ולא הסתייע.

ביקשתי ממנו קמיע סגולה לפרנסה, ונתן לי ולא הסתייע.

עקרתי את דירתי ממקום למקום בעצת ה’רבי' שמא ישתנה מזלי, ולא הסתייע.

סבותי את לבי ליאש מן העשירות ואמרתי: מסתמא כך נגזרה עלי מן השמים שאהיה מן היורדים ואינם עולים, וכבר אמרו: ‘יאה עניותא לישראל’…

ואם תאמר: מה נאכל? הא לא קשיא. קל וחומר משכיב מרע; למשל: אנו רואים אביונים ר"ל שלא יבוא אוכל אל פיהם, משני טעמים: משום חסרון כיס, ומשום חולשת האסטמכא…

כך הייתי מנחם את עצמי בכדי שלא אבוא לידי שעמום. אלא שזוגתי היתה מתנגדת לי בכל כוחה ותמאן לדון קל וחומר זה. היא באחת ומי ישיבנה? ‘פרנסני, בעלי, לכל הפחות ככלב וכעורב!’…

ולא זו בלבד, אלא שגם בעל הבית פרמשתא דוחק ואומר: ‘שלם תשלם, או עקור את דירתך וצא!’

ולא זה בלבד, אלא שגם הטבח המגושם פלטיאל תובע בפה מלא בעד הבשר שכבר נאכל.

ולא זה בלבד אלא שגם החייט החצוף בֶנדיט דורש הלכה בפני על הכתוב ‘לא תלין פעולת שכיר’…

ולא זה בלבד אלא שגם המלמד בושת הפנים רב חייא מוסר לי איגרת כתובה פנים ואחור באותיות קטנות מאוד ומרמז לי על עניין אחד ששייך לכיסי ודורש דברי חז“ל: שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן… אם אין קמח אין תורה… וד”ל.

והנעליים – בלות; פצו עלי פיהן לאמור: ‘חדש ימינו כקדם!’…

ועמלנו אלו הבנות מבצבצות ועולות, תשגשגנה ותפרחנה ומגיעות לפרקן זו אחר זו.

הקיצור הייתי לעני שבעניים, וכמעט שהחילותי להרגיל את עצמי לכך. אלא חדא לא היה ניחא לי: שאלת 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו '…

החלטתי בנפשי שצריך אני לשאלת חכם. ומי חכם כה’רבי' שליט"א שהכול מקדימין לפתחו?

נשאתי את רגלי ובאתי אל ה’רבי'.

כשבאתי אל ה’רבי' המתנתי יום ושניים ושלושה, כי אין לבוא אל הרבי תיכף ומיד.

ובהגיע לי תור קבלת פני ה’רבי', הנחתי לפניו את ‘פדיוני’, נתתי לי שלום והחזיר לי שלום.

שאל אותי הרבי:

– השלום לך?

עניתי לו:

– אין שלום.

אמר לי:

– כיצד?

אמרתי לו:

– עמך ישראל צריכין פרנסה, ופרנסה אין.

אמר לי:

– שוב לביתך והקב"ה ישלח ברכה והצלחה…

שיסעתי את דבריו ואמרתי לו:

– רבי! לא זה עיקר בקשתי. יש עוד עניין גדול אחד, והוא שהביאני עד הלום.

התחלתי מספר לו את כל אשר בלבי ולשפוך לפניו שיחי על דבר העניין הרע שנתן אלוהים לבני האדם לענות בו…

שאל אותי הרבי:

– כלום אינך מסתפק במה שיש לך?

עניתי לו:

– אנוכי מסתפק גם בפחות ממה שיש לי, אלא מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו?

שוב שאל אותי הרבי:

– המקנא אתה בהוללים?

עניתי לו:

– הס מלהזכיר! קנאה זו מה תועיל לי? אלא קשה לי: מדוע דרך רשעים צלחה, ומפני מה אינם יודעים כל עמל ועם אדם לא ינוגעו?

ענה הרבי ואמר לי:

– מסתמא בני – מזל נינהו.

שאלתי את הרבי:

– מאי מזלא?

הוציא הרבי את הקופסה של זהב מצלחתו והריח בה מעט ואמר לי:

– תא שמע, בני, ואסביר לדידך מאי מזלא. מזלא היא בריה משונה כמין מלאך גדל הקומה, ענק שבענקים, שרגליו מוצבות על הארץ וראשו מגיע השמימה. ולו ידיים ארוכות מאוד שיורדות ומגיעות עד לארץ. ולו עיניים גדולות ומזהירות בקודקודו, במקום שבני אדם מניחים תפילין. ולמה במקום זה? בכדי שתהיינה עיניו ולבו שווין לנגד הקב"ה, ושיהיה אפשר לו ליתן שבח והודיה לשמו בכל עת ובכל שעה (כי לכך נוצר).

פעם אחת אמר הקב“ה לאותו המלאך דמתקריא ‘מזל’: עד מתי אתה תהיה עומד ומסתכל בי? הנה הגיע זמנך לעסוק בעולם העשיה! אמר לו המלאך להקב”ה: למדני, ריבונו דעלמא, מה עלי לתקן? אמר לו הקב"ה: הנה שם, בעולם השפל, במקום שעומדות רגליך, יסובבו ברואים קטנים ושפלים הנקראים בני-אדם. והברואים האלה אינם יכולים לישב בשלווה. מלחמה להם מדור דור. חד בחד סביך ועביד קרבותא וממיתין את עצמם על פת לחם ודמים בדמים נגעו. ההולכים בחושך משתוקקים ומתאווים, מצפים, מחכים ומייחלים לך וקוראים בשמך: ‘הושיעה-נא! הצליחה-נא!’ אף-על-פי שיש מהם שאינם מהוגנים ושאינם ראויים לכך…

כיוון ששמע המלאך את הדברים האלה יוצאים מפי הגבורה, מיד התחיל למשש בידיו הארוכות אנה ואנה. בכל פעם ופעם הוא תופש בידו חד מן חבריא וממשיכו ומעלהו לראשו לשים עיניו עליו ולראות מה טיבו של אדם זה… ומחמת שעיניו בקודקודו, כאמור, וידיו ארוכות, כאמור, ורב הדרך מאוד, לכן תארך עת עליית האדם למעלה. אחר כך כשהביא המלאך את הנפש ההיא למעלה והציץ בה וראה שאינה מן הנפשות היפות, מיד הוא מתחרט, ידיו של המלאך מתרשלות, והנפש נופלת ויורדת לארץ במהירות נפלאה, וכן הלאה, זה עולה וזה יורד…

כך הגיד לי ה’רבי' ונתרצו לי הקושיות, ונפרדתי מעליו והלכתי לביתי שמח וטוב לב.

כשבאתי לביתי פגשה בי אשתי, ואמרה לי:

– מדוע פניך יפים היום, בעלי היקר?

עניתי ואמרתי לה:

– שבח לאל בורא עולם, הסתכלתי בפני רבי שליט"א ותאוֹרנה עיני. השתעיתי עמו כשעה חדא ושמעתי מפיו הקדוש דברים שלא שמעה אוזן על הר סיני…

אולם נשים חרפניות וגדפניות הן וקלות הדעת! כשסיימתי את כל הסיפור התחילה לחרפני ולגדפני ולקללני בקללות ונאצות, כדרכה של אשה:

– בהמה בצורת אדם! פתי מאמין לכל דבר! בטלן! חסדאי! טפשאי! טוב לי קב חרבה מערב שבת לערב שבת מאלפי מעשיות וסיפורי נפלאות של רבך! או שמא תאמר להמתין עד שיבוא המלאך העיוור הזה בידיו הארוכות למשש בך ולחטוף אותך, כלי יקר, ולנשאך ולגדלך עד מרום השמים?

עניתי ואמרתי לה:

– חלילה! אדרבה! האלוהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה ישמרני ויצילני מיד המלאך המעלה והמוריד, המרים ומשפיל! אני מתפלל בכל יום: ‘ריבונו של עולם: אל תגביהני ואל תשפילני! אל תרימני ואל תורידני!’

נעלמו! / שלום עליכם

שלום עליכם

[א]

איש קצר-הרגליים, אשר על כן קראו לו ‘טל ומטר’ – זה הוא מלמדנו הרב רב מוטל-ברוך והאשה מרת מאטל-ברכה, הארוכה מאוד, אשר על כן קראו שמה ‘שבת הגדול’ – היא אשתו הרבנית. ולהם בת בוגרת ששמה ציפורה שכבר הגיעה ¹לפרקה, שערותיה צהובות ופניה נקוּדים וברוּדים, והיא יושבת וממתנת עד לאחר שלושים שנה – וגואל אין לה! והיא אוהבת מאוד את אביה וגם הוא אוהב אותה ונפשו קשורה בנפשה. והיא אוהבת מאוד אותנו, כל תלמידי אביה תינוקות של בית רבן, וגם אנחנו התלמידים אוהבים אותה, ונפשנו קשורה בנפשה. והיא יושבת וממתנת עד לאחר שלושים שנה – וגואל אין לה!

אבל לכל זמן ועת לכל חפץ… ובכן בא גם יומה הטוב של ציפורה ועוד מעט ואני אציג לפני, חביבי הקורא, את בן-גילה: בעל קומה גבוהה, פניו פני להבים, עיניו מפיקות רצון ושערותיו כבר הלבינו אף-על-פי שהוא צעיר לימים – זהוּ קלסתר-פניו של רב פייבל הרוכל דמתקריא אצלנו 'פייבל כל-בו '.

ולמה נקרא שמו ‘כל-בו’? על שם סלו. מפני שבסלו אתה מוצא מכל מה שהפה יכול לדבר: כפתורים גדולים וכפתורים קטנים, מחטים וצינורות של מחטים ², חוטין של בד וחוטין של צמר, וַוין ובדי אריג ומצנפות, בורית ושמן המור ותמרוקי הנשים וכל מיני תכשיטין שבעולם.

אותו היום שהיתה באה השמועה שפייביל כל-בו בעיר, היה יום טוב לכל הבתולות והנשואות; ולנו הקונדסים תינוקות של בית רבן היה היום ההוא יום-טוב משנה: ראשית, מפני שפייבל כל-בו עם סלו הם יום-טוב בפני עצמם, והשנית – שכיוון שפייבל בכאן בוודאי ייפסק הלימוד על שעה ארוכה ויהיה לנו קצת חירות.

חירות על שום מה? מפני שרבנו רב מוטל-ברוך הוא איש שואף חדשות ואוהב לשמוע חדשות ממי שיהיה ובפרט מפי פייבל מוּדענו, כי מי כפייבל יודע לספר? הלא הוא העובר בסלו ערים וכפרים, מעבּרות ונהרות וימים רחוקים, מהתם להכא ומהכא להתם, ממזרח למערב ומצפון לים, והוא שומע ברוך השם חדשות חבילות-חבילות, אוצרות של חדשות, ואומן לספר חדשות, וכוח הסיפור – היא אומנות בפני עצמה, ולאו כל אדם ראוי לכך. וזה האיש פייבל הצטיין בזה עד למאוד.

בסיפורו של פייבל היה טמיר ונעלם איזה כוח, כוח המושך שמשך אליו את לב השומעים, והוא היה מספר בלי כל הפסק כמים שאין להם סוף.

זה פייבל האיש כשהיה מתחיל לספר היה סיפורו כל כך מלבב, עד שנתעוררה בך תשוקה חזקה לשמוע ולשמוע ומעולם לא נתמלאה אוזנך מרוב מתיקות.

וכך היה מתחיל מספר ומסדר בתוך כך את סחורתו ומרכולתו מתוך הסל:

– לשמוע חדשות אתה רוצה לשמוע? לא איש בשׂורה אנוכי היום, לא טובות הנה החדשות, לא טובות הנה השמועות על דבר אחינו בני ישראל לא טובות! הנה אני נוסע למשל מעיר ז’יטומיר אני נוסע, רצוני לומר לא מז’יטומיר גופא, אלא קרוב לז’יטומיר יש עיירה אחת וטשוּדנוֹב שמה, ויש לה לאותה עיירה מורה ³ -הוראה, ואותו המורה-הוראה בעצמו משלנו הוא, כלומר מנפות הנגב הוא, וזאת לך לדעת כי רחוקות הן נפות הנגב מערי ליט“א וזאמוט, תכלית הריחוק הן רחוקות, למשל אצלנו בנפות הנגב לא תמצא עניים ואביונים ממין העניים והאביונים שבליט”א, ואם יזדמן לך לדוגמה לפגוש אצלנו בערי הנגב עני מחזיר על הפתחים, הרי הוא עני כל שהוא המחזיר על הפתחים ותו לא מידי. לא כן אצלכם בערי ליטא! העני הליטאי הוא עני מובהק, עני ממש, עני שהוא מחזיר על הפתחים! כן כן. עניים כשלכם לא ראיתי בכל מקום שהייתי, חזרתי ברוך השם על כל המקומות שעניי בני ישראל נחתים שם אני חזרתי; אני הייתי גם בליטא, גם במדינת רוסיה התיכונה הייתי, גם בפולין וזאמוט הייתי, גם בראדום, גם בלודז העיר, עיר גדולה לאלוהים הייתי, ואפילו בווארשא, עיר רבתי עם, שׂרתי במדינות, הייתי. האח ווארשא! ווארשא! לעד תיכונן ווארשא! כי מדי דבּרי בה זכור אזכרנה עוד! עיר יקרה היא ווארשא וברוכה לאלוהים! הכול תמצא שם, בווארשא, ובזול, כמעט בחצי חינם! פת שחרית ועוגות לחם שלהם – הם כצפיחית בדבש ממש, טעם גן-עדן! אנוכי כבר התיישבתי בווארשא אנוכי, אילמלא הברתם המשונה והקשה להבין, מפני שמרובה בפַתַ“חין, למשל ‘אַי וַי אַרְאַה בִנְחַמה, כה לחַי ואתה שלום וביתך שלום שהקבצתי לך את המקח האחרון’! – כך מדברים ונשבעין יהודי ווארשא בשעה שהם נושאים ונותנים בתפוחי-אדמה. ומה שהיה חידוש נפלא גם בעיני זהו שכמעט כל יהודי ווארשא נקראים על שם אדמו”רם ‘אִיטְשמַאִיר’, בהן שלי אני אומר לך שלא ראיתי בווארשא איש יהודי שייקרא שמו בישראל ראובן או שמעון או לוי או יהודא, רק אִיטְשמַאִיר ואיטְשמַאִיר, על כל מדרך כף רגל אתה שומע איטשמאיר, כה יתן לי ה' וכה יוסיף! כיוצא בזה אתה מוצא בבארדיטשוב העיר, ששם נקראים הכל בשם לוי-יצחק על שם הרב ר' לוי יצחק זצ"ל, שעליו מספרים בבארדיטשוב כמה וכמה מעשיות וסיפורים הם מספרים, למשל שם מספרים ש…

– שמא תאמר די למעשיותיך וסיפוריך? משסעתו מאטל-ברכה הרבנית – מעולם לא ראיתי פושק שפתיים כמוך, ואפילו בין הנשים שתשעה קבין של הבל בפיהן. הלא תאמר לי, יקירי, מה מחיר של רביעית הד"וץ ⁴ כפתורים בעלי נקבים וחלולים?

וזה האיש פייבל אינו ח"ו מן הנעלבים, ולא איכפת לו שנכנסו לתוך דבריו באמצע העניין, ולכן הוא הולך ומספר ומראה להרבנית כפתורים בעלי נקבים וחלולים, ובדרך-אגב הוא מריק את מבול סיפוריו, מוסיף והולך כנחל שוטף, כהני בעלי כשפים, אוחזי העיניים, המושכים פסי-בד מצבעים מתוך פיהם, נארכים ונגלמים לאין שיעור – פסים וחוזר פסים – ערימה גדולה של פסים!

זה הוא האיש ‘פייבל כל-בו’, שאמרתי להציגו לפניך, חביבי הקורא, ועכשיו נחזור לגוף ⁵העניין.

[ב]

אנוכי המספר הייתי מאוכלי שולחנו של הרבי רב מוטל-ברוך, ולכן הייתי רואה את כל המעשים שנעשו ב’חדר' שלנו ‘לפני ולפנים’, מה שלא זכה לראות שום תלמיד אחר זולתי.

ויהי היום ופייבל כל-בו בא לעירנו וסר לבית החדר שלנו ושהה אצלנו הרבה, ובעיני ראיתי כשהוא מסתכל בפני ציפורה בת הרב, מתאנח וגנוחי גנח מעמקא דלבא, כאיש שיש דאגה גדולה בלבו ואין לו למי להשיחה… כעבור רגעים אחדים ראיתי והנהו אוחז בידי הרבי שלנו ומובילהו לקרן-זווית לצד הפתח ותוחב אצבעו לתוך רכס של קפוטתו ומרבה שיחה עמו, ובשעת מעשה הוא מוחה פניו במטפחת אדומה, ופניו מזיעים טיפין-טיפין, והרבי רב מוטל-ברוך מטורד ומפוזר וגם הוא מזיע קצת.

ובתוך כך שבה הרבנית מאטל-ברכה מהשוק. מיד קראה הרבי רב מוטל-ברוך לצד אותו הקרן-זווית, ויתלחשו ביניהם רגעים אחדים, פני הרבנית נלהבים מעט-מעט, ולסוף נזרקה מפיה רק מלה אחת: ‘הייתכן?’

– הייתכן? – קראה הרבנית ונזדעזע כל גופה.

– כה יתן ה' לבתנו ברכה והצלחה! – ענה הרבי בענות-לב כדרכו.

– אויה! רעם הלמני! הלא אין לנו לא תופינים ולא ממתקים!

– ומדוע שכחת להזכיר את היי“ש? הלא יי”ש גם כן אין לנו?

עוד הם מתלחשים והנה זה בא, הלא הוא הרוכל רב פייבל כל-בו, ומתערב בשיחתם ואומר:

– את כל אלה נוטל אני על עצמי…

עוד זה מדבר והנה זו באה, הלא היא המדוברת ציפורה בת הרב, ואמה מושכת אותה לצד אחר, לצד התנור והכיריים, ולוחשת על אוזנה, ופני ציפורה מתאדמים…

– עכשיו הנכם בני-חורין – מודיע אותנו הרבי רב מוטל-ברוך בחדווה גלויה – היום נפסיק את הלימוד, איש לאוהלו!

כל חברי התלמידים מתקנאים בי קנאה גדולה שרק אני, אוכל לחמו של הרבי, נשארתי לבדי, ורק אני לבדי כאן בשעת המאורע שגרם לחירותנו.

ומה הוא המאורע – זאת לא ידענו, אלא נקל היה לשער שיש בזה איזה דבר של שמחה ונחת-רוח, כי בקרוב הופיעו תופינים, מגדנות, ממתקים ויי“ש ויי”ג, וכל מיני תרגימא ועוגות סולת ותבשילין, ותיכף אחר תפילת הערבית התאספו בבית חדרנו ‘מניין’ של יהודים ממתפללי בית-המדרש שלנו, ובתוכם הרב רב משה לֶמְל החזן והרב רבי חנוך-הֶניך סופר סת“ם והרב רבי עוזר-בונם השמש ועוד בעלי-בתים חשובים, והתחילו לסדר את ה’תנאים' בין הני תרי הצדדים, מצד האחד היה החתן כמר שרגא פייבוש גֶצל ב”ר נח מרדכי ארי' ליב, ומצד שני ה"ה הכלה הבתולה מרת ציפורה פייגה פייגלה בת הרב רב מוטל-ברוך דובבער וכו' וכו' וכו'.

כשהגיע הדבר להגביל את זמן החתונה שתהיה למזל טוב מיד נפסקה המלאכה. כל אחד מציץ בפני חברו: הסופר מסתכל בפני הרבי, הרבי – בפני הרבנית, הרבנית – בפני החתן, החתן – בפני הכלה, הכלה – בפני אביה, וכן הלאה, וחוזר חלילה. וכך היה פירושה של ההסתכלות:

הסופר אל הרבי: מדוע אתה מחשה?

הרבי אל הרבנית: שאלו את פיה.

הרבנית אל החתן: חתן! למה תהיה כמחריש? הלא אתה גרמת את כל המאורע הזה?

החתן אל הכלה: שאלו את פי הנערה, ואני מה תביטו עלי?

הכלה אל אביה: יודעת אני שאבי יאמר להאריך את הזמן…

לבסוף גמרו להגביל את זמן החופה בעוד שבועיים, שהוא ביום ט“ו לחודש אלול אי”ה, והכול שריר וקיים!

[ג]

באותה שעה ששברו את הכלי חרס וקראו מז“ט! מז”ט! הסתכלתי בפני הרבי רב מוטל-ברוך וראיתי והינם חיוורים כמת, וכשם שנשבר הכלי-חרס כך נשבר לבו בקרבו. באוזני שמעתי איך הוא מתאונן לפני הרב רב משה למל החזן:

– הוי ואבוי! בא יהודי זר ממרחקים ונוטל את בתי ממני…

והרב רב משה למל הוא כובש אותו בדברי תנחומין:

– לא אתה הראשון ולא אתה האחרון… יתן ה' שלום לקרוב ולרחוק פרנסה וכלכלה טובה וגזירות טובות ישועות ונחמות…

והרב רב הניך-חנוך סופר סת“ם מסייע לו ומסתכל בבקבוק המלא יי”ש בכוונה מדויקה ודיפלומאטית:

– אכן כבר הגיעה העת לישועות ונחמות עלינו בתוך כלל ישראל.

והרב רב עוזר-בונם השמש מריק את הכוס לתוך פיו ועונה בפה מלא:

– אמן ולוואי ריבונו של עולם!

והחתן והכלה יושבים בראש הקרואים לפני השולחן איש אצל רעהו קרוב כל כך, עד שאין אני יכול להכניס את עצמי בינתיים, ואני מתבונן בהם ורואה שידה נתונה בתוך ידו ממש; החתן שמח וטוב לב, ועיני הכלה מבריקות וחוט של חן מתוח עליה…

ולא רק בערב ההוא בלבד כך, אלא שכל אותם הימים שהתקינו את עצמם אל החתונה הבריקו פניה ותיף מיום אל יום, ורק ביום החופה נפלו פניה מחמת בכיה. כל אותו היום בכתה ציפורה בכי רב ודמעתה על לחיה. אפשר שלבה ניבא לה שרחוקה היא מאושר ועושר עם בחירה זה רצתה נפשו בה? ואולי צר היה לה לעזוב את אביה אהוב נפשה שיש לה געגועין לו?

אולם אם קשה היה לציפורה הפרידה עם אביה, קשה עליו פרידתו של בתו עשרת מונים! הנה בא יום האחרון. גלומי פייבל כל-בו כבר מונחים בעגלה, והעגלה עומדת רתומה אצל הפתח, והסוסים מתעטשים ומניעים בזנבותיהם, ובעל העגלה הרב רב לייזר יושב בעגלתו ומנענע בשוטו, ופייבל כל-בו עומד ברגלו האחת בפנים וברגלו השנייה מחוץ לאסקופת הבית וממתין לזוגתו לציפורה מתי תעלה על העגלה. והרבנית מרת מאטל-ברכה עומדת מתוחה בכל אורך גופה וידיה נקפלות על חזיה ופניה כלפי בעלה הרב רב מוטל-ברוך:

– מתי תברך את בניך בברכת הדרך? היום פונה לערוב!

הרב רב מוטל-ברוך מתחיל לגמגם בלשונו כלפי חתנו:

– כן, כן צריך לברכם… המ… כנראה הנה באה שעת הפרידה… היה שלום, חתני! צאתך לשלום, בואך לשלום! היי שלום, ציפורה בתי…

וציפורה מעוטפת בשתי מטפחות עומדת להיפרד מאביה ואמה ומאת רעותיה ושכניה ושכנותיה ומאתנו תלמידי אביה, אהובי נפשה, ועיניה מלאות דמע.

– היי שלום, אמי! היו שלום, ילדים יקרים! היה שלום, אבי! א-ב-י! הוי א-ב-י יקירי!!!

בקול יללה וצעקה היא נופלת על צווארי אביה ומתעלפת.

למראה הנורא הזה פורש ענן תוגה ועצב על פני כל העומדים, וכמעט שבכינו כולנו: ציפורה, והרבי, והרבנית, ופייבל כל-בו, ואני, וחברי תינוקות של בית רבן, ולייזר בעל העגלה, והנוסעים בעגלתו, ושכנותיה של הרבנית, ואקוּלינה הערלית ה’מבינה כל דיבור', ולהבדיל יהודי אחד סתם שעבר לפני בית הרבי בעת הפרידה וראה שיהודים בוכים כאן, והתחיל גם הוא מתאנח ומוחה את עיניו בכנף בגדו…

אחר כך שרק הרב רב לייזר בעל העגלה בשוטו, והסוסים המישו ברעש את העגלה, והעגלה עשתה את דרכה ברעם אופניה ובצלצול פעמוניה ורתוקיה, ואנחנו עומדים ומביטים למקום שנעלמה שם העגלה והשאירה אחריה באוויר עמוד של אבק מגושם וריח רע של זיעת הסוסים מעורב בריח של זפת.

– נעלַמו! – קורא היהודי סתם שעבר לפני הבית בשעת הפרידה, כאילו השמיע בזה איזה חידוש.

– נעלמו! – עונה אחריו כמתייאש רבינו מוטל-ברוך באנחה עמוקה מלבו.

– נעלַמו! – קוראים אנחנו כולנו, כאילו בישרנו איש לרעהו בשורה נעימה…

שרטוט

דומיה חרישית מאוד…

אנשים מומחים אומרים – ואנשים מומחים יודעים מה שאומרים – שלפני הרעם שוררת דומיה, דומיה חרישית מאוד.

עבים קלים שטים תחת תכלת הרקיע, נגלמים בעשן, משתנים לתמונות שונות, לובשים צורות ופושטים צורות. העבים יתלכדו ויתאגדו יחד לענן כבד ועלטה נוראה מכסים את השמש בגבורתה, ועצם היום יהפוך ללילה, ואפלה עצומה שפוכה על הארץ ורוח צפונית מנשבת, ועדת עורבים משחרים לטרף, חוזים עתידות, עוזבים את קניהם ועטים מפוזרים ומפורדים, מקרקרים בקול מוזר ומשונה, משיקים בכנפיהם והולכים ונעלמים ולא נודע מקומם איה… קריאת הגבר תישמע בזעף ובגערה; זה התרנגול שפתח ב’פזר':

קוּ – קא – רי – קוּ!

יסיים בניחותא וגומר ב’אתנחתא':

אוּ – אוּ – אוּ…

שם שני ‘דברים אחרים’ רצו נחפזים ונושאים בפיהם, זה קש של תבן וזה נוצה אחת. ונוחרים בקול אדיר וחזק ומתפוצץ תחת כל הרקיע מסוף העולם ועד סופו – חזיז ורעם. קול שבר ומפּץ ואש ירוק משונה מתנוצץ ומאיר את כל העולם כולו ומפיל חיתיתו על כל החיים. בני יפת ימצאו סיתרה תחת אות הצלב ובני ישראל מברכים ‘ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם’ ומתחבאים תחת הכר… והנה ברד כבד מכה בשמשי החלונות ומשברם, עוקר הרים ומפרק סלעים, מהרס ומכלה ונח על הארץ לבן כשלג, כנוצות נפוצות על פני האדמה…

ארובות השמים נפתחות ועֶברת ה' שפוכה על הארץ – זכר לימי המבול שהיה לעולם בשכבר הימים… עצים רמים נופלים, נשברים, רבים נעקרים משורשיהם, גם כל החיה מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרומש על הארץ נפזרו, נפוצו לכל רוח, ובעלי כנף נמקים בחוריהם, נפשות רבות מושלכות, פגרים מתים מתגלגלים בראש כל חוצות……. ………………………………… ………………………………… ………………………………… ………

הגשם כבר חדל, אבל הזרם עודנו שוטף בחזקה; השמים ניטהרו אבל הברד עודנו מונח לבן כנוצות על הארץ הרטובה. שם בקצי השמים יופיע השמש הטהור והעלז, וכל היקום, וכל החיים עודם מתחבאים, עודם מסתתרים, אינם מאמינים ששמש זו היא שמש ממש, שזהו סוף הסערה, הבהלה והמהומה.

שם כלב מסתתר בקרן-זווית, רובץ ומביט נרעם ונרעש, מפחד ונדהם מאוד.

שם עומד תרנגול בזנבו המצלף וקורא לתרנגולותיו…

שם החתול רובץ בעצב ובדאגה ומתרחץ, לא מציפייתו לאורחים נכבדים, אלא משום טעם אחר: במהומה הגדולה ארב [ל]ציפור אחת שנפלה מן הגג, ואבני הברד היו בו ויפצעוהו ונוסף לזה נגואלו כפיו…

מארובה קטנה נשקף זוג של יונים רטובות, ונוצותיהן מפורדות, יושבות עצובות ומביטות הקלו המים מעל הארץ, מקוננות ומתאבלות על העולם שחרב ועל כל היקום שנמחה מעל פני האדמה ושואלות זו וזו: ‘מה לו להקב"ה שככה לו בעולמו?…’

השמים מזדככים כבדולח והשמש מציץ על הארץ ומאיר את כל החורבנות שהסב המבול, והקב"ה מאזין ומקשיב לבכי הנדכאים, הנאנחים והנאנקים, הנדהמים והנרעשים, ונותן את הקשת בענן, זאת אות הברית בין האלוהים ובין הארץ, ובין כל נפש חיה לדורות עולם שלא יהי[ו] עוד המים למבול לשחת כל בשר, ובני-בריתו רואים את האות ומאמינים באמונה שלמה שלא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ ומברכין: ‘ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו…’

אשרי המאמין…

לכבוד אביר משוררי זמננו

ח.נ. ביאליק

במתנה

מאת מכבדו מוקירו מעריצו ואוהבו

המחבר

פרק ראשון

עוד ביום הראשון של ראש השנה, בשעה שבני ישראל נוהגים ללכת אל הנהר להשליך ‘במצולות ים’ את חטאתיהם, אפשר היה לפגוש מחנות מחנות של עופות כשרים: תרנגולים עם תרנגולותיהם, ‘קוקאות’¹ עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים, אצים, רצים מבוהלים ודחופים וראשיהם מתוחים כלפי מעלה, מתנועעים הנה והנה בריצה נחפזה, ומגמת פניהם הלאה הלאה מקץ העיר וחוצה.

בראשונה לא עלתה על דעת שום אדם מישראל לעמוד ולהסתכל במראה משונה כזה ולשאול את עצמם: מאין ולאן רצים העופות הטפשים האלה? ורק באחד מעשרת ימי תשובה, כשהתחילו הנשים מעיינות בלוליהם ובכלוביהם של העופות וראו שהנם ריקים ושלא נשאר בהם אף בעל כנף אחד, אז נתעוררה השאלה: מה זאת?

– השמעת אסוני הגדול? – כך מתאוננת עקרת בית אחת באזני שכנתה בקול בוכים ופורשת כפיה: – בלילה הזה נפתחו הכלובין והלולין שלי ונעלמו כל העופות שהזמנתי לערב יום הכיפורים!

ושכנתה הקרובה אליה מנחמת אותה:

– אחות אני לך לצרה זו; כמוך כמוני היום, גם אצלי לא נשאר אף עוף אחד.

– אויה לנו כי נדמינו! כי נשארנו בלא ‘כפרות’!

– מה בצע כי ניליל? קומנה, נשים חמודות, הבה ונלכה יחדיו אל השוק, שמא יזמין לנו הקב"ה מציאות חדשות!

– אמן – ולוואי ריבונו של עולם!

פרק שני

אותו היום היה יומא דשוקא גדול מכל ימות השנה, והכול היה מוכן ומזומן בשביל בנות ישראל: בשר ודגים, שומים ובצלים, אבטיחים וקישואים, צנון וחזרת, רובין וכל מיני לפת – הכל היה שם, גם אווזים, גם בר-אווזים, גם ברבורים אבוסים, חוץ מתרנגולים ותרנגולות!

והחזיקו שבע נשים בערלית אחת:

– שמעי-נא, אשה כבודה, אולי נמצא בטנאך תרנגולת למכירה?

– תרנגולת? אין אף אחת, יהודיות מכובדות; אלא יש אצלי ברבור אבוס, שמן וטוב מאד.

– טוענים לה בתרנגולת והיא מודה לנו בברבור, כל צרותינו ומכותינו על ראשה תחולנה, ריבונו של עולם!

– ומה תגדנה נשים על הברבור הזה? כך אומרת הערלית ומסבת את אחורי הברבור כלפי פניהן של בנות ציון העדינות.

– האידנא אין לנו צורך בברבורים, אלא בתרנגולים ובתרנגולות בלבד.

– כליון חרוץ! יד השטן הויה בם!

– הייתכן? היישמע כזאת? ואיה כל התרנגולים והתרנגולות?

– כלום אני מחויבת לדעת זאת?

– יקחך אופל, ערלית טמאה!

– האופל יקח אתכן יהודיות נמבזות!

כך תם ונשלם הוויכוח בין נשי ישראל ובין בנות הארץ, ולעומת שבאו כן הלכו שבו ריקם לבתיהן בלא עופות.

פרק שלישי

ושם מחוץ לעיר היתה מהומה נוראה ורעש גדול מאד. כל פני השדה מלאים עופות: תרנגולים עם תרנגולותיהם, קוקאות עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים. קריאות התרנגולים, קרקור של התרנגולות וצפצוף של האפרוחים ממלאים את האויר בקול צרוד ושורטים את האוזן. הכל נלחצים, נדחקים ונדחפים, הכל עומדים צפופים ומנקרים איש את רעהו ומצפצפים בקול. על הארץ מתגוללות ביצים נרפשות, ואפרוחים קטנים מרוטים וטרוטים משמיעים קול, מתנשאים לעומת התרנגולים העומדים על הקתדרא, כלומר על עץ גבוה, מקשקשין בכנפיהם ונואמים נאום.

וזה תוכן נאומו של אחד מראשי המדברים:

– קוקוריקו! שמעו-נא רבותים! זה לנו מאות בשנים שבלילה אחד מלילות תשרי בני ישראל מכריעים לטבח אלפי אלפים ורבי רבבות של אחינו ואחיותינו בלי חמלה! עד מתי אנו מחשים?

אחים ואחיות, הביאו עצה! עשו פליליה!

– השחיטה כשהיא לעצמה איננה נוראה כל-כך; סוף גנב לתליה וסוף עוף לשחיטה; העיקר הוא איך הם בני האדם, מזלזלין בכבוד משפחתנו בשעה שהם מסבבין אותנו סביב לראשיהם ואומרים: זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים ארוכים טובים ולשלום!

– הוי! היש לך עלבון גדול מזה? קוקוריקו!

– משפטים בל ידעום! מנהג הוא אצלם מדור דור שכל אחד מהם צריך ‘כפרה’. ואפילו נשים, שפטורות מן המצוות, חייבים בכפרות, ואפילו תינוקות ויונקי שדיים ואפילו עוברין שבמעי אמם – כולם חייבים לשפוך דם נקיים.

– קוֹ-קוֹ-קוֹ! אני תרנגולת פתיה ענייה בדעת שואלת שאלה פשוטה אחת: מה נשתנה גורלנו מכל בעלי כנף שבעולם? כמה אווזים ובר אווזים וברבורים איכא בשוקא!

– שטיא! מי יעצור כוח להרים ברבור כבד סביב הראש בשעת אמירת ‘בני אדם’ ג' פעמים? קו-קוֹ-קוֹ! קוֹ-קוֹ-קוֹ!

– ואווז ובר אווז מאי איכא למימר? קוֹ קוֹ קוֹ!

– קוֹ-קוֹ-קוֹ! הנכן מקרקרות ואינכן יודעות מה אתן מקרקרות! הלא כתוב במפורש הוא אצלם, בעיני ראיתי כתוב ב’בני האדם' שלהם: ‘זה התרנגול ילך למיתה’. ‘זאת התרנגולת תלך למיתה’. תרנגול ולא אווז; תרנגולת ולא בר אווזא – קוֹ-קוֹ-קוֹ!…

גדול כוח הפלפול והפילוסופיה! מרוב דברים שכחו התרנגולים והתרנגולות את העיקר ותהי מהומה ומבוכה. ותגדל צעקתם עד לב השמים.

פרק רביעי

ואחד מראשי המדברים פרח אל הקתדרא ויהס את העם.

– קוּקוּריקוּ! נשים! נקבות! תרבות! דרך-ארץ! בשעה שהגברים נושאים ונותנים אסור לנשים להתערב בעיניהם! ובכן אחים נאמנים ואחיות נאמנות, התאספנו פה כולנו היום לטכס עצה ונחליט בהסכם כל העם לבלתי היות לבני האדם ל’כפרה'. השמעתם? כי פי המדבר אליכם!

– נעשה ונשמע! רב להם לבני האדם! מכאן ואילך יהיו הם כפרותינו, הם חליפתנו, הם תמורתנו ואנחנו התרנגולים והתרנגולות נלך ונכנס לחיים טובים ולשלום!

– ובכן קוּקוּריקוּ, חסל סדר הכפרות!

– סוף וקץ לכל צרותינו! רווח והצלה יעמוד לאחי ולאחיותינו! קוקוריקו! קוֹ-קוֹ-קוֹ!

– קוקוקריקו! אחים! עדיין צריך אני לשאול מכם: ההנכם בטוחים בעצמכם שתהיו עומדים בניסיון לבלתי לכת אחרי בני האדם כשור לטבח יובל? יודע אני מראש שבוודאי יבואו ‘הרצחנים’ ויציעו לפניכם ערימה של דוחן או קופה של כוסמין, והרי אני יודע אתכם, שבשביל גרגיר אחד נכונים אתם למכור את נפשותיכם.

– חס וחלילה! גם אם יתנו לנו מלוא בתיהם דוחן וגריסין וכל מיני גרגירים! הס מלהזכיר!

– קוקוריקו! ראו הזהרתיכם!ועתה השבעו-נא לי, כי פי המדבר אליכם!

– נעשה ונשמע!

– קוקוריקו! אליכן תרנגולות קלות-הדעת אשים דברתי! משביע אני אתכן בכל מיני שבועות וחרמות וקונמות כדרככן, שלא ירך לבבכן ואל ממנו את עצמכן להיתפש בכף בני-האדם! עיני האנשים ההם תנקרו! בפניהם תשרטו שרטת ותעמודנה על נפשכן בעד כבודנו, כבוד כל העופות הכשרים. מכאן ואילך בטל מנהג הכפרות!

– בטל ומבוטל כעפרא דארעא! קוֹ-קוֹ-קוֹ!

פרק חמישי

ו’עשרת ימי תשובה' עוברים וחולפים, ו’יום הכיפורים' ממשמש ובא ועופות לכפרות עדיין לא הובאו.

פתאום והנה עברה השמועה במחנה העברים ותהום כל העיר, אלה לאלה ממללין:

– השמעת את החדשה?

– על דבר העופות שהם שרויים מחוץ לעיר?

– חידוש נפלא הוא!

ותקומנה הנשים ולקחו אתן מעט דוחן, מעט גריסין, ויצאו מחוץ לעיר להונות את העופות לצודם ולשים בלוליהם.

– ציפ-ציפ-ציפ! – כך התגנבו הנשים בלאט אל העופות, והרכינו את גופן סמוך לקרקע ופיזרו מעט דוחן וגריסין על הארץ.

כשראו העופות את הגרגרים, מיד נחה עליהם דעתם והם היו רעבים מאד, ויתנערו ממקומם ואכלו את הגרגרים לתיאבון וכהרף-עין לא נותר אף גרגיר אחד. אבל לצודם לא נתנו את עצמם בשום אופן, ואפילו אפרוחים קטנים לא יכלו הנשים לכסות בכברה, כי הקוקות הזקנות הגינו עליהם והתנפלו על הנשים בחימה שפוכה וקפצו כלפי פניהן וכמעט שלא ניקרו את עיניהן. וינוסו הנשים לבתיהן ויספרו לבעליהן את כל אותו המאורע מילאו האנשים שחוק פיהם.

– פתיות!– גערו בהן הגברים – הלא גרועות אתן מהעופות בעצמם! השמעתן מימכן שעוף בעל כנף יגבר על בני-אדם, בחיר כל היצורים?

– אל יתהולל חוגר כמפתח – ענו הנשים לבעליהן – לכו נא אתם הגברים והתגרו בם מלחמה, אם אותה אתם מבקשים.

ויקומו האנשים ויחגרו את מותניהם, הזדיינו בכלי זיינם, לקחו את מקלותיהם בידיהם, ויצאו בחיפזון מחוץ לעיר להכניע את המתקוממים.

פרק שישי

יפה כוח האנשים מכוח הנשים וגם בינה יתרה להם. כשראו מרחוק את לגיוני העופות נלחצים, נדחקים ועומדים צפופים באה מחשבה בלב הבעלי-בתים לתפשם בעורמה: ללכת סחור-סחור ולהתנפל עליהם במקלות מאחור ולהכניסם לבתיהם.

ויקומו בני ישראל ויסובו את העופות ויתנפלו עליהם במקלותיהם מאחור וירימו את קולם לאיימם:

– קיש-קיש ללוליכם! קיש-קיש לכלוביכם!

ויתקבצו כל העופות: התרנגולים עם תרנגולותיהם, הקוקאות עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים ויצאו למלחמה לקראת ישראל וישימו את פניהם כלפי פני הבעלי-בתים וישרטו בהם שרטת בציפורניהם ונגעו בקפוטותיהם ומרטו את זקניהם והמלחמה כבדה.

אומנם עופות רבים נפלו שדודים, רבים נרמסו ברגלי אחיהם ואחיותיהם, רבים היו נפצעים במקלות של הבעלי-בתים; אבל גם האנשים לא ניקו, רבים נפצעו גם מהם; דם רב נשפך משני הצדדים ואיש ישראל הפך וייבהל ויפנו וינוסו לבתיהם.

כשראו הנשים את הגברים וקפוטותיהם קרועות וידיהם מלוכלכות בדם נתמלאו שמחה ואמרו להם:

– בדמכם חיו! בדמכם חיו!

– בואכם לשלום, גיבורים אנשי חיל!

– מי ניצח את מי? האראלים את המצוקים או חלילה להיפך?

– מדוע אינכם מתלוצצים האידנא?

ופני בעלי הבתים חפו.

פרק שביעי

ויהי בערב ויתאספו הבעלי-בתים בבית הרב, מרא דאתרא, ובעל הטכסא בראשם ואחרי רוב עיון ודברי ריבות ושקלא וטריא הוחלט הדבר לשים דמי מלחמה בשלום לשלוח שליחי ציבור (דיפוטאציה בלע"ז) אל העופות ולא בחוזק יד כבראשונה אלא בדברים כבושין, היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ולשאול את פיהם: מה בעלי הכנף דורשים מבני-האדם?

ממילא מובן שהבחירה נפלה על הבעלי-בתים החשובים ובעל הטכסא² בראשם, ועל הרב המו“ץ וד”ץ ועל השוחטים, ויצאו את העיר בפעם הזאת בלא כלי זיין.

כשבאה הדיפוטאציה אל המערכה פנו הבעלי-בתים אל אדונם הבעל טכסא ואמרו לו:

– דבר נא באוזני המתקוממים וישמעו, כי אנו כרמך ואתה נוטרנו.

ובעל הטכסא היה עניו גדול מאוד ואמר להם:

– לא איש דברים אנוכי, וגם שפת העופות לא ידעתי; ינסו-נא השוחטים לדבר אליהם אולי ישמעו ויבינו.

וישימו השוחטים את פניהם כלפי הרב ומו"ץ מרא דאתרא ואמרו:

– איך נעיז להיות מורים הלכה בפני רבנו? דבר-נא אתה, אדוננו הרב, כי אנו צאנך ואתה רוענו.

אז עמד הרב בראש הדיפוטאציה והכריז בקול גדול:

–שמעו-נא רבותים! האזינו אלי בעלי כנף! למה תלינו על בני האדם? מה אתם מבקשים ממנו?

הדבר יצא מפי הרב ויהי קולות ושאון במחנה העופות והמולה גדולה, זה לזה קורא וזו לזו מקרקרת ואלה לאלה בצפצוף מצפצפים.

שוב אמר להם הרב מרא דאתרא:

– מקריאות תרנגוליכם ומצעקת תרנגולותיכם ומצפצוף אפרוחיכם לא תצמח לנו כל ישועה. בחרו-נא מכם שלוחים אחדים והמה יהיו לראשי המדברים ונבוא עמכם לעמק השווה.

ויהי רעש ועירבוב הדעות בתוך מחנה העופות עוד יותר מאשר אצל בני-האדם, כי פטפטו כולם פה אחד וקפצו האחד כלפי פני רעהו וניקרו זה את זה בקודקודם זמן רב, עד שלבסוף הופיעו לנגד הבעלי-בתים שלושה תרנגולים גלגלנים³ בעלי רגלים מגודלות וכמה תרנגולות חיניות⁴, בעלות כנפיים מאודמות, וכמה תרנגולים צעירים לימים צעקנים גדולים ועזי-פנים, ובין שתי הדיפוטאציות החל המשא-מתן.

פרק שמיני

– ובכן אמרו לנו, רבותי, מה אתם דורשים ממנו? – אמר להם הרב.

– קו-קו-קו! אין אנו דורשים ולא-כלום – ענו העופות– נמליט לכם ביצים, נמציא לכם נוצות, נמסור לכם עצמנו גם בשרנו, ובלבד שלא נהיה כפרותיכם.

– כפרותינו? המ… הלא יהודים אנחנו, ויהודים חייבים בכפרות בערב יום הכיפורים?

– אתם חייבים בכפרות? קוקוריקו! והיכן כתוב דין כזה?

–בדינים אתם מדברים? המ… מנהג ישן הוא אצלנו, מנהג קדומים הוא. נסו-נא לבטל את המנהג הזה אצל נשינו.

– נשיכם? קו-קו-קו! במטותא מכם, אמרו לנשיכם שגרועות הן אלף פעמים מעובדי אלילים, אכזריות הן, שופכות דם נקיים, ואין בלבן אף קורטוב של רחמנות! מנהג אכזרי בדו מלבן נשיכם העדינות!

– למאי נפקא מינה? האם בלעדי זאת אינם שוחטים אתכם בני-אדם ואינם אוכלים את בשרכם בכל אתר ואתר? ומה לכם כי נזעקתם על מנהג הכפרות?

– יודעים אנחנו, קו-קו-קו! שסוף עוף לשחיטה ושהתרנגולת עומדת לאכילה לבני-אדם; יודעים אנחנו זאת להוותנו, אבל סביבת הכפרות על גבי הראש ואמירת ‘בני-אדם’!

– ומה איכפת לכם אם יהודים כשרים קוראים לכבודכם ג' פעמים ‘בני-אדם’? הלא מצוה באה לנו על-ידכם.

– מצוות אתם מבקשים? קוקוריקו! הרי יש לכם תרי"ג מצוות, בקשו לכם מצווה אחרת נאה ממנה!

– ומה שמברכין השוחטין על השחיטה אטו מלתא זוטרא היא?

– שקלו טיבותכם ושדי אחיזרי! קו-קו-קו!

– רבותי! למה תנהגו ריק? אנחנו אומרים לכם וגם אתם יודעים מאד כי ערב יום הכיפורים ממשמש ובא…

– טוב ויפה, אבל הגידו נא לנו, במה נפלינו אנו ובני משפחתינו, מכל העופות שבעולם? קו-קו-קו! שימו עינכם מסביב וראו כמה בעלי כנף ממלאים חללו של עולם!

– אתם עופות כשרים והמה טמאים.

– עופות טמאים? קוקוריקו! האווזים הנצלנים, האוכלים ואינם עושים? ובר האווזים המפונקים מבלי עולם במי הנהר? ותרנגולי הודיים, אלה הברבורים הכרסנים ו’המיוחסים' שבנו?

–יפה דרשתם, רבותי, אבל שכחתם שהאווזים אנחנו שוחטים לכבוד חנוכה ושומנם אנחנו מטגנים למשמרת לחג המצות, וגם בר אווזים אנו צולים בשעת סעודה של מצוה, כגון של ‘סיום משניות’ ‘אסיפת חברה קדישא’ וכיוצא בהן. ומה שנוגע לתרנגולי ההודיים, הם הברבורים, אנחנו אובסים כל ימות הגשמים לכבוד חג הפסח, ורק בכם לבד אנו משמשין לכפרות וקוראים לפניכם ‘בני-אדם’ ג' פעמים ומסובבין אתכם סביב ראשנו ואומרים: ‘זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים ארוכים טובים ולשלום’.

– קוקוריקו! שמא היפכא מסתברא? שמא תהיו אתם כפרתנו ואנחנו נלך לחיים ארוכים טובים ולשלום? קו-קו-קו!

– הרי אני מתרה בכם שלא תהיו עזי-פנים וקשי עורף, ודעו לפני מי אתם עומדים ליתן דין-וחשבון, הלא השוחטים גם כן ניצבים לפניכם היום, ראו כי רעה נגד פניכם!…

– קוקוריקו! שוחטים אתם אומרים? זאת אומרת רוצחים, שופכי דם נקיים? אכן יש לכם במה להתפאר! מכירים אנחנו את החמסנים והרצחנים האלה, הצבועים האכזרים ‘בעלי הסנדלים והפוזמקאות’ קוקוריקו! הוציאו-נא לנו את היהודים היפים האלה ונדעם!

– כפויי טובה אתם מאין כמוכם! הלא המה מברכים על דמכם בשעת השחיטה ומכסים אותו באפר.

– חן חן לכם על החסד האחרון הזה! תנו לנו את צוואריכם כמו שאנחנו עושים, ונתיז אנו את ושטכם בבת-אחת כמו שאתם עושים לנו, ונראה איך תנעם לכם ברכתנו ואם תנוח דעתכם בכיסויי הדם…

– כלום אתם רוצים לשנות את מנהגו של עולם ולהפוך קערה על פיה? הוי, פושעים ומורדים! פורקי עול מלכות האדם שנתנה לנו מקדמא דנא! הלא מקרא מפורש הוא: ורדו בדגת הים ובעוף השמיים.

– כן, כן, יודעים אנחנו את מקראותיכם מעשי דיאצבעותיכם… לכו וכתבו עלינו דלטוריא, קוקוריקו!… פשלו כנפי קפוטותיכם והסתלקו מזה, כי עוד מעט ונראה לכם את ציפורנינו! קוֹ-קוֹ-קוֹ!

– הוי מרד! הוי בגד! הוי פריקת עול!…

– קוקוריקו! קוֹ-קוֹ-קוֹ!

– דמכם בראשכם!…

קוקוריקו! קוקוריקו! קוֹ-קוֹ-קוֹ! קןֹ-קוֹ!– – – – – – – – –

*

ויהי ממחרת היום וישכימו בבוקר לראות במחנה העופות, התרנגולים עם תרנגולותיהם, הקוקאות עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים – והנה כולם פגרים מתים –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– –– – – – – – – – – – – – – – – – – – –– –– – – – מי ניצח את מי?⁵ – – – – – – – – – – – – – – – –

תם ונשלם ספר-הכפרות

¹

סיפור לילדי בני ישראל

[א]

" הנרות הללו שאנו מדליקין" כבר הוכנו מבעוד יום ואבינו מטייל בבית הנה והנה, כשידיו נתונות לאחוריו, ומתפלל תפילת ערבית; ומכיוון שהוא גומר את התפילה האחרונה “עלינו לשבח לאדון הכל” הוא פונה אלינו – אלי ואל אחי מוֹטל – בדברים מקוטעים ומרמז באצבעותיו: “אִי–אַ–נוּ– שהוא נוטה שמים ויוסד הארץ אַ–אַ!” אבל אני ואחי מוֹטל אין אנו מבינים כלל את שפת אבינו ורמזיו ושואלים אותו:

– שמא אתא אומר גפרורית? סכין? מספריים?

ואבינו מראה באצבע אל חדר הבישול וקורא: “אּי –אַ–נוּ–פע–ועל כן נקווה לך – אמי שלכם! אמי שלכם!”

הפעם אנחנו מבינים אל מה ירמזון מליו, ולכן אנו מבהילים להביא את אמנו מחדר הבישול לשמוע ברכת של הדלקת הנר, נר חנוכה, ואחריה נמשכה גם בריינה המבשלת, אשה שחורה, בידיים מגושמות ומלוכלכות, ותעמודנה שתיהן על הסף, אצל הדלת, כלפי המנורה, לשמוע אל הרינה ואל הברכה, ואני ואחי מוֹטל מבליגים בקושי גדול לעצור בעד השחוק, שעוד מעט ויתפרץ, בראותנו את האשה מרת בריינה השחורה מוחה את ידיה המלוכלכות בסינורה המזוהם ומעבירתן אחר כך על חוטמה מלמעלה ומשאירה סימן מובהק על פניה…

– ברוך אתה… מתחיל אבא מברך בנוסח מיוחד, נוסח של חנוכה, ומסיים בכי טוב: “להדליק נר של חנוכה”, ומרכין את עצמו ומדליק את הנר. והנשים עושין פנים של צניעות ויראת שמים ועונין: “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן” בכוונה עצומה, ובשעת המעשה מנענעת בריינה בראשה ועושה פרצוף משונה כל כך, עד שאני ואחי מוֹטל יראים להביט איש בפני אחיו לבל יתפרץ השׂחוק.

“הנרות הללו שאנו מדליקין” מנגן אבינו בחשאי ומתחיל לטייל הנה

והנה בחדר ומסתכל במנורה ומתפלל ואינו פּוסק. ה" האלוהים הוא יודע עד מתי הוא יהיה מתפלל!

– מוטל! קרב-נא לאבא, והגד נא לו על “דמי חנוכה”. כך אני דוחה את אחי מוטל והוא אינו רוצה.

– למאי אני? שמא אתה?

– – הלא קטן אתה ממני, מוטל, ועליך לגשת ראשונה.

– אדרבא, איפּכא מסתברא?

ואבא שומע ומאזין את השקלא וטריא שלנו, אלא שהוא עושה את עצמו כלא שומע ומתקרב בלאט ובמתינות אל השולחן ומתחיל מרצה מעות. ואנחנו מרימים את עינינו ומביטים למעלה בהיסח הדעת ומגרדים מתחת ל“פּיאותינו” בתמימות, כאילו אין אנו רואים כלום וכאילו אין הדבר נוגע לנו כלל.

– המ… ילדים!… גשו-נא הנה… המ… הא-לכם “דמי חנוכה”!…

אנחנו פושטים את ידנו כלפי אבינו ומקבלים ממנו את המעות בידיים רועדות והולכים שנינו לחדר מיוחד, בתחילה במתינות כבני נימוס ואחר כך בקפיצת הדרך בכרכורים ובריקודים, ועד בואנו אל חדר הילדים אין אנחנו יכולים להתאפק וממהרים לקפץ על רגל אחת, לנגן מתוך שמחה והתרגשות:

אחת ואחת

אחת ושתיים,

טוב ברגל אחת

מבשתי רגליים!

לכן נגבור חילים

ונרקוד כאילים

ודוקא על רגל אחת

אחת ואחת!…

עודנו מפזזים ומכרכרים בכל עוז והדלת נפתחה ודודנו בֱּני בא.

– חברה קונדסים! הלא מגיע לכם ממני “דמי חנוכה”!

ודודנו בּני מוריד את ידו לתוך כיסו ומוציא שני דינרי כסף ונותן לנו דמי חנוכה גם הוא – ולשמחתנו אין קץ.

[ב]

כיוון שבא דודנו בּני לוקח אבי גיליון גדול ומעביר עליו קווים מרובעים שחורים ולבנים ומצוה להביא גריסיו שחורים ולבנים ומתחילים משחקים בשח-מט, או כמו שהיו קורין אצלנו ב“עצמות”, ובמשחק זה הם משחקים מדי שנה בשנה בכל שמונה ימי חנוכה, ובכל פעם יש להם תנאי קודם למעשה ודין ודברים וטענות ומענות לאחר המעשה.

– ראה הזהרתיך, בני, שיהיה המשחק כדת וכדין, בלא חרטה ובלא רמאות.

כך אומר אבא ומתחיל משחק ודודנו בּני מתחיל גם הוא ואומר:

– כן, כן, בלא חרטה ובלא רמאות.

ומרגע לרגע מתעמקין שניהם במשחקם כל כך, עד שאין אבא שומע איך אנחנו, אני ואחי מוטל, משחקים ב“סביבון” (דריידל בלע"ז) ומתקוטטים ומתנגחים זה בזה וקוראים למהלומות. שניהם, גם אבא גם דודנו בּני, נשענים אל השולחן, מתנועעים ברגליהם, נושכין פאת זקנם ומנגנים בלחש שניהם בנוסך אחד:

– כיצד משחקין? – שואל אבא את עצמו בניגון של לימוד גמרא – אם אמרתי להכות בעצם זו, מתיירא אנוכי שמא יאמר להכות בשתי עצמות שלי?

– בשתי עצמות שלך! – מסייע לו דודני בּני בניגונו ממש.

– אלא מאי? – מוסיף אבא לנגן – צריך להימין בכדי להכות לו בשתי

עצמות כהלכה; ואם תאמר שמא ירצה להשמאיל ולהכות לי בשלוש עצמות? בתמיה?

– בוודאי שלוש עצמות! – מסייע לו דודנו בּני בניגונו ממש.

– טיפש גדול אתה, אחי בּני! – מנגן אבא ומדלג בעצם אחת מעצמיו על

שתי עצמותיו של דודנו בּני.

– אם יש בזה טיפש הרי זה אתה! – מסייע לו דודני בּני ומדלג גם הוא

בעצם אחת מעצמותיו, ומיד הוא מתחרט.

– אין הולכין וחוזרין והולכין! – קורא אבא בלא ניגון כלל ומחזיקו בידו

– הלא התנינו קודם למעשה בלא חרטה ובלא רמאות!

– כל זמן שאני נמצא באמצא הדרך יש לי רשות ללכת כאשר אני רוצה!

– עונה לו דודני בּני גם כן בלא ניגון.

– לא ולא! – אין צועקין על העבר!

– אתה אומר לי אין צועקין על העבר?

– אני אומר לך אין צועקין על העבר!

– הגד-נא לי, אחי, כמה פעמים היית מתחרט אחה?

– אני הייתי מתחרט?

– אתה היית מתחרט!

– איך לא תבוש ולא תיכלם, בּני! הלא זה הדבר שאמרתי, אסור לשחק

אתך עצמות.

– ומי כופה אותך שתהיה משחק אתי?

– מזל טוב לכם, רבותי! בשביל מה התפרצה מריבה ביניכם?

כך אומרת אמא שהיא באה מחדר הבישול ופניה לוהטים, ואחריה נגררת האשה מרת בריינה בקערה מלאה רקיקין ( לאַטקֱס בלע"ז ) חמים משוחים בשומן, וקיטור מיתמר ועולה למעלה.

כולנו ניגשים אל השולחן, ואני ואחי מוטל, שזה לא כבר היינו מתקוטטים ומתנגחים בשביל משחק “הסביבון”, מתפייסין עד מהרה ועושים שלום איש את אחיו ויושבין אל השולחן לכבוד הרקיקין בכוונה גדולה.

[ג ]

בלילה ההוא נדדה שנתי. שוכב אני פרקדן וחושב: כמה מעות יהיה אצלי אם כל דודי ודודותי, אַחי ואַחיותי יתנו לי דמי חנוכה? ראש וראשון ה“ה דודי משה אהרון, אחי אמי, אף-על-פי שקמצן הוא, אבל לעומת זה הוא איש עשיר מאוד וכסף תועפות לו. והשני ה”ה דודי איצי ודודתי דבורה. השלישי הוא דודי בּיינוש ודודתי ינטה, ואחותנו שרה-איידל ובעלה שלום-זיידל, ויתר דודנו ודודותינו, שארי-בשרנו, קרובינו ובני משפחתנו בלי עין הרע – מוטל! הישן אתה?

– מה לך כי נזעקתה?

– כמה תאמר לקבל דמי חנוכה מדודנו משה-אהרון שיחיה?

– כמה שיתן.

כעבור רגעים אחדים:

– מוטל? האינך ישן עוד?

– למאי נפקא מינה?

– כמה יתן לנו דודנו איצי שיחיה?

– לא נביא אני ולא בן נביא!

אחרי שני רגעים:

– מוטל! האינך נרדם עוד?

– אין אני נרדם. ומה לך?

– היש לאיש דודים ודודות הרבה כמונו?

עוד רגעים אחדים:

– מוטל! עודך עֵר?

– עוד אני עֵר, ומה לך?

– אם ער אתה למה תדובב בשפתי ישנים?

– אם אתה שואל כעניין אני משיב כהלכה.

עוד רגע אחד:

– מוטל! מוטל! האם ישנת את שנתך?

– חררר… חיל חיל חיל… טססס… – מוטל מנחר בנחיריו, וערבה

עליו שנתו, ואנוכי מוציא את מעותי " דמי חנוכה " שלי, ומתבונן במו ומשעשע אתם ואומר אל לבי; שקל! שקל! שקל! הפוך בו והפוך בו דכולא ביא, ממנו הכל: ממנו צעצועים, שׂכינים, מקלות, כיסים, אגוזים, פרי מגדים, צימוקים וחרובין, הפוך בו והפוך בו דכולא ביה. אחר-כך אני טומן את הכסף מתחת הכר מראשותי וקורא “שמע” בכוונה ומתפלל שיהי רצון, שכל דודי ודודותי יפתחו את חרצובותיהם וירבו ליתן לי “דמי חנוכה” ביד רחבה. ועיני מסוגרות, ואני רואה את האשה מרת בריינה באה מחדר המבשלות וקערה גדולה מלאה שקלים בידה… בריינה זו אינה הולכת ברגליה, אלא שהיא מרחפת באוויר ומנגנת: " הנרות הללו שאנו מדליקין " ואחי מוטל בולע שקלים ואני צוֹוח ככרוכיא:

– מוטל! מוטל! מה אתה עושה? שקלים אתה בולע? שקלים!??…

ואיקץ והנה חלום.

ואני אומר אל לבי: " חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית" – ואישן.

[ד]

ויהי ממחרת ונשכים בבוקר והתפללנו תפילת שחרית ואכלנו פת שחרית בחיפזון, ואמנו הלבישה אותנו אדרות שער ותצנוף אותנו מצנפות ותעטוף במטפחות עבות והתחלנו לשקוד על דלתי קרובינו אנשי משפחתנו לקבל “דמי חנוכה”.

בראשונה הלכנו אל דודנו משה אהרון שיחיה. דודנו זה הוא איש חלש מטבעו, צנום בעל חולי מעיים, תמיד בכל עת, כשאתה בא אליו תמצאהו אצל הכיור כשהוא עומד ורוחץ את ידיו ומברך " אשר יצר " ומדקדק "בנקבים, נקבים, חלולים חלולים ".

– צפרא טבא לדודנו! – מרעימים שנינו יחד, אני ואחי מוטל, ודודתנו

פֱסל באה לקראתנו ומקבלת את פנינו בחיבה. דודתנו זו אשה בעלת קומה שפלה, עינה אחת שחורה והשנייה לבנה. דודתנו פֱסל פושטת מעלינו את אדרותינו ומסירה את המטפחות העבות ומוחה את חוטמינו בסינורה ואומרת:

– הריקו את חוטמיכם! היטב היטב! אל תחוסו! עוד ועוד!

ודודנו משה אהרון עטוף בלבוש ישן ובלום ויארמלקה פרומה בראשו ובשפם קרוח עומד אצל הכיור, מנגב את ידיו וקומט את פניו, קורץ בעיניו ומטעים בכוונה עצומה: נק–בים נקבים חלו–לים חלולים.

אני ואחי מוטל יושבים כעל גחלים לוחשות; אימה גדולה נופלת עלינו ומרה שחורה בכל עת בואנו הנה. ודודתנו פּסל מקרבת אלינו, יושבת ממולנו ומפשלת את ידיה על החזה.

– השלום לאביכם?

– שלום.

– ומה שלום אמכם?

– שלום.

– בוודאי שחטו אצלכם אווזים?

– שחטו.

– וטיגנו שומן?

– טיגנו.

– ואפו רקיקין?

– אפו.

– ודודכם בּני מסתמא היה אצלכם?

– היה.

– ושיחק עם אביכם בעצמות?

– שיחק.

– משה אהרון! משה אהרון? הלא צריך לתת לילדים " דמי חנוכה "!

אבל דודנו זה אינו שומע לקול דודתנו, מנגב את ידיו וגומר בהטעמה: ומפליא ל–ע–ש–ו–ת!

ודודתנו פּסל אינה מתרשלת להזכירו עוד פעם:

– משה אהרון! משה אהרון? “דמי חנוכה” לילדים!

– מה? דמי חנוכה? הוי, בטני! בטני! – עונה לה דודנו משה אהרון

בניגון מיוחד – דמי חנוכה אתם רוצים? איזה הצטרכות של מעות יש לילדים כמותכם? ילדים קטנים כמוכם אינם נזקקים לכסף! וכמה נותן לכם אביכם? ומה תאמרו לעשות עם “דמי חנוכה” שלכם? כך מוציאים אנשים את בניהם לתרבות רעה בידיים, בידיים ממש…

– ומאי איכפת לך? – מתערבת דודתנו בדבריו – תן להם את שלהם

וילכו לשלום!

דודנו משה אהרון פונה והולך אל חדרו, משמיע קול שעטת סנדליו, מחפש זמן רב בארגזי השולחן ובארונות ומוציא משם מטבעות אחדות ומדבר בינו לבין עצמו:

– המ… כן כן, משחיתים בידיהם ממש את הילדים…

ובתוך כך הוא מוסר לנו מטבעות אחדות שאין להן צורת מטבע, ודודתנו מריקה את חוטמינו ומלבשת אותנו את האדרות ועוטפת אותנו במטפחותינו ואנחנו הולכים הלאה. רצים אנחנו על פני השלג השורק מתחת צעדינו ומונים את המטבעות שנתן לנו דודנו משה אהרון ואין אנו יכולים למנותן, כי נקפאו ידינו ואצבעותינו בצקו. והמטבעות מטבעות ישנות הן, מטבעות של נחושת, פרוטות משונות, מחוקות וירקרקות מזוקן. קשה מאוד לספור אותן בחוץ, ואי-אפשר לדעת בדיוק כמה נתן לנו דודנו משה אהרון “דמי חנוכה”.

[ה]

האכסניה השנייה שלנו לקבל “דמי חנוכה” היא בית דודנו איצי ודודתנו דבורה, הם דודנו ודודתנו שאבינו ואמנו שמרו להם רוגז זה כמה וכמה שנים. סיבת הרוגז אין אנחנו יודעים, אלא זה ידוע לנו שאבינו ודודנו זה אחים הם מלידה מבטן ואינם מדברים ביניהם זה רבות בשנים, אף-על-פי ששניהם מתפללין בבית-הכנסת אחד ומקומותיהם קרובים איש אצל אחיו. וכשמגיע יום-טוב בשעת הוצאת התורה ומתחלת מכירת העליות מתכוונים שניהם דווקא לעליה אחת ומעלים על השער כל אחד ואחד עד המדרגה העליונה. קול שעון ורעש, הכול מתלחשין, הכול משוחחים, ורבה התנועה בבית הכנסת, כל אחד צמא לדעת בעד מי יישאר “השלישי” או “השישי”? שמש של בית הכנסת רב לֱמל החטמן, בעל קווּצות אדומות, עומד על הבימה ורוב גופו כסוף למטה מעל פני השולחן, טליתו נפלה עד חצי, יארמלקתו נטויה לצד צפון, ועיניו לצד מזרח כלפי אבינו וכלפי דודנו איצי, והוא מנגן בקול:

– ח"י זהובים בעד שישי! עשרים זהובים בעד שישי! עשרים וחמש

זהובים בעד שישי!

אבינו ודודנו איצי יושבים ופניהם נטויים זה כלפי דרום וזה כלפי צפון, כל אחד מהם מתעמק, כביכול, בתוך החומש שלו, וכל אשר יעלה האחד מוסיף השני להעלות, והקהל מסייע להם.

– שלושים! שלושים!

והשמש רב למל מנגן:

– שלושים זהובים בעד שישי!

– שלושים ושלושה!

– שלושים וחמישה!

– ארבעים! ארבעים!

– ארבעים זהובים בעד שישי!

– ארבעים ואחד!

– ארבעים ושניים!

– חמישים! חמישים!

– חמישים זהובים בעד שישי! חמישים זהובים בעד שישי! חמישים

זהובים בעד…

השמש רב למל מרים את ידו ורוצה לגמור את העניין בעד אבינו. מה עשה דודנו איצי? הרים את אצבעו כלפי מעלה לכל העם מסייע לו:

– חמישים ואחד!

– חמישים ושניים!

– חמישים וחמישה!

בקיצור, השישי נשאר לקניין דודנו.

כשהגיעה שעת מכירת המפטיר הביט אבינו בפני השמש רב למל ויט את

ידו, לאמור: "המפטיר קנייני הוא משכבר הימים ", וכמעט שהשמש

הסכים לדעת אבינו, אבל הכל הולך אחר הרוב, הקהל אינו מסכים לזה,

אין מונופולין וחשש חזקה למפטיר.

– עשרים! שלושים! ארבעים! ארבעים וחמישה!

אבינו מטה את ראשו לראות מי הוא זה ואיזה הוא המסיג גבולו בעניין המפטיר, ושערו בנפשכם, כי זהו גם הפעם דודנו איצי, נפשו חשקה במפטיר בעד חתנו האברך. אבל “בתרי מיתות לא קטלינן”: בראשונה לקח את השישי ועתה הוא צודה לקחת גם את המפטיר? היה לא תהיה ואבינו מרמז להשמש:

– מאה זהובים?

המלה “מאה” עשתה לה כנפיים ועברה ומלאה את כל חללו של בית-הכנסת; כל העם ניצב נרעש ונדהם: אטו מילתא זוטרתא היא – מאה זהובים בעד מפטיר אחד!

והשמש רב למל מרים את ידו ופוסק:

– מאה זהובים בעד מפ…

אבל בזה הרגע זוקף דודנו ממקומו ואבינו חודר אותו במבטו, לאמור: “שמע אתה רוצה להרוג את אחיך? הרגני-נא הרוג ואל אראה ברעתי”!…

בקיצור, המפטיר נשאר בעדנו.

– צפרא טבא לך, דודנו איצי! צפרא טבא לך דודתנו דבורה! –

מרעימים אנחנו שנינו בבואנו לבית דודנו ודודתנו, והם מקבלים אותנו בסבר פנים יפות כאורחים הגונים.

– בוודאי לא ההגדה, היא העיקר אצלכם, קונדסים, אלא האפיקומן?

כך אומר לנו דודנו זה, ומורט את לחיינו באהבה וריעות ומוציא את כיסו ונותן לנו " דמי חנוכה“, לי עשרים אגורות כסף, וכהנה גם לאחי מוטל, ואנחנו הולכים משם שמחים וטובי לב לדודנו מוה”ר ביינוש ודודתנו מרת ינטה.

[ו]

אם הולכים אתם לשער בנפשכם את הגיהנום בכל תוקפו וגבורתו תסורו אל בית דודי ביינוש. בכל שעה שתבואו שמה תשמעו קול רעש והמולה. הבית מלא ילדים ערומים ויחפים, מלוכלכים, בלתי מחופפים, בלתי מרוחצים, פצועים ומשורטים פרועים לשמצה. זה בוכה וזה מצחק, זה מזמר וזה מצפצף, זה מיילל וזה שורק במשרק. האחד לבש את קפוטתו של אביו ובתי ידיה מפולשות, והשני רוכב על גבי היעה ומרקד ומפזז ומכרכר. זה גומע חלב מתוך הכד וזה מפצח אגוזים, זה נושא ראש של דג מלוח, וזה מוצץ נתח של נופת. גדולה סבלנותה של דודתנו מרת ינטה לשאת כל העדה הגדולה הזאת, את טירחתה ומשאה. כל יום מבוקר ועד ערב היא מקללת את ילדיה, אוררת, מכה ומורטת, ואינה מבחנת בין זכאי לחייב – כל הבא לידיה לא יינקה; האחד מקבל דחיפה, השני נגיפה, השלישי מהלומה, והרביעי הכאה בצד או בכתף. מכת-לחי שם מן הדברים של מה בכך. הקללות: “האסכרה תדבק בכם! כפרת כל ישראל תהיו! יקחכם אופל!” וכיוצא בזה – הן מן הקללות קלות הערך; שם, בבית ההוא, יכולים אתם לשמוע קללות יותר נכבדות, למשל: הקדחת, השחפת, הדלקת, שדפון וירקון, שיגעון ועיוורון, מכות גדולות ונאמנות, כל חולי וכל מכה, וכל מדווי מצרים הרעים וכו" ובנוסח כזה כמו שאתה מברך אל רעך “בשבתא טבא”.

כשבאנו לכאן מצאנו את עזריאל הקטן רוכב על גבי גֱצי הגדול, ואפרים ומנדל מרקדים לפניהם כאילים. משה מצא לו ושט של אווז שחוט וינפחהו בכל כוחו עד שעלה בידו להוציא ממנו קול משונה כקול החזיר בשעת דחקו. זיינוול פורט על פי המשרק וסנדרל נושא חתול קטן בידיו ומשים מחנק לצווארו; החתול כבר שירבב את לשונו ועצם את עיניו ומתח את רגליו, לאמור: “ככה יעשה לנו בבית הזה!…” הטוב שבהם הוא פנחסל ( אחרון אחרון חביב ), ילד קטן בעל רגליים עקומות,, כותונתו תחובה לו לצד מעלה, והוא ילד נעים וחכם מאוד, מלבד שחסרון אחד יש לו: שבכל מקום שהוא עומד שם אתה מוצא איזה ציוּן… אבל כל אינם מפריעים את דודתנו ינטה לשבת שקטה ושלווה עם שתי נפשות רכות, האחד יונק שדיים, והשני בחיקה, והיא שותה ציקוריה.

– אהיה כפרתך בעדך ובעד נשמתך ובעד עצמותיך! – כך אומרת דודתנו

זו ותלחץ באהבה רבה את הבריה היונקת את לבה, ואגב-אורחא היא מחלקת דחיפה גסה לתינוק זה שבחיקה.

– ראה-נא את בולמוס אכילתו רחמנא ליצלן! אסתּרל! רחלה! חסקי!

אייכן בנות תפתה? מחי-נא לו את החוטם לשד משחת זה ומלאי-נא כוס ציקוריה בשביל השובב יקחהו אופל! חיי רוחי, נשמתי, לבּתי, ונחמתי! לי בעדך ובעד עצמותיך! כל היום לא ייסגר פיהם מבוקר ועד ערב! מהומה, מיתה משונה, חולי-רע תבוא עליכם ועל ראשיכם, ריבונו של עולם! אבי! נזרי! תפארתי! נשמתי! לבּתי! נחמתי!

כשראו אותי ואת אחי מוטל נהרו אלינו כל החבריא רברביא עם זעריא, זה מטפל ועולה על ידינו, וזה זוחל ומתאבק בעפר רגלינו; חיימל הפיח את הוושט של האווז השחוט לתוך אוזני ממש, ודודל יחבקני בשתי נעליו שעל ידיו. הכל צועקין ומריעין, אלה לאלה בניגון מנגנים ובמלל ממללים, ועירבוב ואנדרלמוסיה של קולות משונים יצלצלו באוזנינו, ותעל צעקתם עד לשמים. ודודתנו מרת ינטה מקללת אותם בקללות נמרצות.

– על השיניים תהיו צועקין! צעקתכם זאת תהי לכם הצעקה האחרונה,

ריבונו של העולם! לי בעד נשמתך ובעד עצמותיך, נזרי, תפארתי, נשמתי, נחמתי, לבּתי!

ובתוך כך נכנס לתוך הבית דודנו בייניש. איש נבה-הקומה ובעל כרס עבה ופרקו נאה וזקנו מגודל והטלית ותפילין בידו – והסערה קמה לדממה. כל העדה נעלמה כהרף עין, אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף כאילו באו כולם במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד אביהם ומהדר גאון זקנו, ובבית שוררת דומיה, ושלום על ישראל!

– צפרא טבא לך דודנו בייניש! מרעימים שנינו יחד, אני ואחי מוטל.

– מה מעשיכם פה, קונדסים? בוודאי לקבל “דמי חנוכה” באתם עד הלום.

כך אמר לנו דודנו בייניש בקול אדיר וחזק ונותן לכל אחד מאתנו מטבע של חמש-עשרה אגורות כסף, וכל העדה מביטה עלינו בקנאה גדולה מתוך קרני הזוויות כשרצים קטנים, ומבריקים עלינו בעיניהם כהני עכברים ומרמזים לנו ומראים באצבעותיהם ועושים לנו העוויות משונות, ואין כוונתם אלא לבדח את דעתנו. ואני ואחי מוטל מתאפקים בכל כוחנו, לבלי יתפרץ השחוק מפינו והננו בורחים מהגיהנום הזה.

[ז]

משם רצים אנחנו לבית אחותנו שרה-איידל ובעלה שלום-זיידל עליהם השלום ( שניהם עתה בעלמא דקשוֹט ). אחותנו זו היתה מילדותה בכיינית גדולה, על כל דבר קל הערך היתה בוכה, על כל צרה שלא תבוא, הן שלה והן של אחרים, היתה מורידה דמעות, ומשעה שנתארשה לשלום-זיידל כאן נפתח לה מקור דמעות ולא פסקה מלבכות. שמא כסבורים אתם שמשום שלא מצא החתן שלום-זיידל חן בעינייה? חס וחלילה, איך תעיז בת ישראל למאוס בבחירה והיא לא ידעה אותו מתמול שלשום וגם הוא לא ידעה, ולא ראו זו את זה וזה את זו עד לאחר יום החופה? אלא פשוט, משום שכלה לפני יום חתונתה ושמחת לבה חייבת בדמעות, ועל אחת כמה וכמה ביום החופה בשעה שברוך-ליב הבדחן עלה על השולחן ושם את ידיו על כריסו, והוריד את ראשו כמו שמספידין את המת, והתחיל בניגון הקורא לבכי ולמספד בזה הלשון:

כלה יקירה, כלה נעימה!

סיפדי והילילי והרימי קול נהימה!

דמעותיך תמתחנה חוט של חן עליך,

ולפני בית-הדין של מעלה תרבינה מליציך!

הה! עוד מעט ותובלי אל חופתך,

כהיום הזה תימצא סליחתך;

לכן אאלפך בינה, גברת,

שהחיים מרים כצנון וחזרת,

שהאדם רימה להבל דמה,

מעפר בא וישוב אל האדמה;

לכן עליך להחזיר בתשובה,

להיות שפלה, ענווה ועצובה,

ולשפוך דמע כמים –

לפני היושב בשמיים!…

אולם בכל מה שהיתה אחותנו שרה-איידל מרת-נפש ועצובת-רוח, כן היה גיסנו שלום-זיידל איש שמח ובעל פנים שוחקות ולבו היה טוב עליו לבדח את דעת הבריות, ובמחילת כבודו היה קנטר גדול, דהיינו הוא אהב לקנטר אותנו, ולבעבור הרעימנו היה שולח את שתי אצבעותיו ישר אל קצה החוטם או האוזן ומזה היה לו עונג ממש.

לא פעם בצקו אוזנינו ממריטותיו, ולבשורה גדולה נחשבה לנו השמועה, כי גיסנו זה מתפטר משולחן אבינו. היום ההוא שעזב הזוג את ביתנו להיות עומדים ברשות עצמם היה בביתנו אבל ומספד גדול.. אחותנו בכתה בלי הפוגות, ואמנו סייעה לה להוריד דמעות, והמבשלת האשה מרת בריינה הופיעה גם היא ודמעתה על לחייה, בקיצור כל העם געה בבכי מן הקצה אל הקצה, ורק גיסנו שלום-זיידל, שעזר לאֲרז את החפצים, התגנב בכל פעם במהירות נפלאה אלינו ומרט את אוזנינו ואת חוטמינו באופן מאוד נעלה.

– צפרא טבא לגיסנו שלום-זיידל! צפרא טבא לאחותנו שרה-איידל!

– מרעימים אני ואחי מוטל, שנינו, ושלום-זיידל מוציא את כיסו ומרצה

לנו מטבעות כסף חדשות מתנוצצות ישר לתוך ידינו, ועדיין לא הספקנו למנותן, והנה כבר קיבלנו מריטות אוזן וחוטם בסרוגין: בראשונה מריטה גדולה באוזני אני ושילוח אצבע לחוטם אחי מוטל, ואחר כך להיפך: שילוח אצבע לחוטמי אני ומריטה גדולה באוזני אחי מוטל.

אבל רב לך לצער את הילדים! – תתחנן אליו אחותנו ותמשוך אותנו הצדה למלאות את כיסי בגדינו תופינים, אגוזים וחרובים, נוסף על דמי חנוכה שתתן לנו משלה ביד רחבה, ואנחנו ממהרים לעזוב את ביתם, כי היום קצר ועוד הדרך רב לפנינו.

מעשה שהיה לראשונים בשני פרקים

פרק ראשון

לפני ימים רבים, באחת ממדינות הים, הנמצאת בריחוק ת"ק פרסאות ממדינתנו, בעיר גדולה לאלוהים, מתא דיתבא על חוף הים השחור, היתה קהילה קדושה אחת בישראל ככל קהילות הקודש בימים ההם.

והיה שם רב מרא דאתרא, שהוא היה גם למטיף ולרב מטעם ולפרנס העיר, כנהוג אצל הראשונים.

שנים רבות היה פוסק דינא אליבא דהלכתא ומטיף לעם וכותב בספרי הנולדים והמתים, וחוזר את הגלגל, והכול היה נוהג כשורה, ושלום על ישראל.

ויהי היום ומת האיש ההוא, והעיר נתאלמנה מאישה הרב והמרא דאתרא והמטיף והפרנס, ויבכו אותו שלושים יום, ויעברו ימי בכייתם, והתחילה הקהילה הקדושה לבקש לה איש שימלא את חסרונה, ונשלחו ספרים בכל המדינות מדן ועד באר שבע לקבץ את כל האנשים הרוצים לשמש בכהונת רב ומרא דאתרא ומטיף ופרנס העיר, והאיש אשר ייטב בעיני הקהילה וישא חן וחסד לפני ראשיה יושם כתר הרבנות בראשו, כנהוג אצל הראשונים.

לא ארכו הימים ונקבצו ובאו לעיר ההיא אנשים רבים ממדינות רבות מכל תפוצות ישראל, והקהילה שמחה לקראת בואם וקיבלה אותם בסבר פנים יפות, אלא שלבסוף מצאו ראשי הקהילה בכל אחד ואחד מהקאנדידאטים האלה איזה חיסרון: מי שהיה ראוי לעטרת הרבנות לא היה יכול לאסוקי דינא אליבא דהלכתא; ומי שהיה מסיק דינא אליבא דהלכתא לא חננו אלוהים בניב שפתיים; ומי שזכה לשתי אלה לא היה ראוי לאותה אצטלא, ומי שחונן בשלוש אלה לא היה מוכשר להטיל אימה יתירה על הציבור. בקיצור, אין אדם בארץ שתהיינה בו כל המעלות הטובות שמנו חכמים לרב ממין זה. ובכן נשארה הקהילה בלא רב ומרא דאתרא ומטיף ופרנס העיר שנים רבות, וכמעט שהיתה הקהילה מתחילה מתייאשת, ובאין לה רב קראה לצום לבכי ולמספד ולחגור שק, אנשים נשים וטף. וכלום אפשר שהמקום לא יחוס על עיר גדולה לאלוהים אשר יש בה הרבה משתים-עשרה ריבוא אדם ובהמה רבה, ורב אין לה?

ויינחם אלוהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם, וירחם על העיר ההיא ויביא רעיון בלב ראשי העיר לבקש ארבעה אנשים: האחד לרב, השני למרא דאתרא, השלישי למטיף והרביעי לפרנס העיר, והכול על מקומו יבוא בשלום.

וכן היה:

ויבואו עוד הפעם אנשים מכל ארבע פינות העולם: רבנים לבד, מוצי“ם ודצי”ם לבד, מטיפים לבד ופרנסים לבד – והבחינה החלה, כנהוג אצל הראשונים.

הבחינה כיצד?

המוצי“ם והדצי”ם הריקו את אוצר תורתם, המטיפים שיננו את לשונם, הרבנים הראו את הצטיינותם ברשימות הנולדים והמתים, והפרנסים הוכיחו שאפשר להיות מנהיג ורוכב כאחד…

ומשום שמספר המוצי“ם והדצי”ם והרבנים והמטיפים והפרנסים היה רב מאוד, לא ידעו אנשי הקהילה מה לעשות. משל למה הדבר דומה? לאותו עני שהיו לו ביום אחד כמה וכמה סעודות של מצווה: נישואין, ברית מילה, בר-מצווה, פידיון הבן, גט פיטורין, סיום הש"ס והלוויית מת עשיר גם כן בתוכם.

מה עשו? נמנו וגמרו להפיל פור הוא הגורל לפני הקהילה במי לבחור לרב, ובמי למרא דאתרא ובמי למטיף ובמי לפרנס העיר. ויפול הפּור הוא הגורל מרחוב לרחוב, מחצר לחצר, מבית לבית ומאיש לאיש וילכדו ארבעה אנשים נבחרים – אחד לרב, ואחד למרא דאתרא, ואחד למטיף, ואחד לפרנס העיר – והעיר צהלה ושמחה!

ויעשו הבעלי-בתים משתה גדול לכבוד הנבחרים וירימו כוס לחיי הנבחרים והבוחרים כנהוג אצל הראשונים, ויקראו לפניהם ‘הידד!’ ‘יחיו הנבחרים!’ וילכו איש לביתו שמחים וטובי-לב.

ויהי ממחרת וישכימו הבעלי-בתים בבוקר ויינחמו האנשים, ויך לבם על מעשיהם באומרם: למה לנו כל העדה הגדולה הזאת? אוי לה לספינה שמרובים קברניטיה, ואוי לה לעיר שרבים ראשיה! והתחילו אנשי הקהילה להתרעם איש על רעהו ולהתקוטט איש את אחיו, וירב השאון בעיר; עד שלקולם באו כל האנשים אשר מסביבותיהם והתחילו מהתלים בהם ולפצות עליהם פה ולשחוק מטוב לב ולכתוב עליהם סאטירות, כנהוג אצל הראשונים.

וארבעת ‘הנבחרים’ ידעו וראו ושמעו את כל זאת והבינו כי אליהם נוגע הדבר וחשבו בלבם: עכשיו יכולים אתם להתרעם ולהתקוטט ולהתלונן כנפשכם, ‘אין צועקין אחרי מעשי בית דין כלום’.

שוב נמנו וגמרו הבעלי-בתים לקרוא אסיפה ולטקס עצה: כדת מה לעשות? וקראו עצרה ונשאו ונתנו בדבר וינאמו נאום, זה בכה וזה בכה, זה מחייב וזה מזכה, זה מטהר וזה מטמא, כנהוג אצל הראשונים, עד שבא איש אחד מאנשי הקהילה וחידש חידושא רבא.

קם וסליק על הספסל והיכה בכפו על השולחן והתחיל לפטפט ולגמגם כהאי לישנא:

‘שמעו נא רבותי! אילו היה לנו רב ולא היה לנו מרא דאתרא – דיינו. אילו היה לנו מרא דאתרא ולא היה לנו מטיף – דיינו, אילו היה לנו מטיף ולא היה לנו פרנס העיר – דיינו. על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שנתן לנו את הרב ואת המרא דאתרא ואת המטיף ואת פרנס העיר בנושא אחד. וה’ פקד עלינו עוון כולנו ויטול ממנו את האוצר הנחמד הזה. ועל-ידי זה נתגלגל הדבר שצריכים אנחנו בעוונותינו הרבים לרבנים רבים. ולפיכך רע עלינו המעשה הזה מאוד וסובלים אנו יסורים רבים ר"ל. אלא מאי? הנעשה אין להשיב. ולכן, רבותי, הבה נתחכמה! אפשר יצליח בידינו לחבר ולדבּק את ארבעת האנשים האלה והיו לבשר אחד בעל דו פרצופין כפול, והוא יהיה לנו לרב ולמרא דאתרא ולמטיף ולפרנס העיר. זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך מצה ומרור וכו'.

וייטב הדבר בעיני כל העדה וימחאו כף ויקראו הידד וישאו את בעל העצה על כפיהם, וקראו לפניו: ‘ככה יעשה לאיש אשר הקהל חפץ ביקרו!’ כנהוג אצל הראשונים.

ויבהילו להביא את ארבעת ‘הנבחרים’ וימתחום על המטה וישקום מי-שינה והתחילו עושים להם את הניתוח.

כשנתעוררו ראו ארבעת הנבחרים שנעשה בהם שינוי גדול: שבשעה שעלו על המטה עלו ארבעה, וכשירדו – ירדה רק בריה אחת משונה בעלת ארבעה זוגות רגליים, כאותם האחשתרנים אשר בימי אחשוורוש, וארבעה פנים לאחת: פנים למזרח ופנים למערב, פנים לצפון ופנים לדרום לארבע רוחות העולם – מועט המחזיק את המרובה, רמז ל’רבנות החברתית' שלנו שקורין בלע"ז ‘רבנות קוליגיאַלית’.

ומכאן ואילך מתחיל עיקר המעשה.

פרק שני

בתחילה היתה הבריה החדשה ממין האחשתרנים שמחה בחלקה מאוד, והיה לה תענוג גדול מהשינוי שבה: אטו מילתא זוטרתא היא – בשביל קיבה אחת מאכילים ארבעה פיות! ובשעה ששלוש זוגות עיניים מנמנמות יכולה זוג אחת להיות ערה ולהשגיח על הגוף!

ולא זו אף זו: פנים מיוחדים לשליחות מיוחדה, דהיינו: בשעה שקורין את הרב ביומא דשבתא בבית-המדרש לעלות לתורה ולכבדהו ב’מפטיר' עולה לתורה המרא דאתרא שבה; ובשעה שצריך לדרוש ברבים עולה המטיף שבה על הבימה ודורש ברבים; וכן הלאה.

אלא שלא ארכו הימים והאחשתרנים התחילו מתקוטטים ומריבים איש ברעהו, עד שעירבבו את השליחות כל אחד ואחד בדבר שאינו מומחה בו.

דהיינו: בשעה שהיה הרב עולה לתורה פתח המו“ץ והד”ץ ואמר להמטיף ברצינות:

– לך-נא במחילת כבודך לקרוא את ההפטרה!

ובשביל זה כשהגיעה השעה להטיף התחיל המטיף להיות מתלוצץ ואמר להמו“ץ והד”ץ:

– עלה נא אתה, אדוני הרב, לדרוש ברבים!

מידה כנגד מידה.

והמריבות והקטטות גברו מיום ליום.

בה בשעה שהמו“ץ והד”ץ חפץ ללכת לבית-הכנסת בא חשק בלב המטיף לפנות דווקא לכלוב או למקום אחד שהצעירים שכיחין שם.

או כשרצה המטיף ללכת בגילוי הראש כיסה הרב המו“ץ והד”ץ את ראשו ביארמולקתו.

– הנך רוצה ביארמולקה? – טען המטיף – קח לך חלק קטן מהראש וכסה אותו בכל דבר מכסי ביה! למה תמרר את חיי?

והרב המו“ץ והד”ץ חפץ להרעימו גם כעס, ואמר לו בלשון השולחן ערוך:

– אסור לאדם לילך ד' אמות בגילוי הראש. במטותא מינך, אישי המטיף, באר-נא לי את המאמר הזה בדיוק; הלא רב אתה בעזרת השם יתברך לעדת ישורון כמוני!

והמטיף ידע מאי קמשמע ליה הרב, אלא שהוא היה עושה את עצמו כלא ידע ומשיב לו:

– אין אני עוסק ב’מאמרים' אלא בהטפה לבד; שאל-נא את פי הרב מטעם או את הפרנס, בזה יפה כוחם מכוחי.

והרב מטעם והפרנס שבגוף עוברים בשתיקה על רמוזו של המטיף, ובאותה שעה גם הם מפלפלים בשקלא וטריא מיוחדה; את אשר יחייב האחד ישלול השני; האחד אומר, ‘פראקציה’, והשני ‘מזרחי’; זה צוֹוח ‘ציון’! וזה משיב ‘אוגאנדה’.

כל זמן שהעניין היה נוגע לדברים בעלמא לא היה הדבר מסוכן כל כך. אלא שהתוצאות היו גרועות מזה, ותגרא כיוון דעל על, ומה שהיה אחר כך לא היה יפה כלל, וכמעט שאין להעלות על הלשון.

כמדומה לכם שהקינתור מביא לידי הכאות – אינכם אלא טועים; בתמיה, כלום ראיתם מימיכם שיהיה אדם מזיק ברשות עצמו? אלא שביקשו ומצאו להם תרופה יותר מזקת.

דהיינו:

בראשונה התחילו הפיות קוראים תגר:

– מדוע נהיה לועסים בשביל קיבה אחת?

אחר כך עשו מרידה הידיים:

– למה לנו לעבוד בשביל אחרים?

אחר נתיישבו הרגליים בדעתן והתחילו לכבוש ולהסתיר את עצמן כמו שהיו עושין בימי אחשוורוש, לאמור:

– די והותר בשביל גוף אחד גם שלוש או שתיים זוגות של רגליים.

גם העיניים גם האוזניים חדלו מעבוד בהישענן אשה על רעותה; וכן הלאה.

ויהי בבוקר אחד, בוקר לא-עבות, ויקומו בני העיר ויראו כי אין להם ולא-כלום: לא מו"ץ ולא מטיף ולא רב מטעם ולא פרנס!

ויתמהו האנשים איש אל רעהו: אנה נעלמנו האחשתרנים שלנו? אנה הלכו?

החליטו הבעלי-בתים להמתין, ולבסוף עברה שעה אחת ושתיים ושלוש – יום שלם – ואינם!

מה עשו הבעלי-בתים? שלחו להם דלגאטים לראות מה היה להם.

חזרו הדלגאטים ואמרו:

– באנו אל האחשתרנים שלנו והם הוזים שוכבים על מיטתם, לא יניעו ולא יזיזו ואינם נוקפים אצבע מלמטה.

ומכיוון ששמעו דברים כאלה מיד הבינו הבעלי-בתים שיש דברים בגו, ויקהלו כל אנשי העדה ויבואו אליהם לבקרם בביתם ולדבר על לבם, בתחילה בדברים המתקבלים על הלב:

– רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!

ואחר כך בדברים כבושין:

– מה שאלתכם, אחשתרנינו, ותינתן לכם, ומה בקשתכם, רבנינו, עד חצי המלכות ותעש…

– כתוב: לך אל נמלה עצל, ואחר כך: ראה דרכיה וחכם. כי בקיץ תכין לחמה…

ולבסוף התחילו מדברים אליהם קשות:

– הלא מקבלים אתם שכר על הדרישה ועל הפרישה ועל כל פסיעה ופסיעה.

מפני מה אתם מתרשלים ואינכם זזים ממקומכם? מדוע אתם מחשים? הלא ארבעה פיות לכם!

ואחרי משא-ומתן ארוך פתחו האחשתרנים את ארבעת פיותיהם ואמרו:

– אדונינו! להווי ידוע לכם ששינוי הבריאה שבא לנו על-ידכם הביאנו בצרה גדולה, ואין אנו יכולים ארבעתנו לדור בכפיפה אחת בשום אופן!

– מה זה תשמענה אוזנינו? – קרא כל הקהל בתמיהה גדולה – הלא גוף אחד ונשמה אחת לארבעתיכן!

– יפה דיברתם – ענו להם האחשתרנים – הנשמה לנו והגוף שלנו, אלא על דא קא מצטערנא שרב מאוד מספר האברים המדולדלים שבנו, בריה משונה אנחנו: למה לנו ארבע זוגות אוזניים, עיניים, ידיים ורגליים, ארבעה פנים וקיבה אחת?

– ובכן מה אתם רוצים?

– אנחנו רוצים שהאנשים שקרבונו ירחקונו ויפרידונו איש מעל רעהו.

– ואם לאו?

– ואם לאו, לא נזוז ממקומנו עד כלות שלוש שני העורלה.

– לוּ יהי כדבריכם, נוחו בשלום על משכבכם!

כך ענה הקהל בכעס, ובשביל להעלים את הדבר מליצני הדור נטלו את הבריה המשונה של ארבעת הפנים ושמונה הרגליים ונשאו אותה לחדר מיוחד, וסגרו בעדה את הדלתות וסתמו את החלונות לבל תראה חרפתם.

ויהי ככלות שלוש שני העורלה עשו הבעלי-בתים להבריה המשונה את הניתוח הראוי לה, וארבעת הפנים נפלגו והיו לארבע נפשות בתוך ארבע גוויות כמו שהיו לפנים, ותיכף אחר הפרישה נפרדו ארבעה הרבנים איש מעל רעהו, זה לימין וזה לשמאל, זה למזרח וזה למערב, ואיש לא חפץ לעמוד בד' אמותיו של רעהו, ולא רצו אפילו להסתכל איש בפני רעהו, ויברחו ויימלטו על נפשם, ויפוזרו לכל ארבע רוחות העולם.

ציור¹

[א]

משנה לשנה, כשעון בדיוק, היו נוהגין מקדמת דנא אצל האדונים ברנשטיין מנהג קבוע, שפותחים את כל הדלתות לתפילת ‘שפוך חמתך’ ומזמינים אורח הגון, אורח נחמד, את מר אליהו הנביא.

האדונים ברנשטיין מאמינים בתמימות, שאליהו הנביא בא לברכם חרש, ואחרי לגימה קטנה מ’כוסו של אליהו' הוא נעלם ואיננו.

לפני אורח מכובד ומצוין כמוהו קמים כל המסובין וקוראים בפה מלא: ברוך הבא!

ואחרי ה’ברוך הבא' פותחים את פיהם ומתפללים בקול רם ובניגון ידוע:

– שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך וכו'…²

בית נפלא³ אצל האדונים הברנשטיינים, בית כשר וצנוע בתכלית הכשרות. כיצד? ערב פסח מגעילים רגלי הכסאות והספסלים, בריחי הדלתות, מכסי ארובות העשן, וקלונסאות הגג. אחר כך הם מכשירים את הילדים ואת השפחה ואת כל החיה ואת כל הבהמה.

בקיצור, אם אצל כל בני עלמא כשר, אצלם בוודאי כשר שבכשר; אם אצל כל בני ישראל פסח, הנה אצלם פסח שבפסח!

וכשיושב מר ברנשטיין לערוך הסדר עטוף בקיטל לבן⁴ ויארמולקה של משי לבנה על ראשו ומנעלים ופזמקאות לבנים על רגליו והוא בעצמו מסב על ההסבּה – הרי הוא מושל כמלך בכיפה.

כמדומני, שהשולטן בכבודו ובעצמו והשח הפרסי, ואפילו מלך קוריאה הנושא מגן-דוד על ראשו, רשאים לבוא לכאן לקחת שיעור ב’הסתדרות' ולהתחנך בחכמת המלוכה.

אשרי המלך שרכש לו שגל לימינו כמלכת האדון ברנשטיין. אשרי המלך והמלכה שזכו לבנים כשתילי זיתים סביב לשולחנם.

מדי דברי במלכת ברנשטיין הריני נזכר באותה ‘אשת חיל’ של שלמה המלך. ומדי דברי בבני ברנשטיין תתייצבנה לנגד עיני המלים: ‘הנה כי כן יבורך גבר’![^ftn5]

[ב]

שנה אחת, סך הכל שנה אחת חלפה – ומה רבה המהפכה!

אותו הבית, אותו הבית הכשר והצנוע; אותם האנשים, אותם היהודים הכשרים הצנועים, היראים והשלמים; אבל לא זה הרוח, לא זה הפסח הקבוע, לא זו פתיחת הדלתות, לא זה ה’שפוך חמתך' דאשתקד.

איפה חלפה העליצות, הנוגה, העונג והרחבת הדעת?

תוגה, תוגה רבה ועמוקה מתוחה על כל פנים. עיצבון ושיממון מסותר התגנב הנה, דאגה חרישית איומה.

הנה כמעט שנה אחת חלפה, מעת ניתכה עליהם ועל כל העיר חמת ה': רוח זלעפות, פרץ, ענני בלהות, חזיזי רעם, סופת סערה וברד כבד מאוד – האפשר לשכוח זאת? לא! את זאת לא ישכחו לנצח!

שנה אחת, סך-הכול שנה אחת חלפה – ומה גדלה המהפכה!

תוגה, תוגה רבה ועמוקה מתוחה על כל פנים, עיצבון ושיממון מסותר התגנב הנה, דאגה חרישית איומה.

אותו ‘המלך’ ב’הקיטל' הלבן, בהיארמולקה של משי הלבנה על אותה ספת ההסבּה הרכה והלבנה. אותה ‘המלכה’ ה’אשת-חיל‘, אותם הילדים כשתילי זיתים סביב לשולחנם – אבל לא זה ה’סדר’ דאשתקד, לא זו העליזות, הנוגה, העונג והרחבת-הדעת.

אותה ‘ההגדה’, אבל לא זה הניגון, עצב מסותר התגנב בניגון זה, תוגה חרישית.

ו’המלך' ו’המלכה' ו’בני המלכים' מזמרים חרש את הנגינה החרישית העצובה, כאילו היה חולה מסוכן משתרע עתה בקירבתם, או כאילו היו מספידין את המת…

ובדומיה, בגניבה, בהעלם אחד מרעהו, מזילים דמעה חרישית – על לאה הקטנה, לאה’ניו החביבה.

[ג]

לאהניו – כך היה שמה של הילדה הפעוטה, הקטנה והחביבה. לאהניו היתה ילדה מצוינה מאוד, בת שש שנים, בעלת עיניים של תכלת שמים, וטעם של גדולים ושיחת זקנים לה. הכול היתה משיחה ומבנת ומרגשת ויודעת הכול. ואפשר שהיתה יודעת ומרגשת יותר מדי? ויש שרואיה היו שואלים זה לזה:

– מה יהיה סופה של ילדה חרוצה כזאת כשתתבגר?

הרופא היה אומר: שהילדה היא חלושת העצבים; את הילדה צריכין לשמור! מהו החידוש, שהכול היו חרדים לקראתה ומתרפקים עליה? לאהניו לאהניו!

ודווקא אותה הילדה נעדרה! לאהניו איננה![^ftn6]

לפני שנה, כאשר התחוללה הסופה, חיל ורעדה אחזו את בני-הבית שנחפזו לרוץ כעכברים מורעלים, ולא ידעו אנה לברוח, הרגישה אז לאהניו את האסון… ומיד קפצה על ידי אמה והתחילה מרעדת ומחלחלת, לאמור:

– אמי, לא אניחך!…

מאימה ומבלהה גרידא מתה הילדה!

מה יפה היתה הילדה על ערשה! עיניה היו פתוחות מעט וקווצות תלתליה על לחייה. כמו חיה לאהניו, אלא ששפתיה סגורות, סגורות ומסוגרות לעד.

ואף-על-פי-כן אומרת אמה שהילדה לא מתה:

– הביטו וראו! הילדה לא מתה! חאַ––חאַ! או שמא כסבורים אתם שיצאתי מדעתי? חאַ––חאַ––חאַ!…

[ד]

עברה שנה אחת.

היש לך דבר בעולם שלא יסכון לו גבר? הילדה כבר מתה ואיננה, כי לקחה אלוהים, ואמה כבר שבה לאיתנה, ו’המלך' ו’המלכה' ו’בני המלכים' עם כל המסובין כאן מזמרים בקול דממה דקה את הנגינה העצובה של ניגון ה’הגדה', נזכרים בלאהניו, ובדומיה, בגניבה, בהעלם אחד מרעהו, מזילים המה דמעה חרישית.

ובהגיעם לתפילת ‘שפוך חמתך’, הם פותחים את הדלתות לרווחה להכניס את האורח, את אליהו הנביא, וקמים בהכנעה, לקבל פניו ולכבדו ב’ברוך הבא'.

אבל, אוי ואבוי, לא זהו ‘הברוך הבא’! לא זו היא קבלת פנים של האורח המנומס והמכובד, אליהו הנביא, לא זהו ה’שפוך חמתך' של שנים קדמוניות!

אותה התפילה עצמה, אותן המלים: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך וכו‘!… אבל הנוסח, הניגון, ההטעמה אחרת! תוגה חדשה, התאוננות קשה כלפי שמיא על האוון והחמס שנעשה… וכדמעות נשמעות בקול ‘המלך’ וגם ה’מלכה’ מוחה את העיניים, והילדים ‘בני המלכים’, מביטים על הדלתות הפתוחות, אינם מאמינים באורח, אינם מאמינים שאליהו הנביא יעוף הנה לטעום נטף מהכוס המוכנה בעדו. המה חושבים בלבם:

– הייתכן שמלאך נחמד אף נעים כאליהו הנביא יניח, שיזדמנו להם מקרים כאלה?…

שנה אחת, סך-הכול שנה אחת חלפה – ומה רבה המהפכה!

מעשה שהיה, תחילתו הילולא וחנגא וסופו עגמת נפש

[א]

מנהג קדמונים הוא אצלנו, עם סגולה, לקשט את בתינו לכבוד ימי חג השבועות בכל מיני ירק ועשבים, מאותן העשבין הנקראין רחימיא (ליובי“סטיק בלע”ז) בוזיניא (בוזינ“א בלע”ז) ועוד מיני ירק הבא ממדינת קדר פּול ולוד ויון ושאר מדינותיהם. ואם תמצא לומר: מאין לנו כל אלה? הלא ירק הוא דבר המחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע אסור לנו בהנאה, וזכר לדבר בסדר המוספין שנאמר: ‘ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו’, כלומר שבעל-כורחו הרחיקונו מעל אדמתנו, ואם כן איזה שייכות יש לנו עם הירקות? – אלא שהירקות האלה נמצאים אצל כל העמים בחצר או בשדה בגן או בפרדס, ואנחנו עם ישראל מכניסין אותם לבתינו בתלוש, ולאו בכל יום ויום, אלא בחג השבועות בלבד, בירח זיו ניצניא, ומרבים בירק ועושים ממנו עיגולים ומקלעות ופיטורי ציצים ותמונות שונות מעין ‘מגן דוד’, ותולין אותו מעל למראות והמנורות והחלונות והדלתות, ומפזרין אותו על הרצפה, והבית יימלא אוויר מבושם ומראה ירקרק, וריח הבית כריח השדה אשר ברכו ד'. ובני ישראל מסתכלין בו, מריחים בתענוג גדול ונהנים הנאה משונה, וזוכרים את העבר העתיק בשעה שהיו ישראל שרויין על אדמתם נחלתם היתה שפרה עליהם, העמקים עטפו בר וירק דשא, שלחיהם פרדס רימונים עם פרי מגדים נרד וכרכום, קנה וקינמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים…

מפני חטאינו הה! גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו…

[ב]

אף-על-פי שהייתי קטן ורך ויחיד לאמי, בכל זאת ידעתי ש’רחימיא' ‘בוזיניא’ ושאר ירקות צומחים מעבר לנהר רחוק מעיר וחוצה לה, במקום שהשדות והעמקים מכוסים ירקרק חרוץ ומשתרעים ונמשכין ומתייחדים בייחודא שלימה, כמקום ששם צפרדעים מנתרות ומקרקרות בכל עוז ואומרות שירה ללילי הקיץ החמים והקצרים. בקיצור, אני ידעתי שירק לחג השבועות נמצא רק במקום שאני לא הייתי שם מעולם, ומשום שלא הייתי שם מעולם היה יצרי מתגבר עלי מאוד ומסיתני דווקא להיות שם, ולפיכך אני מתחטא לפני אמי ובקשתי שטוחה לפניה שתרחם עלי, על בר בטנה, ותשלחני להכניס ירק ועשבין לחג השבועות בכבודי ובעצמי, ואחרי רוב פיוס ותחנונים ושבועות וחרמות שלא אהיה מרקד על ההרים מקפץ על הגבעות ‘כאותו התיש השוטה’, קיבלתי את הרשיון ואזרתי כגבר חלצי וחגרתי את חרבי חרב של עץ שנשארה לי מימא טבא דל"ג בעומר, ואשיש כגיבור לרוץ אורח בחשק נמרץ ובחדוותא דלבא, הלוך וטפוף, הלוך ורקוד, עד שלא הרגשתי ממש את רגלי, ואני כבר מעבר לשער העיר וחוצה, סמוך לבית-הקברות, בית מועד לכל חי.

וזאת לך לדעת, חביבי הקורא, שנסיעה הגונה ומעניינת היא רק נסיעת היחיד, כלומר בלא שיירת החברים ובלא רוב דעות; אז דומה לך כאילו כל העולם לא נברא אלא בשבילך, והנך ציפור דרור בכל חללו של עולם, הרי אתה עומד ברשות עצמך ואין לזר אתך, לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא. ממעל לראשך מתרוממה הירמולקה היפה דמתקריא ‘רקיע’, ורק לך לבדך מראה פנים שוחקות מלכת היום דמתקרא ‘חמה’. ורק בשבילך נקבצו ובאו השדה כל בעלי כנף ובעלי השיר עם כל כת המצפצפים המקרקרים והמכרכרים, ורק בשביל כבודך פיתחה עליה השושנה היפהפיה המפיצה ריח ניחוח, התפשט והתרחב ‘השמשון’ הארוך והצהוב, התקשט והתיפה בכל מיני קישוטין השדה הארוך והרחב וכל הטבע עם הודו והדרו – יחיד אתה בגן-עדן הזה. אין נגיד ואין מצווה, אין לוחץ ואין נוגש, אין מפריע ואין רואה מעשיך זולתי אלוהים, והרי אתה יכול לעשות כאן כל מה שלבך חפץ: שמא אתה רוצה לנגן ‘כבקרת’ בניגון של החזנים הרשות בידך; או אפשר רוצה אתה לשרוק בשפתיך כחלילים הרי אתה שורק, או אולי רוצה אתה לקרוא בגרון כשופר ולתקוע תקיעה גדולה מי יאמר לך מה תעשה, ואפילו אם יש את נפשך ליפול מלא קומתך על האדמה ולהתגולל כסוס קטן ופר בן-בקר, אתה נופל ומתגולל ומתהולל כנפשך שׂבעך, כי הלא כל הארץ לפניך!

[ג]

היום ההוא היה יום בהיר וחם. השמים היו זכים וטהורים כל כך והשדה ירקרק כל כך והדשאים רעננים כל כך, ולבי כל כך שמח ועלז ונפשי כל כך התרוממה, עד ששכחתי ממש מי אנוכי פה ומה לי פה וכי גר אנוכי ברשות שאינה שלי. משל למה הדבר דומה? לבן מלך, ליורש עצר, שנכנס לתוך נכסיו של אביו והוא יודע ומרגיש שהכול יהיה שייך לו והוא יהיה האדון על הכול והשליט על הכול יחיד בעליונים ומושל בתחתונים ואפס זולתו ואין בלתו. כך הייתי אני מרגיש את עצמי באותה שעה, וכמושל חדש המושל על הכול בא חשק בלבי להיות כאדם העוסק בשלו ולעשות סדרים חדשים שינויים ותיקונים ונוספות כנהוג. קודם-כל-דבר, לא מצא חן בעיני זה הענק (השמשון) בכובעו הצהוב. מי שמראהו כמראה גלית הפלשתי, הערל הזה אשר חרף מערכות אלוהים חיים – ורוח אומץ וגבורה התחיל מפעם בקרבי כשמשון הגיבור בשעתו, ונשאתי ואמרתי:

– מה לך פה ומי לך פה, רשע עריץ? ענה למה אתה שותק? אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי לבעבור הכעיסני אין אתה אומר כלום!… אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת! עודך מסתולל בי?… היום הזה יסגרך ה' בידי והכיתיך והסירותי את ראשך מעליך! ולא רק אותך בלבד אעשה שפטים כי אם בכל מחנה פלשתים, הנטיעות הללו הנשענות על המקלות עם המצנפות הירקרקות שעל ראשיהן ויתר הזרעים השפלים הסמוכים לקרקע שנתיישבתם פה על אדמתי כאורחים בלתי-קרואים! עוד מעט ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל!…

ובדברי זאת קרבתי אל הענק הערל הזה, קיצצתי את רגליו והסירותי את ראשו מעליו. והפלתיו למשואות נצח, אחר כך רצצתי את גולגולתו והלקיתיו ארבעים מלקות מאחוריו ונקמתי את נקמתי מהרשע העריץ הזה שהתמתח בכל אורחו על הארץ לרגלי בלי כל תנועה; ולא נתקררה דעתי, משום שבשעת מלחמה, כיוון שניתנה רשות למשחית והדם רותח אינו מבחין בין צדיק לרשע ודם נפשות נקיים יישפך כמים, ומרגע לרגע בערה כאש קינאתי ומידת האכזריות גדלה בי מאוד, וחרבי בידי, והתנפלתי על הקייטנים ועל האבטיחים ועל הננסים בעלי הכרס ועל הקישואים הקטנים והרכים, רברביא עם זעיריא, קרעתים, כרתים, הכיתים מכת חרב והרג ואבדון, ויותר מכול סבלו ממני אלה הצעירים שלא חטאו. אנוכי בקעתי את כריסיהם, גזרתים לחלקים קטנים, כיתיתים עד חורמה, ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ושׂמתים מרמס לרגלי, כדומן על פני האדמה יהיה! – אראה בנחמה שאיני יודע מאין בא לי אכזריות כזו?…

[ד]

ובביזה לא שלחתי את ידי.

בולבוסין נקיים שישבו בעומק האדמה הוצאתים משם ומסרתי להם מודעה שאין נסתר מנגד עיני. שומים צעירים ובצלים רכים עקרתי עם השורש ולא נהניתי מהם הנאה פורתא. הס מלהזכיר! הלא למדתי במגילת אסתר בפירוש: ‘ובביזה לא שלחו את ידם’. אל ליהודים לבוז בז. זו אינה מן המידה שלהם. ואף שאול המלך לא נענש אלא בשביל צאנו של עמלק. ועכן בן כרמי בן זבדי שלקח מן החרם, חזו מה כתוב בו? יהי סופם כך של כל אויבי עמך בית ישראל, רבש"ע!… לפיכך כל שעה שהיה היצר מסית בי לאמור: ‘מה נאה בצל זה! מה יפה קישוא זה! חטוף וטעם! חטוף ואכול’! מיד באו הכתובים ההם וטיפחו אותי על פני.

ובכל לא פסקה חרבי להרוג להשמיד ולאבד לקצץ ולהמית כנער כזקן, כנקלה כנכבד, כקטון כגדול, ואין רחמים בדין! אדרבא, בשעת מעשה נדמה לי כאילו דמיהם של אלו צועקים אלי מן האדמה. ‘חוסה עלינו ועל טפינו’! ואני נהפכתי לאכזר, וקראתי מקרב לבי, וצווחתי בלי הרף:

– נקמה! נקמה! אנוכי אֶקום בכם נקמת דם אחי השפוך! את נקמת ירושלים עיר הקודש, ואת נקמת מקדשנו ששרפתם באש! ואת נקמת ביתר העיר! ואת נקמת יהודי ספרד ופורטוגל, ואת נקמת ‘יהודים שלנו’ שנהרגו ושנשחטו ושנקברו על קידוש השם אוי! אויה לי! הצילו-נא! מי הוא המחזיק באוזני?!…

שתי מהלומות מאחור ושתי סטירות כפולות שמונה מפּנים שיככו את חמתי כהרף עין ואשא את עיני וראיתי-והנה הערל אוֹחרים הגנן לנגדי, אוֹחרים בכבודו ובעצמו, שהוא מכירי משכבר הימים.

[ה]

אוֹחרים הגנן היה חוכר בימות החמה גן-ירק (פּאַקטשי בלע"ז) מחוץ לעיר. כיצד? הוא היה חוכר לו כיברת ארץ ועושה לו שם גן ומזריעו אבטיחים, פקועות וקישואים, בולבוסין, שומים ובצלים, לפת ורובין ושאר ירקות, והיה מוצא לו מזה פרנסתו בנחת ולא בצער, בריווח ולא בצמצום, ואנוכי ידעתי את האיש הזה ואת שיחו משום שהיה לו עסק אתנו, כלומר הוא היה לווה אצלנו מעות בערבי פסחים לכל ימי הקיץ, ולפני חג האסיף היה פורע את חובו קימעה-קימעה מפדיונו: החשבונות שהיו בינינו ובין אוֹחרים הלא הם כתובים על ספר ‘קרבן מנחה’ של אמי בלוח השמאלי. שם נרשמו כל החובות שלנו, ובשביל הערל אוֹחרים היה מקום בפני עצמו באותיות גדולות: חשבון ערל אוֹחרים, ומתחתיו נרשם כזה: ‘נתתי להערל אָחרים ארבעים וחמישה רו“כ. נתתי עוד לערל אָחרים חמישה-עשר רו”כ. קיבלתי מאָחרים י“ב רו”כ במזומנים וג’ רו“כ ע”י קאַרטאָפלעס. עוד קבלתי מאָחרים י“ג רו”כ במזומנים וב' רו“כ ע”י בוראקעס וחצי רו“כ ע”י אוגערקעס ועוד א' רו“כ ע”י אבטיחים, וחזרתי לאָחרים את אוגערקעס וגרשתיו…' הכול היה כתוב שם לזיכרון.

כפי שאתם רואים לא היה הערל אוחרים מסלק לנו את חובו אלא בשווה-כסף בלבד, ומעולם לא היו בינינו שום דברי ריבות וקטטה ודין-ודברים בעלמא. בשנת שובע היה ממלא את מרתפנו בולבוסין וקישואין ושאר ירקות לכל ימות הגשמים, ובשנת בצורת היה מבקש סליחה, לאמור:

– אל-נא תתרעמי עלי דביתהו דאברהם (כך היה קורא לאמי) כי הגדולין דהאי שתא לא עלו יפה.

אמי היתה נושאת לו בפעם זו, אלא שהיתה מזהרת עליו כי לעתיד, אם ירצה השם לשנה הבאה ישתדל להפיק רצון ממנה. וכך היתה אומרת לו בניחותא:

– הזהר בך, אחרימא רחימיא, לבל תהיה ‘דבר אחר’!…

וגם הוא משיב לה בידידות:

– יפה דיברת, דביתהו דאברהם!

– לך-לך אל האדמה!

– יפה דרשת, דביתהו דאברהם!

אף-על-פי שאמי היתה אשה אלמנה ענייה והיתה מוצאה פרנסתה בדוחק מהלוואת כסף בריבית, בכל זאת היו שכנינו מקנאים בנו מאוד. לא אחת שמעתי באוזני מפיהם איך שמספרים לשון הרע באמי לאמור:

– ראו-נא את האלמנה הזאת! הלא רק מפני מראית העין היא עושה את עצמה לענייה סוערה; ומרתפה, ראו-נא גם ראו, מלא כל טוב, בלי עין הרע.

מובן מאליו שהדברים האלה הגיעו תיכף ומיד על ידי לאוזני אמי, ואמי לא עברה בשתיקה גם היא:

– ריבונו של עולם, מי שעינו צרה בי יבוא לידי מצבי אם ירצה השם בעגלא ובזמן קריב!

מובן מאליו שאנוכי הרציתי את הדברים האלה לשכנינו, ומסרתי גם לאמי מה שאמרו הם:

– האסכרה תבוא בגרונה של האלמנה בעבור ברכתה הטובה!

ואמי גם היא הוסיפה עוד ברכה אחת על ברכתה:

– השחפת, והקדחת, וכל חולי, וכל מכה, וכל מדווי מצרים הרעים!…

ואנוכי מסרתי את הדברים להני תרי הצדדים מלה במלה, לא חסרתי דבר, עד שפעם אחת גערה בי אמי וסטרה על-פי וכיבדתני בדחיפה הגונה לבל אוסיף להיות עוד ‘שליח ציבור’ בינה ובין שכניה ושכנותיה.

הדחיפה ההיא הביאתני לידי בכיה ושעמום, והמלה ‘שליח ציבור’ ניקרה במוחי זמן רב, וקשה היה לי להבין את טעמא דמלתא: ‘שליח ציבור’ מנלן?…

[ו]

בכל פעם שהייתי רואה את הערל אוֹחרים הייתי שמח וטוב-לב. נעים היה לי לראות את הערל הזה הולך וקרוב בנעליו הגדולות ובסביטתו הלבנה והעבה שהיה לובשה בכל ימות השנה: בימות החמה מפני החמה ובימי הגשמים מפני הגשמים. בכל פעם שהוא בא אלינו הייתי רץ אל אמי לחדר הבישול לבשׂרה שהערל בא. והערל נכנס אל חדר הבישול בלא קדימת שלום ומריק את אוצרו הטוב בקרן-זווית ומסתלק והולך לו, ומבטיח כי מחר או מחרתיים יביא כהנה וכהנה.

הטוב שבכל הימים היה לי אותו היום שנתבשלו בו האבטיחים. אז יביא אוֹחרים אוהבי לי לעצמי אבטיח קטן, ואף-על-פי שהקטן הזה הוא פרי בוסר וטעמו כטעם סם המוות, בכל זאת אני מכיר טובה לו כל כך, עד שאני מוכן ומזומן לחבקו ולנשקו מנשיקות פי. אודה ולא אבוש, שביני ובין הערל הזה היתה בימים ההם אהבה מסותרת וגעגועין גדולים היו לי עליו שאין לפרטם כאן, אף-על-פי שלא דיברנו מעולם איש את רעהו לשלום, משום שאנוכי לא הכרתי בלשונו הוא, וגם הוא לא הכיר בלשוני אני, ולפיכך היתה אמי למליצה בינינו.

– אמא! שאלי-נא את פי הערל, מפני מה איננו מביא לי שזיפים?

– ומאין יקח לך הערל שזיפים? אין שזיפים בגן הירק, בני.

– ומדוע אין שזיפים בגן הירק?

– משום שאין שם אילנות, מחמדי.

– ומדוע לא יהיו שם אילנות?

– ומדוע שלא נטעום בני-אדם, מחמל נפשי.

– ומדוע לא יטעו בני-אדם?

– משום שאתה ילד שוטה וקטן וקשי-עורף מאין כמוך, ולך לך לכל הרוחות שבעולם!

כך גוערת בי אמי בנזיפה ובנגיפה ובדחיפה גסה, ולפעמים גם במהלומה ובהכאה. אז מתערב הגנן דנן להגן בעדי, לאמור:

– אל-נא תשלח את ידך אל הנער, דביתהו דאברהם!…

זהו הערל אוֹחרים וזה מעשהו.

[ז]

יש לשער שהמאורע עם הערל היה כך. כשבא הגנן לתוך גנו וראה את החורבן הגדול והנורא שנעשה לו, חשכו עיניו והתחלחל ועמד נרעש ונדהם מאוד. בתחילה לא ידע מה החלום הזה ומה שברו ובראותו אחר כך את הבריה הקטנה עומדת וחרב שלופה בידה ומקצצת בנטיעות עלו על ראשו מחשבות זרות: שמא שד הוא משחת? שטן המשחית? קוטב מרירי? משלחת מלאכי רעים? ובוודאי הצטלב פעמים אחדות. אחר-כך בקרבו אל מקום הפורענות וראה שמעשי נער עברי הוא מזוין דווקא בכלי-עץ פשוט, אז בערה חמתו בו ויתפוש באוזני הנער ויכהו מכה רבה מאוד, ורק כעבור רגעים אחדים, אחרי שקיבלתי אני החתום מטה את ההכאות והמהלומות מידי הערל בשלימות, עמדנו שנינו והסתכלנו איש בפני רעהו ומיד הכרנו איש את אחיו נשארנו עומדים נרעשים ונבוכים בלי כל אומר ודברים.

– כמדומה לי, שבר-בטנה של דביתהו דאברהם אתה?

כך אמר לי אוֹחרים אחרי התעודדו והתחיל מצטלב ומסתכל ומעיין ב’סדר הנזיקין' שערכתי לו ומתבונן כמעט בכל ערוגה וערוגה ובכל טפח וטפח של הקרקע הגמוחה, לאמור:

– למה? ובשביל מה? ומפני מה?

זאת אומרת:

– למה הריעות לי, בר-בטנה של דביתהו דאברהם? למה החרבת את גני וקלקלת את מעשי-ידי והפסדת את הוני?

כאן נתעוררה גם בי השאלה הזאת: מדוע ולמה עשיתי זאת? ולמי גרמתי את כל הרעה הגדולה הזאת? להערל אוֹחרים נותן אבטיחינו ובצלינו, בולבוסינו וקישואינו!?…

ואחר דומיה ממושכה אמר לי הגנן:

– לכה ונלכה!

ובדברו אחז בידי הימנית, ואנוכי השחתי כעפר גווי, כי יראתי פן יעשה אתי כלה. אבל אוֹחרים לא נגע בי לרעה, רק תפשני בידו החזקה וילחצה בין אצבעותיו הגדולות, והתחילו ניצוצות מנתזין מבין עיני, כי גדל הכאב מאוד! וכה הובילני אוֹחרים כפר בן בקר לטבח יובל ישר לביתי וימסרני לידי אמי למכה ולחרפה.

*

חביבי הקורא! אל-נא תאלצני לספר לך את כל הקורות אותי משעה שנכנסתי לביתי ואוֹחרים עודנו מחזיק בידי הימנית, עומד ומספר ומתאר לפני אמי את כל פרטי המאורע. איך שקיצצתי וכרתי ובקעתי ודרכתי ורמסתי ברגלי את מעשי-ידיו שבם התפאר, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, מן השמשונות הגדולות שראשיהם מגיעות השמימה ועד הרובין אשר בארץ…

– רובין רכים וצעירים לימים, אשר טיפחתי וריביתי, אהה, דביתהו דאברהם! דביתהו דאברהם!

ויותר לא יכול אוֹחרים לדבר כי געה בבכי:

וגם אמי נתנה את קולה בבכי ותפרוש כפיה:

– הוי רוצח, הוי גזלן! טוב שלא נבראת משנבראת! חצי הוני הפסדתי על ידך! ואני אשה אלמנה! ענייה סוערה אני! אויה לי כי נדמיתי! ואנה אוליך את חרפתי! כי מה יאמרו הבריות! הוי רוצח! הוי גזלן! דבר-נא גם תדבר! פתח את פיך ודבר דבר.

ואני לא יכולתי לדבר, כי נשפך לבי כמים, עיני זלגו דמעות, ואני בכיתי בכי רב.

צא ולמד מה עשה לי ‘הרבי’ רב מוֹנדריש שתום-העין כעבור ימי חג השבועות ומה עשו לי חברי: שאמי והרבי ואוֹחרים להבדיל לא גזרו עלי נידוי אלא ימים אחדים בלבד, וחברי ביקשו להכעיסני ולהרעימני תמיד בכל יום ובכל שעה, ובשביל שלא אשכח ח"ו אותו החטא שחטאתי כיבדוני בשם לא ייכרת: ‘הגנן’ (באַקטשי בלע"ז), ‘יוסל הגנן’ או ‘יוסל באַקטשי’.

טוב שם משמן טוב, השם הטוב הזה נשאר לי לאורך ימים, כמעט עד יום חתונתי ויום שמחת לבי.

¹

ציור לכבוד יום-טוב

[א]

שמו היה זרח-ברוך, ובעירנו היו קורין לו “כל וכל”. ומפני-מה היה נקרא “כל וכל”? מפני שהוא היה משמש בבית מסחרו של הסוחר ממדרגה השנייה מוהר“ר יהודה-ליב-כ”ץ ², והוא היה המוציא והמביא, הנאמן, הרואה-חשבון, הגזבר וה“כל יכול”. והוא היה מכובד ומהולל בפי כל: “זרח-ברוך חסיד הוא, ענו הוא, הדור הוא ונהנה מיגיע כפיו”. כך היו מספרים בשבחו בעירנו. אבל לא כך היתה אומרת זוגתו מרת זֶלדה-ברכה³. היא היתה אומרת: “לברית הבט ואל תפן ליצר”, כלומר: אל תשפוט למראה עיניך, כי במקום שאתה מוצא ענוותנותו של בעלי שם אתה מוצא גם את גנותו. מאוד היתה מתרעמת זלדה-ברכה על הכרוז שהכריזו עליה ארבעים יום קודם יצירתה: – אוי לי ואוי לנפשי! מזלי הרע הוא שגרם לי להינשא לגבר לא יצלח כזרח-ברוך! הקב“ה ישמור ויציל את כל בת ישראל מזוג כזה! וזאת לכם לדעת שהאשה זלדה-ברכה, שאנחנו מדברים אודותה כעת, היתה אשתו השנייה של זרח-ברוך “כל וכל”, ובבתוליה היתה כבר נארשה להמורה “מוטל דיו⁴, אלא שמפני איזה מעשה נתפרדה החבילה, ובעוון “אהבה” זו ישבה זלדה-ברכה בבתוליה עד שהלבינו שערותיה ולבסוף נישאת בעמל השדכנים לגיבורנו דנן, לזרח-ברוך האלמן, הוא זרח-ברוך, שהיה המוציא והמביא, הנאמן, הרואה-חשבון, הגזבר וה”כל וכל” אצל הסוחר ממדרגה השנייה מוהר“ר יהודה-ליב כ”ץ, כמו שאמרנו למעלה.

[ב]

זרח-ברוך “כל וכל” היה מסור בכל גופו, בכל מאודו ונפשו לאדונו מהרי“ל כ”ץ. השמש יצא על הארץ וזרח-ברוך שלנו כבר ניעור משנתו, משכים ומזרז את עצמו לעבודה – נוטל את ידיו, מסדר את החשבונות והספרים, מתפלל בחיפזון, מריק כוס של חמים וסועד את לבו פת לחם, ורץ מהרה אל החנות, ומחכה שם לקונים כל היום לרבות חלק גדול מהלילה, ואף סעודת הצוהריים היו מביאים לו לתוך החנות. אבל גם שם אין מניחים לו ליהנות מסעודתו, וכמו להכעיס יבואו ה“קונים” בה בשעה שהוא מתחיל לאכול, והיה בהגישו את הכף הראשונה אל פיו והקונים מתחילים נכנסים ויוצאים זה אחר זה. וכלל זה נקוט בידיה: תיכף אחר נטילת ידיים לסעודתו בחנות, אחר הפסוק הראשון ממש של “שאו ידיכם”, כרוכה הברכה וההצלחה של ה“פדיון” המדומה: שני ערלים ויהודיה אחת נכנסים לתוך החנות. הערלים מרימים את ראשיהם למעלה ומסתכלים בסחורה הנתונה על הטבלאות והיהודיה בראותה את ה“נאמן” מכין את עצמו לסעודה משתדלת לצאת בחשאי ואומרת: אכול והיטיב את לבך, ר' זרח-ברוחך, אנוכי אמתין קצת, אין בכך כלום“…. אבל זרח-ברוך נאמן בברית המסחר של מהרי”ל כ"ץ, ולא ישקר באמונתו, ואיננו נותן לשום קונה לעזוב את החנות טרם שיקנה דבר-מה.

– מה את רוצה, גברתי? – פונה זרח-ברוך על העבריה, מוחה את פיו ואיננו מספיק לבלוע את אכילתו ובה ברגע ניגש הוא גם אל הערלים ושואל אותם בניחותא: – ואתם מכובדי, הלא תגידו לי מה מקחכם?… ⁵ סופו של דבר הוא שהיהודיה בגפה באה ובגפה יצאה, כי חפץ הדרוש לה לא יראה ולא ימצא בחנותו של מהרי"ל מיום היווסדה, והערלים אינם בושים להגיד את האמת, שלא באו לקנות שום סחורה, אלא משום מה נכנסו לתוך החנות? משום שתקף עליהם יצרם, כלומר לשום הסתכלות בעלמא. ולאַמת את כוונתם יישארו עומדים שם עוד רגעים אחדים כשראשיהם נטויות למעלה, ואחרי כן יעזבו את החנות ביישוב הדעת ובפסיעות קטנות.

וזרח-ברוך אינו מניחם להתרחק ולצאת את החנות בידיים ריקות, והוא רץ אחריהם, תופש בכנף בגדם וקורא: – שמע נא, בן-אדם, חזור בך, דבר לי אליך!… אבל הערלים עושים את שלהם והולכים אל אשר ישאם הרוח, ובתוך כך נשמטת גם היהודיה ומבהילה לחנות אחרת.

וזרח-ברוך מסתער ומתרגז על חוסר הפדיון, התיאבון עוזבהו.

[ג]

באותה שעה יבוא מהרי“ל כ”ץ, הסוחר ממדרגה השנייה ⁶, הבעל-בית בעצמו אל החנות, האדון וגזברו מתעניינים בשיחה נאה כזו:

האדון: מי היה כאן?

“כל וכל”: מי היה? קונים היו.

האדון: ומה קנו?

“כל וכל”: מה קנו? לא קנו ולא-כלום.

האדון: אם כן למה אתה קורא אותם בשם “קונים”?

“כל וכל”: ואיך תגזור לקראם?

האדון: “קונים” ייקראו רק אותם האנשים הקונים דבר-מה.

“כל וכל”: ומי מפריע להם לקנות?

ושניהם – האדון וה“כל וכל” שלו, כועסים איש על רעהו, ואינם מדברים דבר. האדון יודע היטב שאין להתרעם על ה“מוציא ומביא” שלו, כלום אלוהים הוא לקרוא קונים ולקצוב פרנסה? וה“מוציא והמביא” שוחק מפני הכבוד ומפני היראה, וגומר במפח-נפש את סעודתו הדלה. עוד זה אוכל והגבירה פייגה ⁷ בעלת הכרס באה, משמיעה קול קשקוש המפתחות אשר בידיה. וביניהם מתפרצת שיחה מעין זו של האדון רק עם איזה שינויים:

הגבירה: מי היה כאן?

זרח-ברוך: מי היה כאן? “קונים” היו כאן.

הגבירה: “קונים” היו כאן? ומה קנו?

זרח-ברוך: מה קנו? לא קנו ולא-כלום.

הגבירה: ומדוע אתה קורא אותם בשם “קונים” אם לא קנו מאומה?

זרח-ברוך: ואיך תצווי עלי לקוראם?

הגבירה: “קונים” ייקראו אותם האנשים הקונים סחורה ועוזבים מעות בחנות!

זרח-ברוך: גם אני מסכים לדבריך.

בתוך כך נכנס פלוני אלמוני ומבקש להראות לו לדוגמה סחורות שונות. הכל יודעים, גם האדון, גם הגבירה, גם הקונה בעצמו, שמאבדים הם את העת לחינם, ושלא תצא כל תועלת מזה. – זהו המקח האחרון שלכם? שואל הקונה – אם כן טוב הדבר, מחר אם ירצה השם אבוא עוד הפעם ואקבל את הסחורה. – לעתיד לבוא עתידה אשה שתלד בכל יום – כך אומר זרח-ברוך, אבל תיכף ומיד הוא מתחרט בדבריו, שלא מן הנימוס הוא לנהוג קלות ראש בפני “הקונה”. והגבירה זעומת-המראה מקשקשת במפתחותיה ואומרת: – כלום הדבר נוגע לו? הלא לא עליו לסלק את השטרות! זרח-ברוך שותק, אלא שהוא קורץ בעיניו כלפי גבירתו, מחריש ⁸ וחושב בלבו: “מלה בסלע שתיקה בתרי…” הרבה אני מקבל בשרי בבית הזה! זה לי עשרים שנה שאני עובד בחנותם, ועדיין אין לי לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש: אין אני יכול לקבץ פרוטה לפרוטה לקנות לי אדרת שיער, לא חלילה מעור שועלים אבל לכל הפחות בגד חורף מעור חתולים פשוט, שאפילו המלמדים העניים והאביונים יוצאים בו בשבת! כך חושב זרח-ברוך בלבו, ופתאום קופץ ממקומו, תופש בקנה-המידה של עץ המשמש במקום מקל ומכין את עצמו לצאת. צריך למהר לבית הנזיר⁹ – אומר זרח-ברוך מבלי פנות לאיש – אפשר אקבל ממנו מעות, הלא הוא הבטיח לי. – פשיטא! – מתגרה בו האדון – כלים ריקים אל תמעיט… והגבירה עונה לעומתו – גם זו לטובה שזכר לכל הפחות על דבר הנזיר, ותמה אני על עצמו איך לא שכח השכחן הזה את הבטחת הנזיר!… אבל “כל וכל” איננו שם לבו לדבריה, נושא בסבלנות גדולה את לעג השאננה הזאת, מוחל על עלבונו ושותק, שותק הוא משום שהם אדונים לו והוא רק ה“מוציא והמביא”, וכלשעצמם יודעים הם שלושתם כי הוא רק הוא זרח-ברוך יסוד המסחר: הפדיון. יומי דשוקא, התשלומין, השטרות, החשבונות וכלכלת המסחר – כולן אחראין וערבאין לו, עליו הם ועל צווארו. יודעים הם שלושתם את זאת שכן צריך להיות ואין לשנות.¹⁰

[ד]

ויותר ממה ש“כל וכל” גיבורנו דנן סובל מאדוניו בחנות יום-יום, הנה כהנה וכהנה נכונו לו שפטים, כעס ומכאובים ונדודים, מדי ערב בערב, בצל קורת ביתו זו אשתו. החושך והעשן משמשין בביתו בערבוביא; הילדים מתייפחים, והמיחם אינו חפץ בשום אופן להרתיח; מה שאין זוגתו היקרה, שהיא מרתיחה כסיר וקלחת, מקפצת ממקום למקום, מחרפת ומגדפת אותו ואת ילדיו, ומקללת אותם קללות נמרצות: – זוללים וסובאים! מיתה חטופה תבוא עליכם! בנוהג שבעולם שהילדים חולים במחלות שונות; את זה תאחז האסכרה, בשני יעלו אבעבועות, השלישי חולה במחלת שיניים, הרביעי יחלה מחלה סתם; וכאן הינם כולם חזקים ובריאים אולם! כל תקלה, כל מחלה, וכל מדווה אינו נותן להם רבש“ע;… כן טוענת זלדה-ברכה בעידנא דריתחא, ובאמת אומרת היא כך אחת בפה ואחת בלב, מפני ההרגל בלב, וחס לה לזלדה-ברכה להיות אכזריה כל כך ולקללם בכוונה; אדרבה, אין לך כל חולשה כל חולי וכל מכאוב המתרגשים ובאים לעולם שלא ידבקו בזרעו של ר' זרח-ברוך. והיה אם יחלה ונפל למשכב אחד מהם, יחשך העולם בעדה, איננה טועמת כלום כל היום ומנדדת שינה מעיניה כל הלילה, מייסרת את בעלה בדברים ואומרת: – חבל על אב אכזר, שאינו מרחם על בניו יוצאי חלציו! הילד נוטה למות והוא אינו דואג כלל! ¹¹זרח-ברוך החסיד והענו אינו מטיח דברים כלפי זוגתו, מחבב עליו את היסורין ומצדיק עליו את הדין. הוא אומר: קרוב לוודאי שהקב”ה מייסר אותי ביסורין קשים בעולם הזה כדי לפטרני מיסורין קשים ומדינה של “גיהינום” בעולם הבא. היכן הוא הגיהינום של זרח-ברוך? – זהו הדבר שמוטל בספק. ספק הוא הסובל ביותר: זרח-ברוך בעל האשה, או זרח-ברוך ה“מוציא והמביא”? רק דבר זה ידוע לכולי עלמא, שכשם שזרח-ברוך ה“מוציא והמביא” אינו מספיק לבלוע את מאכלו בחנות, כך זרח-ברוך בעל האשה ממהר ללעוס את סעודתו הדלה בביתו כששב מהחנות ונופל על המיטה כמת ונרדם תיכף ומיד, ולמחר משכים עם דמדומי חמה, מתגבר כארי, נוטל את ידיו, מסדר את הספרים והחשבונות, מתפלל במהירות, מריק כוס של חמים וסועד את לבו פת לחם ורץ בחיפזון אל החנות. ככה יעשה כל הימים, וכן תעבורנה מבחר שנותיו ביגיעה רבה ובלא רגע מנוחה.

[ה]

מתנה טובה אחת גנוזה בשביל זרח-ברוח באוצרותיו של הקב“ה, ושבת שמה. ביום הזה ישבות זרח-ברוך מכל מלאכתו אשר עשה ויגע בששת ימי עבודתו הקשה, וחש בידיו וברגליו, נחלש ונדכה הוא ואין בו מתום מכף רגלו ועד ראשו. משל למה הוא דומה? לסוס, להבדיל, בשעה שמפתחין אותו מהעגלה הנשואה משא לעיפה. – האח! מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו! אשרינו שככה לנו בעולמנו! צדקה עשה הקב”ה עם ישראל שנתן לנו את התורה ואת השבת! כך חושב בלבו זרח-ברוך ומשתדל להסיר מעצמו את כל הדאגות והעסקים, פורק את עול הפרנסה מעל צווארו, שוכח על דבר מציאות המסחר, את האדון והגבירה, הספרים, החובות, השטרות, ה“קונים” וה“פדיון” הכול אשר לכול – אדון הוא אז לעצמו, וגם את ה“ארורה” שלו איננו חושש כלל.

כשנכנס יום השבת לובש זרח-ברוך את קפטתו של משי, שם על כתפיו את אדרתו של שבת, ומצנפת של שבת יצנוף, ונועל גם נעלי שבת, נעליים המסומרים משמיעות קול, הולך מעדנות לבית-הכנסת. בלילי שבת הוא ישן כל הלילה עד השעה השמינית בבוקר, כדרך בני מלכים כמעט. בבוקר יעיין בתפילתו ומסלסל בקול פסוקי דזמרה. כל עצמותיו תאמרנה אז: שבת היום לה' ולעם סגולתו בני ישראל, ומבלי משים מתפרצת מפיו נגינה “ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג… ברוך אתה מקדש השבת”.

[ו]

אם יקר וקדוש לזרח-ברוך יום השבת, הלא יקרים וחביבים לו עשרת מונים חגי השנה ומועדי ששון. אין לכל אומה ולשון – חושב הוא בלבו – פסח כזה כלבני ישראל. זמן חרות ממש! וכלום יש לעם לועז חג יפה מלא עונג, הוד והדר, זיו וזוהר בחג השבועות, זמן “מתן תורתנו”? ו“זמן שמחתנו” של סוכות, ובפרט “שמחת תורה”, אטו מלתא זוטרתא היא, “שמחת תורה” יום שנפש יהודי מלאה אז שמחה ותענוג עד בלי די, יום שהיהודים ממלאים אז את גרונם יין, מפזזין ומכרכרים בכל עוז ושותים עד לשכרה, הנקל הוא בעיניכם? היש לכם יום כזה בכל ימות השנה? אשרינו, מה שטוב חלקנו ומה נעים גורלנו! כך יחלום חלומות בהקיץ זרח-ברוך שלנו, בעלות על רעיונו היום של “שמחת תורה”, ומחכה הוא לבואו כמו שמחכים לביאת משיח בן דוד, אבל כלו כל הקיצין ו“בן דוד” עדיין לא בא, ויום של שמחת תורה בא וזרח-ברוך שלנו נהפך בו ביום לאיש אחר. איננו עוד זרח-ברוך זה שהיה אתמול ענו ושפל-רוח, בעל עגמת נפש ומדוכה ביסורין. פתאום הוא התנוער ויתעורר מדלותו, הקשיח לבו מיסוריו וסר אל בית מיודעיו לקיים מצוות ו“שמחת בחגך” ושתה “לחיים” על שתי כוסות, וזימן גם אל ביתו את מיודעיו ומכיריו לבסומי כדת וכמנהג של בני ישראל. שם התחילו שותים “לחיים” מחדש אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש… בסך הכל כעשרים ושלוש כוסות. אחרי סעדו את לבם תופינים ומגדנות ומיני תרגימא כנהוג, לא השאירו דבר מכל אשר הכינה עקרת הבית, “כל מה שטרחה בעלת הבית לא טרחה אלא בשביל האורחים” – נזרקה מפי זרח-ברוך – “אכלו רעים, שתו ושכרו דודים”! ועד מהרה הריקו שלושה “מנינים” של יהודים כמעט בקבוק שלם של יי“ש ושלושה בקבוקים של יי”ג, וכטוב לגבם ביין החליפו כוח ונדמה לכל אחד ואחד שצמחו להם כנפיים מתחת לגביהם, שש כנפיים שש כנפיים לאחד, כדמות המלאכים שראה ישעיהו הנביא, ובכוח דמיונם התחילו להתנשא לעילא ולעילא, יעלו הרים ירדו בקעות, יחצו את הירדן ויעברו את הים סוף… ובני ישראל עוזבים את הבית של זרח-ברוך, מחזיקים איש בכף רעהו ואחד בכנף השני ויוצאים במחולת המחניים. “יהודים בני אברהם יצחק ויעקב! מנצח זרח-ברוך בקול נוחר – “אפשר רוצים אתם לדעת, מה יום מיומיים? שמחת תורה היום לנו ולכל בני ישראל די בכל אתר ואתר!” כך אמר זרח-ברוך בקול, מנגן ומרקד, ושאינם בני ברית העוברים לפני המחנה המוזר הזה ורואים יהודים, מפזזים ומכרכרים כשהם מבוסמים, עומדים בהילוכם, משתוממים, מצטלבים ואומרים: – מה זה היה להיהודים האלה? חדשה נהיתה בארץ: “יהודונים” שיכורים מכרכרים!”… ¹²

[ז]

וזרח-ברוך שותה וחוזר ושותה עד להקאה במחילת כבודכם ומתאמץ ללכת אל האדון שלו, רוצה הוא לגלות לו כל מה שטמון בחובו, לכל הפחות פעם אחת בחייו יגיד להם את כל אשר לבו וישפוך שיחו לפניו, הרוח ייכנס בו ובאביו וייקלע בתוך כף הקלע! כך אומר זרח-ברוך ומכוון הוא את דבריו כלפי אדונו ומתאמץ ללכת אל ביתו. אבל זוגתו ובניו הגדולים תופשים בו בחוזקה ואינם מניחים לו ללכת, והוא משתמט מהם, בועט ברגליו, מולל באצבעותיו, חורק בשיניו, וקורא בקול מוזר: – יהודים בני רחמנים! הניחו לי ואעשה אתכם כלה, למה אתם תופשים בי? הניחו, הניחו! אנוכי אגיד להם את הכול, הכול באשר לכול, אנוכי עבד נרצע! עברי אנוכי ככל אחי העברים!… זלדה-ברכה מתיאשת ומצטערת מאוד, פן יתנפל על האדון ויחרף את הגבירה מתוך שיכרות ויאבד חלילה את פרנסתו בידיים. אוספת היא שארית כוחה, נאבקת אתו, מפשלת את ידיו לאחוריו וקושרן במטפחת, משכיבהו על המיטה וסוגרת את הדלת אחריה. וזרח-ברוך, זה הענו והחסיד, מתחיל לפרוע פרעות בחדר הסגור, נוהם כארי וצווח: – הניחו לי יהודים בני-רחמנים! הרוח ייכנס באבי בעל-הבית שלי! אינני עבד נרצע! עברי אנוכי ואת ה' לבדו אני ירא!… זמן רב נוהם וצועק זרח-ברוך, ואחרי כן איננו יכול להבליג על יגונו ומרים קול בוכים כילד. זכרון אביו המת בא בלבו. הוי אבי אבי! זה כעשרים שנה שלקח אותו אלוהים. חבל על דאבדין ולא משתכחין! אב יקר וחביב כאבי לא היה ולא נברא! הוי אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו!… כך בוכה ומיילל זרח-ברוך ה“יתום” הנעזב, עד שאוחזתו שינה – ויישן.

* * *

למחרת היום עם נץ החמה משכים זרח-ברוך ה“מוציא והמביא” הנאמן, הגזבר, הרואה חשבון ה“כל וכל”, מסדר את הספרים והחשבונות, ממהר להתפלל, מריק כוס חמים לתוך פיו, סועד את לבו פת לחם, ורץ בחיפזון אל החנות ומחכה ל“קונים” והאדון והגבירה מראים לו פנים זועפים, וזוגתו מקללת ומאררת אותו בפניו.

ככה יעבורו כל ימיו.

סיפור לילדי ישורון

א

– רב ישראל! רב ישראל? במחילה מכבודך! האם תוכל לקבל עליך לגמור את מלבושי-הילד ליום-טוב?

כך צועקת אמי לישראל החייט בכל מאמצי כוחותיה, מפני שישראל החייט הוא חרש בשתי אוזניו.

ישראל, יהודי גבוה בעל פנים ארוכים ועיניים מלאות מוּך מצטחק למחצה ועושה בידו תנועה כאומר: “מאוד לא אוכל לגמור?…”

– מדוד אפוא, במחילה מכבודך, את מידתו, אבל בתנאי שיהיו הבגדים נכונים לימי הפסח.

ישראל החרש מביט על אמי כאומר: “יהודיה מוזרה! כמדומני שדי הוא לאמר פעם אחת?…” והוא מוציא מכיס חיקו מידה של נייר ארוכה ומספריים אנגליות גדולות ומעמיד אותי ומתחיל למדוד אותי לאורכי ולרוחבי, ואמי עומדת בצד ומשמיעה את פקודותיה:

– יותר ארוך, עוד יותר ארוך!… יותר רחב, עוד יותר רחב!… למען-השם לבלי לקצר את המכנסיים!… וה“קפּוטקלה” צריכה להיות עם “כּפל”!… ברוחב אצבעות אחדות!… עוד עוד מעט!… הנה כך!… וה“סטוֹן” לא יהיה חס ושלום קצר יותר מדי!… כדרך בעלי-בתים… עוד – עוד… אל תחוס על הארג, כי ילד הולך הלוך וגדול!…

ישראל החייט יודע בעצמו היטב כי “ילד הולך הלוך וגדול”, ומפני זה אינו עונה גם מלה אחת ומוסיף לעשות את שלו. אחרי מדדו אותי לכל אברי הוא דוחפני מפניו כאומר: “עתה תוכל ללכת, חופשי הינך!”… אני מתאווה מאוד שיהיה להקפוטה שלי בקיע מאחוריה עם כיס על-פי ה“מוֹדה החדשה”, אבל איני יודע למי אפנה בבקשתי זו. ישראל החרש גולל את המידה על שתי אצבעותיו ומדבר בשעת מעשה את אמי בחצאי דברים:

– ערב-פסח קשה מאוד!… הביצות גדולות!… הדגים ביוקר!… תפוחי האדמה – לא תערוך מחירם בזהב!… ביצים – אין גם לרפואה!… העבודה במצב הירידה!… בגדים חדשים – לא!… טלאים וטלאים וטלאים!… בשעה שרב יהושע-הרש כבר יכול לצוות לתפור מחדש מעיל ישן!… רב יהושע-הרש בעצמו!… שנים!… מה?… קץ העולם!… סוף כל הדורות!…

אמי אינה מתפעלת הרבה מכל הדברים האלה. היא הפסיקה אותו באמצע:

– כמה, בדרך משל, תצווה לתת לך בעד כל העבודה כולם, רב ישראל?…

ישראל החרש מוציא מתוך כיס אפודתו קופסה של עצם, כופף האגודל של ידו השמאלית באופן שתתהווה בה גומא, שופך אל תוך הגומא גל קטן של טבק, נושא אותו לאט-לאט אל חוטמו וגורר אל תוכו את גל הטבק באמנות כה מצוינה, עד אשר לא יפול גם גרגר-טבק אחד על השפם. אחר כן הוא עושה תנועה בידו ואומר:

– עט, מה שייך, אנחנו לא נבוא בריב… את מבינה עסק? רב יהושע-הרש!… לתפור מעיל ישן!… צריך לצעוק גוואַלד!…

– זכור אפוא, רב ישראל, את אשר אני מבקשת ממך: לא קצר, ולא צר, ו“כפל” לסרח העודף…

– ובקיע?… – אני רוצה להתערב בדבריהם.

– דוֹם, תנה-נא לי להוציא מלה מפי! – אומרת אמי ומכבדת אותי בכף ידה בצדי – זכור אפוא עוד פעם אחת לא קצר, ולא צר, והסטוֹן, ו“כפל” לסרח העודף… למען השם “כפל”!…

– וכיס?… – מנסה אני להתערב פעם שנית.

– האם לא תאלם דום? – אומרת אמי אלי – הראית מימיך ילד שטבעו להתערב בשעה שגדולים מדברים!…

ישראל החרש לוקח את צרור הארג תחת זרועו. מעביר שתי אצבעות על פני המזוזה ואומר מעם הדלת:

– ובכן אפוא אַת רוצה שייגמר דווקא לימי הפסח?… חג טוב לכם.

ב

– אוֹ, הנה רב גדליה! אלמלי זכרו את משיח!… הרי ברגע זה חשבתי לשלוח בפעם השני לקרוא אותך!

גדליה הוא יהודי סנדלר; איש שגמר עבודתו, חסר-שיניו הקדומות, בעל זקן קטן ועגול, אשר אפשר להכיר על-פיהו, כי לפנים, זה מכבר-מכבר, היה גלוח באמצעיתו.

– רב גדליה! – אומרת אליו אמי – אמור-נא, התוכל לקבל עליך לתפור בעד הילד זוג נעליים לחג הפסח?

גדליה הרצען הוא יהודי סנדלר, אשר בשעה שהוא מדבר הוא אוהב לעשות ריקודים.

– אַת חפצה דווקא לחג הפסח? – הוא אומר אל אמי – הרי לך חוכמה יפה! כל אחד רוצה לחג הפסח; לחיהלה רב מוֹטלס הבטחתי להכין לחג הפסח שני זוגים סנדלים, בשבילה ובשביל בתה, וצריך לעשותם… יוסלה רב שמעיהס הזמין אצלי ארבעה זוגות נעליים לחג הפסח – צריך לעשותם… חוץ מזה, הרי הבטחתי זה כבר לפייגלה רב אברהמס לתפור לה זוג סנדלים; גם אם ימטירו השמים אבנים הרי אני מוכרח לקיים את דברי! ומשה החייט ביקשני להכין לו זוג “ראשים”, ואי-אפשר להשיב ריקם גם את פניו הוא! וזימה הנגר – צריך להכין לו זוג “סוֹבקיס” בלי-ישונה! וחוץ מזה, אסנה, בתולת האלמנה, הטילה עלי כי אגמור בעדה למען השם…

– בקיצור – מפסיקה אמי את דבריו – אשמע-נא מה בפיך: אם כן אפוא לא תוכל לקבל עליך לגמור לחג הפסח? הבה אשלח לקרוא סנדלר אחר…

– מדוע לא אוכל? – אומר גדליה בעשותו ריקוד קטן – בשבילך הרי אני מניח הצידה את כל העבודות האחרות והנעליים שלך צריכות להיות נגמרות אם ירצה השם לחג הפסח; האוכל לעשות אחרת?

וגדליה הסנדלר מחפש בכיסיו ומוצא חתיכת נייר כחול, כופף ברך אחת ומודד את רגלי.

– הוסף עוד מעט על המידה – אומרת אמי – עוד, עוד… למה תחוס על רצועת עור?… הנה כך… כדי שלא תדחק חלילה את הנעל את אצבעותיו!…

– תדחק את אצבעותיו – חוזר גדליה אחרי דבריה.

– ועוד תתן, ר' גדליה, מן המין המובחר, התשמע, לא נרקב!

– נרקב– חוזר גדליה אחרי דבריה.

– והעור של כפות הרגל יהיה טוב, לבל יתטשטש.

– יתטשטש – חוזר גדליה.

– והסוליים, חלילה, בל יתפקעו.

– יתפקעו – חוזר גדליה.

– עתה אתה יכול ללכת החדרה – אומרת אלי אמי – התראה למצער כמה מתאמצים ודואגים בשבילך? אלמלי חשקת לפחות בתורה, כי אז תהיה לאיש, כי אם לא מה יהיה סופך? אפס ואפס, פושט נבלות!…

אני עוד טרם אדע בעצמי מה יהיה סופי; אם איש אפס ואפס, או פושט-נבלות? אני יודע רק זאת, כי ברגע הזה אני מתאווה מאוד-מאוד כי נעלי תשמיענה קול שריקה בשעת ההליכה, הוי, מה חפצתי בנעליים שורקות!…

– למה עמדת על מקומך כגולם של טיט? – קראה אמי אלי – מדוע אינך הולך החדרה? לך, יותר לא יזמינו עוד דבר בשבילך!

גדליה הסנדלר שם פניו ללכת ושב שנית.

– אם כן אַת חפצה לחג הפסח? אומר גדליה – חג טוב לכם!…

ג

כשובי מן החדר הביתה אני נכנס בדרך הילוכי ראשית כל אל החייט להודיע מכוח ה“בקיע” ומכוח ה“כיס”.

על-יד שולחן גדול עומד ישראל החרש בלי קפוטה, לבוש טלית-קטן רחבה, שקוע בעבודתו; מסביב לצווארו מפולשים חוטים אחדים. באפודתו תקועות מחטים אחדות, הוא רושם בחתיכת נתר, גוזר במספריים, מתגרד למטה באצבע הבינונית והכפופה ומדבר אל עצמו בחצאי-מלים, כדרכו:

– “כפלים” עשה להם… רחבות תהיה להם… “אוויריות”… ממה, מ“אתה יצרת”?… האצבעות נפצעות בשעת הגזירה… כמעט-כמעט שהארג מספיק… כמו בשר-לביבות…

מסביב לשולחן יושבים שוליי-דחיטא אחדים ותופרים, מגיעים במחטיהם מהר-מהר, ומזמרים כולם ביחד שירה. בחור אחד צהוב, בעל נקודות-סובין על פניו, וחוטם נופל קצת, מזמר בקול-פעמון ומושך בחוט על-פי הטאקט:

אוי את נוסעת מפה,

ואוי את נוסעת מפה

ואותי את מפה מ– – – שארת!…

ושאר הבחורים עוזרים לו בקול שריקה:

עתה אתלה את עצמי!

עתה אדקור את עצמי!

עתה אטביע את עצמי

אאבּד את עצמי לד– – – עת!…

– מה חפצך, נער? – אומר אלי ישראל.

– בקיע – אני אומר.

– מה? – אומר ישראל ומרכין את עצמו אלי ונוטה את אוזנו לפי.

– בקיע! – אני צועק בקול רם למען ישמע.

– בקיע?

– בקיע!

– איפה בקיע?

– מאחור!

– מה מאחור?

– בקיע! עם כיס!

– איזה בקיעים? איזה כיסים? – מתערבת בדברינו בתיה החייטת, אשה קטנה היושבת ועושה שלוש עבודות בפעם אחת: ברגלה היא מניעה ערש של ילד, בידיה היא סורגת פוזמק ובפיה היא מדברת ורוגזת: – הא לך חדשות: בקיעים! כיסים! מאין יש לך ארג לכיס? הוא רוצה בכיסים? תתן לו אמו ארג בשביל כיסים, ואז יהיו לו כיסים! אם הוא רוצה כיסים!

אני כבר מתחרט על כל המעשה. הלוואי שלא יגיע הדבר לאזני אמי.

– ובכן אפוא אתה רוצה דווקא שיהיה בקיע? – אומר אלי ישראל החייט ומוציא את קופסת הטבק – לך, נער. – וכיס יהיה? – אני אומר אליו ומראה לו פנים מעוררים רחמים.

– לך, נער, הביתה – אומר אלי ישראל – אני כבר אתאמץ שיהיה הכול…

אני ‘לוקח את רגלי בידי’ ורץ משם בשמחה אל גדליה הרצען בדבר שריקות הנעליים.

את גדליה הרצען איני מוצא בבית, על-יד שולחן העבודה יושב השוליה שלו ‘קרפה’ מעל לרצועת-עור חלקה.

קרפה הוא ערל צעיר ובריא. רחב-העצמים, בעל פנים מנוקדים ומסגרת של עור על שערותיו השחורות והקשות.

– מה נער רוצה אתה? – אומר הוא אלי יהודית – מודה אני, פריידי-מאַני, אבא-אמא, תן לו חמאה, אמור מה רוצה אתה?

– חַזַ’יֶן – אני עונה לו רוסית – יַא אֶטְשֶם חָטִיל אִימֶט דָוַש חַזַ’יֶן גְדַלְיָה!

– בעל-הבית הלך על הברית, לעשות קידוש, לשתות יי"ש – אומר אלי קרפה עוד פעם יהודית, ובכדי שאבין היטב את כוונתו בזה הוא סוטר לעצמו באצבעו על צווארו.

אני יושב לי למולו על כיסא-עור ונכנס עם קרפה בשיחה ארוכה אודות עור, ‘סחורה’, אודות, נעליים, סוליים, מסמרים, ומדבר ומדבר עד אשר אני מגיע לעניין השריקות. הוא מדבר יהודית, ואני רוסית. כשהוא אינו מבין את אשר אני מדבר אני עושה לו תנועות בידי:

יַזֶ’ה טָבִי, ראש גוי, לדבר פּוֹוַשֶמוּ: קַזִ’י מִינִי שֵֹכֶל שָ טְשָׁבֶטְקֶלִי עושים טְרְרְרְ! טְרְרְרְ!

– אתה יהודית היטב דבר! אומר אלי קרפה, מלחך את העור בלשונו ועושה רושם בצד העור בציפורן השחורה של אגודלו.

– מה הוא השכל – אני אומר אליו יהודית – מה הוא השכל והטעם של הנעליים השורקות? איזה מן דבר אתם שמים בתוך הנעליים כדי שישמיעו קול שריקה?

– מה? נעליים-שורקות? – אומר קרפה. נעל לשרוק צריך הסוכר.

– פשוט – אני אומר – סוכר? מה הוא השכל?

– הסוכר? – אומר קרפה ומסביר לי את השכל – הסוכר הַך הַך, שְרִיק שְרִיק…

– אהא? – אני אומר אליו – את הסוכר כותתים בוודאי והוא משמיע קול בהתפוצצו. ומלבד זה לא ישימו עוד דבר בתוך הנעליים?

– היי“ש – אומר קרפה – המעט היי”ש.

– יי"ש – אני אומר – זאת אומרת ווֹדקי? זַטְשֶם ווֹדְקִי? מילא סכר שְרִיק-שְרִיק; אבל ווֹדְקִי? נַשְטְשוֹ טָבִּי ווֹדְקִי?

קרפה מתאמץ בכל כוחותיו להסביר לי, ודווקא ביהודית, את השכל מדוע נחוץ היי“ש. קודם שמניחים, הוא אומר, את הסוכר בנעליים דרוש לרטב את העור ביי”ש, ואם לא – לא תדבק הסוכר היטב.

– אהא אני אומר – יַא אוּזֶ’ה דָבְּרָה לָעַסְתִי. יַק נֶה בּוּדֶה ווֹדקי טַק נֶה בּוּדֶה סַכֶר; יַק נֶה בּוּדֶה שָרוֹק אם אין קמח אין תורה – אני מסביר לו את העניין בעזרת ‘פסוק’ ואני פותח את ארנקי ומוסר לקרפה את כל רכושי: את כל דמי-החנוכה עם דמי המשלוח-מנות, ונפרד ממנו בידידות רבה, וקרפה תוקע לידי יד גדולה ושחורה מלוכלכת בזפת ואומר אלי בנשימה אחת: 'מודה אני, פריידי-מאני אבא-אמא, תן לו חמאה… אני רץ הביתה לאכול את ארוחתי ולשוב אחר כן שנית אל החדר ולהתפאר שם באוזני כל הנערים, איזה מין מלבושים תופרים לי לחג הפסח, קפוטה עם בקיע מאחוריה ועם כיס! ונעליים עם שריקות! עם שריקות! עם שריקות!…

ד

– אמי, אני חופשי! – אני בא במרוצה הביתה ימים אחדים לפני הפסח ומבשר לה בשורה כי הוציאונו מן החדר לדרור.

– אם כן אני יוצאת תיכף במחול מרוב שמחה! הלוואי שתזכה לבשר בשורות יותר טובות! – עונה אמי העסוקה בהכנות לפסח. היא קשרה לשתי השפחות בצדן שתי מטפחות לבנות גדולות, ותתן בידיהן מברשות, מטאטאים ונוצות, וגם לעצמה קשרה בצדה מטפחת לבנה, ושלושתן ביחד מנקות וממרחות, רוחצות ומגרדות, מגעילות ומכשרות לימי הפסח. אני איני יכול למצוא לי מקום. בכל מקום שאעמוד ובכל מקום שאשב ובכל מקום שאלך – רע לי.

– הלאה עם מלבושי-החמץ שלך מן ארון-הפסח! – מרימה אמי קול צעקה עלי בפחד כה גדול כאילו התהלכתי עם אש מסביב לאבק-שריפה.

– היזהר, הנה אתה פוסע על שק של פסח!

– אל המקום ההוא אל תעיז גם להביט, שם עומד החמיץ של פסח!…

אני סובב ממקום למקום, מסתבך ונתקל בין הרגליים ומקבל כפעם בפעם אגב-אורחא דחיפה, דחיקה, סטירה וצביטה.

– מיתה משונה תבוא על הרבי שלך! חולה היה להחזיק אתכם בחדר עוד יום אחד! ולא שתצטרך לסובב אנה ואנה כשד, כי הלא בוודאי יש מעט עבודה בוודאי! אצל אחרים יושבים ילדים על מקום אחד יושבים… האם חולה הוא בחור שכמותך, שכמעט מלאו לו תשע שנים, לקחת לו איזו עבודה, לחזור עוד פעם על ארבע הקושיות.

– אמי – אני אומר – אני כבר יודע אותן על פה!

– אם כן אני מאושרת כבר? – אומרת אמי – האם במעט כסף עולה לו לימודך במעט כסף?…

אחרי רוב עמל ונדודים זכיתי לאחרונה שיגיע אותו הערב, אשר בו סובב אבי, האוחז בידו נר וכף של עץ ונוצת-ביעור, מפנה ובודק את החמץ, ואני עוזר לו לבקש את הפירורים, אשר הוא בעצמו הניח אותם מראש על כל החלונות… ‘בסך-הכל נשאר רק מעת-לעת אחד – חושב אני בלבי – עוד לילה אחד ויום אחד ואני אלבוש בגדי יום-טוב, כבן-מלך, קפוטה חדשה עם בקיע ועם כיס מאחוריה, ונעלי תשמענה שריקות!… אמי תשאלני בוודאי: “איזו שריקות נשמעות פה”? אז אעשה את עצמי כאילו אין אני יודע כלום… וחוץ מזה הסדר, ארבעת הקושיות, ארבע כוסות, ומאכלי-הפסח: לביבות ואטריות ופשטידות וחרמזל’… אני נזכר במאכלים האלה ולבי מתחיל להתכווץ, כל היום לא אכלתי מאום.

– אמור קריאת-שמע, – אומרת אלי אמי – ולך שכב. היום לא נאכל את ארוחת הערב; היום ערב פסח…

אני שוכב על מיטתי וחולם כי כבר הגיעו ימי הפסח… אני הולך עם אבי לבית-המדרש להתפלל… בגדי החדשים מבריקים… נעלי משמיעות קול שריקות: שריק – שריק! שריק!… ‘מי הוא זה ההולך?’ – שואלים אנשים זרים… ‘זה הוא הנער מוטל-משה-חיים-אברהם-הירש-ראובנס’… פתאום נראה כלב שחור ושעיר, מבלי דעת מאין בא, ומתנפל עלי בנביחה נוראה וחוטף את קצה הקפוטה שלי… עומד אבי ומפחד ללכת ומניע בידיו וצועק: ‘הלאה! הלאה!’… אינו שומע הכלב וקורע את קפוטתי מאחורי, על-יד הבקיע עצמו, על-יד הכיס, וקורע ממני חצי קפוטתי ורוצה לברוח… רושף אני אחריו בכל מאמצי כוחותי ואובד בדרך נעל אחת ונשאר עומד בתוך הביצה ברגל אחת נעולה בנעל וברגל אחת יחפה… מתחיל אני לבכות ולצעוק: גוואַלד! גוואַלד! גוואַלד!… ואני מקיץ משנתי ורואה את בילה שפחתנו עומדת לעומתי, גוררת מעל בשרי את השמיכה וסוחבת את אחת מרגלי:

– ראו נא איך שאי-אפשר להקיצו! העת לך לקום כבר, אמך ציוותה להעיר אותך, צריך לשאת מן הבית את החמץ האחרון!…

ה

אבי משליך את כף-העץ ואת נוצת-הביעור אל תוך התנור ושורף את החמץ… הבית מתחיל לקבל מראה של פסח… בכל פינותיו שורר ניקיון, בכל פינותיו כשר… השולחן ערוך… ארבע הכוסות מצטחקות לעומתי מרחוק… הנה, הנה שעה אחת, עוד שעה אחת וכבר יהיה פסח… הנה, הנה עוד שעה אחת, עוד שעה אחת, ואני אלבוש בגדי יום-טוב… אבל עד שהחייט והסנדלר יביאו לי את בגדי של יום-טוב מכשרת אותי אמי לפסח: היא רוחצת את ראשי במים רותחים ועם חלבונה של ביצה. היא סורקת ומורטת את שערותי; כשאני מתכווץ היא נותנת לי מדי פעם בפעם בתור מתנה דחיה בזרוע-ידה או מכת-לחי:

– אם לא תחדל להתנועע ולסובב כנחש… ילד שכמותך לא יוכל לעמוד על מקום אחד! עושים לו טובה, והוא אינו מרוצה עדיין!…

כשנפטרתי, תודה לאלוהים, גם מן הרחיצה אני יושב לי בכותונתי לעורי ומחכה לבגדי החדשים ומתבונן אל אבי, אשר רק זה עתה בא מבית-המרחץ כשפיאותיו רטובות עוד… הוא יושב על פני ספר עב ולומד חרש בניגון של גמרא ומתנועע:

“לצורך מרור נוהגין – בשביל המרור נוהגים – לקחת תמכא – ליקח חזרת, וכיוון שהוא חריף – ויען כי החזרת קשה מעט, יכולין לפוררו בריבאייזן, אפשר לגרדו מעט על פּמפּיה…”

ככה לומד אבי ומפרש לו בשפת יהודית את הלכות הסדר.

אני מביט על אבי ומתאר לעצמי כי איש ירא-אלוהים כאבי אין בכל העולם, כי פסח כשר כמו אצלנו אין בכל העולם, כי בגדים כאלה שיהיו לי לא יהיו לשום איש! אבל מדוע עוד טרם יביאו אותם? מה היא הסיבה? אולי אינם חלילה נכונים לימי הפסח – דבר כזה איני רוצה גם להעלות על דעתי! איכה אלך לבית-הכנסת? מה יאמרו חברי? איך אשב אל הסדר? שעה כזו בל תבוא כלל, קשה היא לי מנשוא!…

וביושבי כה תפוש במחשבותי העצובות, נפתחת הדלת ונכנס הביתה ישראל החייט עם העבודה. מרוב שמחה אני קם ממקום מושבי, קופץ קפיצה גדולה ונופל ביחד עם הכסא, עד אשר כמעט לא ניפצתי את גולגולתי. באה אמי במרוצה מן המטבח ובידה כף-שומן של פסח.

– מה זה דפק פה בחוזקה כל כך מה? מי זה נפל מי? אתה הוא, שרוף תישרף לא באש? רוח, שד אתה, לא ילד! האם לא עשית לך חלילה פצע באיזה מקום חלילה? טוב כי עלה לך כך! אל תרוץ, אל תקפוץ, לך כאשר ילכו בני-האדם…

ואל ישראל היא אומרת:

– אתה עומד בדיבורך, רב ישראל! ואני כבר חפצתי לשלוח לקרוא אותך! – ישראל מצטחק למחצה ועושה תנועה בידו כאומר: “מעשה יפה, חי נפשי! אם גם אני לא אעמוד עוד בדיבורי?…”

אמי מניחה מידה את כף-השומן ועוזרת לי לזחול אל תוך המכנסיים החדשים, שמה עלי הארבע-כנפות, אשר תפרה לי היא בעצמה לימי הפסח, וממעלה היא מלבישה אותי את הקפוטה החדשה, והיא מרוצה, כי היא רחבה מאוד ו“אווירית”…

אני ממשש מאחורי – אסון ושבר! – אין גם סימן של בקיע ושל כיס!

תפורה כולה, חלקה ושלמה סביב-סביב!…

– ומה היא הצרה הזאת? – קוראת פתאום אמי אל ישראל החרש ומסבבת אותי אל כל העברים.

ישראל החרש מוציא את קופסת-הטבק שלו, כופף את אצבעו, שופך בה גל-טבק וגורר אל תוך חוטמו.

– מה היא הצרה הזאת? – אומרת אמי ומסבבת אותי עוד פעם.

איה יש פה צרה? – אומר ישראל ומסבב אותי לעבר אחר – הלא זה הוא ה“כפל”. הלא ביקשת שיהיה “כפל”. האם כבר שכחת?

– כפל יפה! – אומרת אמי ומסבבת אותי. – להביט על זה אי-אפשר: פֶה, בזיון וחרפה, חי נפשי, בזיון!

רוח ישראל לא יפול חלילה עליו. הוא מתבונן אלי מלמעלה עד למטה, כמו פרופיסור, והוא אומר כי הבגד נאה לי באופן מצוין, כי טוב מזה אני לא צריך כלל! עבודה כזו לא יעשו אפילו בפאריז! הקפוטה מזמרת, כמו שאני יהודי, היא מזמרת!…

איך ימצא חן בעיניך הזמר שהיא מזמרת? – אומרת אמי ומובילה אותי אל אבי. – מה אתה אומר על הזמירות הללו?

אבי מסבב אותי לכל העברים, מתבונן אל הקפוטה ומוצא כי המכנסיים אומנם ארוכים מעט יותר-מדי…

ישראל מוציא את קופסת-הטבק שלו ומכבד את אבי להריח ממנה.

– המכנסיים ארוכים מעט יותר מדי, רבי ישראל!

– איך?… מה?… ארוכים מעט יותר מדי? האם לא תדע מה שעושים? מפלשים אותם למעלה.

– אם כן אולי אתך הצדק, אומר אבי – אבל מה אפשר לעשות בשעה שהם רחבים מעט יותר-מדי, ומראיהם כשני שקים?

– נמצא חסרון בכלה כי יפה היא יותר מדי! – אומר ישראל וגורר גל טבק אל תוך חוטמו – רחבים אתה אומר? כשהם קצרים עוד יותר רע, אלף פעמים יותר רע!…

אנוכי לא אחדל למשש מאחורי ולבקש את הבקיע ואת הכיס.

– מה אתה מבקש שם? – אומרת אלי אמי – את יום האתמול?

– “שקרן זקן! – אני חושב בלבי ומביט על ישראל בעיני גזלן – גולם חרש, ייכנס הרוח באי…!”

– תזכה ללובשה בשלום! – אומר אלי ישראל החרש ועושה חשבון מה שמגיע לו בעד עבודתו, ואבי שב אל השולחן-ערוך ומוסיף ללמוד באותו הניגון ולפרש את המלים בשפה יהודית:

“מי ששכח לאכול אפיקומן”…

– תלבשנה בשלום! – אומרת אלי אמי כשישראל יוצא; והיא לא תחדל להתענג על מראה הקפוטה החדשה שלי – למען השם שלא תתגרה עם הקונדיסים ולא תבוא בריב עם השקצים, אז תזכה ללבוש אותה ימים ושנים. בלי ספק!…

ו

– והנה גם רבי גדליה! – אומרת אמי – אלמלי הזכירו את משיח!… מוכנות הן נעלי הילד?

– ועוד כיצד מוכנות! – אומר גדליה הסנדלר בעשותו את ריקודו והוא נושא את הנעליים המגוהצות על אצבע אחת, כאשר ישאו על קנה דגים חיים ומתפרפרים, שרק זה עתה נצודו מן הנהר. – “אקציה” היא לעסוק עמהם!… כל העולם חפץ שיהיה הכול מוכן לפסח! – אני עבדתי בכל מאמצי כוחותי, גם לא ישנתי לילה אחד!… אני כשאני מבטיח דבר, אז לוּ גם ירעם הרעם ויברק הברק!…

אמי שמה את הנעליים על רגלי לראות אם לפי מידתי הן, ממששת אותי ודוחקת אותי ושואלת אותי אם אינני מרגיש חס וחלילה איזו דחיקה באיזו מקום?

– דחיקה? – אומר גדליה – כמדומני כי אל תוך הנעליים האלה יוכל להיכנס עוד זוג רגליים כרגלי בנך.

– ועתה נסה-נא לעמוד על הארץ – אומרת אמי.

– אני עומד על הארץ ודוחק את הסוליים, רוצה אני לשמוע איך הן שורקות – לא דובים ולא יער! גם הגה קל לא ישמעו!…

– למה אתה דוחק ככה? – אומרת אלי אמי – עוד תספיק, השנה עודנה גדולה למדי! אני ערבה בעדך, כי תקרע אותן אם ירצה השם עד הפסח שלשנה הבאה!… ועתה לך עם אביך אל יחיאל עושה-הכובעים, ויבחרו לך שם קַשקט ליום-טוב; אבל בזהירות עם הנעליים! אל תדפוק ככה בסוליים, לא מברזל נעשו!…

יחיאל עושה-הכובעים גר בבית השני שאחרי ביתנו. אנחנו עוברים אל חנותו דרך החצר.

יחיאל הוא יהודי דווקא לבן מלידה, בעל שערות לבנות; אבל בהיות שיש לו עסק תמיד בכובעים צבועים, לכן מראהו היה מלוכלך בפיח-הכבשן; חוטמו משני צדדיו הוא תמיד מראה תכלת, ומראה אצבעותיו כאילו היו טבולות בדיו.

– ברוך הבא, שכן, “סקוֹציל” בא! – אומר אלינו יחיאל עושה-הכובעים בידידות רבה – בעד מי אתה חפץ – קשקט לכבוד יום-טוב? בעדך בעצמך, או בעד העלם הזה?

– בעד בני – אומר אבי בגדלות – אבל עליך להראות לי איזו סחורה הגונה… איזו סחורה שהיא… אתה מבין?…

– דהיינו? – שואל יחיאל ומביט אל שורות הכובעים.

– דהיינו – אומר אבי ומראה לו על ידיו – שתהיה גם יפה, גם נהדרה, גם טובה, גם זולה, גם כך. וגם כך… אתה מבין?

– אם כן יש לי בעדך דווקא אותה הסחורה שאתה רוצה! – אומר יחיאל ומוריד מעל צלע-הקיר כובעים אחדים בבת-אחת; וכל כובע וכובע, בשעה שהואל וקח אותו בידו, הוא עושה אצלו סיבוב מאליו, כמו על-ידי כישוף!… בכל רגע ורגע הוא שם על ראשי כובע אחר, צועד לאחוריו במרחק חצי אמה, שולח מבט אל תוך פני בבת-צחוק נעימה ואומר אל אבי:

– הלוואי שתהיה לנו שנה טובה כמו שהכובע הזה נאה לו! מה? איך ימצא מן כובע כזה חן בעיניך? זה הוא כובע שבכובעים!

– לא, רבי יחיאל, לא לכזה אני מכוון – אומר אבי ומראה לו על אצבעותיו – הייתי רוצה במן קשקט כזה שיהיה, מבין אתה, מין קשקט יהודי באמת, אבל עם המודה, בלי צעצועים, כדרך בעלי-הבתים, שיהיה כך וגם כך… אתה מבין?

– ככה היה עליך לדבר מראש! – אומר יחיאל וחוטף מעל הצלע העליון בעזרת מקל ארוך קשקט עגול למחצה, בעל-צבעים ומשובץ במשבצות, עם בית-אחיזה רך, ומגיש אותו אלינו על אצבע אחת והוא עושה אצלו סיבובים חיש-חיש כמו טחנה… בזהירות הוא שם אותו על חוד ראשי, כמעט שלא יגע בו, כאילו היה ראשי עשוי מזכוכית דקה והוא מפחד פן ישבור אותה, והוא מברך את עצמו בשנה טוב, במזל טוב כמו שהקשקטל נאה לי! אין אצלו, הוא אומר, יותר מזה האחד, הלוואי שיהיה כה נקי מרע!… אבי מתווכח עמו על אודות המחיר זמן רב-רב; יחיאל נשבע, כי רק בשבילנו הוא נותנו במחיר זול כזה, כמעט פחות מן הקרן, הלוואי שיהיה לו ככה פסח כשר וכל טוב…

אני רואה כי הקשקטל מצא חן בעיני אבי, מפני שהוא ניגש כפעם בפעם, מביט עליו כמו בראי, מחליק את פיאותי…

– הלוואי שיוכל לשאת אותו למצער במשך הקיץ הבא, במשך השנה הבאה – אומר אבי.

– שתי שנים! – אומר יחיאל ועושה קפיצה עד לאבי – שלוש שנים! שנה טובה עלי כמו שהקשקטל הזה טוב! שֹאֵהו בשלום!…

עד שאני בא הביתה כבר מונח הקשקטל על אוזני. אני מרגיש, כי מעט גדול הוא יותר-מדי בשבילי.

– אין זה אסון, אם רק איננו צר לפי מידתו! – אומרת אמי ומורידה אותו כמעט על לחוטמי – ורק שלא תלבשהו ותפשטהו בכל רגע ורגע! שלא תמשמש בו בידך!… שֹאהו בשלום!…

ז

כשבאתי לפנות ערב עם אבי אל בית-הכנסת, כבר מצאתי שם את כל חברי: את איציק ואת ברל ואת ליבל ואת אייזיק ואת צדוק ואת ולול ואת שמעיה ואת קופל ואת מאירל ואת חיים-שלום ואת שכנא ואת שפסל, ועוד ועוד. כולם לבושים בגדי יום-טוב. וכולם קפוטות חדשות, וכולם נעליים חדשות, קשקטלים חדשים. אבל גם לאחד מהם אין קפוטה ארוכה עם “כפל” כמו שלי; גם על רגלי אחד מהם אין “סנדלים” גדולים כמו על רגלי, וגם על ראש אחד מהם איני רואה מין קשקט זר ומשונה כמו שלי… על אודות בקיעים, כיסים ושריקות איני מדבר עוד; רמה רימוני לגמרי, הלבישו אותי בספּודֶק!…

ה“חברה” פגשה אותי בצחוק.

– האלה הם בגדיך החדשים, אשר ככה התפארת עליהם? איה הבקיע שלך מאחוריך? איה הכיס שאמרת? מדוע זה לא יישמע קול שריקות נעליך?

לא די שגם בלעדיהם יכאב לי לבי, כי עוד יוסיפו הם מלח על פצעי! כל אחד מהם עוקצני בעוקץ מיוחד.

איציק אומר: איזו מין קפוטה משונה יש לך?

ברל: חלט!

ליבל: חלומידה!

אייזיק: חלמנדריק!

צדוק: ז’וּפיצה!

ולול: שמלה!

שמעיה: קרנולינה!

קוֹפּל: ראה-נא זוג “תחתונים” עם שני “שקים”!

מאירל: וקשטאוט!

חיים-שלום: קטרוכה!

שכנא: סיר-של-איטריות!

שפסל: סיר-של-שופכין!

אני נרגש כל כך עד שאיני שומע גם את קול הרש-בר החזן כמה יפה הוא מתפלל… רוחי שבה אלי רק אז בשעה שכל המתפללים מתחילים לברך איש את רעהו: “יום-טוב! יום-טוב! יום-טוב!”… ברוח מרה ובלב מתכווץ אני שב עם אבי הביתה, כמעט שאכיל כוח לגרור את רגלי אחרי, אש נוראה בוערת בלבי! את דעתי לא יניחו גם ארבע הכוסות, אשר נשתה עוד מעט; “ארבע הקושיות”, אשר אשאל את אבי; ההגדה אשר נאמר; הדגים הטובים והמפולפלים אשר נאכל עם מצה מטובלת ורטובה; הלביבות הרותחות, החרמזלך והאיטריות וכל שאר הדברים הטובים– הכל, הכל נבזה ונמאס בעיני, הכל נשבת ונחרב!… פסח שנשבת, נשבת נשבת נשבת!…

ראסל / שלום עליכם

מעשיה חדשה

את המעשיה יכול לקרוא כל מי שחפץ,

חוץ מנערים קטנים ונערות גדולות

[א]

משפחתנו, להווי ידוע לכם, היא משפחה גדולה, גדולה ומפוארה.

רוצים אתם לדעת כמה היא מפוארה? היא מפוארה… מפוארה ‘בנגידיה-תקיפיה, מיוחסיה מתחסדיה, חסידיה-צבועיה, שיכוריה הולליה…’

ככה, תארו לכם, אמר על משפחתנו אחד מבני משפחתנו גופא, צדוק שמו, הוא קצת כתבן, קבצן גדול, לץ, צרעת ממארת, בדחן המרבה לעשות תמיד ‘חרוזים’. בעד ‘חרוזיו’ אלה כבר קיבל לא פעם ושתיים מנה יפה. איש אחר במקומו היה מזהיר גם לניניו ולנכדיו שיחדלו לכתוב חרוזים; אבל איך יוכל בדחן להתאפק ולבלי לכתוב חרוזים בשעה שהחרוזים מתחרזים מעצמם?

קם פעם אחת קרוב זה שלנו, הכתבן, והוציא כתב-פלסתר עלינו, כי אבי-אבי-זקננו, תנעם לו מנוחתו בגן-עדן, היה במחילת כבודו, אומר הוא, איש כפרי, בטלן, בעל-גוף, בור ועם-הארץ, כלומר ‘שלוש-סעודות פשוט’, פשוט לגמרי. בשעה שכל בני העולם, אומר הוא, כבר ישבו בבתים מלאים אור והיו מעיינים כבר באותיות הקטנות, היה אבי-אבי-זקננו עליו השלום, אומר הוא, יושב עוד נחבא באיזה חור נידח, רגליו היו נעולות בסנדלים, והוא היה אוכל לביבות כשמניחן בפיו באצבעות ידיו, ולא ידע גם לקרוא אות אחת.

ככה, תארו לכם, אמר אותו התכשיט שלנו, הכתבן, החרזן. אבל המעט הוא מה שכתבן חרזן יכול לאמור! אני יודע מימי ילדותי ועד הנה כי משפחתנו חושבת את עצמה למשפחה נאה, יפה, משפחה נכבדה.

אלא מאי, שאפשר למצוא בינינו גם אנשים מגונים, נוכלים, פושטי-רגל, חוטפים, מתפארים במה שאין להם, שקרנים, חנפנים, עצלנים, קבצנים, גנבים, יחפים – מילא, אלא מאי הייתם אתם רוצים? צדיקים גמורים בלבד, מבעלי הלמד ו"ו, בלי כל תערובות אין בכל מקום. במקום שיש מים רבים, אומר העולם, נמצאים כל מיני דגים.

ביתנו, אפשר לאמר, היה בית מלא יראת-אלוהים, בית כשר מילא בדבר תפילה, רחיצה לפני האוכל וברכת-המזון אחריו – אודות זה אין צריך גם לדבר. ישמרנו אלוהים שיוציא אחד מאתנו מלה מפיו בקול רם יותר מדי בשעה שהיינו מסובים אל השולחן, או שילך למקום בלתי-נאה, או שידבר עם איש בלתי-הגון! להתערב בענייני הבית, לחוות דעה בהנהלת הבית, להביט אל תוך המטבח – דברים אלו היו אסורים כחזיר! – במלה אחת: ביתנו היה מלא כובד-ראש ודרך-ארץ ומורא: כמו שאלוהים דורש, כמו שאבא-אמא דורשים, כמו שכל האנשים הטובים ויראי-האלוהים דורשים…

ותארו לכם – אסור כזה, ביזיון כזה! – ‘ראסל’ שלנו, ישמרנו ויצילנו אלוהים מזאת, נערה שכבר ידובר בה נכבדות, שוקטה, יראת-אלוהים, כשרה, פתאום… אין יודע מדוע ואיך קרה הדבר, היא, לא עליכם ולא עלינו, היא… נעשית פתאום חלשה… כלומר לא שנעשית חלשה, היא בריאה ושלמה בכל אבריה, אבל איזו מרה-שחורה נפלה עליה, אינה יכולה לנוח בשום מקום, אינה יכולה לא לשבת, לא לשכב, לא ללכת, לא לעמוד. ‘מה לך’ – איני יודע! – ‘מה יכאב לך’ – לא כלום!…

קמו ונסעו אתה אל גדול-הדור, אל בעל-המופת, הניחו לפניו ‘פדיון’, סיפרו לו, כי היא אינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה – חדל ממנה דרך בני-אדם! לקח גדול-הדור בעל-המופת, ונתן לה ‘שמירה’, הזהיר אמצעים שונים, והבטיח לה רפואה שלמה אם ירצה השם.

שבו הביתה, עשו את האמצעים – לשוא. ראסל המסכנה חלשה מיום ליום, מיום ליום: אינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה – חדל ממנה דרך בני-אדם!

הפלא הפליאנו רק דבר אחד, והוא: שראסל המסכנה אחרי שאינה אוכלת ואינה שותה, אינה ישנה ואינה יודעת מנוחה, אם כן אפוא הלא היתה צריכה ללכת הלוך והצטמק, הלוך ורזה; ובאמת היה הדבר להיפך: היא עוד הלכה הלוך והתעבה יותר ויותר, ומידת רוחבה הלכה וניתוספה.

התיישבו בדעתם ופנו לבקש עזרה מצד אחר, שלחו לקרוא את הערלית ה’קוסמת', שילמו לה כדי שתלחש עליה לחש, אולי יהיה דבר זה לרפואה?

באה ה’קוסמת', לחשה לעומת הירח, ציוותה לגלגל אותה בסדינים קרים, לקשור ולכווץ את הבטן – בייחוד את הבטן! להד"ם! עורבא פרח! ראסל המסכנה הולכת וחלשה מיום ליום, מיום ליום, היא אינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה – חדל, חדל ממנה דרך בני-אדם!

[ב]

משפחתנו, כמו שכבר אמרתי לכם בראשונה, היא משפחה גדולה, גדולה ונאמנה. אם יש אשר יקרה, למשל, כי אחד ממנו נופל למשכב, באים הקרובים לבקר את החולה. כאשר חלתה ראסל, החלו לנהור אלינו כל הדודים וכל הדודות וכל בני הדודים והדודות וכל בני-בני הדודים והדודות, שאלו ודרשו לשלומה, וכל זה לא כל כך מפני הרחמנות, אלא כך סתם, חפץ חפצו לדעת מה שלום ראסל? מדוע לא רואים את ראסל?…

יותר מכולם התעניינו הדודה ‘אנזי’ והדודה ‘פרנזי’. מרגיש אנוכי כי צריך אני להציג לפניכם את שתי הדודות האלה.

הדודה אנזי, דקה וארוכה כלולב, היא אומנם דודה עשירה מאוד וגם אריסטוקראטית גדולה, אבל, במחילה מכבודה, צבועית גדולה, נוקמת ונוטרת, ושונאה לנו, אומרת אמי, הלוואי שיקויים בה לפחות החצי ממה שהיא רוצה לראות בנו! הדודה אנזי היא גאיונה מאוד, רק לעתים רחוקות מאוד-מאוד היא באה אלינו, רק בימי החגים. אבל מיום שראסל איננה בקו הבריאה, היתה פתאום הדודה אנזי לדודה נאמנה לנו מאוד והחלה לבוא אלינו יום-יום, להיוודע מה שלום ראסל? מדוע זה לא רואים את ראסל? איפה היא ראסל?

כמובן ‘קצצה אמי את כנפיה’ כמו שהיא יכולה:

– מה זה כי החילות פתאום לשים לב כל כך לראסל?…

הדודה אנזי עיוותה את חוטמה ויצאה כשהיא מרוגזה.

ההיפך הגמור מהדודה אנזי היא הדודה פרנזי. היא גוצה, מתייפה, עליזה, עליזה כבר יותר מדי, מתהדרת ומושחת את פניה בפוך ומתנועעת וסובבת הנה והנה בדרכי הילוכה, חובשת לראשה מגבעת גדולה עם נוצות יפות הנוצצות ומבריקות לנוגה קווי השמש. היא, כלומר הדודה פרנזי, אומרת כי ידידתנו היחידה הנה. לבה, היא אומרת, יכאב לה על ראסל המסכנה שלנו. ככה היא אומרת, כלומר הדודה פרנזי, ושולחת כפעם בפעם מבט גנוב אל ראסל, ובשעת מעשה היא מניעה בראשה ומצטחקת בצחוק משונה.

– לוּ, אומרת היא, שמעת בקולי, היית צריכה ללכת עמה, אומרת היא, אל הדוקטור. לפנים, אומרת היא, חליתי גם אני במחלה הזאת…

– ומה אפוא היתה המחלה הזאת? – שואלת אמי.

– מה שהיתה היתה, אם רק חלפה כבר…

ככה היא אומרת, כלומר הדודה פרנזי, מביטה על ראסל, מצטחקת ומניעה בראשה, מנידה את מגבעתה והנוצות מבריקות ונוצצות בשעת מעשה לנוגה קרני השמש.

הדודה פרנזי הרבתה כל כך לדבר דוקטור-דוקטור, עד שקמה אמי והלכה ביחד עם ראסל אל הדוקטור.

באו אל הדוקטור והחל הדוקטור לחקור אותה ולשאול מה לה? מה יכאב לה? ענתה ואמרה: כאב לא יכאב לה כלל, ורק שאינה אוכלת, אינה שותה, אינה ישנה, אינה יודעת מנוחה, חדל ממנה דרך בני-אדם ונגמר… החל הדוקטור להתבונן אליה ולהתבונן, וכאשר התבונן עליה היטב ציווה עליה, כלומר על ראסל, לצאת מן החדר, ועל אמי ציווה להישאר – עליו לאמור לה דבר-מה, שאין איש אחר צריך לשמעו…

מה שאמר לה – לא ידוע. אבל כאשר שבה, כלומר אמי, הביתה היתה אדומה כאש, קראה את אבא ונכנסו שניהם לחדר מיוחד וסגרו אותו והתלחשו שם ביניהם עת רבה, רבה מאוד… וכאשר יצאו משם היו שניהם אדומים ומלאים כעס, ומפני רוב הכעס והקצף צבטו את אוזנינו אנו, הקטנים, חנו אותנו בדרך הליכה מכות-לחי הגונות אחדות, דחיפות וסטירות ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’… ובערב היום ההוא עצמו שלחו לקרוא את המלמד ואת המורה (בביתנו היו מלמד ומורה) וסילקו להם את המגיע להם על-פי החשבון ‘והראו להם את הדרך’, וביקשו אותם שימחלו לנסוע מפה במוקדם היותר אפשרי ולמקום היותר רחוק וישכחו את המקום שישבו בו… ברוח נכאה ובלב דואב ליווינו אנחנו, הקטנים, את הזוג הזה, וקיבלנו בדרך הליכה כמובן מן הגדולים סטירות אחדות ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’…

[ג]

מן העת ההיא לא נתנו עוד לראסל לצאת מן הבית, לא הראו אותה גם בפני אור היום, לא הניחו לשום איש לבוא אליה, מלבד אשה אחת זקנה, שחורה כצוענית, בעלת עיניים שחורות ובוערות, אשר מראה כמראה מכשפה.

מה שעשתה שם המכשפה הלזו – לא ידוע. אפשר היה רק לשמוע מן החדר ההוא קולות מוזרים ומשונים, אנחות ובכיות: ‘רחמו-נא! רחמו-נא!’ – נשמע קולה של ראסל. ‘אל תבכי, ילדתי, אל תבכי, הלא כל זה לטובתך הוא’ – נשמע קול המכשפה.

ומיום ליום הלכו החומרות בביתנו הלוך וגדול, הלוך וגדול. כולם התהלכו נרגשים, מרוגזים, נזעפים. אבא כעס על אמא; אמא על אבא, ושניהם על כל העולם, ואת כל חמתם ומרי-לבם שפכו כמובן עלינו, הקטנים. בעד מלה יתירה היו מכים ומלקים אותנו בלי חמלה: ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים!’…

אחר כן, בעוד זמן-מה, כבר חדלו לראסל לקרוא גם אל השולחן, לא הניחו לה לצאת מן החדר ולא נתנו לשום איש לבוא אליה, ולא הזכירו גם את שמה, כאילו לא היתה מעולם שום ראסל בעולם, והנה – מוזר הדבר! – יותר שהסתירו את ראסל מעינינו יותר התאווינו לראות אותה, להיות קרובים אליה. כמו באבן-שואבת נמשך לבנו אליה. חשבנו ומצאנו תחבולה וכתבנו לה מכתב. את המכתב כתב בעדנו, כמובן, קרובנו העני, הכתבן השלים-מזל, כמובן ב’חרוזים' (הוא לקח מאתנו כפעם בפעם דין-וחשבון מכל הנעשה בביתנו), ואנחנו נשאנו את המכתב הזה ימים אחדים בכיסינו, מבלי דעת איך למסור אותו לידי ראסל.

חשבנו ומצאנו תחבולה ופנינו את ה’מכשפה' (שם אחר לא היה לה בפינו), אמרנו לה כי בקשה גדולה יש לנו לבקש מאתה. שמעה המכשפה את דברינו בבת-צחוק חביבה מאוד, והבטיחה לנו כי תמלא את בקשתנו – ‘הו! בעונג היותר גדול; ילדים מבקשים, מהיכא תיתי, מדוע לא?’ והיא לקחה מידינו את המכתב, ועוד בערב היום ההוא עצמו ביקשו אותנו שנמחול לבוא אל חדרו של אבא, השכיבונו במחילה על הספסל ועשו בנו שפטים, ודווקא היטב, ודווקא על-פי המיתודה הישנה, והבטיחו לנו כי אם ובאם נעיז לכתוב עוד פעם מכתבים כאלה לראסל אז נקבל מנה יפה כפולה ומכופלת.

מובן הדבר מעצמו כי מסרנו את כל הדברים האלה תיכף ומיד לקרובנו העני, השלים-מזל, הכתבן, נתמלא אותו השלים-מזל חימה וקצף ולקח עט ודיו וגיליון נייר וישב וכתב שירה חדשה על משפחתנו. השירה זוכר אני, התחילה ככה:

'היה היתה לפנים משפחה,

לה קרתה פעם אחת “מערכה”:

נערה אחת יפה ובריאה,

שוקטה וכשרה ונקיה,

הלכה פעם אחת בלילה יחידה

בלי פנס להאיר, וראשה הורידה,

יחידה לבדה לעבר הנהר,

ושבה כשבטנה גבוה כהר'…

מה שהיה כתוב שם הלאה איני זוכר עוד. אני זוכר רק, כי אנחנו, הקטנים, העתקנו את השירה הזאת לנו, שינו אותה בעל-פה וצחקנו עד שהיינו נופלים מרוב צחוק. הריחו הגדולים בדבר והבינו כי נושאים אנחנו דבר-מה בכיסינו וצוחקים ברוב חשק, והחלו הגדולים לחפש ולמשש בכל כלינו עד אשר מצאו אצלנו את השירה היפה. אז השכיבונו קודם-כל וכיבדונו במלקות עד כמה שעצרנו כוח לקבל, ורק אחרי כן סגרו אותנו ברפת הקטנה ביחד עם העגל לכל הלילה, והזהירונו, כי גם המוות יהיה מעט בעדנו, אם יוודע הדבר כי יש לנו איזה מגע-ומשא עם הקרוב העני השלים-מזל, העושה שירים, ולהקרוב השלים-מזל העושה שירים שלחו לאמור, כי אם ובאם יעיז להיכנס אל תוך ד' אמות שלנו, אז ירוצצו את גולגולתו!

[ד]

והמשפחה לא חדלה לכבדנו כפעם בפעם בביקורים לחקור ולדרוש: מה שלום ראסל? מדוע זה לא רואים את ראסל? ויותר מכל הקרובים באו, כמובן, הדודה אנזי והדודה פרנזי. הדודה אנזי נעשית פתאום מקורבה אלינו וחביבה מאוד-מאוד. מדי יום ביומו שלחה אלינו לשאול אותנו: אולי נחוץ לנו גליד קרח? אולי מעט מעשי-מרקחת? אולי זה? אולי זאת? פעם אחת באה אלינו בעצמה ובכבודה, מציעה לפני אמי איזה דבר בלחשה לה דבר-מה על האוזן, ואמי נתמלאה קצף גדול והחלה לצעוק עליה:

– מי מבקש ממך? מוחלים אנו לך את טובותיך! לכי לך לשלום הביתה, הרי יודעים אותך ואת טוב-לבך!…

יצאה הדודה אנזי והלכה מביתנו כשהיא נעלבה ושלחה לנו מתנה: חיתולי-ילדים עם אפודת-חיתול.

מה יש לכעוס על האיש השולח אפודת-חיתול? – בשום אופן לא יכולנו להבין את זאת, אבל מכות וסטירות קיבלנו בערב ההוא כמה שיכולנו לקבל ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’…

והדודה פרנזי, ידידתנו האחת והיחידה, אשר גם אנחנו בעצמנו חשבנוה לידידה, באה פעם אחת לבקר אותנו כשראשה חבוש במגבעתה הישנה, שנוצותיה נוצצות ומבריקות לנוגה קרני השמש, ישבה, ישבה, הביטה, הביטה ואמרה פתאום אל אמי בבת-צחוק מלאה ידידות, כי אם רוצה היא, כלומר אמי, אז תשלח אליה, כלומר הדודה פרנזי תשלח את ריבה-לאהצי שלה, ריבה-לאהצי, אומרת היא, היא מצוינה במינה. לריבה-לאהצי, אומרת היא, יש יד קלה. לולא ריבה-לאהצי, אומרת היא, הרי אינה יודעת, אומרת היא, מה היה לה אז בשעה שהיא היתה, הלוואי שלא יקרה עוד כדבר הזה…

ככה אומרת הדודה פרנזי ובשעת מעשה היא מצטחקת בבת-צחוק מתוקה מאוד. אבל בעיני אמי לא תמצא חן בת-צחוקה המתוקה של הדודה פרנזי, והיא עונה לה בעוקץ:

– בעד טוב-לבך ישלם לך אלוהים בכפל-כפליים. אבל יש אצלנו פתגם אחד: ‘ישמרני, אל, מאוהבי אשמר בעצמי’…

הדודה פרנזי מבינה לאן הרוח נושבת, היא קמה ממקומה ויוצאת מביתנו באותה בת-הצחוק המתוקה על שפתיה, ונוצות מגבעתה הגדולה והיפה מרקדות ונוצצות לנוגה קרני השמש.

[ה]

פעם אחת בלילה הקיצונו לקול רעש נורא, שאון גדול, מהומה ומבוכה, דפיקות בדלתות החדרים, מרוצה על פני המעלות וקול דברים של הרבה אנשים, והמה רצים דחופים ומובהלים, וצעקות משונות ומוזרות נשמעו מחדרה של ראסל. חושך שרר בבית, חושך ברחוב… אנחנו, הקטנים, פחדנו לרדת מעל משכבותינו… אחר כן קמה דממה, דממה מוזרה. וקול אנחות נשמע משם, ואחר כן איזו נהימה מוזרה. אנחנו פצינו פה ונטינו אוזן והקשבנו אל כל הנעשה שם. ואנחנו שמענו קול נודע לנו, קול אבינו:

– נו?…

– נגמר – עונה לו קול גם כן נודע לנו, קולי אמי.

– מה?…

– ילדה…

יום קיץ יפה, מאיר וחם. יצאה השמש והפיצה את אורה, השמש החביבה, החמה, שמש-הקיץ הזהירה והאירה את כל הפינות היה יום-קיץ, יום יפה, מאיר וחם. גם כל פנים היו חמים, מאירים ועליזים – בבחינת-קיץ. גם המשרתות אשר בבית התהלכו בראש נטוי למעלה. מהפכה נהיתה בביתנו; אבא לא כעס עוד על אמא, אמא על אבא, ושניהם עלינו, הקטנים. לא מרטו עוד את שערות ראשינו, לא צבטו עוד את אוזנינו, לא כיבדונו עוד בסטירות והכאות ‘לבל יתרגלו ילדים להסתבך בין הרגליים’ – מהפכה נהיתה בביתנו!

מאיזה מקום ואיך זה באה פתאום מהפכה כזאת בביתנו?

אין זאת כי אם משם, מאותו החדר הקטן, אשר בו שכבה ראסל, באה המהפכה, מפני שבכל פעם שהיתה אמי יוצאת משם, היו פניה כמו מאירים ומזהירים ועיניה היו כמו לוטות בעשן דק, כמו לחות קצת…

ושם, באותו החדר הקטן, עוד שכבה ראסיל ונאנחה חרש, נאנחה וגנחה; ו’בריה' קטנה השמיעה משם קול דק, ו’הבריה' הקטנה הזאת, שאך זה נולדה, היא-היא שגרמה לכל המהפכה בביתנו!

ילדה היתה ה’בריה' הקטנה הזאת שאך זה נולדה, ושם קראו לה: ‘ק’… ק… ק… ק… ק… ק… קשה לי עתה לאמור לכם מה השם שקראו לה. אי"ה לכשירחיב ד' את גבולנו אודיעכם מה השם שקראו לה. ועכשיו אני נוטל פרידה מכם ואומר שלום.

ציור מסעי¹

מוקדש להד"ר י. אלישוב

מאקס בֶּרליאנט הוא איש שכבר עדו עליו הרבה הרפתקאות. נוסע הוא מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז פעמים אחדות במשך השנה. יודע הוא ומכיר את כל בעלי הבּוּפֵטים² שבתחניות מסילות הברזל, מעורב הוא בין כל הקוֹנדוּקטורים³, היה כבר בפלכים העמוקים, באותם המקומות שבהם אסור ליהודי לגור יותר מעשרים וארבע שעות, הזיע כבר בכל בתי רבעי הפּוֹליציה, סבל כבר בדרך נסיעתו כמה וכמה בזיונות וחרפות, לא פעם ולא שתיים התמרמר והתרגז והתקצף ולבו עליו דווי – וכל זה בשל היהדות. כלומר, לא מפני זה שיש יהדות בעולם, כי אם מפני זה שהוא בעצמו, לאסונו הגדול, יהודי הוא; ובעיקר הדבר לא מפני זה שיהודי הוא כי אם מפני שמראהו, במחילה, הוא מראה יהודי. הנה צלם־אלוהים זה, אוי אותו צלם האלוהים! עיניים שחורות, נוצצות – עיניים סימיטיות⁴ באמת. שערות שחורות, מסולסלות – שערות סימיטיות באמת. מבטא קטוע וגדוע, מבטא יהודי אמיתי עם חי"ש, ונוסף על כל אלה חוטם – אוי החוטם!

והדבר היותר רע, עליכם לדעת, הוא דווקא החוטם. את העיניים, אם רוצים אתם, הרי אתם יכולים להסתירן תחת משקפים כהים. את השערות הרי אתם יכולים לסַפּר עד העצם, את המבטא אתם יכולים להסתיר: אתם שותקים. אבל חוטם! מה אפשר לעשות לחוטם שבראוֹ אלוהים באמצע הפנים?⁵

וכמו להכעיס נענש גיבורנו באומנות (סוכן־נוסע הוא), המכריחה אותו להוביל את חוטמו לראוה על פני כל העולם, ומכריחה אותו דווקא לדבר. ודווקא הרבה, בכדי שיראוהו אפוא ובכדי שישמעוהו בדברו. בקיצור – אומלל הוא וראוי לרחם עליו.

ואומנם מן הצד השני הרי הדבר לכאורה משונה קצת: מה יש לו ליהודי להתבייש בזה שיהודי הוא? מדוע לא יתבייש האשכנזי, הפולני, התאתארי בזה שהוא אשכנזי, פולני או תאתארי? את כל הקושיות האלה ‘מדוע’ השאירו לכם לעת אחרת, לעת הטפת מוסר. אולם לוּ הייתם אתם נוסעים, כמו גיבורנו מאקס בּרליאנט, במשך שנה תמימה מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז, והייתם שומעים איך שלועגים עליכם ועושים לצחוק אתכם ואת חוטמיכם, אז לא הייתם שואלים עוד קושיות כאלה. אתם חושבים כי באמת טוב לו לאדם להיות מזוין תמיד, לעמוד תמיד בקשרי מלחמה, לריב ולהתווכח עם כל ארחי ופרחי, להכביד מלין על זה שברך אלוהים אתכם ועשה אתכם ליהודים?⁶

אמת הדבר שגיבורנו עשה שפטים ונקמות בזקן שלו, התהדר במלבושיו והתייפה ככלה אמיתי, שזר את השפם שלו לעילא ולעילא, גידל פרע ציפורן ארוכה וגדולה ונשא על צווארו צווארון ‘אשר לא ציוארו אבותינו’⁷, התרגל והסכין עם המאכלים אשר בתחנת מסילת־הברזל, והוציא את כל רוחו הכואב והדואב על ה’דבר אחר' (הלוואי שיקויים בו, בחזיר, לפחות החצי מכל ה’ברכות' אשר ברך אותו מאקס בשעה שטעם אותו בפעם הראשונה!) ומה יש עוד להאריך בדבר? הוא העמיד את חייו בסכנה ויתחיל לאכול סרטנים.

מדוע אני אומר כי העמיד את חייו בסכנה? מפני שהלוואי שידעו ככה שונאיכם וצורריכם מכל הנעשה אתם כמו שידע מאקס ברליאנט איך צריך להתנהג באכילת סרטנים: האם צריך לחתוך אותם בסכין? האם צריך לדקור אותם במזלג? או אולי צריך לאכול אותם שלמים כמו שהם?⁸ נס קרה לו, כי ראה ה’אדם' שעל התחנה איך שהגיבור שלנו מתייגע ומטפל בסרטן, ויגש אליו וישח אליו את קומתו וילחש לו באוזניו בסוד מה שצריך לעשות עם סרטן… מן העת ההיא הוא אוכל אותם כ’מזיק', אף־על־פי שמוכרח הוא בכל פעם לשתות אחריהם כוס שיכר, כאילו ברא האלוהים את השיכר רק בשביל דבר אחד, בשביל סרטנים…

ובכל אלה, למרות כל האושר הרב הזה, לא יצלח בידי מאקס ברליאנט להסתיר את יהדותו מפני אחרים, בין קרובים ובין זרים, מכירים אותו כמו שהכירו את קין הארור, ועל כל צעד ושעל מתאמצים לבאר לו ברמזים מפורשים מי הוא ומה הוא. בקיצור – האלוהים בעצמו ירחם עליו!

אולם אם היה מאקס בּרליאנט איש אומלל עד קישינב⁹, הנה אחרי קישינב לא היה עוד אומלל כמוהו. לשאת עמוק בלב כאב גדול ולהתבייש מפניו – זה הוא מין גיהינום אשר אותו יוכל להבין רק אותו האיש שהרגיש אותו בעצמו. מאקס התבייש בקישינב, כאילו היה זה קישינב שלו… כמו להכעיס שלחו אותו בעת ההיא, שאחרי מאורע קישינב, דווקא לשם, לאותם המקומות, לבסאראביה, והוא הרגיש כי פה נפתח בעדו גיהינום חדש. המעטות הן המעשיות היפות האלה ששמע שם בביתו? המעטים הם הצער ושבר־הלב ששתת דם למשמע הרציחות הנוראות שלא נשמעו כמוהן בכל מלוא העולם? האם יוכל לשכוח במשך כל ימי חייו את היום ההוא, שבו עשו הזכרת ‘אל מלא רחמים’ בבית־הכנסת על ‘הרוגי קישינב’? יהודים זקנים בכו אז ונשים התעלפו…

בוודאי כבר קרה לכם לעבור במסילת הברזל על פני מקום שקרתה בו קאטאסטרופה. אתם יודעים אומנם היטב כי יכולים אתם לשבת במנוחה: אסון כזה, קאטאסטרופה כזאת לא תקרה עוד פעם שנית על אותו המקום עצמו. אבל נזכרים אתם כי פה, במקום כזה, התגלגלו זה לא כבר מן ההר אל העמק עגלות הרכבת אחת אחרי רעותה, ופה נפלו אנשים חללים, פה רוסקו עצמות, פה זב דם, ניתז מוח־אנשים – תענוג גדול אתם מרגישים בעוברכם על פני מקום אשר כזה בשלום…

מאקס ידע, כי פה, במקומות האלה, ישמעו הרבה דברים ומימרות ומעשיות, ואנחות וגניחות מפי אחיו, ורמזים ועקיצות מפי זרים; וככל אשר התקרב יותר אל אותם המקומות, כן הוסיף לבקש ולחפש אמצעים ותחבולות איך לברוח, איך להשתמט ממנו בעצמו…

כאשר התקרב כבר מאוד אל אותם המקומות חשב בתחילה להישאר לבדו בתוך עגלת הרכבת ולבלי לרדת אל התחנה. אולם אחר כן התיישב בדבר וקפץ דווקא מן הרכבת אל התחנה עם עוד נוסעים אחרים, ניגש דווקא אל הבּוּפט במין רחבות של איש שלבו טוב עליו מאוד־מאוד, שתה דווקא כוס יפה וטעם אחריה כל אותם הדברים הטובים האסורים ליהודי, אחר כן שתה כוס שיכר, הדליק סיגארה וניגש אל הארון שבו מוכרים ספרים ועיתונים, וירא שם את העיתון האנטיסמיטי היפה והידוע של האנטיסמיט היפה והידוע רבי קרושבאן¹⁰, בעל השם היפה והידוע ‘בּסאראבּץ’. שם הוא מונח לו על מקומו במנוחה שלמה: אין איש לוקחהו אל תוך ידו; היהודים ששם לא יחפצו לנגוע בו מפני ‘מוקצה מחמת מיאוס’, והאינו־יהודים כבר קצה נפשם בו. ולכן הוא מונח לו העיתון במנוחה גדולה ומזכיר רק לכל הרואים אותו כי יש בעולם איש אחד ששמו קרושבאן, אשר לא ינוח ולא ינום ולא יישן, והוא מבקש תמיד תחבולות ואמצעים איך לשמור ולהגן ולסוכך את העולם מפני המחלה המסוכנה שקוראים לה ‘יהדות’.

מאקס ברליאנט היה היחידי שניגש אל הארון וציווה שיתנו לו נומר אחד של ה’בּסאראבּץ'. מפני מה, למשל? אולי מאותו הטעם עצמו שבשבילו ציווה לתת לו סרטנים? ואולי חפץ באמת לראות מה הם הדברים אשר יכתוב כלב שבכלבים זה אודות היהודים? אומרים שסברה גדולה היא, כי את רוב העיתונים האנטיסמיטים קוראים הסמיטים, כלומר אנחנו בעצמנו ובכבודנו. בעלי העיתונים הללו יודעים את הדבר הזה היטב והם אוחזים בשיטה כי ‘היהודי הוא טריפה, אבל הפרוטה שלו כשרה’…

בקיצור, מאקס שלנו קנה לו נומר¹¹ אחד של ה’בּסאראבּץ' לקח אותו ונכנס אל תוך עגלת הרכבת, התפשט על פני כל אורך הספסל, והתכסה בעיתון כמו שמתכסים למשל בשמיכה או בכסת¹², ובשעת מעשה זה חלפה במוחו מחשבה:

‘מה יחשוב לו למשל יהודי כשיגש הנה ויראה אדם שוכב על כל אורך הספסל ומכוסה בעלה ה“בּסאראבּץ”? בוודאי לא יעלה עוד על דעת איש לחשוב כי פה שוכב יהודי… הנה זו היא אידיאה, חי נפשי, אמצעי נפלא שאפשר על־ידו להיפטר מיהודים ולהישאר לכל הלילה יחידי שוכב ומשׂתרע על פני ספסל שלם…’

ככה חשב לו גיבורנו, ולמען אשר לא ידע שום איש באמת מי הוא השוכב פה, התכסה ב’בּסאראבּץ' עד מעל לפניו, הסתיר גם את החוטם, גם את העיניים, גם את השערות ואת כל צלם־האלוהים, והוא צייר לו בדמיונו תמונה: בחצי הלילה, יהודי עמוס המון צרורות וחבילות זוחל ועולה אל תוך העגלה, מבקש הוא המסכן מקום לשבת בו, פתאום הוא רואה בן־אדם שוכב ומכוסה בעלה ה’בּסאראבּץ' – אין זאת כי ‘פריץ’ הוא, ואין זאת כי רשע הוא, אנטיסמיט גדול, ואולי קרושבאן בעצמו – ונרתע הוא לאחוריו. היהודי המסכן המטופל בחבילות וצרורות, יורק שלוש פעמים, והוא, מאקס, נשאר לבדו, יחידי לבדו כגראף¹³ על פני כל הספסל, חה־חה־חה, חי־נפשי, תחבולה נפלאה, דבר טוב עוד יותר מאשר לוּ תקפה פתאום החולירע את אחד מהנוסעים בעגלה!

המחשבה הזאת מוצאת חן כל כך רב בעיני מאקס, עד אשר בשכבו תחת ה’בּסאראבּץ' כמעט שלא התפרץ מפיו צחוק גדול. ועליכם לדעת כי בן־אדם שטעם טעימה הגונה ושתה אחר כן כוס שיכר יפה, הדליק סיגרה ושוכב לעת ערב בתוך העגלה יחידי לבדו, כשהוא מתפשט על פני ספסל שלם כגראף¹⁴ – אדם כזה לבו טוב עליו מאוד והוא מתחיל לנמנם, וכשהוא מתחיל לנמנם הוא מנמנם ומנמנם עד אשר תתקפהו השינה.

ס־ס-ס־ס, הסו, דומו, הגיבור שלנו מאקס ברליאנט, הסוכן־הנוסע, הנוסע מלודז למוסקבה וממוסקבה ללודז, שוכב יחידי לבדו בתוך העגלה על פני ספסל שלם מכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ' והוא מנמנם. אל־נא נפריע אותו.

מאקס ברליאנט הוא אומנם יהודי חכם, אבל בפעם הזאת טעה בחשבונו. אל תוך העגלה בא אומנם בן־אדם אחד, איש עב וכרסני, בריא ובעל כוח, נושם בכבדות ומטופל בארגזים אחדים, והוא אומנם ניגש אל מאקס, הוא אומנם התבונן אליו, אל האיש המכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ', אבל הוא לא ירק שלוש פעמים ולא נרתע לאחוריו. הוא רק הוסיף לעמוד ולהתבונן אל הנפש הזאת, אל האנטיסמיט בעל החוטם הסמיטי (בשעת השינה נשמט העלה מעט למטה, וכל החרפה, כלומר החוטם, נגלתה ונראתה מעל פני הגיבור שלנו בכל מלוא הדרה ותפארתה).

אחרי אשר עמד ככה רגעים אחדים בבת־צחוק על שפתיו, ואחרי אשר הניח את ארגזיו וחפציו על הספסל השני אשר למול מאקס הישן, יצא בן־האדם החדש שלנו מן העגלה לרגעים אחדים, ואז שב ובידו גם כן נומר של ה’בּסאראבּץ' פתח את אחד מארגזיו ויוציא ממנו כר קטן ושמיכה וזוג סנדלים וגם בקבוק עם או־די־קולון¹⁵, עשה את עצמו כאילו היה בביתו, התפשט על פני כל הספסל והתכסה בעלה ה’בּסאראבּץ', כמו מאקס ברליאנט שלנו, שכב ושאף את עשן סיגרתו, הביט על מאקס והצטחק, עצם בראשונה עין אחת, אחר כן את השנית, התחיל בראשונה לנמנם לאט־לאט¹⁶, אחר כן לנחור ולשרוק בחוטמו, כנהוג תמיד בשעה שנוסעים בלילה במסילת הברזל והעגלה מתנועעת והגלגלים דופים: גלגלגלגלגלגלגלן! גלגלגלגלגלגלן!

נניח־נא לישון את שני ה’בּסאראבּצים' שלנו, ספסל מול ספסל; רוצים אנחנו להציג לפני הקורא את הפנים החדשות, מי הוא ומה הוא.

הוא הנהו גנרל… לא גנרל משדה־המלחמה, וגם לא גנרל־גוברנאטור, כי אם גנרל־אינספּקטור, כלומר סוכן של חברה, שם משפחתו הוא ניֶמטשיק, ושמו ייקרא בישראל חיים, אבל כשהוא חותם הוא אלברט, וכשקוראים לו קוראים לו: פֶּטי.

לכאורה הרי הדבר משונה קצת: מילא אם מן חיים יצא אלברט, הרי הדבר עוד מובן, כי איך זה יצא מן ולויל ולאדימיר, מן ישראל איסידור ומן אברהם אבאקוּם? אבל איככה זה נעשה מן חיים – פּטי – בכדי לפתור את השאלה הזאת עלינו להיכנס מעט בחקירה, להתעמק בחכמת הלשון ולחקור על־פי השכל הישר: ראשית חכמה משמיטים את ה’חית' מן המלה ‘חיים’ ואז יישאר לנו רק ‘אַיים’. אחר כך אנו מבקשים מחילה מאת שני ה’יודים' וה’מם' ומראים להם את הדרך, ואז לא יישאר לנו עוד בלתי אם ה’אלף‘. אז מוסיפים אנחנו לה’אלף’ רק ‘למד’ ו’בית' ו’ריש' ו’טית' – האין זה ביחד ‘אלברט’? וכיוון שכבר הגענו לידי כך, הרי אלברט הוא ממילא גם אלברטי, בּרטי, בּטי, פּטי.

Sic transit Gloria mundi.¹⁷

הנה כי כן יהיה הכלב לחתול.

בקיצור, שם הנוסע החדש שלנו הוא פּטי נימטשיק והוא הנהו גנרל־אינספּקטור, והוא נוסע על פני כל העולם כולו כמו מאקס ברליאנט, אבל מטבעו הרי הוא מין בריה אחרת ומשונה הימנו: איש חי, עליז, דברן, ואף־על־פי ששמו פּטי והוא גנרל־אינספּקטור, בכל זאת יהודי הוא ככל היהודים, ואוהב הוא את היהודי, ומתגעגע לשבּת יהודית, עם מאכלים יהודים, עם נשים יהודיות, עם בדיחות יהודיות באמת.

פּטי נימטשיק ובדיחותיו מפורסמים בכל העולם. רק חסרון אחד קטן יש בו, שבכל מקום שאתה מוצא איזו בדיחה הרי בדידיה הוה עובדא, אומר הוא, בו בעצמו, ובשעת מעשה הוא נשבע בכל השבועות שבעולם כי אמת בפיו, ובכל פעם שהוא מספר קרתה הבדיחה במקום אחר, שוכח הוא מפעם האחת לפעם השנית. נראה הדבר, כי פּטי נימטשיק זה, הגנרל־אינספּקטור, נתקל מעט ב’עברי', כלומר הוא מעט בעל־מגזם, או כמו שקוראים לדבר זה במקומותינו, הוא, במחילה מכבודו, שקרן. אל־נא יחר בנו אפכם, על אשר מוציאים אנו מפינו מלה כה גסה; לכאורה הרי די היה שנאמר עליו, כי סוכן הוא, ומה הוא סוכן הלא יודעים אתם כולכם.

כשנכנס אל תוך העגלה וראה את מאקס ברליאנט שלנו כשהוא שוכב ומתפשט על פני כל הספסל ומכוסה בנומר של ה’בּסאראבּץ‘, וכשהכיר על־פי החוטם, כי נפש זו אין לה כל יחס של קירבה לא עם רבי קרושבאן ולא עם ה’בּסאראבּץ’ היפה שלו – אז היתה מחשבתו הראשונה:

– בדיחה!… בדיחה חדשה!… עתה יהי לו כבר, בעזר אלוהים, מה לספר ולספר!

ופטי נימטשיק מיהר אל התחנה, רכש לו גם הוא נומר של הבּסאראבּץ' ושכב למול מאקס שוכב ומחכה – לראות מה יהא בסוף הדבר? – והוא נרדם גם הוא…

עתה נעזוב־נא את ה’בּסאראבּץ' No.2, כלומר את הגנרל־אינספּקטור פּטי נימטשיק, ונשוב־נא שנית אל ה’בּסאראבּץ' No. 1, כלומר אל הסוכן־הנוסע מאקס ברליאנט.

מאקס ברליאנט בילה ליל עמל ונדודים. אין זאת כי דובבו בקרבו המאכלים שהשיג על התחנה מפני שחלומות משונים ומוזרים הסתבכו והתערבבו אצלו במשך כל הלילה. למשל, נדמה לו כי איננו מאקס ברליאנט, כי הוא קרושבאן, העורך של ה’בּסאראבּץ', וכי הוא אינו נוסע בעגלת מסילת הברזל, כי אם רוכב על ‘דבר־אחר’, וסרטן, סרטן אדום ומבושל, רומז לו בקרניו ומאיזה מקום נסתר מגיע קול בכי:

‘קי־שי־נוב!’… וכמו רוח קל נושם באוזניו, והוא שומע קול איוושה של עלים או שמלות נשים, והוא רוצה לפקוח עין ואינו יכול, והוא ממשש בחוטמו – אין כל חוטם. גם צל של חוטם אין; במקום החוטם הוא ממשש ב’בּסאראבּץ‘, והוא אינו יודע איפה הוא נמצא. רוצה הוא לנוע ממקומו ואינו יכול. רוצה הוא לצעוק ואינו יכול. מרגיש הוא כי כל זה רק חלום, אבל אינו יכול להתגבר על שנתו, אינו יכול למשול על עצמו, אינו יכול! שוכב הוא המסכן וסובל יסורים גדולים מאוד, והרי הוא כנתון בתוך שינה ליטארגית¹⁸. מרגיש הוא כי כוחותיו הולכים וכלים. אז הוא מאסף את כל שארית כוחותיו ומוציא מפיו צעקה חרישית¹⁹, שרק הוא בעצמו יכול לשמעה, ופוקח קצת את העין, כמעט־כמעט שיראה בה, והוא רואה קו אור של נר ומראה אדם השוכב כשהוא מתפשט למולו, גם כן יחידי לבדו כמוהו, על פני ספסל שלם, וגם כן מכוסה כמוהו בנומר של ה’בּסאראבּץ’ – ומאקס שלנו מבהל ומשתומם! נדמה לו כי רואה הוא את עצמו כשהוא מתפשט על הספסל ההוא, ואינו יכול בשום אופן להבין את השכל, איכה זה נמצא הוא, מאקס, שם, על הספסל ההוא? ואיככה זה יוכל אדם לראות את עצמו בלי ראי?… מרגיש הוא כי שערותיו סומרות אחת־אחת, וקור קל עובר בכל בשרו²⁰.

לאט־לאט מתחילים רעיונותיו של מאקס שלנו לשוב אליו והוא מתחיל להבין, כי פלוני השוכב שם על הספסל ההוא, איננו הוא עצמו, מאקס, כי אם איש אחר. אולם קשה לו הדבר: מאין בא הנה בן־אדם זה, ודווקא למולו, ודווקא מכוסה ב’בּסאראבּץ‘?²¹ האומנם זהו סתם בן־אדם, אנטיסמיט רשע, אשר קנה לו סתם נומר של ה’בּסאראבּץ’ בלי כל כוונה ופניה צדדית? או אולי יהודי הוא גם הוא כמוהו, כמאקס, אשר מצא אותו הכלי־זיין בעצמו; ממה נפשך: אם בן־אדם זה, כלומר מאקס, הוא אנטיסמיט רשע, הרי גם אני אנטיסמיט רשע; אלא מאי, אפשר שיהודי חכם הוא ורצה לשטות בי. הרי גם אני יהודי חכם ומשטה בו?…

הרעיון הזה מוצא חן רב כל כך בעיני מאקס שלנו, עד אשר קצרה רוחו לחכות עד אור הבוקר וחפץ הוא לדעת תיכף את פתרון החידה, ודווקא תיכף, ודווקא תיכף ומיד. והוא מתנועע על מקומו ומתחיל להשמיע קול שאון בעלי העיתון, והוא שומע, כי בן־האדם הלז, אשר על הספסל ההוא, מתנועע גם הוא ומשמיע גם הוא קול שאון בעלי העיתון; אז, נשאר שוכב על מקומו דומם ומתבונן עוד יותר על אשר ממולו ורואה כי בן־האדם הלז אשר על הספסל ההוא מביט אליו בבת־צחוק קלה, ושני ה’בּסאראבּצים' שלנו שוכבים להם האחד למול רעהו ומביטים האחד על רעהו ושותקים. שניהם משתוקקים ומתאווים לדעת זה את זה; אבל עוצרים הם ברוחם בכל כוחותיהם ושותקים. הופיע פתאום רעיון נפלא בלב פּטי, והתחיל לשרוק בשפתיו בקול חרישי ניגון יהודי ידוע של שירה יהודית ידועה:

‘אויפן פּריפּעטשיק ברענט אַ פייערל’…

ומאקס עוזר אחריו גם כן בקול חרישי וגם כן בשריקת־שפתיים:

‘און אין שטוב איז הייס’…²²

קמו לאט־לאט שני האנטיסמיטים שלנו וישבו על ספסליהם. לקחו והשליכו מעליהם את ה’בּסאראבּצים' וסיימו שניהם יחד את הניגון היהודי הידוע של השירה היהודית הידועה, ולא עוד בשריקת שפתיים, כי אם במלים ממש:

'און דער רבי לערנט

מיט די קינדערלעך

דעם אלף בית!…'

כך נזדמנו שני תרנגולים לפונדק אחד²³.

[א]

רבי דוב היה בריה גסה, הדיוטית, כבדה, מהלכו קשה, מגודל שערות מכף רגלו ועד קודקודו – כולו כאדרת שיער ובמחילה מכבודו גם זולל וסובא מאין כמוהו; ועוד יותר מזולל וסובא היה לקקן; לא כל כך לקקן כמו שיכור גדול, רחמנא ליצלן; ובנידון זה לא היה רבי דוב מפונק כלל והיה שותה מן הבא בפיו: יי“ש – יהא יי”ש, שיכר יהא שיכר; אפילו מן התמד לא הזיר את עצמו; והיה אוהב את הדבש ולא שנא את הלחמניות, גם פת קיבר היתה בכלל אכילתו, ובעניין אכילת בשר לא היה מרבה כלל בשאלות והיה נהנה מהעופות – ודווקא מתוך הכלוב, ודווקא בלא רואים… והיה מקיים מצוות חטוף ואכול, חטוף ושתה – פשוטו כמשמעו…

רבי דוב נתגדל ונתחנך בבית יהודי, בביתו של ישראל־משה החוכר, יהודי טוחן אמיד, לא עני ולא עשיר וחשׂוך־בנים, לא עליכם. אל הבית הזה בא רבי דוב בהיותו עוד קטנטן ולא קטנטן ממש אלא, אדרבא, מגודל קצת, סגלגל, עב ושמן וכולו מלא שיער כמו הדוד עשיו, עליו השלום. ישראל־משה זה קיבל אותו בתור מתנה מאת ה’פריץ', מאותו הפריץ שאצלו היה חוכר את בית־הריחיים; ומכיוון שהפריץ בכבודו ובעצמו חונן ונותן, אין יהודי מעיז מפניו והרי הוא מקבל אותה בקידה ובהשתחוויה, נושק את ידי הנותן ואומר: יישר כוחך, אדוני פריץ!

ושמא תשאלו: היאך בא רבי דוב אל הפריץ? במטותא מכם, אם יש לכם פנאי והרחבת הדעת לשמוע מעשה יפה עד גמירא איישב לכם, בעזרת השם יתברך, את כל הקושיות והספיקות.

פריץ זה, שישראל־משה החזיק אצלו את החכירה, היה מכונה ‘פּאן וועפּש’, והיה, כנהוג, עשיר גדול ובעל גוף, כלומר בעל בשר – כולו חתיכת שומן. ובשביל זה ציוו עליו הרופאים להרבות בהליכה, בריצה, ברכיבה ולמעט כפי האפשרות בישיבה מפני שהיא מרבה בשר וסכנה בדבר שיתפקע חלילה. נו, להיכן יכול פריץ כזה לילך? להיכן הוא צריך לרוץ? בשביל פרנסה בוודאי לא. על כן הסכימו שיצא לצוד ציד, לירות בחיות ובעופות, לצוד ארנבות ואווזי־פרא. ואחרי שהיו לו הרבה נכסים, שדות ויערים עסק כל היום בציד. כל עולמו עמד רק על שני דברים: על קני־הרובה ועל הכלבים. והכלבים היו אצלו תמיד עדרים־עדרים, כלבים מכל המינים; כלבים ארוכים וגוצים, דקי־הרגליים ורזי־הבשר הרצים כמשוגעים לכל אשר ישאם הרוח, וכלבים נמוכים עקומי הרגליים ושפלי הקומה, שמנים וכבדי־הבשר, בעלי חוש ריח דק, שהיו מריחים עד מרחק של פרסה, ועוד כלבים מכלבים שונים, פיקחים גדולים ורשעים גמורים, הטורפים באפם כי עז, ועיניהם היו מפיקות זוועה, עד כי היתה ממש סכנת נפשות לבוא אל חצרו של ‘פּאן וועפּש’.

את היער, ששם היתה טחנתו של ישראל־משה, היה פאן וועפּש מבקר פעמיים בשנה, בתחילת הקיץ ותחילת החורף, ולא לבדו כי אם בלוויית עוד פריצים, ציידים רוכבים ומשרתים. ומכיוון שבאו היערה, אכלו ושתו לשׂבעה, עישנו מקטורות, חגרו את קני־הרובה, קראו אל הרוכבים המשרתים, שרקו אל ‘מלאכי החבלה’, הכלבים הארוכים והגוצים ונפוצו ביער. לשום מה? שמא יזמין הקב"ה מציאה כשרה: ארנבת, עז או אווז־פרא. ועל אחת כמה וכמה אם אירע נס ו’הרצים' שלו הריחו מרחוק בין עצי היער העב, במקום אשר לא דרכה רגל אנוש, משפחה של דובים – אז פשוט, ריננו כל עצי היער מרוב חדווה ועליצות.

ויהי היום ויבוא פּאן וועפּש היערה עם אחוזת מרעיו לצוד ציד והנה – ששון ושמחה! – שיחקה השעה לכלביו להניס דוב זקן ממאורתו. כל החבורה רדפה במשך יום שלם במסירות־נפש ממש אחרי הדוב עד שראה הקב"ה בצערם ומסר את הדוב בידיהם. הדוב נפל שדוד ואחריו החרו־החזיקו בני החבורה להתנפל גם על צאצאיו אשר נשארו שוכבים במנוחה במאורתם, ויוציאו משמה חמישה דובים קטנים, צעירים לימים, ויחלקו אותם בין כל החבריא וגם למען היהודי החוכר אצלו ברכה אחת: דוב קטן ודק. מתחילה לא ידע ישראל־משה איך להתנהג במתנה זו: אם ליטול אותה בידיו הערומות או בכנף קפוטתו? ויתן עליו ‘השררה’ בקולו, כדרכו:

–למה אתה מתירא, כלב־נבזה? הוא לא יבלע אותך חיים.

השתדל החוכר לבאר לפריץ שלו, שאין זה משום מורא אלא סתם מצד רחמנות, משום צער בעלי חיים הוא שואל זאת, מפני שנכמרו רחמיו על הנפשות הנקיות הרכות אשר את אמן טרפו לעיניהן… כך טען לו היהודי החוכר והעמיד בשעת מעשה פנים של רחמנות ושחק בלשון של בושה כחתן המתבייש בשעה שהוא מדבר עם כלתו. אז סטר לו הפריץ באצבעו כלפי החוטם ממעלה למטה, כאמור: ‘הרי אתה, מוֹשקה שלי, בטלן גדול!’ ויצווה עליו שלא יהין חלילה למכור או לתת את המתנה שלו לשום אדם שלא בידיעתו, עד אשר זה הדוב הקטן גדול יהיה ואם ימצא חן בעיניו יקח אותו פּאן וועפּש לביתו.

– זכור, מוֹשקה, את מצוותי, אל תמכרוֹ ואל תתנהו במתנה לשום אדם!

– חס ושלום, ישמרני האל. השיב ישראל־משה באותו הגיחוך הביישני, נטל את המתנה בין זרועותיו, כפף את קומתו עד שנתפקקו כל חוליותיו והסתכל בהדוב הקטן הזה כאילו זיכה אותו הקב"ה למצוא ילד רך אובד מאחורי לגדר, וילך הביתה בצעדים מהירים: פנה כה וכה לראות אם אין מלאכי חבלה, הכלבים ימח שמם, רודפים אחריו ולא יכול להאמין בשום אופן כי הנהו נושא בין זרועותיו דוב, חיה רעה…

[ב]

בעצם הדבר לא היה הדוב אצל ישראל־משה החוכר חידוש כל כך גדול, עד שיהיה צריך לירוא מפניו. ראשית כל, הרי היה הוא בעצמו יהודי מחבל הפּוליסיה כלומר מאותה פּוליסיה המכוסה כולה יערים. אבל בימים ההם היתה פּוליסיה מכוסה כולה יערים, היתה סכנת נפשות ממש לעבור שמה לאיש בלתי־מזוין. בחורף היו הזאבים מטיילים להם על־יד החצרות, ומקשקשים בזנביהם על־יד החלונות. מחמתם היו הסוסים באורווה נוערים מפחד, וגם כל חיה ועוף אשר בכלוב חלה ורעדה מפניהם. גם מלבד זה היה ישראל־משה דנן מקורב גדול לדובים משום מעשה שהיה, ומעשה שהיה כך היה:

את תשלומי החכירה, שהיה ר' ישראל־משה משלם להפריץ לשיעורין, היה רגיל להביא תמיד אל ‘החצר’. וכשהיה פּאן וועפּש רואה את היהודי החוכר שלו היה מקדם את פניו ב’ברוך הבא', מרעים עליו בקולו האיום:

– יאק סיא מאש, פּאן מוֹשקה?

פּאן וועפּש כשהוא לעצמו לא היה בכלל פריץ־רשע והיה נוהג לקבל בסבר פנים יפות אפילו את חוכרו היהודי. אמת, שהיה אוהב להתל קצת ביהודונו, להתעלל בו, למשוך בחוטמו (אגב, האלוהים ברך את החוכר בחוטם חשוב, חתיכה הראויה להתכבד) או למרוט אחת מפיאותיו, וכדומה; אבל כל זה לא היה כלל מתוך רשעות חלילה. דבר זה היה רק גורם לו לפּאן וועפּש קצת תענוג. ודרך־אגב היה רוצה גם להראות להמטרוניתא שלו, עד כמה רגילים היהודים במותרות, לרבות גם החוטם שלהם. וגם ישראל־משה היה גוחך בשעת מעשה ומראה להפריץ, ששתי שיניים חסרות בפיו – ותו לא. הלא בשביל זה אין פורענויות באות לעולם. ובני ישראל רגילים גם בפורענויות יותר קשות.

ויהי היום, ויבוא ישראל־משה אל ‘השררה’ שלו וצרור הכסף בידו, מנה את הפרוטות והניחן על גבי השולחן ורצה כבר להסתלק ולילך. פתאום קורא לו הפריץ: שבה, יהודי! – כמובן אין ישראל־משה רוצה לישב מפני דרך ארץ. שוב מרעים עליו הפריץ בקולו: שב! – ור' ישראל־משה כופף את קומתו ולבו נוקפו. אז מתמלא הפריץ חימה וקורא בכעס: שב, כלב נבזה!

ולא יכול עוד ישראל־משה להעיז פניו בפני אדונו, וישב. בשבתו נפל אל תוך כיסא רק כמו על גבי כרים וכסתות ונדמה לו שהוא יושב על גבי מיטת ההסיבה והוא משתאה ונבוך מבלי דעת מה יעשה לו – בין כה ובאוזניו עולה קול נחרה ונאקה – והוא נושא את עיניו והנה – ברוך הבא: רבי דוב!…

לנגד עיניו עומד דוב גבה־הקומה נשען על שתי כרעיו ובידיו הוא אוחז טס עם כוס של חמין, מסבב בראשו והומה בפיו… ממש איום ונורא! – נקל אפוא להבין את מבוכתו ופחדו של ישראל־משה דנן.

באותו רגע כמעט שלא פרחה נשמתו וניטל ממנו כוח הדיבור חס ושלום. כשראה פּאן וועפּש את פניו המגוחכים של היהודי נתפקע כמעט כולו מרוב שחוק. כרסו העב התחיל מתנועע ככף הקלע וכל בשרו אחזה פלצות.

– קח נא אפוא, אמר פּאן וועפּש אל חוכרו, קח־נא את כוס התה מידי הדוב כי לולא כן לא יזוז זה מכאן.

בידים רועדות נטל ישראל־משה את הכוס מידי הדוב, ואז חזר הדוב לאחוריו והתחיל ממולל ברגליו.

מכאן ואילך מתהווה בין ישראל־משה ובין מישקה (שמו של הדוב הזקן) יחס של ידידות, אחווה וריעות. כלומר לאו־דווקא אחווה וריעות ממש; לא אחת ושתיים היה ישראל־משה רועד כעלה נידף בשעה שהיה נפגש עם הדוב בחצרו של הפריץ. אבל יהודי למדן מלומד גם בעצות. במקום שיש חשש סכנה יש לו ליהודי תרופה בדוקה ומנוסה: לתת מתן בסתר. לישראל־משה נודע הדבר שמישקה אוהב דבש וטיפה מרה, ומכיוון שכך – שוב לא היה בא אליו בידיים ריקות, ומישקה היה פוגשו בזרועות פתוחות ופה פתוח לרווחה, כאומר: הראה, יהודי, מה שיש לך בכאן… וכשנפטר ממנו מתוך כבוד היה מישקה מושיט שוב את ארכובותיו, כאומר: יהודי, לעולם תתן!… ואז היה ישראל־משה זוחל בענווה, כורע ומשתחווה, כאומר: מה לעשות? בנאמנות, שאין יותר, רבי דוב! – והיה שמח על שניצל בעזרת השם מכף ידידו זה…

[ג]

כשהלך ישראל־משה לביתו והמתנה הטובה מתחת לבגדו חשב וחזר וחשב, מה זה יאמר, למשל, לשרה־רבקה זוגתו על דבר החפץ שהוא נושא עמו ומה תאמר היא, שרה־רבקה תחי‘, על מתנה יפה כזו? – ועוד בעמדו על מפתן הבית הכירה שרה־רבקה בפני בעלה שהוא נושא עמדו איזה דבר מיוחד שיהיה חביב על שניהם. וכשהלכה לקראתו הקשיבה איזו בת־קול מנהמת מתחת לבגדו. באותה שעה היתה שרה־רבקה נכונה להישבע שבוודאי זהו קולו של תינוק רך. כי לא ברך אלוהים את הזוג בזרע קיימא, ועל כן נשאה שרה־רבקה תמיד את נפשה אל היום שבו יביא בעלה ילד קטן לביתה, יתום עני או יתומה קטנה. דבר זה היה אצלם בהסכם זה מכבר. ור’ ישראל היה בדיחא דעתו באותה שעה ורוצה היה לשחק עם אשתו ועל כן הסתיר ממנה את הנפש הקטנה אשר עשה אצל הפריץ בשולי קפוטתו; והבעל ואשתו נכנסו בשיחה מעין זו שאשה רגילה לספר עם בעלה, ברמיזות וחצאי דיבורים.

ישראל־משה בישר לה כי הזמין להם הקב"ה יתום קטן; וכסבורה היתה שרה־רבקה שהוא נושא עמו תינוק. הרים ישראל־משה את שולי קפוטתו והראה לה מה שהביא לה. ראתה זאת האשה וירקה בפניו ונרתעה לאחוריה כמה פסיעות:

– ימח שמך, שלומיאל, תבלע אותך האדמה עם הכלבלב שלך!

– שוטהלה שלי, לא כלבלב הוא זה, כי אם דוב קטן.

– דוב?!

– דוב.

– מה שייך דוב?!

– דוב הוא דוב…

– רבונו של עולם, מה שחלמתי בלילה זה על עצמי ועל אחרים ומה שחלמו אחרים עלי – יבוא עליך ועל ראשך.

בסבר פנים יפות כזה קיבלה שרה־רבקה את המתנה היפה שהביא לה בעלה. אבל דעתו של ישראל־משה עדיין היתה זחה עליו ויקח את הדוב הקטן ויזרוק אותו כלפי פניה ויקרא: בו!… בו–או. הדבר הזה חרה כל כך לשרה־רבקה עד שנטלה מתוך כעס את הדוב מידי בעלה והשליכה אותו ארצה באופן כזה, שאלמלי היה דוב היה משבר זרוע אף קודקוד. אבל רבי דוב שלנו לא התפעל כלל מזה, כי אם התהפך פעמים אחדות על גבו השמן; ובעמדו, נשאר בקומה זקופה והתחיל מלחך את ארכובות ידיו ומסתכל באופן כל כך משונה בעיניו הקטנות עד שקשה היה לבלי להתפקע מצחוק. אבל ישראל־משה לא צחק. לו חרה מאוד הדבר הזה, ששרה־רבקה שלו קידמה ב’ברוך הבא' כזה את אורחו, מתנתו היקרה של הפריץ ובאותה שעה גם נכמרו רחמיו על היתומל העלוב הזה, שבוודאי גם לא בא היום מאומה אל פיו.

– צער בעלי חיים – ברייתו של הקדוש ברוך הוא! התחיל ישראל־משה לבקש רחמים על הדוב הקטן.

– אתה בעצמך חתיכת צער בעלי חיים, ‘בריה’ יפה! – השיבה שרה־רבקה.

– בוודאי שהוא רעב מאוד ורוצה לאכול.

– תאכלך רימה ותולעה, עם הדוב שלך ביחד, רבונו של עולם!

– אבל שמא תתן לו בכל זאת מעט חלב? – מוסיף הוא לבקש רחמים על מתנתו.

– הלוואי שיינתנו לשניכם כל מדווי מצרים הרעים, אבי שבשמים!

– קום, ר' דוב, לך עמדי, פונה ישראל־משה אל דובו הקטן, אוחז אותו בעורפו השמן ומגביהו באוויר, כאדם שמגביה איזה חפץ קל־הערך.

ויפה היה לראות את ר' ישראל־משה, יהודי גבוה, שחור, בעל פנים שכולם זקן וידיים מכוסות שערות כמו אצל הדוב, בשבתו בפינה עם אהובו הדוב כשבת אחים יחדיו להלעיטו חלב. מתחילה היה ר' דוב דנן בועט קצת באוהבו ולא היה רוצה לקבל מידו את החלב, אבל מעט־מעט התרגל עמדו והיה גומע בתיאבון גדול את החלב מן הכלי שבידו. ולאו־דווקא חלב אלא כל מה שמושיטים לו היה מוכן ומזומן בכל שעה לשתות עד גמירא ובלבד שתהי המתנה מרובה.

– זה הקטן שלך זולל וסובא כזקן ממש – היתה שרה־רבקה אומרת.

– בלי עין הרע – מוסיף ישראל־משה ומקבל נחת מבכורו הנחמד.

– בוודאי שהוא חושש לעין הרע – מלגלגת עליו שרה־רבקה ומוסיפה מצידה לאהוב־נפש בעלה מעט דייסא עם חלב, עוד פרוסת לחם עם חתיכת בשר ואיזו תפוחי־אדמה, שהדוב הצעיר לא היה מסרב כלל להבליעם בנעימה ולא נודע כי באו אל קרבו.

וככה נתגדל ר' דוב שלנו בביתו של אותו הזוג, אכל ושתה וישן ולא חסר לו דבר.

[ד]

לא ארכו הימים ורבי דוב שלנו נתגדל בלי ען הרע ויהי לדוב גדול, חסון ובריא, דוב עליז וטוב־לב תמיד, מקפץ ומדלג על השולחנות ועל הקירות, מתנועע בהעוויות משונות, מוזרות, מצחיקות. וישראל־משה היה מקבל הרבה נחת מחניכו אשר גדל ורומם, שמיום ליום הוא הולך וגדל, הולך ומתפקח ומבין כל דבר, להבדיל, כבן־אדם ממש. כשקורים לו: ר' דוב, גשה הנה! הוא ניגש. כשקורים לו: ר' דוב, הא לך! – הוא מושיט את כפו או פותח את פיו. אמת שמוחו קצת גס ומטומטם, לא עלינו, ועד שמצליחים להבינהו איזה עניין צריך לעמול הרבה, ממש כמו לחטוב עצים; אבל מכיוון שכבר נכנס איזה דבר במוחו, הרי הוא אצלו כמונח בקופסה ולא ישכח עוד לעולמים. בעמל מרובה עלה לישראל־משה ללמד את הדוב שלו בינה, שלא יהין ליטול מעצמו שום דבר מה שאין נותנים לו ברצון. ר' דוב דנן, שהיה, כנזכר כבר לעיל, קצת בעל תאווה על־פי טבעו, היה אוהב דווקא לגשת אל כל דבר ולהתבונן בו מקרוב, להריחו מכל צדדיו בחוטמו – ולבלוע אותו מיד, ואת לך ותבע אותו לבית־דין של מעלה! בשום אופן לא היה יכול ר' דוב להשיג במוחו הדובי דבר פשוט כזה, למשל: הרי בשר מונח לפניך, וריחו ממש – מחיה נפשות, והרעב מציק ומציק – ולמה זה לא יטול אותו אל פיו? – ובוודאי כבר ניסה הוא מצדו לטעום מעט, אבל ראה זאת ישראל־משה – וסילק לו את שכרו ברחבה: תלש את אוזנו, סטר לו אחת ושתיים, חלק לו מתנת־יד הגונה והזהיר אותו במפגיע, במבטא השגור בין הדובים, שילך תיכף לישון. ישראל־משה שלנו היה כבר נזקק ללשונו וסגנונו המיוחד של חניכו ומסביר לו הכול על אופנו, ור' דוב היה כבר מבין היטב את דבריו וממלא אחריהם בדיוק גמור.

[ה]

קשה לדעת, אם זה משום שישראל־משה ושרה־רבקה היו חשוכי־בנים, או מפני שכבר הסכינו עם ה’נפש החיה' שבביתם וגידלו אותה על ברכיהם – אבל היא היתה כה חביבה על הבעל ואשתו וכל כך התרגלו אל חניכם, עד שעידנו ופינקו אותו ולא חסרו את נפשו מטובה וכל אשר שאלו עיניו לא אַצלו מהם – ממתקים ומגדנות וכל מיני מעלייתא. ופעמים היה ר' ישראל־משה מושיט לו גם טיפת יי"ש לשמח את לבו, כמובן בשתיקה גמורה ושלא מדעת שרה־רבקה זוגתו, שאלמלא נודע לה מזה היה כבר עולמו של ישראל־משה חושך בעדו. שרה־רבקה, תחיה, עד כמה שהיתה נפשה קשורה בנפש הדוב שלהם, היתה בכל זאת טוענת עם בעלה שאף־על־פי־כן הם מפנקים ומעדנים את החיה הרעה הזאת יותר מדי והלוואי שייגמר הדבר יפה.

– סוף כל סוף – חיה רעה היא, דוב הוא דוב – היתה אומרת לו – ראה־נא אם לא ישיב לך את גמולך בעד כל הטוב הזה…

שרה־רבקה היתה רגילה להתרעם בפני בעלה על ר' דובל שלהם, להביא את דיבתו רעה שהוא גורם לה הרבה צער ומביא היזקות גדולים בבית, ה' ישמור ויציל ממנו! כן היה, למשל, מטבעו של ר' דוב לשבר להנאתו כלים, קדרות, כוסות, וכל כלי־זכוכית שאפשר לפוצצם בדרך הליכה. וכל זה לא היה חלילה מתוך כעס, מתוך רציחה, אלא, אדרבא, מטוב לב: הרי אתה הולך לך ורואה לפניך כוס של זכוכית – כדאי אפוא לנסות להשליכה ולראות מה תהי אחריתה. והנה: תעיף עיניך בה ואיננה!… דבר זה היה גורם לר' דובל הרבה נחת־רוח ומוסיף לו ממש, כמו שאומרים, ‘חתיכה של בריאות’. ישראל־משה היה גם־כן מקבל מזה מעט נחת בפעם הראשונה והיה צוחק על זה בפה מלא; אבל בעיני שרה־רבקה לא היה המעשה הזה מוצא כלל חן והיתה מקללתו קללות נמרצות, לרבות גם את בעלה ביחד עם ‘התכשיט’ ‘הקדיש’ היקר הזה שרכש לו. ור' ישראל־משה התחיל ללמד את חניכו היקר פרשת ‘בלק’ עם כל המפרשים והשתדל לעקור מלבו את ההרגל המכוער הזה, לשבר כלים להנאתו.

פעם אחת שמע ישראל־משה קול צעקה גדולה, כקול שחיטת אדם. הצעקה הזאת היתה צעקתה של שרה־רבקה תחי'.

– לך ראה מה שעולל לך שם ה’קדיש' שלך. יבוא האש בעצמותיך אתה והבן־יחיד שלך. ריבונו של עולם!

ישראל־משה מיהר אל מקום המעשה ולנגד עיניו נגלה חיזיון נורא: שני העופות שלו, שהיו כפותים ומוכנים לשחיטה שכבו בלי רוח חיים בקרבם. זה היה, כמובן, מעשה־ידיו של ר' דוב יחיה, שמכיוון שהכיר בם שסוף־סוף נדונים למיתה עמד וקרב בעצמו את מיתתם בדריסת רגליו העדינות. התרנגול והתרנגולת שכבו על הארץ, עיניהם נהפכו בחוריהם, פיהם פעור, לשונותיהם מושטות וגרונם יזוב דם. ור' דוב עשה את עצמו כאילו לא ידע כלל מכל המאורע. בשלווה יושב הוא באחת הפינות ומלקק את כפות ידיו, כאילו לא ידיו שפכו את הדם הזה… מובן הדבר, שישראל־משה הפליא את מכותיו בעין יפה ונתן לו כמתנת ידו הטובה; ומאז קיים וקיבל עליו ר' דוב דנן, שמהיום והלאה לא תהיה לו עוד שום מגע־ומשא עם העופות של בעל ביתו. יעשה לו ר' ישראל־משה עם עופותיו כטוב לבו, יכפות אותם ברגליהם, ישחוט אותם, ישלח אותם לעזאזל – אך ידו הוא אל תהיה בהם עוד…

אבל אז אירע לו לר' דוב מקרה בלתי טהור אחר. לשרה־רבקה היתה בהמה כשרה, שהיתה נותנת לה חלב בשפע ומזכה אותה בכל שנה ושנה בפרי בטנה. ויהי היום ותלד בהמתה של שרה־רבקה עגל – עגל רך וטוב, נחמד למראה, בעל שערות רכות ולבנות וסנטר קטן עשוי למשעי – פשוט טוֹל ונשוק לו! ומפני שבחוץ היתה הצינה מרובה הכניסו את העגל אל הבית והשכיבו אותו ביחד עם הדוב בין התנור על התבן.

– אבל ראה־נא שה’תכשיט' שלך לא יתרועע יותר מדאי עם העגל ויברך עליו ברכת ‘המוציא’ – פונה שרה־רבקה לבעלה ומסיימת בברכה דמרגלה בפומיה.

– חס ושלום! עונה ר' ישראל־משה ופונה אל הדוב ללמדו פרק בפרשת עגל, מראה לו באצבע ומזהירו אלף פעמים ‘גויית’: ‘ניע רוּש’! כלומר אל תגע בו! ובכדי שלא תשתכח התורה הזאת מאתו בנקל הוא מסביר לו את העניין ליתר שאת בעזרת העברת מקל ורצועה על גבי כפות רגליים. ור' דוב יושב לו בענוותנות ודרך־ארץ, נותן עיניו קטנות בהעגל ומעלה גרה. ממשמע בדבר שהוא מבין את פירוש המלות… ובין הדוב והעגל נתהווה מעט־מעט יחס של ריעות וידידות ואהבת נפש; ממש נחמד היה לראות כשבת הדוב והעגל כשבת אחים יחדיו; באשר ילך העגל ילך גם ר' דוב; כשיעמוד העגל יעמוד גם הוא; כשהעגל קורא: ‘מעה’! עושה ר' דוב את אוזניו כאפרכסת. כשמקשקש העגל בזנבו ומדלג לו, מדלג ר' דוב על גביו ומעמיד את עצמו ברגליו למעלה וראשו למטה, מעשה קונדס, מקבל אותו בכפות ידיו ומקרבו ומחבק אותו בין זרועותיו כאם שחובקת את בנה. מתוך חיבוק של אהבה כזו יצא הדבר, שפעם אחת צעק העגל הרך: ‘מעה’! בקול כך איום, עד שבא ר' ישראל־משה עם מטה בידו והציל את הבהמה הכשרה ממיתת נשיקה…

[ו]

מכאן ואילך, מ’מעשה העגל' והלאה, זכר ר' ישראל־משה את אשר הזהירה אותו שרה־רבקה זוגתו לא אחת ושתיים ואת אשר הזהירוהו גם אחרים – שדוב הוא, סוף־סוף, דוב, חיה רעה שאין לה תקנה או תרבות. ישראל־משה התחיל להסתכל בר' דוב והכיר בו שמכיוון שבאים ימות הגשמים הרי הוא מתחיל להשתנות ואין זה כלל אותו ר' דוב כמו תמיד: אין זו אותה החיוּת, אותה ההתעוררות שהוא רגיל בה, וכל הימים הוא רץ ושב מפינה לפינה, מתכנס לאחת הפינות, יונק את כפות ידיו ומנמנם כל הימים והלילות עד שצריך להעיר אותו משנתו בכדי להלעיטהו את אכילתו. וכמה פעמים היתה גם שרה־רבקה בעצמה חוששת שמא אין ר' דוב שלהם בקו הבריאות, חס ושלום, והיתה מסיחה את דאגתה בפני בעלה:

– כלום אתה יודע, מה זה היה לדוב שלנו?

– לא־כלום; זהו כבר מטבע שלו, שמכיוון שהחורף בא הוא מנמנם תמיד.

כך היה ר' ישראל־משה מרגיע את רוח אשתו ומעורר את ר' דוב שיטול מעט אוכלין לפיו. ור' דוב היה אמנם אוכל קצת אבל לא באותו התיאבון כמו בימות הקיץ. כנגד זה היה ר' דוב מתעורר משנתו העמוקה מכיוון שעבר החורף והיה מרגיש את עצמו כאילו החליף כוח והתמלא חיים חדשים ורעננים, עד שהיתה מתעוררת בקרבו התשוקה לקפוץ ולדלג כאיל, לזחול על גבי הכתלים, לעבוד עבודה, לאחוז בעצי הגן ולהניע אותם כנוע הקנה מפני הרוח. וחבל שבאותה שעה היתה שרה־רבקה רואה זאת מרחוק והיתה פוגשת אותו בהמגרפה שבידה ‘ומכבדת’ אותו בבהונות רגליו עד שהוא רואה את ארובות השמים בהיפתחן. אז היה ר' דוב מוריד את ראשו כנאשם ושב הביתה, הולך ושוכב לו במנוחה בקרן־זווית שבין התנור והכיריים ובאין ברירה הוא מתחיל משתעשע עם החתול. חתול זה, מחותנת שחרחרת, בעלת כתמים לבנים ומחוצפת גדולה קופצת בעזות כנגד פניו, מאיימת עליו בציפורניה, ור' דוב מפנה את ראשו, מעמיד את פניו כאילו הוא נבהל מפניו עד אשר יבז בעיניו לשלוח בה יד, והוא מרים אותה פתאום על כפות רגליו וזורק אותה הלאה עד הדלת והמזוזה, החתול מתעודדת, מתלקקת ונפטרת ממנו ברוגז קצת… ור' דוב מתהפך על צדו, עוצם את עיניו, מוציא אנחה, להבדיל, כבן־אדם – ומנמנם.

ר' דוב שלנו אינו ישן כי אם הוזה, חולם; והוא חולם מעולם מלא שאינו יודע אותו היכן הוא, מיער נרחב, מחיים טובים ונעימים שעוד לא טעם את טעמם אבל הוא מרגיש בהם בחושו הדובי ומתגעגע אליהם כיתום שמתגעגע אל אמו שלא הכיר בה מימיו. ר' דוב מרגיש כי המקום הזה, מאחורי התנור והכיריים צר לו, כל הבית הזה צר בשבילו; הוא מרגיש שיש דבר־מה המושך אותו מכאן, שיש מי שלוחש באוזניו לאמור: קומה, ר' דוב! מה לך נרדם! עורה משנתך, הישירה את עצמותיך, התנודדה – וברח, דודי, אל כל אשר ישאך הרוח! ברח לך הלאה, הלאה, אל היער הירוק והעב, שם, אך שם יכירך מקומך! – ור' דוב מקשיב אל הקול הקורא מחדרי לבבו ועוצם את עיניו. כי ר' דוב לא ינום ולא יישן, כי אם כחולם הוא בהקיץ…. אבל הנה ר' ישראל־משה בא מן העיר ואמתחותיו מלאות כל טוב. ור' דוב כבר מרגיש מרחוק מה שיש בכאן והוא מתרומם על בהונות רגליו, חובק אותו בידיו הגסות ומתגנב בין כך בסנטרו החד אל תוך צלחתו של בעליו. ישראל־משה מנסה לגרשהו מפניו וקורא לו: ‘צא, שיכור, לך מעלי, גרגרת טריפה!’ אבל באותה שעה הוא חרד מאוד לנפשו ולעורו, כי יודע הוא היטב את תנועתו של חניכו היקר ואת חיבוקי זרועותיו, כי כל הקרוב אליו יהיה ל’קדוש‘… ועל כן הוא מוסר לו בתום־לב את כל מה שיש לו רק בכדי להיפטר מחיבוקו ונישוקו של ר’ דוב. כי מחיבוקיו של ילד שעשועיו זה היה ר' ישראל־משה מפחד אם כי התענג עליהם. נחת־רוח היתה לו שכך גדל היתומל שלו וירא היה בכל זאת מפני תיגרת ידו. ישראל־משה היה נכון לתת בתום־לב את המתנה הכשרה הזאת ואף־על־פי־כן היתה קשה מעליו פרידתו: ראשית מפני שכבר התרגל עמדו ושנית, הרי יש לו קצת תועלת ממנו במה שהוא מסייע על־ידו להוביל את השקים ממקום למקום וכדומה. הרבה ממכיריו מקנאים בו על שיש לו פועל בטל כזה, אף כי שלא בפניו צוחקים עליו:

– ראו, יהודי משתדך עם דוב!…

אבל ר' ישראל־משה אינו שם כלל לבו לזה ובכל פעם שהוא בא אל ה’פריץ' הוא מביא לו פריסת שלום מאת הדוב שלו, ופּאן וועפּש מוסיף להזהירהו שאל יהין למכור אותו חלילה או לתתו במתנה עד אשר ישוב פּאן וועפּש בעצמו לקחתו מידו, ור' ישראל משיב באותו הנוסח: ‘ברוֹן בוֹזשי!’, כלומר ‘ישמרנו האל’! ולבו נוקפו שמא יבוא הפריץ ויטלנו ממנו – אף־על־פי שלכאורה היה שבע רצון מזה, מפני שבלבו הוא מפחד בכל זאת מפני ר' דוב, מפני כפותיו הכבדות והשעירות וכוחו העצום… והוא מתחיל מתייעץ עם שכניו ומדבר עמהם על דבר דובים וחיות רעות, שואל אתם אם אפשר שיארע הדבר שדוב בן תרבות כזה יטרוף לפעמים גם אדם? יודעי דבר אומנם מרגיעים אותו שאי־אפשר הדבר אלא באופן אם ירגיזו אותו חלילה; אז, אומרים לו, יכול הדוב לטרוף אדם באפו, אף־על־פי שאינו אלא דוב ובעל זיכרון קצר, אף־על־פי־כן הוא זוכר היטב כשמציקים לו והוא נוקם ונוטר כנחש.

[ז]

מכאן ואילך התחיל ר' ישראל־משה להיזהר יותר בחניכו, למלא את כל חפציו וכל אשר ישאלו עיניו. ר' דוב מצדו אינו כפוי־טובה חלילה והוא מתקרב יותר ויותר אל קונו ומפרנסו ושומר את צעדיו, שומע בקולו כבן המתחטא לפני אביו וישן בלילה למרגלותיו. אהבה רבה התפתחה בין האדם ובין החיה הרעה; האחד כבש את רעהו בכוחו וגבורתו והשני – בכוח שכלו. ואם השכל ירא תמיד את הכוח אבל הפעם ניצח השכל את הכוח והכריעהו תחתיו.

לא אחת ושתיים היה ר' ישראל־משה שוכב על משכבו והדוב למרגלותיו ומסתכל בבן־זוגו ומהרהר בלבו: מה היה אלמלי היתה הבריה הזאת יודעת חלילה את הכוח העצום הצפון בקרבה! בכל פעם שהיה קם משנתו היה ישראל־משה מעיף את מבט הראשון על ר' דוב שלו וחושב: היכן היא שרה־רבקה זוגתו? ושרה־רבקה בעצמה לא הרגישה כלל בפחדה של בעלה. מעולם גם לא עלה על דעתה שיש כלל מה לפחוד מפני הדוב שלה, והיא התרגלה אליו כל כך, עד שבמשך הזמן התחילה לשכוח לגמרי שר' דוב הוא חיה, חיה רעה. ‘ר’ דוב הוא ר' דוב', אחד מבני־ביתה ולא יותר. והיא גידלתהו באמת כבן לה ותעבדו כעבד, ורבי דוב מצדו היה בא גם כן למענה באש ובמים; הוביל לה עצים, שאב בשבילה מים, בקיצור – מילא כל עבודת פרך; והיא היתה מדברת אליו כאל אחד האדם, להבדיל:

– קום, שלומיאל, הרימה פעמיך, מהר! מעט שינה, מעט תנומות, דוב עצל! כך היתה שרה־רבקה טוענת עם חניכה.

ור' דוב היה קם בעצלות ממשכבו, מתנער מעפר, וניגש אל בעלת ביתו ומתייצב על שתי רגליו, כאומר: הנני!

– נו, מה אתה אומר על ר' דוב שלנו, איך גדל, בלי עין הרע, במשך זמן קצר כזה – היתה שרה־רבקה קוראת לפעמים מתוך נחת־רוח.

– אה, עכשיו את אומרת כבר בלי עין הרע – היה ר' ישראל־משה מפסיקה – ומה אמרת קודם לכן? –

– מה אמרתי– לא־כלום!

– את אמרת שהדוב יישאר תמיד דוב, חיה רעה.

– אני אמרתי? חס ושלום!

– ומי אמר?

– אה, לך מעלי, מה אתה רוצה ממני? היתה שרה־רבקה מתייפחת על בעלה – מה אמרתי על הדוב שלך. כלום דיברתי עליו מימי רעות חלילה. אדרבא!…

[ח]

אותו יום היה קרוב לחג הפסח, ולר' דוב נמלאו אז חמש שנים. ור' ישראל־משה נסע העירה לקנות צורכי החג: מצות, יין לארבע כוסות וכדומה. דעתו של ר' ישראל־משה היתה זחה עליו באותה שעה והוא מיהר לבוא הביתה. השמש זרחה על הארץ ומפניה נמס כל יתר הפליטה של השלג ויהי לרפש. רגלי הסוסים טבעו בבוץ, אופני העגלה התיזו צרורות של רפש, והמצות אשר בעגלה התנועעו והתפוצצו אחת לאחת.

– הוי, מה רעה הדרך! הלוואי שיישארו לפחות מצות שלמות אחדות ל’קידוש' בליל־הסדר… כך מהרהר לו ר' ישראל־משה בעמדו כבר קרוב לביתו. והוא נושא את עיניו – ורואה והנה לפני ביתו נאסף המון אנשים מכל עברים ובאוזניו עולה קול רעש גדול, קול שריקות ומצהלות ויללות כאחד.

– רבי דוב!…

זה היה הרעיון הראשון אשר בא תיכף במוחו, ור' ישראל־משה קרב הביתה – ולנגד עיניו מראה נורא…

כותלי הבית הרוסים… השקים מושלכים לכל עברים, התבואה מפוזרה בכל החצר ומעורבת באבק ובנוצות של כרים וכסתות אשר התגוללו על פני הרצפה יחד עם המון שברי כלים; הנוצות הלבנות התרוממו באוויר כשלג ויפלו אל תוך הרפש, איזו מעצי הגן נעקרו ממקומותיהם וישכבו פרקדן; חלוני הבית מנופצים לרסיסים, הדלת נטולה ממקומה ומושלכה ארצה ועליה התגלגלו שברי כסאות, כלים, נוצות – ממש חורבן נורא.

ועל גבי הגג מטייל לו ר' דוב ויגזור על ימין ועל שמאל, מולל ברגליו ומשליך ארצה מעל גבי הארובה לבנים, קרשים וכל הבא בידו בכוח כל כך עצום, בכעס, ברציחה כזו אשר כמוה לא הסכין ר' ישראל־משה לראות בדוב מעודו ועד היום הזה.

קשה היה להכיר את ר' דוב שלנו: פיו היה פעור, לשונו – מכוסה קצף, עיניו – מלאות דם; והוא מקפץ ומדלג מגג לגג וסכנה לעמוד בפניו. סביבו עמדו בני החבורה הלבנה ויתהוללו, התגעשו ויצעקו:

– כך, ר' דוב, יפה, יפה עשית, הראה לאדוניך את כוחך; התחשב עמהם בעולם הזה בעד כל אשר גמלוך עד עתה. הידד!

וכל מה שמוסיפים ה’קונדסים' לרעוש ולהתגעש, לשרוק ולצעוק, מוצא ר' דוב יותר און בנפשו, גוזר על ימין ועל שמאל ועושה מעשים אשר לא ייעשו.

– הבו קנה־רובה, קנה־רובה הביאו! – צועקים האנשים הנבונים המכירים את המצב הרציני כמו שהוא.

כל עצמותיו של ר' ישראל־משה רעדו בקרבו. האומנם ימיתו את ר' דוב שלו?! – אבל טרם עוד הספיק לרדת מעל העגלה ולקרוא: ר' דוב! נשמע קול ירייה – אחת ושתיים, פיף־פף! ותימרת עשן עולה ובאפיו יעלה ריח אבק שריפה – ומן הגג נופל איזה גוף כבד, בכוח ארצה, מתגולל מעט ברפש ומשמיע קול נחרה איומה: היה רבי דוב ואיננו עוד!

ר' ישראל־משה רואה את הדם זב מראשו של ר' דוב ומלבו, והוא עוצם את עיניו לבל יראה את ידידו מתבוסס בדם…

*

ובבית – חורבן נורא. שרה־רבקה שוכבת על הארץ, נלחצת אל הרצפה. פיה פעור, פניה קדרו, ועיניה מפיצות זוועה! על גופה הפצוע ועל בגדיה הקרועים ניכרים סימני פרסות כבדות – – –

מתחילה הלכה לעולמה שרה־רבקה ואחריה – ר' דוב.

מהמאורעות שיכולים לקרות בעולם הגדול

[א]

הקהילה המפורסמת כסלונה שבמדינת גרמניה היא אחת הקהילות העבריות העתיקות, קהילה קדושה, כולה מלאה יהודים יראים ושלמים. בני הקהילה הזאת מפורסמים לשבח בזה שאין דורשים במופלא מהם, אינם עוסקים בחקירות ופילוסופיות בדברים שבין אדם למקום – יהודים בלי ‘חכמות’.

אמת, שאין יהדותם עומדת אלא על שלושה דברים אלה, הקיימים לפי דעתם מימות אברהם אבינו ואפשר שעוד מששת ימי בראשית: (א) על ‘יום המיתה’, (ב) הבר-מצוה ו-(ג) הפסח. שלושת העיקרים הללו מספיקים, לפי דעתם, בכדי שתתקיים היהדות עוד כמה אלפי שנים – כך הם מקובלים מפי הרבים והחכים שלהם, מתוך דרשותיו שהוא מטי להם בכל שבת-מברכין ובימים הטובים ושבשבילן כבודו כל כך גדול בעיני צאן מרעיתו. את דרשותיו אלה הוא מתבל בפסוקים בלשון הקודש, שרק מחבר הסידור זכרונו לברכה בכבודו ובעצמו היה יכול לעמוד עליהם. בני קהילת כסלונה מספרים מרבם זה אותות ומופתים כמו מאחד הקדושים, והרי זה כמה וכמה שנים שהוא רב ודרשן בקהילתם ומעולם לא אירע עוד שיטעה: בכל יו“ט ויו”ט הוא דורש לפניהם אותה הדרשה שדאשתקד, מלה במלה, פסוק בפסוק ומעולם לא נשתנה בה אפילו כקוצו של יו“ד. הרבי שבק”ק כסלונה הוא בעיני בני קהילתו כאורים ותומים – ועל-פיו יחנו ועל-פיו יסעו, על-פיו יחוגו את ה’בר-מצוה' ועל-פיו יתקנו את ‘יום-המיתה’, ובלעדיו לא ירים איש את ידיו ורגליו, בלעדיו לא ייקבעו שום יו“ט ולא יחוגו כל חוג. ואף-על-פי שבביתו של כל אדם בישראל שבק”ק כסלונה הלוח הקדוש מצוי תמיד, אף-על-פי-כן אין אדם סומך על עצמו בקביעא דירחא והוא זקוק בזה לשאלת חכם. ועל אחת כמה וכמה ביו“ט של פסח, שבני כסלונה מדקדקים בו הרבה יותר מבכל תפוצות ישראל וחוגגים אותו ברוב פאר והדר. הנשים הצנועות שבק”ק זו מחמירות על עצמן וכשהן הולכות לתיאטראות וקירקסאות אינן משתמשות בימות הפסח בה’דו-עינים' של שאר ימות השנה.

אחרי שכבר עמדנו על אופים של יהודי כסלונה אפשר לגשת אל עצם סיפור המעשה, שאירע בקהילה קדישא זו בשנת 1908 למספרם, או בתרס"ח לפי מספר הלוח הקדוש שלנו.

ומעשה שהיה כך היה.

[ב]

בני קהילת כסלונה מדקדקים להשתמש בכל דבר שבעולם דווקא בתעשיה של מדינה זו שבצלה הם חוסים, מלבד בנוגע לדברים שבקדושה, שבזה הם נזקקים להביא מן החוץ, מערי רוסיה ופולין הסמוכות. בפרט מיום שפרצו הבהלות הגדולות במדינות הללו, התחילו מקדימים יהודים מאותם המקומות לפתחיהם של היהודים האשכנזים, ונמצאו אפילו מוכרי ספרים המסבבים בעיירות עם כל תשמישי הקדושה שבני ישראל נזקקים להם. וכך נזדמן להם לבני כסלונה מוכר-ספרים עברי בשם פנחס פינקוס, שבגירא דיליה אירע להם לבני קהילת כסלונה מה שלא אירע עדיין לשום קהילה עברית משנים קדמוניות עד היום הזה.

פנחס פניקוס הוא יהודי קטנטן, חי וקיים; עינו האחת קטנה במקצת והשנית גדולה פורתא. כשהלז מספר – מספרות שתי עיניו זו עם זו, וכאילו הן שואלת זו לזו: ‘מה דעתך’? והשנייה עונה לעומתה: ‘נו-נו!’… בעת הראשונה סבל מר פנחס פינקוס דנן כמה הרפתקאות ועינויים בין אחיו האשכנזים עד שמצא סוף-סוף את פרנסתו שנקצבה לו מששת ימי בראשית לחזור בספרים ובסיפורי מעשיות מבית לבית.

שבור ורצוץ, גזול ושדוד, ערום ורעב עזב את ארץ מולדתו היקרה ובקושי גדול השיג את גבולות ארץ החופש ויבוא לכסלונה. אמת שבארצו החדשה היה פנחס דנן בטוח מאימת פוגרומים, אבל איש לא ערב לו שלא ימות, למשל, ברעב, יען כי בארץ החופש אסור היה לו לחזור על הפתחים, אפילו על פתחי אחיו היהודים. כל אדם מחויב להתעסק בדבר-מה. אבל המהגר הרצוץ שלנו פנחס פינקוס לא יכול למצוא שום עניין לעסוק בו בארץ החופש. ולא הוא היה אשם בזה. עכבה בדבר אי-ידיעות הלשון, כלומר שהוא לא הבין את לשונם והמה לא היו נזקקים ללשונו. בימים הראשונים לבואו כסלונה היה מתהלך ברחובות העיר והיה מתבונן בעיר ובאנשיה, בשמים ובארץ. לכאורה אותם הבתים, אותם האנשים, גם אותם השמים ואותה הארץ, אלא מאי? כולם מתהלכים שקטים ובטוחים, אין איש פוחד שפתאום תיפול עליו איזו אבן מלמעלה או יירו בו בחיצים או כי יתנפלו עליו מאחוריו וידקרוהו בסכין. אנשים מאושרים! ארץ מבורכה! –

אבל רק עברו ימים אחדים והעיר איבדה את חינה בעיניו. וכל זה – בשביל הקיבה. הקיבה הנה ' בעל דבר' קפדן. הקיבה, כשבאה שעת האכילה, לא תאבה לשמוע לא מענייני המדינות ולא מהלכות הפילוסופיה. ‘התזכרני, גזלן, או שכחתני כבר?’ – טוענת הקיבה הריקה – לדידי תוכל לחזור על הפתחים, תוכל לגנוב, לגזול ורק תן לי את שלי, ובנוגע למעשיך אין לי כל עסק אתם!' אבל כדי לפשוט יד צריך שגם הנשמה תהי נשמת קבצן מלידה ומבטן. וגיבורנו סבב ימים רבים ברחובות כסלונה עד אשר הרהיב עוז בנפשו ויפנה לאחד ההולכים ושבים – לא לבקש נדבה, חלילה, אלא, פשוט, לגול מעל לבו את צרותיו שהעיקו עליו. פנחס פינקוס פנה לגרמני הראשון שפגש בזה הלשון:

– במטותא ממך, אדוני האשכנזי החביב, הנני פה ‘גר’ ואינני ‘מבין בלשון’. הנני בורח מפני קונסטיטוציה, בורח אני. והנני נופל וחובש את פני בקרקע. האמינה-נא לי כי לא הייתי מטריח אותך לולא היו, כמו דאמרי אינשי, ‘באים מים עד נפש’. אינני מבקש חלילה נדבה, הנני מחפש מלאכה, עסק, מעשה איזה שהוא רק כדי ‘להחזיק בנשמה’, רחם-נא…

הגרמני שמע עד גמירא ויבקש את סליחתו: מרחוב כזה לא שמע מימיו… וילך לו לדרכו. גם הגרמני השני שאליו פנה פנחס שמע את כל הדרשה ויוסיף ללכת מבלי לזכותו אפילו בתשובה. הגרמני השלישי נמלא קצת רוגז על אשר גוזלים את עתו ויגער ב’יהודי הארור‘. הגרמני הרביעי לא חפץ אפילו לשמוע את כל דבריו, הוא הסתפק רק בזה שהראה לו על מקלו ויאמר: אם לא תלך לדרכך אקרא ל’נוטר’…

כנראה לא נשא גיבורנו חן בעיני גרמני כסלונה, וייאלץ גם הוא לשנות את דעתו על הגרמנים ועל ארץ החופש שלהם; שניהם היו שנואים עליו וישנאם תכלית שנאה.

[ג]

ואם פנחס פינקוס הרגיש שנאה לגרמני כסלונה, הנה על היהדות הגרמנית שבכסלונה חרה לו פי אלף. ויבזה את דוקטורי העדה היהודית שבכסלונה, מטיפה ורבניה. אלה היו מתנפחים על המהגר המסכן בגלל שלושה דברים: (א) למה הנהו עני? (ב) למה בגדיו קרועים ובלויים? (ג) למה לא ידבר גרמנית? – וכשנשאל רבי פנחס דנן על כל אלה ענה קצת בחוצפה: אדוני המלך! רוצה אני לענות על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון. בטענתך למה הנני עני ולובש בגדים קרועים ובלויים –צדקת; יושב שמים חפץ לתת לי כסף ואומר לו: תנם למנדלסון, שהנהו יותר צריך להם – הוא מומר הנהו ואין לו חלק בעולם הבא… אבל אם לשוני היהודית אינה מוצאת חן בעיניכם הנה הייתי רוצה שתהיו במצבי ושתבואו בלשונכם הגרמנית אלינו למוסקבה או אפילו לברדיטשוב – אזי הייתם יודעים מי הוא אלוהינו.

להצלחת פנחס הבין הרב מכל הדרשה הזאת רק מלים אחדות: כסף… מנדלסון… מוסקבה, ויפתח הרב הכסלוני את פיו ויתחיל להטיף לו לקח ולהשמיע דברי-מוסר כי זאת היא ‘חוצפה נוראה’ מצד יהודוני כזה להתערב ב’פוליטיק' הרוסית ולבקר את מעשי מנדלסון על אשר הוא תומך במוסקבה בכסף… ‘הלא זהו אסונכם – הוכיח הרב למהגר המסכן – שהנכם מתערבים בעניינים שאינם נוגעים לכם. לכן מכים אתכם ומגרשים אתכם, ולנו, אזרחי גרמניה בני-דת-משה החרפה ובושת-פנים’. דברי-כיבושין כאלה ועוד כהנה השמיע הרב והמטיף הכסלוני. אבל הוא פיזרם ללא-תועלת; היהודי דנן הבין מדרשתו עוד פחות ממה שהוא – הרב – הבין מתירוצי היהודי. התוצאות היו, כי אחרי שגרשוהו פעמים אחדות מעל פניהם ואחרי שכינוהו בשמות מעין: ‘קבצן, שנורר’, ‘יהודי פולני’ וכדומה השיג פנחס פינקוס בכל זאת את מאווייו: הקהילה הכסלונית נתנה לו בהלוואה סכום קטן, שבו הביא מארץ מולדתו סחורה נדפסה שבה קיווה להרוויח קצת.

וכמו שחשב כן היה. הוא הביא ספרים וחוברות, קצת ‘סידורים’, ‘חומשים’, ‘סליחות’ והגדות ובייחוד לוחות יהודיים. הוא הרגיש בחוש שעל הלוחות ירבו פה הקופצים יותר מאשר על יתר הספרים. לא לחינם כילה פנחס פינקוס את זמנו בין אחיו הגרמנים. הוא הבין כי הלוח הנהו הסחורה היחידה מכל הספרות היהודית המתהלכת בין יהודי כסלונה. והוא לא טעה בחשבונו. הוא מכר את כל חבילת-הלוחות שלו ביום אחד וצריך היה להביא חבילה חדשה, שגם היא נמכרה במהרה.

ומאז החל פנחס פינקוס דנן לעלות מעלה-מעלה: היינו ללכת מעיירה לעיירה וחבילת לוחותיו ויתר ספריו על שכמו. אבל שוקו היותר טוב נשאר כמו קדם בכסלונה. כי יהודי כסלונאי, בקנותו ספר יהודי, היינו לוח, קיים שלושה ‘מעשים טובים’ בבת-אחת: ראשונה הוא מכניס לביתו ספר יהודי, שנית הוא מפיץ על-ידי זה את הספרות היהודית, ושלישית הוא מספיק על-ידי זה מזונות ליהודי פולני… והיהודי הפולני אינו מפסיד באמת. בשנה הראשונה הוא מכר איזו עשיריות לוחות, בשנה השנייה מספר הלוחות שמכר עלה כבר לאיזו מאות, ובשנה השלישית הוא הכין את עצמו למכור כמה אלפים. ומי יודע – אמר – אפשר, השתא אמכור כמה עשיריות עלפים? רק חבל שאת הסחורה הזאת צריך להביא מאת ברדיטשוב, מווילנא ומווארשה ולשלם בעדה במזומנים. אה, לו אפשר היה להכין את הסחורה בכסלונה גופה, לייסד פה מין בית-חרושת ללוחות! – ופנחס פינקוס דנן נפל בהיסח-הדעת על תכנית נפלאה, גאונית, על המצאה-של-שד.

[ד]

ויהי היום ומוכר-הלוחות דנן, פנחס פינקוס, ישב לו במסעדה יהודית. זה היה בשעה שגמר לאכול סעודה יפה וינקה את שיניו ושתי עיניו הגדולה והקטנה רמזו אחת להשנייה ויחלו בשיחת-חולין. סימן שהמוח עבד את עבודתו וחשב מחשבות, ובכדי שידעו הקוראים מה היו מחשבותיו של פנחס פינקוס הנני מוסר בקיצור את השיחה המעניינת הזאת:

העין הקטנה: צריך להביא חבילה שלמה של לוחות לשנת התרס"ח… וזה יעלה בדמים מרובים! בזהב ממש!…

העין הגדולה: אוצר שלם!

העין הקטנה: זאת היא עבירה כלפי שמיא!…

העין הגדולה: עוברים על ‘בל תשחית’!…

העין הקטנה: לו אפשר היה להשיג בשבילם לוח ישן…

העין הגדולה: מימי מתושלח רק לוח…

העין הקטנה: המלומדים מכסלונה…

העין הגדולה: מופלגים בתורה, צנתרא דדהבא, מוחות חריפים!…

העין הקטנה: אם נדפיס רק שער חדש ומעטפה חדשה ללוח הישן – גם זה יספיק…

העין הגדולה: זה יימכר כמו חרוסת בערב פסח!…

העין הקטנה: ואם תרצה לאמור שיטעו בחשבון הימים?…

העין הגדולה: הנה אסון!…

העין הקטנה: כך נאה וכך יאה להם…

העין הגדולה: ילכו לעזאזל…

העין הקטנה: כך וכך אשכנזים אוכלי-טריפה!…

העין הגדולה: דע את אשר לפניך!…

העין הקטנה: בדמי רחצו עד אשר עלה לי לעמוד על רגלי ולמצוא את דרכי…

העין הגדולה: אפשר להינקם גם בהם!…

---

וירמוז פנחס פינקוס למלצר ויקרא לו:

אדוני הטיפש, דייטשוּן בן דייטשוּן, הבא כד חלב!

כך היה מבקש פנחס פינקוס כוס בירה. ואחרי לגמו את הבירה כתב לבני ביתו מכתב בזו הלשון:

… ועוד עלי לבקשך, ידידי היקר, שתואיל ותחבוש בעדי לוחות ישנים כמה שתוכל משנות תרמ“ח או תרנ”ח.

'יש לי פה קופצים עליהם. הגרמנים קונים תווי-פוסתה שהשתמשו כבר בהם ולוחות של שנים עברו. התבין, ידידי, המה משלמים בשכרם אך מעט מאוד אבל בכל זאת הלא טוב לך שתמכרם בזול מאשר שיהיו מונחים אצלך בקרן-זווית כאבן שאין לה הופכין ויאכלום העש או העכברים; וכשתחבוש את הלוחות תשקול אותם ותחשוב לי בחשבון משקל הנייר. אבקשך עוד הפעם לשלוח לי את כל הלוחות הישנים שישנם תחת ידך, בייחוד את הלוחות משנת תרמ"ח, ואם יש אתך לוחות קודמים לזה – אין דבר. הנני עושה כמעט את כל זה רק בשבילך. יודע אני שאצלך מתגלגלים לוחות עתיקים ולכן רוצה אני שתרוויח על-ידי זה. לאחר אינני כותב, רק לך יען כי מודע הנך לי ומכר והנני מוקירך. זכור-נא, למען השם לוחות ישנים כמה שתוכל.

הנני פורש בשלומך ובשלום זוגתך ובשלום צאצאיך הצפיעים והצפיעות

ממני פנחס פינקוס'

כשחתם את המכתב קרא למלצר:

– שמע-נא פטיש בן פטיש, עוד כד חלב!

– כשלגם גם את הכוס הזאת ישב בעל-בית-החרושת-לעשיית-הלוחות דנן וכתב עוד מכתב:

‘והשני כותב אני לכ’ שעלה בידי למצוא בזה גרמני שעוסק בקניית לוחות ישנים, אבל רק משנת תרמ"ח'.

‘אם יש לכ’ כאלה – ישלחם-נא לי מיד על-פי נאכנאהמע, רק יחשוב אותם במחיר הנייר, כי הלא גם אני צריך להרוויח דבר-מה. אני כותב אך לכ', מפני שיודע אני כי רק אצלו ישנם לוחות של שנים עברו. ובהיות שטרוד אני הנני מקצר

ממני פנחס פינקוס'.

ועוד מכתב כתב, והפעם לעיר אחרת.

‘והשנית כותב הנני לכ’ שהשנה יכול אני לקנות אצלו כבוד מעלתו לוחות-נייר על מנת, לאמור בתנאי שלכל לוח משנת תרס“ח יוסיף כ' שלושה לוחות משנת תרמ”ח חינם אין כסף, מפני שישנם בכאן שני גרמנים שיושבים ועוסקים בחקירת הרוחות על-פי הלוחות הישנים, לכן אבקש שכבוד מעלתו ישלח לי את כל לוחותיו הישנים משנת התרמ“ח ולהוסיף על כל שלושת הלוחות של התרמ”ח לוח אחד של התרס"ח שאקנה על-פי המחיר הקבוע.

נא לשלוח מיד ובנאכנאהמע.

ממנו ידידו פנחס פינקוס'.

ועוד מכתבים אחדים כאלה שלח לסוחרי-ספרים אחדים שבערים שונות, והסוחר דנן בלוחות en gros, פנחס פינקוס, שילם להמלצר ויחבוש על שכמו את חבילת ספריו, וילך לדרכו כאיש שהמציא עסק כשר, ישר וחשוב.

[ה]

השנה הנוכחית, שנת ה' אלפים תרס“ח מיום ברוא אלוהים את העולם, היתה שנת שפע ליהודי כסלונה. עסקי כולם, מבעל בית-החרושת היותר עשיר עד האומן היותר עני – עלו יפה, כולם הרוויחו הרבה כסף, כולם היו שבעי-רצון וישמחו ש’היהודי הפולני' מתפרנס אצלם בכבוד על-ידי לוחות השנה שהמה קונים אצלו. לא היה כמעט בית בכסלונה, שבו לא נמצא 'לוח התרס”ח' שנקנה אצל ‘היהודי הפולני’. והעדה היהודית בכסלונה, שבו לא נמצא ‘לוח התרס"ח’ שנקנה אצל ‘היהודי הפולני’. והעדה היהודית שבכסלונה החלה את שנת התרס“ח (5668) על-פי הלוח של התרמ”ח (5648) ויחיו שנה טובה ורגילה, היינו: חגגו את ‘ימי-המוות’, ה’בר-מצוות', ברכו על נרות-החנוכה, אכלו תופיניות של פורים והחלו בהכנות לפסח, לאפות מצות כמו בכל השנים מימות עולם. וכמו בכל השנים ישבו למועד הנכון, לפי הלוח, אל הסדר ולמחרתו ישבו עוד הפעם; ואפשר שכך היה עובר כל הפסח ואולי גם השבועות וגם הסוכות לולא קרה המעשה הבא (תמיד בכל מקום יארעו ‘מעשים’).

ומעשה שהיה כך היה.

בעל בית-מרקחת, איש נכבד בעדתו, צריך היה לנסוע מעירו, כסלונה ברלינה לקנות סחורה לחנותו. וישב לו בראשון לחול המועד ברכבת ויסע ברלינה. בבואו ברלינה היה רעב מדרכו הארוכה כזאב ממש. הקורא יזכור בוודאי שגרמני בן דת משה מכסלונה, לו גם יהיה רוקח, לו גם רופא-שיניים ולו גם גרוע מרופא-שיניים לא יאכל חמץ בפסח גם אם ישלמו לו עשרה מיליונים בעד פת אחת כזית. משך כל ימות השנה הוא יאכל בשר-חזיר. תוכלו אפילו להשפיע עליו שיאכל שרצים ורמשים, אבל רק יבוא חג הפסח הקדוש וה’דייטשוּן' נהיה חסיד עד לסכנת נפשות. הוא ימות ברעב ולא יגע בחמץ בפסח!

בבואו ברלינה החיש הרוקח דנן את צעדיו וילך לרחוב פרידריך הגדול, ובראותו מסעדה ועל השלט את ארבע האותיות המרובעות בּשׂר ותחי נפשו. הוא נכנס אל המסעדה ועוד לא הספיק לשבת אל שולחנו ולקחת את פתקאות-מאכלי-הפסח בידו כדי ללמוד ולחקור את תוכנה הרב והנה על גבו עמד כבר מלצר, בחור כארזים ששערות ראשו מסורקות יפה-יפה ומלאות שמנים ותמרוקים שונים וששפמו עומד בחוצפה יתירה כשפם אחד השוטרים ובידי הבחור פינכה, ובפינכה – לא יאומן כי יסופר! – עוגת-המן! ממולאה פרגה שחורה ונוצצת!…

הרוקח דנן עוד מעט והתעלף, מה זה: כשר, פסח ועוגת-המן עם פרגה?! ולולא היה הרוקח רעב עד מוות היה חושב שחלום חלם. וכשראה המלצר כי האורח שם בו זוג עיניים תמהות משך בשפמו העומד וזרק לו בחיוך חביב מלצרי:

– מזון לכבוד חג הפורים!

פה נתערבה דעתו של הרוקח לגמרי: לכבוד חג ה – פו – רים?!… עו-גת ה- מן?… המלצר הלך ועל מקומו צמח עמד פתאום ‘בעל’ המסעדה, גרמני לבוש יפה לפי האופנה ובחיוך חביב של נתין נאמן על שפתיו השמנות והאדומות התבונן לאורח; ובין האורח ובעל בית המסעדה נשמעה השיחה המעניינת הבאה, שהננו מוסרים בזה רק את תמציתה: אדון המסעדה ברך את האורח בחג-פורים שמח והאורח חפץ להוכיח לאדון המסעדה שאומנם חג היום אבל שם ה’חג' לא ‘פורים’ אלא ‘אוסטֶרן’ – פסח. בתחילה חשב ה’בעל' שלפניו לץ בעלמא הרוצה לצחוק קצת ויצחק גם הוא באדיבות: חי-חי-חי. אבל הצחוק הזה לא מצא כלל חן בעיני האורח, והשיחה בין ה’בעל' ואורחו נהיתה יותר ויותר רצינית, עד שהגיעה לאוזני יתר האורחים שישבו באותה המסעדה ויתערבו גם המה בשיחה המעניינת הזאת. זה חרה לרוקח ויאמר בגיחוך מלא ארס: אפשר ליהודי להרשות לעצמו לאכול אפילו חמץ בפסח, אבל להתערב בשיחה שבין שני אנשים זה לא לפי חוקי הנימוס הגרמני. בתשובה על זה שאל אחד המסובין, בעל קצות זקן שב עם סנטר מגולח, שכולו אומר: יועץ-לסתרי-מסחר, והגיחוך שריחף על שפתיו היה

מלא גם הוא רעל: ומאין אדוני, אם אפשר לשאול? וכששמע כי האדון הוא מכסלונה ענה ואמר – אָ – אָ – אָ –! ארוכה ויתעמק בפינכתו…

ואיך שלא רעב הרוקח דנן בכל זאת היה מכבד את האדון בעל הזקן של היועץ-לסתרי-מסחר כדבעי. ראשונה היה מושיט לו את פתקאת-הביקור שלו, שעליה כתוב מפורש שמו בלווית התואר ‘דוקטור למרקחת בכסלונה’, ושנית היה דורש מהאדון הזה בעל הזקן עם שני הזנבים שיתן לו את פתקאת-הביקור שלו עם הפירמה שלו. ומה היה אחר-כך לא אדע. אינני נביא ולא בן נביא… ואיש לא ידע מה היו תוצאות החילופין האלה. אני אך אספר מה שהיה.

הרוקח שלנו הלך מלא-רוגז ממסעדה זו למסעדה שנייה. גם פה מצא אותה התמונה: יהודים יושבים ואוכלים ארוחה של חמץ, על השולחנות עומדים פינכות ועל הפינכות עוגות המן, שעליהן דבוקות פתקאות עם הכתובת – ‘כשר לבּוּרים’, וכל המאורע נגמר בזה שהרוקח הלך לו למסעדה נוצרית ויזמין לו ארוחה שלהם 'על-פי פתקא (אַ לַה קַרט) באומרו: ‘טוב שאוכל מאכלי עכו"ם מאשר אוכל חמץ בפסח!…’

[ו]

אחת ההמצאות היותר מועילות של זמננו נשאר בכל זאת השַחרָחוק (טלפון). הודות לשחרחוק נודע בכל כסלונה משך חצי שעה, כי בירת גרמניה, העיר היהודית ברלין אומרת לחוג את חג הפסח רק כעבור חודש, ועתה אצלם רק פורים. הידיעה הזאת הפתיעה כמובן את כל כסלונה, וכל בני העדה רצו לדעת מה יאמר על זה ה’רבי' שלהם. רצו להד"ר רבינר ולהמטיף וימצאונו כותב תלגראם לחברו בברלין, גם הוא רבינר, גם הוא דוקטור, גם הוא מטיף. ויבקש את חברו שיתלגרם לו מיד איזה חג חוגגים כעת היהודים בברלין? ובאותו יום, לפנות ערב, קיבל הרב הכסלוני תשובה ברורה מברלין: ‘שושן פורים’. ועל-ידי השחרחוק הודיע הרב לכל חברי העדה ויבקשם שיעיינו בלוח.

והעיר כסלונה החלה ללמוד את הלוח בעניין כה רב ובהתמדה כה גדולה, כאילו רצו לדעת מתי ייהפך העולם. –

אין צריך להתרחק מהאמת. כסלונה הנה באמת עיר יפה ותושביה היהודים המה אנשים כנים וישרים; אבל אין שני תחומים נוגעים זה בחברו: מלומדים רבים שיבינו את הלוח כדבעי לא ימצאו בכסלונה.

המלומד היהודי היחידי שעודנו מבין מלה יהודית כל שהיא הנהו נושא השם הידוע והמפורסם מתיס דרייפוס. הננו מקדימים להעיר לקוראינו, שזה אינו אחיו של הקפיטן, עתה מאיוֹר, אלפרד דרייפוס מאי-השדים. מתיס דרייפוס הכסלוני הנהו השמש של בית-הכנסת המתוקן של כסלונה והשוחט והמוהל. איך הגיע לשם כזה – אל-נא תשאלו. כי הלא ישנו באותה עיר כסלונה יהודי קבצן החי מאמירת ‘קדיש’ ושמו נתנאל רוטשילד, וישנו עוד סנדלר פיסח וגיבן שאינו מתבייש כלל בשמו היינריך היינה, וישנו גם ספר שעל השלט שלו – ועל אותו השלט מצויר ראש אדום של אשה – כתוב באותיות מאירות עיניים לודוויג ברנה. חסר רק להחבורה מצחצח נעליים ושמו ברוך שפינוזה. אפשר שישנו בר-נש בשם כזה בכסלונה. אבל לי לא היה האושר והכבוד להכיר אותו פנים אל פנים.

נשוב לענייננו, לאמור למתיס דרייפוס, השמש של בית-הכנסת המתוקן.

וכששמע מתיס דרייפוס המלומד את סיפור המעשה, שהביא אתו הרוקח מברלין ששמה חוגגים עתה את הפורים ולא את הפסח, ישב כמו שהיה עושה כל מלומד, שהנהו שמש, שוחט ומוהל ושמו מתיס דרייפוס על מקומו, והחל בחקירת הלוח כדרך המלומדים, ויחטט כל כך עד אשר הגיע לשאלה הבאה: ואיפה אדר השני? לפי חשבונו, הנהו זוכר עוד מהשנה שעברה, צריכה היתה השנה הזאת – חזיז ורעם! – להיות שנה מעוברת. וראיה לדבריו, שפרידריך שפילהאגן הנוכרי המנגן על העוגב בבית-הכנסת לנאורים אמר לו שגם אצלם השנה שנת עיבור.

בהוכחה זו הלך לו דרייפוס המלומד להדוקטור רבינר והמטיף, וישבו שניהם ללמוד מחדש את הלוח. ופה אירע המאורע: שניהם ראו פתאום כי הלוח שלהם איננו משנת תרס“ח 5668, אלא משנת תרמ”ח 5648, לאמור, הלוח שלפני עשרים שנה! – – –

---

מחבר הסיפור המעשה הזה שקרה באמת מודה לקורא הנכבד, שטרח את הטרחה המרובה לקראו עד הסוף, ובכוח דמיונו יתאר לו בוודאי את כל החורבן, הבהלה והעירבוביה הנוראה שבעיר כסלונה כשנודע הדבר להגרמנים בני דת משה מפי רבם ומורם הד"ר רבינר והמטיף, כי חג הפסח ‘נחטף’ בחודש ימים, וכי בעוד חודש צריך יהיה להכין מחדש את הסדרים, המצות וכו', הכול כאשר לכול. יכול הייתי להשתמש בכל המבטאים החריפים כמו נרעשים, נואשים, נפתעים, יוצאים מכליהם, מלאים זעם וחרון אף, נבהלים, נרתחים, רצוצים וכדומה, אבל כל זה לא היה מספיק להביע את המצב כמו שהיה. המבטא היותר מתאים הוא לפי דעתי ‘היו לעפר ואפר’. שערו-נא:

משך חצי שנה חיה העדה לא בזמנה, על-פי איזה לוח ישן נושן שלפני עשרים שנה! אכלו מצות, כשכל היהודים הכו את המן והבר-מצוות וימות-המיתה ו’הקדיש’ים!? – – –

וכל אלה הודות למי? לאיזה יהודוני מהגר שאינו שווה כלום.

אה, היהודי הפולני! נזעקו היהודים הגרמנים שבכסלונה ויכווצו את אגרופיהם ויחדדו את שיניהם כלפי פנחס פינקוס. אה, יעיז-נא רק לבוא לכסלונה עם חבילת ספריו, וקבל יקבל את חלקו! –

אולם ‘היהודי הפולני’ דנן, מוכר הספרים דנן, פנחס פינקוס ישב לו בחברת ארבעה ליצנים אחרים כמוהו באוניה הענקית ששטה מהמבורג לניו-יורק… ומכל העסק המוצלח שלו עם ה’גרמנים' עלה בידו לקנות רק פתקה למחלקה הרביעית. והוא נוסע לאותה הארץ – ארץ הזהב, שגילה קולמבוס בזמנו.

קוראים נכבדים, נברכוֹ בחג פסח כשר ושמח!